אנטומיה דימיונית ואמנות

פעולות היסוד דרכן משתקפת דעתו של האדם הן דרך טיפולו בגופו: הניקיון, הדאגה לבריאות, האכילה וכדומה. אנו חושבים על הגוף האנטומי כעל המציאות הפנימית שלנו. אמצעי שאפשר לבחון דרכו את החברה, התרבות והמצב האנושי. אך פנים גופנו מוסתר מאיתנו. המתרחש מתחת לעורנו הוא מסתורי, מפחיד, מרתק. בעבר הרחוק המבנה הפנימי של גוף האדם היה עניין לספקולציות, פנטזיות, ומחקר מועט, והיו מעט מאד ניסיונות להציגו בתמונות. התפתחות המחקר האנטומי, יחד המצאת הדפוס ושטף טכנולוגיות הדפוס בעקבותיה, סייעו במתן השראה לאנטומיה חדשה ומרהיבת עין. האנטומיה הדימיונית פרחה, שופעת פרטי מידע אך גם מוזרה, סוריאליסטית, יפה ומגוחכת – חושפת את העולם החיצוני באותה מידה שהיא חושפת את העולם הפנימי.

בתחילת העידן המודרני הגבול בין אמנות למדע היה בלתי מוגדר עדיין. מומחי האנטומיה ושותפיהם האמנים השתמשו באופנים מוכרים של הצגה – תיאור באמצעות סמלי נוף דתיים ואמנותיים. האמנים ניסו ליצור איורים מדויקים, אך גם מפתיעים, יפים ומבדרים.

בין השנים 1680-1800, החלו מומחי האנטומיה לנפות את המרכיבים הדימיוניים מהאיור המדעי. אמינות האנטומיה, הם טענו, נפגמה בגלל מליצות חזותיות, נופים דמיוניים ותנוחות קומיות. כאשר טכנולוגיות הדפוס העתיקות השתכללו, נוצר סגנון של היפר אותנטיות מבריקה וחלומית, אשר הראתה, בכישרון אמנותי רב, ידע מתוחכם יותר ותפיסה מעודכנת של פנים הגוף.

בשנות השלושים של המאה ה-20, הפיק פריץ קאהן בגרמניה סדרת ספרים אודות פעולתו הפנימית של גוף האדם. הוא השתמש במטאפורות שנלקחו מהעולם התעשייתי: קווי יצור, מנועי שריפה פנימית, בתי זיקוק, מחוללי מתח חשמלי, טלפונים וכדומה. הגוף ביצירות קאהן היה 'מודרני' ויצרני, נושא שהודגש חזותית באמצעות אמנות חדשנית. למרות שספריו נמכרו היטב, יהדותו, והטפתו למען רפורמות ציבוריות, הפכו אותו למטרה להתקפות נאציות. הוא ברח לאמריקה ב-1940.

המצגות האנטומיות בשנים האחרונות מציעות לנו עקבות אל 'האני הפנימי' שלנו. האמן/מדען/עיתונאי אלכסנדר ציאראס מקבל את השראתו מהשקפת העולם לפיה הגוף האנטומי הוא מיקרוקוסמוס, 'עולם קטן', ומה שמצוי בעולם החיצוני מצוי גם בתוך האדם ומתגלה באמצעות מדע האנטומיה. ציאראס יוצר באמצעות טכנולוגיות סורקי-גוף והולוגרמות לייזר הדמיות של גוף האדם, המשלבות תיאור מדויק עם נופך אמנותי.

בחיי היומיום בימינו אנו מוקפים מכל עבר בהמחשות חזותיות מרהיבות עין של אברי גופנו, החל מהגוף כולו, דרך איברים בודדים, וכלה בתאים מיקרוסקופיים. המחשות אלה נטמעות בכל מהלך שאנו עושים. דומה כי העין אינה שבעה מלצפות באיורים אלה, והמוח מבקש מהם עוד ועוד, מבלי שתימצא לעיתים הדרך כיצד לספק את מבוקשו.

