28.7.2024

דממה - דיבור - דימוי


שפת גוף ודממה קשורים זה בזה באופן הדוק ומשמעותי. למעשה, שפת הגוף היא חלק בלתי נפרד מהתקשורת הלא מילולית, והיא יכולה להעביר מסרים חזקים וברורים גם ללא מילים. הדממה, מצידה, יוצרת מרחב לשפת הגוף לבוא לידי ביטוי ביתר שאת, ומאפשרת לנו להתמקד במסרים הלא מילוליים שמועברים אלינו. הדממה מעצימה את שפת הגוף ומעניקה לה משמעות רבה יותר. בסביבה שקטה, אנו נאלצים להסתמך יותר על רמזים לא מילוליים כדי להבין את האנשים שסביבנו. לכן, פיתוח מודעות לשפת הגוף שלנו ושל אחרים יכול לשפר את התקשורת הבין אישית שלנו, גם כאשר אין מילים. שפת גוף ודממה הם שני צדדים של אותו מטבע. הדממה יוצרת מרחב לשפת הגוף לבוא לידי ביטוי, ושפת הגוף מאפשרת לנו לתקשר גם כאשר אין מילים. הבנה של הקשר בין שפת הגוף לדממה יכולה לעזור לנו לפתח מיומנויות תקשורת טובות יותר, ולהעמיק את הקשרים שלנו עם אחרים.


הנה כמה דוגמאות: 

הבעת רגשות: הבעות פנים, כמו חיוך, זעף, או הפתעה, יכולות להעביר רגשות באופן ברור ומיידי, גם ללא מילים. בדממה, הבעות הפנים מקבלות משנה תוקף, ומאפשרות לנו להבין את רגשותיו של האדם שמולנו ביתר דיוק.

יצירת קשר עין: קשר עין הוא כלי רב עוצמה בתקשורת הלא מילולית. הוא יכול להביע עניין, אמפתיה, כנות, או אפילו איום. בדממה, קשר עין יכול להעמיק את הקשר בין אנשים, וליצור תחושה של אינטימיות והבנה הדדית.

תנוחת גוף: האופן שבו אנו עומדים, יושבים, או נעים, יכול להעביר מסרים על ביטחון עצמי, פתיחות, או סגירות. בדממה, תנוחת הגוף יכולה לספק לנו רמזים חשובים על מצבו הרגשי של האדם שמולנו, ועל יחסו אלינו.מחוות גופניות: מחוות כמו נפנוף ידיים, הצבעה, או מגע, יכולות להעביר מסרים ספציפיים, כמו ברכה, אישור, או בקשת עזרה. בדממה, מחוות גופניות יכולות להיות חיוניות לתקשורת, במיוחד כאשר יש מחסום שפה.

שימוש במרחב: האופן שבו אנו משתמשים במרחב הפיזי שסביבנו יכול להעביר מסרים על מעמד חברתי, אינטימיות, או תוקפנות. בדממה, המרחב הפיזי יכול להפוך לזירה שבה מתנהלת תקשורת לא מילולית ענפה.


אפשר לומר שהדממה ושפת הגוף הם שני היבטים של תקשורת שקשורים זה בזה באופן הדוק, וקשה לקבוע מי מהם קדם לשני באופן מוחלט. מבחינה אבולוציונית, סביר להניח שהתקשורת הלא מילולית, כולל שפת גוף, קדמה להתפתחות השפה המדוברת. בעלי חיים רבים מתקשרים באמצעות שפת גוף, תנועות, והבעות פנים, ללא שימוש במילים. לכן, אפשר לומר שבמובן זה, הדממה קדמה לשפת הגוף. מבחינה אינטראקטיבית, בכל אינטראקציה אנושית, תמיד יש רגע של דממה לפני שמתחילה תקשורת מילולית או לא מילולית. במובן זה, הדממה היא הבסיס לכל תקשורת, והיא קודמת לשפת הגוף. 


