במלחמת השחרור ולאחריה, התבסס חיל האוויר הישראלי על מטוסי עודפים ממלחמת העולם השנייה, כמו הספיטפייר, המוסטנג, המוסקיטו, וטייסים ואנשי צוות קרקע שהשתייכו לקיבוץ גלויות ממוצא מערבי.
בשנות ה-1950, עם כניסתם לשירות של מטוסי סילון והאמברגו שהטילה ארצות הברית על מכירת מטוסים לישראל, התבסס חיל האוויר על מטוסי סילון צרפתיים. במקביל, בשנים אלה התרחשה גם עלייה המונית של יהודים מארצות צפון אפריקה לישראל, אשר הגיעו מארצות שהיו קולוניות צרפתיות כמו מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. ציבור גדול זה היווה תשתית חברתית להגדלת חיל האוויר הישראלי, כאשר רבים מבניו שירתו בשורות החיל בכל התפקידים והפכו לחוליה מרכזית בו.
מסוף שנות ה-1960 ואילך, חיל האוויר הישראלי התבסס יותר ויותר על מטוסים מתוצרת ארצות הברית, כמו הפאנטום וה-F-15. במקביל, החברה הישראלית עברה תהליך של "אמריקניזציה", והפכה להיות מערבית וקפיטליסטית יותר ויותר.
החיבור בין התפתחות התעופה למגמות חברתיות רחבות ניכר גם בישראל של ימינו. משנות ה-2000 ואילך, חיל האוויר הישראלי מבסס את מערך ההגנה האווירית שלו יותר ויותר על מערכות מתוצרת מקומית, כמו כיפת ברזל. במקביל, מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים בפיתוח ויצור של כלי טיס בלתי מאוישים, כמו ה''הרמס''. איום הטילים, הרקטות והדרונים, המגיעים לכל פינה, מדגיש את חשיבותה של התעופה בביטחון הלאומי. החברה הישראלית הפכה להיות ממוקדת יותר בעצמה. עולה הצורך בגיוס רחב היקף של האוכלוסייה החרדית, אשר משתמטת ממנו, והדבר גורם לפילוג בעם.
