במהלך התפתחות התעופה היה תמיד הבדל חד בין 'מומחים' ל'נביאים'. המומחים היו בעלי הניסיון מבפנים, והיו ספקנים לגבי אפשרות ההתפתחות המהירה של התעופה. כששאלו עיתונאים נלהבים את אורוויל רייט לגבי תחזיותיו אודות התפתחות התעופה אמר כי 'הנבואה אינה משלח ידי'. האחים רייט חיו את המציאות של הניסיון המעשי היומיומי, שעיקרו שיפורים קטנים והדרגתיים בשטח. כשהתבקשו חלוצי תעופה נוספים אל הנבואה, הם נתנו תחזיות מאד זהירות. הנביאים, לעומת המומחים, היו אנשי החזון הרומנטיים שבאו מבחוץ. היו אלה בחלקם אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ובחלקם אנשי תיקשורת, אנשי עסקים, פוליטיקאים, והציבור הרחב בכללותו, שהתלהבו מאד מהמדיום החדש. הם חיברו מליצות אינספור וניסו כוחם במיזמים שונים. הביוגרפיות של חלוצי התעופה בגרמניה מעידה עד כמה רבה היתה התלהבותם ותרומתם להתפתחות התעופה בעולם. אך באותה מידה אפשר לראות כיצד הפכו בחירות מוטעות שלהם במהלך דרכם לגורליות עבור ארץ מולדתם, וכתוצאה מכך עד כמה השתעבדה גרמניה להשתלטות על תהליך קבלת ההחלטות בנושא. ביניהן בולטת הביוגרפיה של אוטו ליליינטאל.
בלב ליבה של תופעת הנפש נמצאת אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה; היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד, הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם וייעודם הנפשי. מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, עילוי, עומק, שקיעה, ונפילה, הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והייאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - שעליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה.
גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו 'אויר וחלומות', כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף הוא שמהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור, והיצירה הרומנטית בכלל, אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים. הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה.
הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית המושכת אותנו מטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. יותר מכל דבר אחר המשתייך לגוף, היא שותפה לטבע האלוהי. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף לסיפוק המסורת וההיגיון, אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות שבהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומתועלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. לכן מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית, הוא קוד הדי.אנ.איי שלה.
בלב ליבה של תופעת הנפש נמצאת אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה; היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד, הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם וייעודם הנפשי. מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, עילוי, עומק, שקיעה, ונפילה, הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והייאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - שעליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה.
גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו 'אויר וחלומות', כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף הוא שמהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור, והיצירה הרומנטית בכלל, אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים. הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה.
הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית המושכת אותנו מטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. יותר מכל דבר אחר המשתייך לגוף, היא שותפה לטבע האלוהי. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף לסיפוק המסורת וההיגיון, אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות שבהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומתועלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. לכן מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית, הוא קוד הדי.אנ.איי שלה.