קטעי הדממה בסרטי קולנוע הם רגעים בסרט שבהם אין דיאלוג או מוזיקה, ורק הצלילים הטבעיים של הסביבה נשמעים. רגעים אלו יכולים להיות קצרים מאוד או להימשך מספר דקות. קטעי הדממה הם כלי רב עוצמה בארגז הכלים של יוצרי הקולנוע. הם יכולים לשמש למגוון רחב של מטרות, החל מהדגשת רגשות וכלה ביצירת אווירה. כאשר נעשה בהם שימוש נכון, קטעי דממה יכולים להפוך את הסרט לחוויה בלתי נשכחת לצופה.


השימושים בקטעי דממה:

הדגשת רגשות: קטעי דממה יכולים לשמש להדגשת רגשות עזים של הדמויות, כמו עצב, פחד, או הלם. היעדר הדיאלוג והמוזיקה מאפשר לצופה להתחבר לרגשות אלו בצורה עמוקה יותר.

יצירת מתח וציפייה: קטעי דממה יכולים לשמש ליצירת מתח וציפייה לקראת אירוע דרמטי בסרט. השקט המוחלט יכול להגביר את תחושת המתח ולהפוך את האירוע למשמעותי יותר.

מתן זמן למחשבה והרהור: קטעי דממה יכולים לשמש כמעין "פסק זמן" בסרט, שמאפשר לצופה לעבד את המידע שהוצג לו ולהרהר במשמעותו.הבלטת אלמנטים ויזואליים: היעדר הדיאלוג והמוזיקה יכול להפנות את תשומת הלב של הצופה לאלמנטים הוויזואליים בסרט, כמו תנועות המצלמה, התאורה, והעיצוב האמנותי.

יצירת אווירה: קטעי דממה יכולים לשמש ליצירת אווירה מסוימת בסרט, כמו שלווה, אימה, או מסתורין.

דוגמאות לקטעי דממה מפורסמים בקולנוע: סצנת הפתיחה של הסרט "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, שבה קופים מגלים לראשונה את השימוש בכלים. סצנת המרדף בסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" של ג'ורג' מילר, שבה מקס מנסה להימלט מרודפיו במדבר. סצנת הסיום של הסרט "הפסנתרן" של רומן פולנסקי, שבה ולדיסלב שפילמן מנגן בפסנתר בהריסות ורשה.


קטעים אילמים, או קטעים ללא צליל בסרט, הם אכן מרכיב חשוב בקולנוע, אך הם אינם הבסיס הבלעדי שלו. הקולנוע הוא מדיום שמשלב אלמנטים ויזואליים וקוליים כדי לספר סיפור וליצור חוויה לצופה.

תנועת מצלמה והמרחב: תנועת מצלמה היא כלי עוצמתי בקולנוע, המאפשר ליוצרים לשלוט בנקודת המבט של הצופה, להדגיש אלמנטים ויזואליים, וליצור תחושת תנועה ודינמיות. היא יכולה להיות משמעותית במיוחד בקטעים אילמים, שבהם אין דיאלוגים או מוזיקה להעביר את הסיפור. עם זאת, תנועת מצלמה היא רק אחד מהכלים הרבים שעומדים לרשות יוצרי הקולנוע.

הקול כמרכיב בסיסי: הקול, בין אם זה דיאלוג, מוזיקה, או אפקטים קוליים, הוא מרכיב בסיסי בקולנוע. הוא יכול לשמש להעברת מידע, ליצירת אווירה, להעצמת רגשות, ואף לספר סיפור בפני עצמו. בקולנוע המודרני, הקול הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה הקולנועית, ויוצרי סרטים משקיעים מחשבה רבה בשילוב הקול והתמונה כדי ליצור את האפקט הרצוי.


דוגמאות לקטעים אילמים בקולנוע:

סרטי ראינוע: סרטי הראינוע הראשונים היו אילמים, והם הסתמכו על תנועת מצלמה, הבעות פנים של השחקנים, וכיתובים כדי לספר את הסיפור.

קטעי מונטאז': קטעי מונטאז' הם רצפים של תמונות או סצנות קצרות, המלוות בדרך כלל במוזיקה, אך לעתים גם יכולים להיות אילמים.

סצנות פלאשבק או חלום: לעתים, סצנות פלאשבק או חלום מוצגות ללא צליל, כדי להבדיל אותן מההווה ולהעניק להן תחושה סוריאליסטית.




