המילה 'ישראל' שווה בגימטריה: 541
המילה 'אור' שווה בגימטריה: 207
המילה 'חושך' שווה בגימטריה: 334
207+334=541
טוב לזכור בהקשר זה כי בשעה 02:00 בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון שלפני יום הכיפורים מסתיים דרך קבע שעון הקיץ ועוברים לשעון חורף. מחוגי השעון מוזזים שעה אחת אחורנית, לשעה 01:00.
כינוי זה של עשרת ימי תשובה מצביע על משמעותם על פי צירי האנרגיה בגוף האדם.
אלה הם ימים בהם חולפים באינטנסיביות על פני כל הספירות האנרגטיות, מהעליונה ועד התחתונה.
לכל ספירה [צ'אקרה] מוקדש יום.
ראש השנה ויום הכיפורים אינם נחשבים למנין הספירות, אלא שמונת הימים ביניהם בלבד.
התהליך הפנימי בתקופה זאת מכונה גם 'נסירה'.
מטרתו לשכלל את הדבקות הטבעית של עם ישראל עם הקב''ה וארץ ישראל.
ההמשלה במקורות היא לניתוק החיבור הראשוני שהיה לאדם הראשון עם חוה אימנו.
ארץ ישראל ועם ישראל הם שניים שהם אחד.
חיבור זה מתבצע, בין היתר, באמצעות ההאנשה של 'נהר הירדן, ים כינרת, וים המלח'.
הדבקות הטבעית אינה מספיקה. זאת דבקות גב אל גב.
אפשר להפנות את הפנים לארץ ישראל באמצעות צירי האנרגיה של הארץ.
הנושא הוסבר בהרחבה בפרשנות לספר 'במדבר'.
ראש השנה נועד עבור בני האדם.
האדם צריך להגיע ליום זה שלם בגופו, כמו ביום השישי לבריאה בו נוצר על פי התורה.
לכן הימים טרם ראש השנה משולים לימי הבריאה.
התפילה החשובה ביותר בערב ראש השנה היא תהילים פרק כד, 'לדויד מזמור':
לְדָוִד, מִזְמוֹר: לַיהוָה, הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.עקב - מלשון יעקב אבינו, שיצא לעולם כשידו אוחזת בעקב אחיו.
קביעת הסדר בעולם ההתבוננות נעשית באמצעות הפרדה בין עיקר לטפל ומציאת קווים מנחים.
מכאן הצורך בחשיבה שיטתית שמיוסדת על ערכים.
מעשה עגל הזהב המוזכר בהרחבה בפרשה זאת הוא מקרה של אובדן הקווים המנחים.
האמונה בעגל הזהב נובעת מההנחה כי האמונה התמימה של איש לנפשו בלי קווים מנחים, בלי עשרת הדיברות, מספיקה.
ארץ ישראל היא ארץ אשר אבניה ברזל ומהריה חוצבים נחושת.
כמו שעבודת החציבה, הסיתות, ההובלה, והבניה, נעשים בכלים מיוחדים לכך ובעבודת מומחים, על אחת כמה וכמה ההתבוננות והחשיבה לשמם דורשים כלים מיוחדים.
זהו הצורך במיקוד, בעין השלישית.
זהו הקב''ה המוציא מים מצור החלמיש.
ארץ ישראל, ארץ דמות האדם, היא: 'ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד. עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.'
חלק מרכזי בפרשת ואתחנן עוסק באיסור על עבודת אמונה לפסל, תמונה, וכל תבנית או צורה כלשהם מעולם הטבע.
בארץ ישראל זבת החלב והדבש ההתפתחות האנושית היא על פי דרך הטבע.
הקב''ה נגלה במעמד הר סיני בקול בלבד. העם לא ראה כל תמונה.
המרכיב החשוב ביותר בהתפתחות, לפחות אצל האדם המבוגר, הוא היצירתיות, אשר נשענת על הדימיון.
מכאן שהאיסור על עבודת האמונה לצלם מחזק את חווית ההשתקפות וההתבוננות העצמית.
זהו המושג : 'שיויתי ה' לנגדי תמיד'.
חז''ל שואלים: ארץ ישראל היא מצווה הכוללת כל התורה כולה. מדוע היא אינה נזכרת בעשרת הדברות?
אבל באמת מצות א"י כן מוזכרת!
כתוב: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צווך ה' אלוקיך, למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים ה, טז).
א"י מפורשת בקטע הפסוק 'על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך'.
שכר מצווה זאת מיוחד להינתן בא"י יותר מאשר בחו"ל.