הגישה המערכתית, אשר השתלטה במידה רבה על כל תחומי החשיבה המדעית בימינו, הביאה לכך שמערכות אנטומיות, וביולוגיות בכלל, מושוות למערכות מלאכותיות אשר נמצאות בשימוש האדם, ולדוגמא מערכות מידע. פעולת הגוף האנושי מוגדרת כפעולה של מערכות שונות, והמערכות שהאדם יוצר, בכל תחומי הקיום, משתדלות ללמוד מאופן הפעולה של מערכות אלה ולחקותן. במקביל, ההתפתחות במדעי הביולוגיה מביאה לכך שמרכיבים ביולוגיים עשויים לשמש ליצירת מערכות מלאכותיות.

אחד הנושאים המרכזיים באמנות הוא 'נופי טבע'. החירות האמנותית מאפשרת לאמן ליצור נופים דימיוניים על גבי יריעת הציור, אשר לאחר שהם נתלים על הקירות הם הופכים לחלק בלתי נפרד מתמונת העולם של דיירי הבית.

הארכיטקטורה הקלאסית שמה את הדגש על 'החזית האנושית' של הבניינים. זאת הושגה באמצעות עיצוב, עיטורים ופסלים. שילוב דמויות ומירקמים אנושיים בחזיתות בתי פאר ובכיכרות תורם להאנשת פני הנוף האורבאני.

בעוד התיאור האנטומי מחויב לדייקנות מדעית בתיאור גוף האדם, נהנית אמנות הציור מחירות רבה בתחום זה. יצירת האמנות הפלסטית המשלבת בני אדם בתיאורי נוף מאחדת בין שניהם. תיאורי הנוף הופכים לבבואה של האדם, ולהיפך. רבים מאמני הציור הגדולים האנישו את מראות הנוף אשר היו הרקע לדמויות שהיו הנושא, ולדוגמא הרקע של 'המונה ליזה', ואחרים יצרו ציורי נוף בלבד אשר משקפים הלך רוח אנושי מובהק.

לפני הרנסנס לא היו ציורי נוף, לפחות לא כפי שאנו מבינים אותם. אם בכלל, נוף היה רק נוף רקע לדמויות האנושיות. הדבר השתנה בהדרגה. כשהעצים, ההרים, השדות והאוקיינוסים החלו להתבלט, התרחשה תופעה מוזרה: הנוף האנתרופומורפי. הצורות האנושיות למעשה התמזגו עם הנוף, כאילו הטבע אינו דבר ללא הנראטיב האנושי. דומה היה כאילו האדם אינו מסוגל להעריך אמנות שלא חזרה בהשתקפות, במובן המילולי ביותר של המילה

ציורים אלה כללו בדרך כלל פנים חבויים בנוף, כאילו כדי להצביע על כך שהאדמה היא זו שמעבדת אותם, ומנגד, משמעותה היא רק בשימוש שהאדם משתמש בה. זה היה נכון במיוחד עבור כמה אמנים המאה ה -17 בהולנד. הם הפיקו מספר רב של יצירות המציגות את צלליתו של אדם מזוקן המופיע בפרופיל מעל הרי סלע. את תחילת המגמה ניתן לייחס לדימוי שנוצר על ידי המלומד קירשר.הוא אמר כי העיצוב שלו היה בהשראת סיפור על התוכנית בעת העתיקה לפסל דמות ענקית של אלכסנדר הגדול על הר אתוס.

הציירים האימפרסיוניסטים, אשר נחשבו לבלתי מקובלים בסוף המאה ה-19, אך יצירותיהם נמכרות במחירי שיא בתחילת המאה ה-21, הדגישו את הרושם הכללי שעושים הדמות והנוף במשולב, על חשבון הדיוק בתיאור. בסגנון זה קל הרבה יותר לאחד בין הנושא לנוף ברקע ולתאר בהבלטה את המהות האנושית, הפיזית והרוחנית כאחת.

הצייר סלבאדור דאלי תיאר במכחולו חזיונות סוריאליסטיים בהם גוף האדם מתפורר על רקע נוף מדברי, ויצר בדרך זאת שילוב אותנטי בין האנטומיה לגיאוגרפיה. הציור הוא מחאה פוליטית נגד המלחמה. דאלי הצליח ליצור תמונה מזעזעת, שמותירה רושם רב על הצופה, בזכות המסגרת שיוצרים אברי הגוף הגדועים על רקע השמים, קומפוזיציה שהיא פניה וקריאה לפעולה עבור התת מודע.