20.7.2024

מדממה לדיבור ומדיבור לדימוי

 

הקשר ההתפתחותי הפסיכולוגי מדממה לדיבור ומדיבור לדימוי הוא תהליך מורכב ורב-שכבתי, המושפע הן מהתפתחות קוגניטיבית והן מהתפתחות חברתית.


מדממה לדיבור:

שלב פרה-לינגוויסטי (0-12 חודשים): בשלב זה, התינוק מתקשר בעיקר באמצעות בכי, צחקוקים, הבעות פנים ותנועות גוף. הוא לומד להבין את שפת הגוף של המטפלים בו ולהגיב אליה.

שלב המילים הראשונות (12-18 חודשים): התינוק מתחיל להפיק מילים בודדות בעלות משמעות, לרוב שמות של חפצים או אנשים קרובים. הוא מבין יותר מילים ממה שהוא מסוגל להפיק.

שלב המשפטים הראשונים (18-24 חודשים): הילד מתחיל לשלב מילים למשפטים קצרים ופשוטים, לרוב בני שתי מילים. הוא מרחיב את אוצר המילים שלו בקצב מהיר ולומד כללי דקדוק בסיסיים.

שלב השפה המתפתחת (24 חודשים ומעלה): הילד מפתח יכולת שיחה מורכבת יותר, משתמש במשפטים ארוכים ומורכבים, ומסוגל להביע מגוון רחב של רגשות ומחשבות.


מדיבור לדימוי:

שלב החשיבה המוחשית (2-7 שנים): הילד חושב בעיקר באמצעות דימויים מוחשיים וקונקרטיים. הוא לומד לזהות ולהבין סמלים וייצוגים חזותיים, כמו ציורים ותמונות.

שלב החשיבה המופשטת (7 שנים ומעלה): הילד מפתח יכולת לחשוב באופן מופשט וסימבולי. הוא מסוגל להבין מושגים מורכבים, מטאפורות ואנלוגיות. הוא יכול להשתמש בדימויים חזותיים כדי לייצג רעיונות מופשטים.



הקולנוע כמשקף התפתחות:

התפתחות הקולנוע משקפת, במידה מסוימת, את ההתפתחות הפסיכולוגית מדממה לדיבור ומדיבור לדימוי. הקולנוע האילם, בדומה לתינוק בשלב הפרה-לינגוויסטי, הסתמך על דימויים חזותיים והבעות פנים כדי להעביר סיפור. הקולנוע המדבר, בדומה לילד בשלב השפה המתפתחת, אפשר העמקה של הדמויות והעלילה באמצעות דיאלוג. הקולנוע הצבעוני, בדומה למתבגר בשלב החשיבה המופשטת, העשיר את החוויה הקולנועית באמצעות דימויים חזותיים מורכבים ועשירים יותר.

ההתפתחות הפסיכולוגית היא תהליך אינדיבידואלי, וקצב ההתפתחות יכול להשתנות מאדם לאדם. עם זאת, ההבנה של הקשר בין דממה, דיבור ודימוי יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את האופן שבו אנו מתקשרים וחושבים, ואת האופן שבו הקולנוע משקף את ההתפתחות האנושית.

הקולנוע, במיוחד בהתפתחותו המוקדמת, מציג קשר מורכב ומרתק בין דממה, דיבור ודימוי. הקולנוע האילם, למרות היעדר הדיאלוג המדובר, היה עשיר בדימויים חזותיים, הבעות פנים, שפת גוף ומוזיקה שהעבירו סיפורים ורגשות. הדממה אילצה את היוצרים למצוא דרכים יצירתיות לספר סיפור דרך הוויזואליות בלבד, מה שהוביל לפיתוח טכניקות קולנועיות ייחודיות. 