מה יש במצוות כבוד אב ואם שהתורה תזכיר דווקא בה עניין ארץ ישראל?
חז"ל לימדו שהמכבד אביו ואמו מחשיבים אותו כאילו כיבד להקב"ה.
זאת למה?
כי עיקר הכל הוא שידע האדם שהוא יצור ארעי, ולא נמצא כאן בקביעות ולנצח.
זאת הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר.
היא בעיקרה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע.
חז''ל אומרים כי כל התחנות במסע היו על פי רצונו המפורש של הקב''ה ולא יד המקרה.
לבני ישראל היתה מגמה ברורה במסעם במדבר: להגיע מארץ מצרים אל הארץ המובטחת.
איזה חשיבות יש לדרך בה נסעו?
הדבר לכאורה תמוה.
המסע מאחד בין חצי האי סיני לארץ שממערב לנהר הירדן.
שניהם יחד הם ארץ ישראל השלמה על פי מפת דמות האדם של ארץ הקודש.
פרשת חוקת היא היחידה בספר במדבר שבה נפגש ציר המסע הפיזי עם ציר האנרגיה שאותו מתאר הפרק.
הפרשות הקודמות מתרחשות מדרום לצירי האנרגיה אליהם הן מתיחסות.
הפרשות הבאות מתרחשות מצפון לצירי האנרגיה אליהם הן מתיחסות.
הפרשה מתרחשת בארץ אדום, שהיא רמת הנגב המשתרעת מהשוליים הדרומיים של הרי יהודה ועד נחל פארן.
אברי גוף האדם בציר אנרגיה חמישי זה הם: אזור הצוואר, הכתפיים והחזה העליון.
הצוואר כולל בחלקו העליון את אברי הדיבור. בחלקו המרכזי הוא כולל את בלוטת התריס, האחראית על הויסות ההורמונלי של הגוף. חלקו התחתון הוא החזה העליון, שהלב במרכזו.
צבעו המסורתי של הלב הוא אדום. פרשת חוקת נשלטת לכול אורכה על ידי הצבע האדום: היא פותחת בתיאור הילכות פרה אדומה, שאפרה מטהר.
הפרה האדומה היא סמל לחוכמת הלב, לאינטליגנציה הריגשית שבאדם.
פרשת חוקת ממשיכה בתאור מותה של מרים. היתה זאת מהלומה ריגשית לעם, שאיבד את המנהיגה האהובה, שתפקידה המיוחד היה לבטא את ההשתוקקות והחיבור של עם ישראל לאל.
מיד לאחר מות מרים העם ניתקף בצמא. הגבול העליון של ציר האנרגיה החמישי עובר בין ערד לבאר-שבע. קו זה ידוע בגאוגרפיה כקו הבצורת, שמתחתיו אין צפויים גשמים קבועים.
על משה נאסרת העליה לארץ כיוו שהוא מכה בסלע שמוציא מים, במקום לבקש זאת כפי שהינחה אותו האל. משה דימה עצמו, לרגע קט בלהט הויכוח, כאלוהים ממש, ועל כך נענש.
הצבע האדום ממשיך לשלוט בפרשה בהמשכה, כאשר בני ישראל רוצים לעבור בארץ אדום, מקדש מזרחה. הדבר אינו מתאפשר בשל התנגדות האדומים, והעם עוקף מדרום ומממזרח דרך הרי אדום.
הרי אדום במפת ארץ הקודש הם השיער. השיער הוא הביטוי הצורני של מאווי הלב.
לקראת סוף הפרשה שוב שולט הצבע האדום. פורצת מכת נחשים בעם. משה מקים את נחש הנחושת, שהוא סמל ציר האנרגיה האנכי המרכזי.
מוקד ציר הרוחב הרביעי במפת דמות האדם של ארץ הקודש עובר בירושליים, המגלמת במפה את מרכז הפה.
על ירושליים נאמר: 'ודבר ה' מירושליים'.
הפה כולו במפת ארץ הקודש משתרע מנחל הירקון בצפון ועד נחל בשור בדרום.
זהו המרכז הדמוגרפי של ארץ ישראל אז והיום.
הארועים ההיסטוריים המרכזיים של עם ישראל התרחשו באזור זה, מניצחון דויד על גוליית בעמק האלה, דרך המצור על מצדה, ועד קרב לטרון במלחמת השחרור.
באזור זה נמצאים כיום נמלי הכניסה והיציאה המרכזיים של מדינת ישראל, נמל התעופה בלוד ונמל הים באשדוד.
