פרשת בראשית - גן העדן כמפה רוחנית

ראשית הפרשה הוא בחלוקת היקום לשניים על ידי האלוהים: אור וחושך, טוב ורע, אדם וחוה, ועוד.

מושג הצדק הטבעי, כמו שתואר בפרשות הקודמות כמתגלם במושג מאזני צדק, הופך בדרך זאת למרכזי.

הפרשה מרחיבה את המושג, ומביאה תיאור מפורט של גן העדן, שהוא מבוע מים מרכזי, שארבעה נהרות יוצאים ממנו, האחד לכל כיוון.

גן העדן הוא לפיכך הביטוי 2*2, שהם מאזני צדק מושלמים, בהיותם מכיילים זה את זה.

המושג גן העדן ניתן להרחבה קוגנטיבית משמעותית, שמרמזת עליה בריאת המאורות ביום הרביעי דווקא:

גן העדן הוא הריבוע המתפצל לארבעה ריבועי משנה בתודעה.

כלומר, זאת תמונת העולם אותה אנו תוחמים בדימיוננו באמצעות רשת קווים שתי וערב שאינם פרושים על גבי המציאות, אלא מהווים חלק מהותי ממנה.

זאת כמו שאנו מקבלים את הצדק הטבעי כיסוד עולם, ולא כתפאורה חיצונית בלבד.

יתכן וגן העדן שימש מקור השראה לאייזיק ניוטון כאשר חקר את התפצלות האור הלבן, אור השמש, לצבעים, באמצעות מנסרה.

התובנה המהפכנית האמיתית של ניוטון הייתה שכל צבע בתוך קרן האור נשבר באופן שונה בתוך המנסרה. הצבע האדום נשבר מעט מאוד, בעוד הצבע הכחול משנה כיוון בצורה דרסטית. כתוצאה מכך כל צבע בתוך קרן האור עוזב את המנסרה במקום שונה לגמרי, ובמקום נקודה אחת של אור לבן על המסך- אנחנו מקבלים את הקשת הצבעונית.

יש בני אדם החוזרים בבת אחת מבידוד רוחני אל עולם המציאות.

ההגדרה של בידוד רוחני היא רחבה מאד. לענין זה אל לנו לומר נהר פרת, שהוא הנהר הרביעי בגן עדן, אלא נהר פרט.

באדם שבתוכו נתקל לפתע ארמון החלומות הרוחני בפרטנות היומיומית הקשה, עשוי האור הלבן של התודעה להשתבר כמו במנסרה, וליצור את הצורה המופשטת של רשת דינאמית, כמו שכל צבע בתוך קרן האור נשבר באופן שונה בתוך המנסרה.

זאת הקשת שבפרשה הבאה, פרשת נוח, תוגדר כאות הברית בין האלוהים לאדם.

פרשת וזאת הברכה

ראשית הפרשה בפסוקים המזכירים בחלוקתם לשניים את שירת האזינו, ויש ביניהם אחד המרמז כי חלוקה זאת היא לימין ושמאל:
מימינו אש - ודת משמאלו.

הברכה היא, אם כך, המשך לפרשות הקודמות, שמסבירות את התורה כהתגלמות עיקרון הצדק הטבעי, כמו שמתבטא במושג המאזניים, הידועים גם בכינוי מאזני צדק.

הבן שמעון, אשר שמו נגזר מהפועל 'לשמוע', נעדר מבין מקבלי הברכה. שמו, והביוגרפיה שלו, מקבלים משמעות מיוחדת בזכות זאת.

שמות הבנים המופיעים בברכה אינם על פי סדר הולדתם הידוע.

כמו שכל הילדים שווים בעיני הוריהם, כך גם הסדר מעורב.

הברכה היא לפיכך תיאור דינאמי וחי של מושג הצדק הטיבעי.

זאת כהמשך של התיאורים הפחות מוחשיים שבפרשות הקודמות.

ניתן אף, כיד הדימיון הטובה, לקבוע את מיקומו של כל בן כאחד מחלקי המאזניים:

בתרשים כזה ראובן יהיה בודאי הבסיס, יהודה המוט האנכי, לוי ראש המאזניים, יוסף ובנימין מוט הרוחב, ויתר הבנים יהיו כפות המאזניים ומשקלותיהם.

פירוש זה של פרשת השבוע מאפשר מעבר קל אל פרשת בראשית הראשונה בתורה.

פרשת בראשית פותחת בחלוקת היקום לשניים על ידי האלוהים: אור וחושך, טוב ורע, אדם וחוה.

הפרשה השניה, פרשת נוח, עוסקת בתיבת נוח, שהיא היצירה ההנדסית הגדולה מכל, מקיפת היקום כולו.

תיבת נוח נבנתה בכלי מלאכה, שהם כולם נגזרים של המאזניים, ולדוגמא: האנך, הפלס, המטר, וכדומה.

פרשת האזינו

מקור השם 'האזינו' הוא בשורש א.ז.נ.

האוזן היא האבר המפותח ביותר בעובר האנושי. עצמות האוזן מסיימות את צמיחתן בעובר, ומגיעות בו לגודלן הסופי, שאינו משתנה יותר.

באוזניים מצויות צינוריות ובהן נוזל, שמעניקות לאדם את חוש שיווי המשקל.

חוש השמיעה פונה, אם כן, לפנימיות העמוקה ביותר באדם.

כידוע, אין כמו ההאזנה ליצירה המוסיקלית כדי להביא איזון לנפש.

השורש א.ז.נ הפך כך גם למקור המילה 'מאזניים' - המכשיר בו משתמשים בחיי היום יום לצרכי מסחר.