עם כניסת הסרט המדבר, נוספה שכבה חדשה של משמעות לסרטים. הדיאלוג המדובר אפשר העמקה של הדמויות והעלילה, אך במקביל, הוא גם שינה את האופן שבו הקהל חווה את הסרט. המעבר לקולנוע מדבר דרש מהיוצרים למצוא איזון חדש בין דימוי ודיבור, והוביל לשינויים בסגנון הקולנועי. המעבר לקולנוע צבעוני, שהתרחש במקביל להתפתחות הסרט המדבר, הוסיף רובד נוסף של עושר ויזואלי לסרטים. הצבע אפשר ליוצרים להעביר רגשות ואווירה בצורה עמוקה יותר, והעניק לסרטים מראה ריאליסטי יותר. 

התפתחות הקולנוע מדממה לדיבור ומאילם לצבעוני מדגימה את האופן שבו הטכנולוגיה והאמנות מתפתחות ומשפיעות זו על זו. כל שלב בהתפתחות זו יצר אתגרים חדשים ופתח אפשרויות חדשות לביטוי קולנועי, והוביל ליצירת מגוון רחב של סגנונות וסרטים. 

הקולנוע המודרני משלב את כל האלמנטים הללו - דממה, דיבור, דימוי וצבע - ליצירת חוויה קולנועית עשירה ומורכבת. היוצרים יכולים לבחור להשתמש בכל אחד מהאלמנטים הללו כדי להעביר את המסר שלהם, וליצור סרטים שפונים למגוון רחב של קהלים.




16.7.2024

האם השלמות היא סוג של שחזור

 


השאלה האם השלמות היא סוג של שחזור היא שאלה פילוסופית מעניינת שיכולה להתפרש בכמה דרכים:

1. השלמות כשחזור של מצב אידיאלי: במובן זה, השלמות היא שאיפה להחזיר משהו למצבו המקורי, הטהור או האידיאלי. זה יכול להתייחס לאובייקטים פיזיים (למשל, שחזור של יצירת אמנות), למצבים מנטליים או רגשיים (למשל, חזרה לשלווה פנימית), או אפילו לחברות (למשל, חזרה לערכים מסורתיים). שחזור של חפץ עתיק או יצירת אומנות פגועה יכול להחזיר אותם למצבם המקורי, ובכך להשיב להם את שלמותם האסתטית והפונקציונלית. 

2. השלמות כתהליך של שיפור מתמיד: מנקודת מבט זו, השלמות אינה מצב סטטי אלא תהליך מתמשך של למידה, צמיחה והתפתחות. כל "שחזור" הוא למעשה צעד קדימה, שיפור של המצב הקודם. זה יכול להתייחס להתפתחות אישית, התקדמות טכנולוגית או כל תחום אחר שבו יש שאיפה למצוינות.

3. השלמות כאיחוד של חלקים: בגישה זו, השלמות היא הרכבה של חלקים שונים לכדי שלם אחד, הרמוני ומאוחד. זה יכול להתייחס לאיחוד של היבטים שונים של האישיות, איחוד של קבוצות חברתיות שונות, או אפילו איחוד של ידע מתחומים שונים. בתחומים מופשטים, תהליכי ריפוי וצמיחה אישית יכולים להתפרש כשחזור של מצב נפשי או רוחני מיטבי, ובכך להביא לשלמות פנימית.



השאלה האם השלמות היא סוג של שחזור היא מורכבת ותלויה בפרשנות. ישנם היבטים שבהם השלמות יכולה להיתפס כסוג של שחזור, אך ישנם גם היבטים שבהם היא שונה ממנו באופן מהותי. חשוב לזכור כי השלמות היא מושג סובייקטיבי ומשתנה בהתאם להקשר ולנקודת המבט. ישנם זרמים הרואים בשלמות מצב ארעי ודינמי, ולא יעד סופי. השאיפה לשלמות היא תהליך מתמשך של צמיחה והתפתחות, ולא נקודת סיום. בדתות מסוימות השלמות האלוהית נתפסת כמצב נעלה ובלתי מושג לבני האדם, אך השאיפה להתקרב אליה היא חלק מהותי מהמסע הרוחני. יש הטוענים שהשלמות היא אשליה, שאינה ניתנת להשגה במציאות. במובן זה, כל ניסיון להשיג שלמות הוא למעשה ניסיון לשחזר פנטזיה.