אמנים פוסט מודרניים פרקו את המראות שתארו למרכיבי היסוד החזותיים. הם יצרו כך יצרו שיטה המאפשרת לתאר את החי והדומם בכלים מולקולאריים.

הארכיטקטורה הפוסט מודרנית זנחה את הסגנון הפונקציונלי הטהור, בעל הקווים הישרים והחזיתות השטוחות והשקופות, שאופייני לגורדי השחקים במרכזי הערים. ארכיטקטים כפרנק גהרי חזרו אל שילוב האנושי בנוף הבניינים שתכננו, באמצעות יצירת אי סדר מבני, שהוא למעשה חזות שהולמת את התחושה הפיזית בסביבה המרחבית של הבנין, ומעניקה במקביל תחושה לגבי מטרותיו.

אמנים בימינו משתמשים בטכנולוגיות דיגיטליות כדי ליצור תמונות בסגנון הריאליזם הפנטסטי והמדע הבדיוני, שהפך לנפוץ בספרות הקומיקס ובקולנוע, עם יצירות כמו 'מטרופוליס', 'בלייד ראנר', 'הרוח במעטפת', 'מלחמת הכוכבים' ועוד, אשר עלילותיהם מתרחשות במקומות גיאוגרפיים שהם פרי הדמיון. במקביל, הגוף של הדמויות האנושיות בהם הוא לרוב היברידי, והם חלקם טבעיים וחלקם מלאכותיים. הנושא של יצירות אלה הוא תמיד עד כמה אפשר למתוח את גבולות האנושי באמצעות ההאנשה. 

הציור 'מעשה טוביה' מאת טוביה כץ

[1652-1729], משווה בין פנים הגוף לפנים הבית

אנטומיה בסגנון מורבידי של גוברד בידלו [1640-1711]

פריץ קאהן - הגוף כארמון תעשיתי

אלכסנדר ציארס - צילום עובר

איור חזיתי של הראש אשר מבליט איברים שונים

חזית בנין מעוטרת פסלים בכיכר בליני בעיר נאפולי, איטליה

וינסלאסט הולר - נוף מעוצב כפני אדם
הולנד, המאה ה-17

סלבדור דאלי, 'התראה על מלחמת אזרחים', 1936

בניינים נטויים כחבורת אנשים של פרנק גהרי בדיסלדורף

הרוח במעטפת - סרט מדע בדיוני משנת 2017

גיאומטריה מטאפיסית ויחס הזהב

כל התרבויות הקדומות ארגו בסבלנות מרקם של התכתבות בין השמים - ובמיוחד מסלולי השמש וגלגל המזלות, עם האדמה המיושבת - ובפרט עם המבנים הקדושים והערים החשובות, ועם בני האדם - ובפרט עם האליטה הדתית והשלטונית.

חוקרים שונים מציגים דיאגרמות אסטרולוגיות עצומות באגן הים התיכון. גלגל המזלות השתרע על פני היבשה והים, ועבר במרכזים רבים של עלייה לרגל בעת העתיקה. האדריכלים של המזלות הארציים הענקיים האלה הפכו את ארצם לדימוי חי של השמים.

לגיאוגרפיות קדושות אחרות יש בסיס שלם שמגיע מתחום הגיאודזיה, שהיא הענף של מתמטיקה וגיאומטריה שימושית, שעוסק במידות והמרחקים על פני כדור הארץ, ומיקום הנקודות על פני השטח. המדידות המיוחדות האלה התפתחו לכדי ציורים גיאומטריים על פני מרחבים עצומים של משולשים, ריבועים, ומעגלים, וצורות וקשרים גיאומטרים מסובכים יותר. בונים עתיקים הקימו מקדשים בנוף, אשר היו ממוקמים בדיוק על פי הידע של הגיאומטריה הקדושה.