כאשר מתבוננים בהתנהלותם של פעוטים ההולכים ונתקלים זה בזה עד שהם מוצאים את שיווי המשקל והיציבה הנכונה, מבינים כיצד כרוכים המושגים 'האזנה' ו'מאזניים' זה בזה, באמצעות ערך הצדק הטבעי.

זאת היא שירת האזינו.

המבנה הזוגי, של משפט בעל שני חלקים שווים, חוזר לאורך כל השירה בשיטתיות יוצאת דופן.

לוחות הברית ומנורת שבעת הקנים הם סמלים, שפיצולם לשני צדדים שווי ערך מבהיר לנו את חשיבותו הרבה של המושג 'מאזניים' בעיצובה של התורה. שירת האזינו מתווספת אליהם.

המקום בו נשא משה רבינו את השירה משקיף לעבר ים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם. ככל שהאדם נמצא במקום נמוך יותר, תחושת האיזון שלו חזקה יותר. אין ספק כי משה שאב מכך השראה טבעית. זאת למרות שהעובדה הגיאוגרפית המיוחדת לא היתה ידועה בתקופתו.

להלן השירה כולה עם חלוקת המשפטים לפי המבנה הזוגי:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה - וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי - תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא - וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא - הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ - כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל - צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם - דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת - עַם נָבָל וְלֹא חָכָם

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ - הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם - בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ - זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם - בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים - לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ - יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר - וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ - יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ - עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף

יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ - יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.

יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ - וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ - וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע - וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן - עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים - עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט - שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ - וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים - בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ - אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ - לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי - וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ - מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם - אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה - בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל - כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם - בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי - וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ - וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת - חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף - וְקֶטֶב מְרִירִי

וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם - עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב - וּמֵחֲדָרִים אֵימָה

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה - יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם - אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר - פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ

פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה - וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת.

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה - וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת - יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף - וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם - וַיהוָה הִסְגִּירָם.

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם - וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם - וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ - אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם - וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי - חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם - לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם - וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ - וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם

כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד - וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ - צוּר חָסָיוּ בוֹ.

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ - יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם

יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם - יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא - וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה - מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי - וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי - וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי - וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם - וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר

מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה - מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ - כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו - וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

לאחר סיום השירה בא הפסוק:

כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם - כִּי הוּא חַיֵּיכֶם

וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה - אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

צילום: פליקר

פרשת וילך

כמו שהשם מרמז, פרשת וילך היא ניגודה של פרשת ניצבים שקדמה לה, ושתיהן משלימות זאת את זאת.

פרשת ניצבים עוסקת במהות הסטאטית הניצחית שבאדם, בעליון האינסופי.

פרשת וילך עוסקת במהות הדינאמית הניצחית שבאדם, בתנועה המתמדת, במטוטלת הפנימית.

בהתאם לכך, זאת גם הפרשה הקצרה ביותר בתורה כולה.

ככזאת, היא גם מתאימה להיות הראשונה בשנה החדשה, כמו שהפרשה הקודמת התאימה להקדים אותה.

למרות הקוצר, הפרשה מורכבת מאד מבחינת התוכן.

זאת הפרשה שמקדימה את צמד פרשות הברכה, שהן האחרונות שבתורה.

לכן המסר בה חיב להיות חריף וקולע.

הפרשה מתחילה בהודעת משה כי יהושע בן נון, איש המעשה, הוא אשר יחליף אותו בהנהגה לאחר מותו, ויפקד על כיבוש הארץ.

לאחר מכן מצווה משה לקרוא בתורה אחת לשבע שנים בלבד, בחג הסוכות של שנת השמיטה.

זאת חזרה למושג הצדק הטבעי אשר תואר בפרשות שופטים וכי תצא.

מיד לאחר מכן מגיעה ההקדמה לשירת האזינו, שהיא הפרשה הבאה.

מקור השם 'האזינו' הוא בשורש א.ז.נ שהוא המקור למילה 'אוזן'.

האוזן היא האבר המפותח ביותר בעובר האנושי. עצמות האוזן מסיימות את צמיחתן בעובר, ומגיעות בו לגודלן הסופי, שלא ישתנה יותר במהלך חיי האדם.

באוזניים מצויות צינוריות ובהן נוזל, שמעניקות לאדם את חוש שיווי המשקל.

חוש השמיעה פונה לפנימיות העמוקה ביותר באדם.

אין כמו החוויה המוסיקלית כדי לשמש מזור לנפש.

המוסיקה מוציאה את הכעס באדם ומפנה אותו לנתיבים של עשיה.

זאת היא שירת האזינו.

מכיוון שההאזנה מביאה את האדם למצב של איזון נפשי, הפך השורש א.ז.נ גם למקור המילה 'מאזניים' - המכשיר בו משתמשים בחיי היום יום לצרכי מסחר.

לוחות הברית ומנורת שבעת הקנים הם סמלים, שפיצולם לשני צדדים שווי ערך מבהיר לנו את חשיבותו הרבה של המושג 'מאזניים' בעיצובה של התורה.

מספיק להתבונן בהתנהלותם של פעוטים ההולכים ונתקלים זה בזה עד שהם מוצאים את שיווי המשקל והיציבה הנכונה, כדי להבין כיצד כרוכים הפעלים 'ללכת' ו'להאזין' זה בזה, באמצעות מושג הצדק הטבעי.