9.7.2024

הסרט היידי-פולני ''אן א היים'' [ללא בית] [1939]


"אן א היים" (On a Heym), הידוע גם בשם "Without a Home" [ללא בית] באנגלית, הוא סרט דרמה ביידיש משנת 1939, הנחשב לסרט היידיש האחרון שהופק בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. הסרט מבוסס על מחזה משנת 1907 מאת יעקב גורדין, שעובד לתסריט על ידי אלתר קציזנה, סופר, משורר ואינטלקטואל יידיש פולני ידוע, שכתב גם את התסריט לסרט "הדיבוק" משנת 1937. במאי הסרט והשחקן הראשי בו הוא אלכסנדר מרטן.

הסרט מתאר את סיפורה של משפחת ריבקין היהודית, הנאלצת להתמודד עם קשיים כלכליים והגירה לאמריקה בתחילת המאה ה-20. לאחר מותו הטראגי בטביעה של בנם הבכור, האב הדייג מחליט להגר לאמריקה בחיפוש אחר חיים טובים יותר, ומשאיר את אשתו וילדיו מאחור באירופה. הוא מתמודד עם בדידות וקשיים כלכליים באמריקה, ונאבק להביא את משפחתו להצטרף אליו. הסרט מציג את המאבקים והקשיים של החיים כמהגר יהודי בתקופה זו, ואת השפעת ההגירה על המשפחה והקהילה.

הסרט ''ללא בית'' הוא ''סרט געגועים'', ורגש הגעגועים מפכה בו בכל סצנה. הגעגועים הם לבית במולדת הישנה, ולבני המשפחה שאבדו. הסרט רצוף שירים רבים, והוא למעשה דרמה מוזיקלית. השירים מבוצעים על ידי שני זמרים בלבד, שזאת גם דמותם בסרט, והם מופיעים בעיקר על במה. זמרת היידיש ורה גראן, הנקראת בסרט בשם ''בסי'', היא הזמרת העיקרית. היא מופיעה במועדון לילה בניו יורק, ושובה בשירי הגעגועים שלה את ליבו של גיבור הסרט אברהם ריבקין [אלכסנדר מרטן], העובד שם כשוטף כלים. זמר נוסף בסרט הוא החזן-זמר ישראל שומאכר, הנקרא בסרט 'בשם ''פישל'', המבצע בעיקר מזמורים דתיים. מקהלת בית הכנסת הגדול בורשה מספקת רקע מוזיקלי מתאים.

בולטת בסרט במיוחד, ביופיה ובאיכות משחקה, אידה קמינסקה, המגלמת את בת שבע, אישתו של אברהם ריפקין. בת שבע שבורת לב לאחר מות בנה, וחולת געגועים למולדת פולין. מצבה  הנפשי מוחמר מחמת אורח החיים האמריקאי, הכופה על בעלה העדרות ממושכת מהבית לצורך העבודה, ומבטל את אורח החיים המסורתי עם ערכי המשפחה. כאשר בנה השני אינו חוזר הביתה משך ימים אחדים, כיוון שהוא שהוא מחפש עבודה ברחובות ניו יורק, היא מתמוטטת ומאבדת את שפיותה. אך לאחר שהוא חוזר, היא מתאוששת בסצנת סיום מרשימה של קתרזיס מרגש. 

הסרט כולל צוות שחקנים מרשים, מענקי הבמה היידית, וביניהם: אלכסנדר מרטן, אידה קמינסקה, הצמד הקומי דז'יגן ושומאכר המספקים הקלה קומיתועוד רבים אחרים.

הכותרת, ''ללא בית'', שנועדה על ידי גורדין לסמל את משפחת המהגרים היהודית שנעקרה, ובהרחבה, את העם היהודי, הייתה כותרת נוקבת במיוחד לקהל הקולנוע היהודי בפולין, ערב מלחמת העולם השנייה. הסרט הדגיש את התחושה ההולכת וגוברת בקרב יהודי פולין, המתמודדים עם האיום הנאצי והאנטישמיות הגוברת בפולין, שגם הם עשויים להיות בקרוב "בלי בית".