בעבר היה נמל יפו שער הכניסה הימי העיקרי לישראל. מיפו יצא יונה הנביא למסע שבמהלכו בלע אותו ליוויתן.
פרשת קורח המקבילה במקומה הסידורי בספר במידבר עוסקת אף היא בפה האנושי ובמוצאותיו.
קורח היה פיקח מאד. עסקן פוליטי מיומן, שקרא תגר באמצעות מכונת תעמולה משומנת על הנהגתו של משה. הוא היה דמגוג שעטף את מאבקו האישי באידיאולוגיה שלפיה העדפת אהרון הכוהן ומשפחתו מנציחה אי שיוויון.
קורח יצר קואליציה עסקנית של בעלי אינטרסים. היתה זאת קואליציה מסכסכת, שלא לשם שמיים, של דברנים שאינם עושים. הוא ותלמידיו הפיצו כי מצוות האל ניתנות לפרשנות אישית ורפורמטורית.
לדוגמא, הוא טען שטלית שכולה תכלת פטורה מציצית, ובית מלא ספרים פטור ממזוזה.
חטאו של קורח לא היה כל כך בתוכן הדברים, אלא בעיקר בסיגנונם ובמוטיבציה שהניעה אותם.
כאשר האדם מתעטף בטלית שכולה תכלת, תכלת הרקיע לטוהר, הוא מרקיע שחקים בהתלהבותו, ויצריו המשתוללים מדרדרים אותו מטה לתהום.
במיתלוגיה היוונית, איקרוס ודדלוס בנו נמלטו מהכלא בטיסה באמצעות כנפיים עשויות מנוצות מודבקות בדונג. אך דדלוס בהתלהבותו נסק לעבר השמש. חום השמש המיס את הדבק, הכניפיים התפרקו, והוא נפל אל מותו.
עונשו של קורח היה שהאדמה פתחה את פיה, בלעה אותו, ונסגרה בחזרה, והכול שב לקדמותו כאילו מאומה לא אירע. בדיוק כמו שהליוויתן שבלע את יונה הנביא, שהפליג מנמל יפו באוניה כדי להימלט מצו האל, המשיך לדרכו לאחר מכן.
במרכזו של ציר האנרגיה השלישי של דמות האדם של ארץ הקודש נמצאים ימת כינרת המגלמת את העין, והר הכרמל המגלם את האף.
עיצבי העין והאף קשורים לגזע המוח, לגירוי והתגובה, ולפיכך ליצרים הקדמונים ולתיפקוד הספונטאני של האדם.
העין והאף עוסקים במה שכאן ועכשיו בלבד, וטועה מי שנשען עליהם בלבד במחשבתו.
פרשת שלח לך המקבילה בספר במדבר עוסקת במראית העין:
הסיפור המרכזי בפרשה הוא חטא המרגלים שנשלחו לתור את הארץ.
משה ביקש מתריסר המרגלים: 'וראיתם את הארץ מה היא...'
אך התרשמות רובם היתה חיצונית ושטחית בלבד. הם הסתכלו בקנקן ולא טרחו לבדוק מה יש בו.
לאחר חזרתם, דיווחם פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר: 'זָבַת חָלָב ודְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ...'
העם כולו השתכנע מדבריהם, וכל היתרון הרוחני שלו נעלם מיד, לאחר שניקנה במדבר בעמל רב.
התוצאה היא עונש חמור במיוחד של הליכה במשך ארבעים שנה במדבר. העונש מתגלגל מדור לדור באותו התאריך בשנה, כל פעם באסון אחר המתרחש על עם ישראל, מחורבן בית ראשון ועד השואה.
כדי למנוע מבני ישראל הליכה אחר מראית העין באה מצוות ציצית בסוף הפרשה: 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת...ולֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.'
כנגד ההליכה אחר חוש הריח מופעים בפרשה דיני נסכים: 'כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה'.
אחד ממשחקי הילדים הנפוצים בארץ הוא כזה: ילד צובט בחזקה את חברו בזרועו ושואל אותו: 'איזה ארץ כבש יהושע?'
הילד שעונה בצעקת כאב: 'א''י!' עונה את התשובה הנכונה [א''י= ארץ ישראל], ובכך נגמר המשחק.
המשחק הפשוט בא ללמד שאין לשפוט את המציאות לפי מראית העין בלבד, וכי כל הטוב הקיים לעינינו הוא פרי תהליכי תולדה ממושכים וכואבים.
צילום: פליקר