אוטו ליליינטאל [1848-1896] היה מהנדס גרמני ממוצא יהודי, מחלוצי התעופה והאוויראי המפורסם ביותר בעולם בסוף המאה ה-19. ליליינטאל פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתיכנן ובנה גלשן אויר שיכול היה לשאת אדם. בהתבססו על חקירות שניהל על מעוף הציפורים הוא כתב ספר אל אוירונאוטיקה, שפירסם בשנת 1889, ואשר שימש מאוחר יותר גם את האחים רייט. אחת מתגליותיו החשובות היתה שהוא הראה את היתרון של כנף קמורה על כנף שטוחה. את טיסותיו קיים ליליינטאל בברלין ממרומי גבעה מלאכותית שאותה בנה מכספו. בתוך חמש שנים הוא יצר גם דגם מסחרי של דאון לחובבים. הדאונים שבנה ריחפו למרחק מאות מטרים בלבד ובמשך שניות ספורות, אך למרות זאת היה זה הישג כמעט חסר תקדים בהיסטוריה האנושית
ליליינטאל ראה במעוף הציפורים ברוח 'פסיכולוגית הציפורים' את הדוגמא והמודל לתעופה האנושית. ליליינטאל נמשך מלכתחילה לרעיון של של טיסה באמצעות חיקוי מבנה ותנועת כנפי הציפור כי רעיון זה שלט בתפישת התעופה האירופאית עוד מימי קדם ועד ליאונרדו דה-וינצ'י. תצפיותיו על מעוף הציפורים, ובעיקר על מעוף החסידות, חיזקו אצלו את המסקנה כי מעוף הציפור הוא זה שחייב להיות המודל לתעופה האנושית. הוא ייחס חשיבות רבה למורכבות הרבה של תנועות הכנף של הציפורים וטען שאסור לוותר על החיקוי שלהן, כי פירוש הדבר אובדן כל תקווה לתעופה. הוא טען, כתוצאה מכך, כי הטיסה היא בעיקרה אישית, וניתנת להגדרה כדרך שבה האדם עף לכל כיוון שהוא רוצה באמצעות מתקן שצמוד לגופו, אשר השימוש בו דורש מיומנות אישית. בכל זאת, למרות בטחונו בצדקת דרכו, ביקש ליליינטאל שלא לראות בהישגיו יותר ממה שהם. הצילומים הראו אותו מרחף בשמיים ויצרו את הרושם שבעיית התעופה נפתרה, אך לדבריו הוא נמצא באותו מקום שבו ילד מנסה לחקות את צעדי המבוגר. הקריירה התעופתית של ליליינטאל אכן נמשכה שנים אחדות בלבד:
שנת 1893 - ליליינטאל בנה את הגבעה המלאכותית בפאתי ברלין, ממנה ביצע את טיסותיו, שהיו עד לטווח של כ-250 מטרים. באותה שנה הוא החל בבניית דגמי גלשנים אחדים, ומכונה מעופפת המונעת באמצעות מנוע שנפנף את הכנפיים. במהלך מאות ניסיונות אותם תיעד בצילומים, הוא הצליח לשפר בהדרגה את תוצאות משך השהיה, הגובה והמרחק שהשיג.
שנת 1894 - הוא התחיל ביצור מסחרי וסדרתי של גלשן פשוט ויעיל, ממנו מכר יחידות אחדות בלבד.
שנת 1895 - הוא זכה לביקורים של חלוצי תעופה המפורסמים, לנגלי מארצות הברית וזוכובסקי ברוסיה.
שנת 1896 - המשיך בניסויו במודלים חדשים. בתאריך 9 לאוגוסט 1896 הוא התרסק, לאחר יותר מ-2500 טיסות, ונהרג בגיל 48. בתאונת הטיסה בה מצא את מותו הוא איבד שליטה על גלשן רגיל עקב משב רוח צד חזק ולא צפוי.
ליליינטאל הרבה לכתוב ולהרצות אודות המצאותיו. הוא פרסם במגזינים מדעיים ופופולריים. דמותו הפכה לאחד האייקונים המפורסמים ביותר של סוף המאה ה-19. הוא צילם בעיקביות את טיסותיו על ידי צלמים מקצועיים, והתמונות שילבו את חדשנות המדיום של הצילום העיתונאי יחד עם החדשנות שבטיסותיו. ליליינטאל התקבל באותה מידת התלהבות שבה התקבל בציבור גם בקהיליה המדעית, והרצאותיו אודות ניסוייו המעניינים זכו לתשואות נלהבות. ליליינטאל אמר כי את אמנות הטיסה אי אפשר להמציא באותה דרך שהמציאו את אבק השריפה, כיוון שלתיאוריה אין הרבה מקום בעיסוק זה, ויש להתמיד בו בניסויים מעשיים.
כיום מכונה ליליינטאל חלוץ התעופה המצליח הראשון בהיסטוריה. באמצעות מחקריו היסודיים על ציפורים ומשטחי אויר, הוא נמנה עם מיסדי מדע האוירודינאמיקה, והניח את היסודות למושגים שבהם משתמשים עד היום. מחקריו וטיסותיו בין השנים 1891 עד 1896 הביאו לפיתוח המצאת המטוס הממונע החל משנת 1896 ועד שטס בהצלחה לראשונה בשנת 1903.