הסרט הוא פלקטי.  רוב הסצנות הן דיאלוגים ומונולוגים המצולמים מטווח בינוני, בלי צילומי תקריב או צילומים פנורמיים, ואין כמעט תנועות מצלמה ושחקנים. הדבר משרת את המסרים הדידקטיים והמוסריים שמבקש יוצר הסרט להעביר, על חשבון רכבת ההרים של הרגשות הסוערים.

איכות הסרט לצפיה היא גרועה בשולי התמונה, שהיא חשוכה. אך הדבר אינו גורע מהתרשמות מהאיכות המקורית, שכן השחקנים נמצאים בעיקר במרכז התמונה, שהיא ברורה די הצורך. 








אלכסנדר מרטן

אלכסנדר מרטן, במאי וכוכב הסרט ''אן א היים'' נולד ב-13 בנובמבר 1898 בלודז', פולין. הוא היה במאי ושחקן שנודע גם בזכות הסרטים "על מה נשים חולמות" (1937) ו"על חטא" (1936). הוא נרצח על ידי הנאצים בשנת 1942 בוורשה.


אלכסנדר מרטן ב''אן א היים''





יעקב גורדין
גורדין, הידוע בשל הדידקטיות והמוסריות העממית שלו, הביא את חיי עמל היומיום האמריקאים לבמה היידית. עם למעלה מ-100 מחזות לזכותו, גורדין היה בעל השפעה מעצבת על התיאטרון היידי המודרני. הוא היה כל כך פופולרי בקרב חובבי התיאטרון, שעל פי הדיווחים רבע מיליון איש השתתפו בהלווייתו בניו יורק.  המחזה הנוגע ללב "ללא בית" ריתק את קהל התיאטרון היהודי, והוא הפך לחלק מהרפרטואר הקבוע של הבמה היידית באמריקה ופולין.






8.7.2024

הסרט היידי-אמריקאי ''טביה'' [1939] של מוריס שווארץ


''טוביה החולב'' (טעוויע דער מילכיקער) הוא גיבורו של רומן מאת הסופר שלום עליכם שנכתב ופורסם בהמשכים, הפרק הראשון שלו נכתב בשנת 1894.

"טוביה החולב" מורכב מסדרה של מונולוגים המסופרים בגוף ראשון על ידי טוביה, יהודי עני המתפרנס מחליבת פרות בכפר אנטבקה בתחילת המאה ה-20. הסיפור מתרחש בתקופה סוערת של פוגרומים ושינויים חברתיים, המשפיעים על חיי היהודים ברוסיה הצארית. טוביה חי עם אשתו גולדה וחמש בנותיו. הוא מתמודד עם קשיי הפרנסה, השידוכים של בנותיו והרצון לשמור על המסורת היהודית. בנותיו של טוביה מתאהבות בצעירים שאינם מתאימים לסטנדרטים של הקהילה. צייטל, בתו הבכורה, מתאהבת בחייט עני בשם מוטל, במקום במועמד עשיר שהציע לה טוביה. הודל, בתו השנייה, מתחתנת עם סטודנט סוציאליסטי בשם פרץ, שנאלץ לברוח לסיביר בגלל פעילותו הפוליטית. חוה, בתו השלישית, מתאהבת בגוי בשם פדיה, ומחליטה לעזוב איתו את הכפר. הקהילה היהודית באנטבקה סובלת מפוגרומים ורדיפות מצד השלטונות. טוביה ומשפחתו נאלצים להתמודד עם האלימות והפחד. בסופו של דבר, מתקבל צו גירוש והיהודים נאלצים לעזוב את אנטבקה. טוביה ומשפחתו מתפזרים לכל עבר, כאשר חלקם מהגרים לאמריקה. 

"טוביה החולב" מאת שלום עליכם זכה לעיבודים רבים לבמה, כשהבולט והמוכר ביותר הוא המחזמר "כנר על הגג" (Fiddler on the Roof). המחזמר, שהוצג לראשונה בברודווי בשנת 1964, זכה להצלחה מסחררת ומופיע עד היום ברחבי העולם.