המצרים הקדמונים שלטו במדע הזה. קו האורך הראשי של מצרים הקדומה נקבע כך שחצה את הארץ בדיוק לחצי. ערים ומרכזים טקסיים נבנו בכוונה במרחקים שנמדדו במדויק מקו אורכי מקודש זה. גם ביוון העתיקה, מרכזים דתיים היו כולם מופרדים זה מזה על ידי מרחקים מדויקים.

אנו מוצאים עדויות לגיאומטריות נוף עתיקות בצרפת, גרמניה ואנגליה.
חוקרים מצאו בארצות אלה שרידי ראיות נרחבות לסידור ליניארי של אתרים קדושים עתיקים על פני מרחקים ארוכים. מקורם הוא מערכת ענקית של מסלולי סוחרים שנבנו עוד בתקופה הניאוליתית. ממצאים ארכיאולוגיים אימתו מאז את המקור הניאוליתי, אבל יש לשלול את הרעיון כי הקווים שימשו למטרות תחבורה. הקווים יוצרים חץ ישר על פני האדמה, מה שהופך אותם לא מעשיים עבור שימושי תחבורה. אלה הם קווי אנרגיה, ולמעשה יש תחושת אנרגיה או כוח הזורם לאורכם, שחשים אנשים עם רגישויות לאנרגיות האדמה.

לקטגוריה זאת שייכים קווים ישרים שנוצרו על פני הנוף על ידי תרבויות ארכאיות גם בחצי הכדור המערבי. הדוגמאות כוללות את קווי הנאסקה בפרו, קווים דומים על פני מדבריות בוליביה, וסימנים ליניארים רבים שהותירו האינדיאנים באזור קניון צ'אקו בניו מקסיקו. קווים אלה משתלבים גם בציורים ענקיים של בעלי חיים ובני אדם, ובצורות גאומטריות צמודות. אלה הם קווי רוח - סימון שנוצר על פני כדור הארץ כדי לייצג את מסעות הרוח, טיסות קסומות וחוויות מחוץ לגוף של שאמאנים עתיקים.

קווי הנאסקה בפרו הם הדוגמא החשובה ביותר לקווים מעוצבים ענקיים על פני הנוף. קווי הנאסקה נתגלו בשנות ה־20 של המאה ה־20 כשהחלו טיסות מסחריות סדירות מעל מדבר נסקה. לא ניתן לזהות את קווי נסקה כצורות בעלות משמעות אלא מצפייה בהם מהאוויר.
מדבר נאסקה הוא רמה גבוהה וצחיחה המשתרעת לאורך 85 קילומטר בקרבת חוףהאוקיינוס השקט כ־400 קילומטרים דרומית ללימה, בירת פרו. יוצרי הקווים השתייכו לתרבות הנאסקה, שהתקיימה בין 200 לפנה"ס לשנת 600 לספירה. הקווים יוצרים מאות צורות, שמורכבותן משתנה מקווים פשוטים וישרים שאורכם מגיע עד 20 קילומטרים, למשולשים וטרפזים, ועד לצורות מורכבות ומסוגננות של בעלי חיים כדוגמת קוליברים, עכבישים, קופים, לטאות, לווייתנים, ואף דמויות אנושיות. הקווים נוצרו כשהוסרו אבני החצץ הכהות שכיסו את פני המדבר. כשהחצץ הוסר נחשפו פני השטח הבהירים יותר. צבעם של הקווים הוא בגוון צהוב־בז' ועומקם הוא לא יותר מכמה סנטימטרים. ברמת נסקה יש כמה מאות קווים פשוטים וצורות גאומטריות, כמו גם מעל לשבעים צורות תחומות בקווים מעוגלים: חיות, חרקים ודמויות אנוש. שטח האזור הכולל את הקווים קרוב ל־500 קמ"ר ואורכן של הדמויות הגדולות ביותר מגיע ל־270 מטרים. הקווים נשמרים בשל מזג האוויר הקבוע, נטול הרוח והצחיח מאוד.
התאוריה הארכאולוגית המקובלת היא שאנשי נסקה יצרו את הקווים תוך תוך תכנון מדוקדק וטכנולוגיות פשוטות, ובמשך זמן קצר יחסית. הקווים הם שרידים של 'מקדשי הליכה', שבהם קבוצה גדולה של מאמינים הלכו לאורך תבנית שנקבעה מראש ושהייתה מוקדשת לישות קדושה ייחודית, בדומה למנהג של הליכה במבוך. זאת על מנת להודות לאלים ולהבטיח בכך כי המים ימשיכו לזרום אליהם מהרי האנדים באמצעות הנרחבת של תעלות מים תת־קרקעיות שהם הקימו.