הטיסה בדאונים דמויי כנפיים היא אחת החוויות הראשוניות המתועדות בתרבות האנושית, שכן משחר התרבות ניסה האדם לחקות את מעוף הציפורים באמצעות בניית כנפיים מעשי ידיו. האגדה במיתולוגיה היוונית על דדאלוס ואיקארוס היא עדות אחת בלבד, שכן כמעט בכל אחת מתרבויות תבל יש אגדה דומה אודות בני אדם שניסו לחקות את מעוף הציפורים, באמצעות קשירת כנפיים לגבם ונפנופם בכוח הזרועות. יתכן כי דמויות המלאכים בעלי הכנף הם עדות דתית לכך. האגדה על דדאלוס ואיקארוס ממחישה עד כמה גדול היה הפער בין הרצון ליכולת. כוח השרירים הנדרש לצורך מעוף הציפור הוא עצום ביחס לכוח שרירי הזרועות. בנוסף, כנף הציפור היא אווירודינאמית מאד, פרי אבולוציה של עשרות מיליוני שנים שעד היום לא הצליח המדע המודרני לחקות כראוי. דוגמא בולטת לכישלון האדם בתחום זה היא ניסיונותיו של ליאונרדו דה וינצ'י במאה ה-16. ליאונרדו עסק רבות ברישום מבנה כנפי הציפורים וחקר את תנועתן בזרמי האויר. בהמשך הוא שירטט דגמי דאונים המבוססים בעיקר על חיקוי תנועת כנפי הציפורים, ויתכן שאף בנה חלק מהן. אך מניתוח תוכניותיו מסתבר שלא היה להם כל סיכוי להמריא.
לכן יש חשיבות עצומה למפעלו של ליליינטאל, היהודי בן החייט מהעיירה שבגבול גרמניה-פולין, אשר בסוף המאה ה-19 היה לאדם הראשון שהצליח לחקות חלקית את מעוף הציפור באמצעות דאייה. ליליינטאל חקר היטב את מבנה כנפי הציפורים ודרך מעופן. הוא בנה כנפיים קשיחות שאינן מתנפנפות,רתם אותן לגופו וקפץ עימן נגד כיוון הרוח מהגבעה שהקים. ליליינטאל השתמש בידע וטכנולוגיה שהיו ידועים לתרבות האנושית אלפי שנים טרם תקופתו. תצפיות מחקר במעוף הציפורים נעשו על ידי חכמי כל התרבויות העתיקות. השימוש שעשה לצורך בניית הדאונים בקורות עץ ובד משי קלים וחזקים גם היה נפוץ בעולם העתיק. ובכל זאת, לא נמצא בעולם העתיק, בימי הביניים או בתקופה המודרנית, הגאון אשר תכנן וביצע מה שליליינטאל עשה.
האגדה על דדאלוס ואיקארוס היא משל שימושי ונפוץ בקרב חוקרי היסטורית התעופה, שמתאר את הקורבנות הרבים שהתפתחות התעופה תבעה, מראשיתה ועד לימינו. ליליינטאל ידוע במספר אמרות כנף שחיבר. האחת היא: 'לתכנן מטוס זה מאומה, לבנות אותו זה משהו, אך להטיס אותו זה הכל'. אימרה חשובה שניה שלו היא אודות הסיכונים בטיסה: 'נדרשת הקרבה'. הגרמנים הלאומנים השתמשו באימרה זאת שוב ושוב כדי להבליט את הישגי התעופה הגרמנית דרך הנצחת זכר הקורבנות שתבעה, במלחמה ובשלום כאחד, במהלך מסע הצלב לעבר השמיים שהם ערכו בהשראת ניטשה.
הביוגראפיה של אוטו ליליינטאל כרוכה בזאת של אחיו גוסטאב ליליינטאל [1849-1933]. שני האחים עבדו יחד במהלך כל חייהם, על מיזמים טכניים, חברתיים ותרבותיים שונים בנוסף לתעופה, שהם בעלי חשיבות רבה עד ימינו אלה. במהלך חייו, בהתבסס על הגלשנים האמינים שבנה, ניסה אוטו להוסיף להם את אפשרות נפנוף הכנפיים באמצעות מנוע קטן ויעיל שפיתח. התוצאות לא היו מעודדות, אך גוסטאב המשיך בהם באינטנסיביות עד שנות השלושים של המאה העשרים ובנה מטוס גדול מנופף כנפיים שלא הצליח להמריא מעולם, גם לאחר שהמטוס בעל הכנף הקבועה והמדחף הפך זה מכבר לשליט היחיד בשחקים. טעותם היתה טעות נפוצה מאד, כי לא זאת בלבד שתנועת כנפי הציפור לא נחשבה כמרכיב חיוני ליצירת עילוי בטיסה, אלא שניפנוף הכנפיים נתפש כמרכיב חיוני בכל מעוף, ממש כמו עלי העצים. 'מעוף הרעיונות' אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית.