סרטו של מוריס שווארץ מ-1939 מתעלם מעלילות משנה רבות בספר, ומתמקד בסיפור אהבתם של ביתו הצעירה והיפהפיה של טוביה חוה לצעיר הנוצרי פדיה, וביחסים המורכבים  בין טוביה לאנשי הכפר. חוה ופדיה מאוהבים, ומתחתנים תחת הדת הנוצרית. הדבר גורם לטוביה לשברון לב, שאותו הוא אינו מסתיר, ולמות אשתו גולדה מצער. חוה אינה מאושרת בנישואין, בהם היא הופכת למעין משרתת בבית משפחת הורי פדיה. היא שומרת על יהדותה, ומחליטה לחזור לבית אביה, בשעה שהוא מגורש על ידי מועצת הכפר מביתו.

האידיליה הקיימת בסיפור המקורי, ובפרט בגרסת המחזמר, של חיי המשפחה התוססים באוירת הכפר, אינה קיימת בסרט זה. בסדרת סצנות מרשימות בכיכובו של מוריס שווארץ, המגלם את טוביה, האוירה בהדרגה משתנה. מחלבן מבוסס בעל חווה משגשגת, הזוכה לכבור והערכה משכניו, הוא הופך, בעקבות צערו על נישואי ביתו לנוצרי, מות אישתו, ולבסוף כתוצאה מצו גירושו מהכפר, ליהודי הנודד הנצחי. 

המעבר הזורם מאידיליה לטרגדיה מתאים מאד למצבם של יהודי מזרח אירופה ערב מלחמת העולם השניה והשואה. עם זאת, גם סרט זה אינו חוזה את עוצמת השואה העומדת להתחולל, והוא צופה כי גורל היהודים הנצחי ימשיך להסתכם בעיקר בגירוש ממקום למקום. 




סרטו של מוריס שווארץ, במאי וכוכב הסרט, הוא הפקה קולנועית מרשימה וקולחת, למרות שהיא צנועה במימדיה. מוריס שווארץ מגלם את טוביה באותנטיות מרשימה. הוא מוקף להקת שחקניות ושחקנים איכותיים, המגלמים את בני משפחתו ואת אנשי הכפר. 
הסרט מתאפיין בבימוי דינאמי, עם תנועת מצלמה רבה, אך למרות זאת שומר על יציבות ורצף עריכתי מרשימים.





מוריס שוורץ: אגדת תיאטרון היידיש


מוריס שווארץ בתפקיד טוביה


מוריס שוורץ, יליד רוסיה, היה מהשמות הגדולים והמשפיעים ביותר בתיאטרון ובקולנוע היידי. שוורץ, שנולד ב-18 ביוני 1890, היגר לארצות הברית והחל את הקריירה שלו כשחקן נודד, ובסופו של דבר מצא את ביתו בניו יורק. 

תיאטרון היידיש האמנותי: 
בשנת 1918, שוורץ ייסד את "תיאטרון היידיש האמנותי" בניו יורק, במטרה להעלות את קרנו של התיאטרון היידי ולהציג רפרטואר עשיר ומגוון לקהל הרחב. שוורץ לא רק ניהל את התיאטרון, אלא גם הקים בית ספר למשחק בו טיפח דור חדש של כישרונות. התיאטרון פעל במשך שלושה עשורים והעלה הפקות רבות ומגוונות, החל ממחזות של שלום עליכם ועד קלאסיקות כמו שייקספיר. 

הצלחה בינלאומית:
התיאטרון של שוורץ זכה להצלחה רבה, ואף יצא לסיבובי הופעות באירופה ובדרום אמריקה. שוורץ עצמו היה לשחקן מוערך, שגילם דמויות איקוניות במחזות כמו "יושה עגל", "בשפל" ו"המלך ליר". 

המעבר להוליווד:  שוורץ לא הסתפק בתיאטרון, והצליח גם בקולנוע, הן ביידיש והן באנגלית. הוא שיחק בעשרות סרטים, ואף כתב, הפיק וביים כמה מהם. 

מוריס שוורץ נפטר בישראל בשנת 1960, אך מורשתו ממשיכה לחיות. הוא זכור כאחד מגדולי התיאטרון היידי, שתרם רבות לפיתוח והעשרת התרבות היידית בארצות הברית ובעולם.