באירופה הנוצרית והאיסלאמית, בימי הביניים והרנסנס, ידועים ציירים שהגדירו את העיצוב הראשוני של הציורים שלהם על פי נוסחאות גיאומטריות שונות, תוך חיקוי ושכלול של הידע מהעת העתיקה. על פי גישה זאת, מיקומם של אלמנטים בתוך מסגרת הציור חשוב כמו הנושא עצמו. הגיאומטריה הזאת השתלבה בתפישת העולם, ובתכנון ובנייה של מקדשים, בניני ציבור, וערים שלמות.

הבולטת בנוסחאות הגיאומטריה המטאפיסית היא 'יחס הזהב'. זאת לכאורה סדרת מספרים מתמטית פשוטה, אך היא מכונה גם בשם נקראת גם בשם 'המידות האלוהיות'.

יחס הזהב הוא סידרת המספרים שבה כל מספר הוא חיבור בין שני המספרים שלפניו:
ניקח את המספר - 1 ונחבר לו 1. לתוצאה - 2 נחבר את המספר הקודם - 1 והתוצאה - 3. ל - 3 מחברים את המספר הקודם - 2 והתוצאה היא - 5.

המשך:
,89=34+55 , 55=21+34 , 34=13+21 , 21=8+13 , 13=5+8 , 8=3+5

להלן המספרים הראשונים בסידרה:
1,1,2,3,5,8,13,21,34,55,89,144,233,377,610,987,1597,2584

בסידרת המספרים הזאת מתקיימות תופעות מתמטיות מעניינות רבות. החשובה שבהן היא שהיחס בין שני מספרים עוקבים בסדרה, לדוגמא בין 5 ל-8 או בין 21 ל-34, הוא תמיד בערך ...1:1.618. יחס זה אינו אף פעם מספר שלם. השבר לאחר הנקודה הוא בעל מספר ספרות אינסופי.

'חתך הזהב' הוא שם הצורה ההנדסית של יחס הזהב האריתמטי. הצורה ההנדסית הבסיסית היא של קו המחולק לשניים על פי יחס הזהב: אורך החלק הקטן יותר בכל קו כזה ביחס לחלק הגדול, הוא כמו אורך החלק הגדול ביחס לאורך כל הקו.

כאשר לוקחים שני קוים עוקבים בסידרה ויוצרים מהם מלבן, מקבלים מלבן בעל מידות אלגנטיות הידוע בשם: 'מלבן הזהב'. ניתן לחלק מלבן כזה לריבועי משנה קטנים יותר ויותר. אם מותחים קשת בין שני קודקודים נגדיים בכל ריבוע פנימי, ומחברים יחד את כל הקשתות שנוצרו, מתקבלת צורה מרהיבה, הקרויה בשם ספירלת הזהב.

חתך הזהב התגלה דרך הניסיון המעשי לפני אלפי שנים, ושימש את הארכיטקט הקדמון, אשר התחבט בשאלה מה הנקודה הטובה ביותר לחלוקת קו אחד לשני חלקים. החלוקה בנקודת האמצע אינה אסתטית או פרופורציונית. נקודת-החלוקה היפה ביותר היא כאשר שני חלקי הקו מקיימים ביניהם את יחס הזהב.

מידות הפירמידה הגדולה במצרים, הפרתנון באתונה והפנתיאון ברומא עוצבו על פי חתך הזהב. היחס היה הקונספט החזותי המרכזי ומוקד המשיכה הדתית במקדשים אלה. היחס מופיע במקומות שונים במבנים, במראה החיצוני הכללי ועד לחדרי החדרים.

יחס הזהב נחשב, מאז ועד היום, למידה המושלמת ביותר באמנות. אמני הרנסאנס הגדולים הקפידו על שימוש בו. הוא נמצא בסימפוניות המלחין מוצארט. החוקיות שלה נפוצה גם באמנות המודרנית ומשתמשים בה אדריכלים, מוזיקאים, משוררים ומעצבים.