עוד אישיות יהודית שהביעה חרדה מהתגברות על כוח המשיכה באורח לא טבעי לחלוטין הייתה תיאודור הרצל. בשנת 1896 הרצל כתב סיפור בשם 'ספינת אוויר' על אדם שהמציא מטוס, אחד החלומות הגדולים ביותר של תקופתו, אבל הורס אותה במו ידיו בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי נשק הרסני במלחמות. תחזית זו הייתה מקורית בתקופתו של הרצל, שכן הרוב המכריע של האנושות חשב אז על המטוסים ככלי שיביא שלום לכל העולם. יתכן כי תחזית זו הייתה גם בשורש הציונות של הרצל. הרצל כתב בשנת 1896: "כדור הארץ מרחף באוויר. אולי באופן דומה אני יכול למצוא ולייצב את המדינה היהודית ללא תמיכה מוצקה. הסוד טמון בתנועה. אני מאמין שכלי הטיס היעיל באמת יהיה חייב איכשהו להיות מומצא על פי עיקרון זה".
אנחנו יכולים ללמוד, באורח פיוטי, על ההשפעה העצומה של כנפיהם המתנפנפות של הציפורים על החשיבה האנושית גם מתורת היחסות של אלברט איינשטיין: משק כנפי הציפורים שמאפשר להן את היכולת להתגבר על כוח המשיכה עשוי להיות מתואר במונחיו של איינשטיין כמו: "אנרגיה שמושקעת בתנועה מתמדת, מהירה ואינסופית ליצירת תגובת שרשרת".
גם זיגמונד פרויד הושפע, ככל הנראה, מאוטו ליליינטל במחקריו אודות המיניות האנושית ותסביך אדיפוס בפרט. מעוף וחושניות כרוכים יחד במציאות של החלומות ומבחינה זו ליליינטל היה בבירור דמות פאלית מובהקת.
המחקרים הרציניים ביותר על אישיותו של אדולף היטלר טוענים כי הוא סבל מתסביכי התפתחות פסיכולוגיים. אין ספק, לאור העובדות ההיסטוריות, כי היטלר השליך מבעיותיו האישיות לפוליטיקה של גרמניה המודרנית. הוא חשב, כנראה, כי חלוצי התעופה היהודים הם הגורם לחלק מבעיות אלה, לאחר המצאת המטוס על ידי האחים רייט ותבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ולכן היהודים הם סיבה לגיטימית לאנטישמיות.
האחים רייט הצהירו כי ליליינטל היה דמות בעלת השפעה בדרכם לעיצוב המהפכני של המטוס עם כנפיים קבועות, אם כי ההמצאה שלהם הייתה קפיצת מדרגה גדולה ופריצת דרך מדעית וטכנולוגית מאד בלתי שגרתית. הם הגיעו לגרמניה בשנת 1909, כחלק מסיבוב הופעות באירופה שעורר עניין עצום והפך אותם לאנשים המפורסמים ביותר בעולם. האירופים, בניגוד לאמריקנים שדחו בהתחלה את המצאת המטוס, אימצו במהירות את ההמצאה החדשה בגלל ההתעניינות הכללית שלהם בתחום התעופה. התעניינות זאת היתה במידה רבה הודות לאוטו ליליינטל ולדויד שוורץ ממציא ספינת האוויר, שרעיון המנוע לספינות האוויר שבנה תרם גם הוא בוודאי לאחים רייט.
ההמצאה של מטוסי כנף קבועה עם מדחף היא ציון דרך תרבותית משמעותי, שבא לידי ביטוי במעבר מעידן הרומנטיקה לעידן המודרניזם. הפוטוריזם היה תנועה אמנותית וחברתית, שהחלה באיטליה בתחילת המאה ה-20 וממשיכה עד היום. הפוטוריזם היה בעיקר איטלקי, אבל היו תנועות מקבילות גם ברוסיה, באנגליה ובמדינות רבות אחרות. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני והחוויות שלו מהייצור ההמוני, התקשורת, ומערכות התחבורה המתקדמות, מהמטוס לטלפון, מהקולנוע למזון מהיר. כל אלה הם הביטויים של המודרניות ששינו בהכרח את התפיסה של כל חיי היום יום, ולכן משנים את אופני ביטויהם של המשורר והצייר. המצאת המטוס יצרה תגובת שרשרת: התעופה הייתה הנושא החשוב ביותר עבור האמנים הפוטוריסטים האיטלקים. הפאשיזם האיטלקי נוצר בהשראה ישירה של הפוטוריזם, והנאציזם הגרמני נוצר בהשראתו הישירה של הפאשיזם הזה. כך היה הדבר מבחינה אידיאולוגית, ומכל הבחינות הפוליטיות, חברתיות וצבאיות.
