בשנה עברה נסעתי לוינה, צור מחצבתו של היטלר, שמתנהלת לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה", מנגינה שאותה נהג גם מנגלה ימ"ש לפזם בעת שהניף את זרועו ימין ושמאל על מנת למיין את קורבנותיו. וינה היא עיר נפלאה, תרבותית, ועם אנשים יפים. במוזיאנים שלה מוצגים מיטב יצירות האמנות, עם דגש נכבד על היהדות: מזיאוני הונדטווסר, ליאופולד, ופרויד, מציגים דוגמאות מקומיות לרוח הגאונית היהודית. לאחר ימים אחדים בעיר החלטתי שאני נוסע לאושוויץ, ליום אחד, מרחק של כ-500 קילומטרים. שכרתי מכונית טובה ונסעתי במהירות באוטוסטרדות של אוסטריה, צ'כיה ופולין. הגעתי לאושוויץ לאחר הסגירה של המוזיאון, כיוון שניווטתי בין הישובים הפרבריים הרבים שמקיפים את האתר בלי ווייז חזק. הקפתי מבחוץ את הגדירות , מביט לעבר הבנינים החומים והחצרות, ולאחר כשעה חזרתי למכונית ולוינה. אימי שרדה באושוויץ במשך כשנה, בין התקופה במחנה עבודת הכפיה בעיר הולדתה, לבין התקופה בברגן בלזן. היא סיפרה לי, ואני הקלטתי, ערכתי ופירסמתי את כל קורותיה. היו שנים, לפני שמסך הברזל נפתח והתחילו המסעות לפולין, שאושוויץ-בירקנאו היתה שלי בלבד. היכרתי בעיני רוחי כל פינה בהם, כל פרט בסדר ביום, כל נאצי, כולל אייכמן ומנגלה, שאימי נצלה בזכות תושיתה מניסוי שעמד לבצע בה.
איש חינוך אחד סיפר לי שהוא ביקר באושוויץ כשלושים פעמים. האם זאת אובססיה? איני יודע.
הספר של אימי, "סיפורי גולדה", לא זכה לפירסום ולהכרה שציפיתי לה. היא הגיבורה בנשים שקמו מעולם. סיפוריה נושאים את הגבורה, הנשיות, והאנושיות למחוזות שטרם נודעו.
אני יודע גם כיצד אני רוצה לפרסם מחדש את קורותיה: כפואמה אודיסיאית. כל מה שאם אומרת ומספרת לבנה הוא בחזקת שירה.
אם אצליח בך איני יודע. אך אני יודע מה קשה וארוכה היתה הדרך עד שהסיפורים שלה ושל יתר ניצולי השואה יצאו לאור, והשואה זכתה למעמד שיש לה כיום בתודעה הציבורית במדינת ישראל ובעולם כולו.
הסיבה היא אחת: מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא, והחזרת סיני, הם המחיר ששילמנו עבור הזכות לזכור את השואה. המחיר הזה הוא עצום, אך הוא גם מראה על עוצמתה של השואה.