יחס הזהב וחתך הזהב הם בעלי חשיבות רבה גם במדעי הטבע, כיוון שהם מופיעים בתופעות טבע רבות מספור ושונות מאד למראה.
אברי גוף האדם מעוצבים בהתאם ליחס הזהב. יחס מידה זה היה אחד מעקרונות הפיסול הקלאסי בעולם העתיק. היחסים בגוף האדם מייצרים את ההשפעות העמוקות ביותר על האורגניזם האנושי.
גם צורת הדי.אנ.איי היא של שתי ספירלות זהב משתלבות. לכן ניתן לומר כי המציאות בה אנו חיים בנויה במידה רבה על פי עקרונות צורה זאת.

יחס הזהב היה בשימוש אצל בוני המקדשים כבר בעת העתיקה, ואילו מדענים מודרניים מצאו כי הוא אחד המסגרות המתמטיות הבסיסיות של היקום. השפעותיו עוזרות לעצב עולם אישי הרמוני, כיוון שהוא משמש בטבע, במדע ובאמנות גם יחד. זאת אמת המידה המושלמת. העיסוק בה יצר תפישות עולם שלמות, בעבר ובהווה. ההיסטוריונים מייחסים ליחס הזהב חשיבות רבה בעיצוב ההיסטוריה והידע האנושיים.

ציפור יונק-דבש באורך כמאה מטר שצוירה על פני מישור הנאסקה בפרו

יחס הזהב הבסיסי

יחס הזהב בגרף עולה ויורד

יחס הזהב בפנטגרם, צורת כוכב שהיא מהנפוצות ביותר בתרבות

יחס הזהב בפירמידה הגדולה במצרים

יחס הזהב בפרתנון באתונה

מידות האדם על פי הפנטגרם

יחס הזהב בטבע

יחס הזהב בגוף האדם

יחס הזהב באצבעות

מלבן זהב וספירלת הזהב בתוכו

קונכיה בצורת ספירלת זהב

יחס הזהב בדי.אנ.איי

בנין האו''ם הוא מלבן זהב

מלבן זהב בציור מתקופת הרנסאנס

ספירלות זהב בציור ונוס של בוטיצ'לי

יחס הזהב כגל אינסופי

מנדלה ופנג שוואי

דוגמה נוספת לגיאוגרפיה מקודשת, שנובעת מממלכת הסמלי, ניתן למצוא במנדלות.  המנדלות הן ציורים מעגליים,  של סידורים גיאומטריים שמתפתחים בבהדרגה מהמרכז לשוליים, ומופיעים בהם סמלים מופשטים שונים. במהלך הדורות התפתח השימוש במנדלות בסין בחיי היומיום, כדרך  לתעל אנרגיה רוחנית באופן חיובי ופרטני, באמצעות ה'פנג שוואי'. 

צ'י 

הסינים רואים בטבע אורגניזם חי ונושם. הם רואים ביקום שרשרת של חיים שמחוברים יחדיו, כמו גוף חי אחד. רוח חיים זו נקראת 'צ'י', והיא עשויה לבוא לידי ביטוי בשלוש צורות: אחת שנעה באטמוספירה, אחת באדמה, ועוד אחת שנעה דרך הגוף האנושי. 

הסינים היו עורכים סקרים טופוגרפיים החל משנת אלפיים לפני הספירה, ומפרשים צורות קרקע על פי אמונותיהם במיתולוגיה והאסטרולוגיה הטאואיסטית. כל סין אורגנה בגיאוגרפיה מקודשת ענקית. אזורים הרריים היו לצ'י נמרץ, בעוד קרקע שטוחה היתה לצ'י איטי. 

הרפואה הסינית עוסקת בפעולת הצ'י בתוך הגוף, הטאי צ'י הוא פיתוח של הצ'י הגופני באמצעות תרגילי התעמלות הרמוניים, ואילו הפנג-שואי עוסק במחקר ובשימוש בצ'י הארצי למטרות עיצוב הסביבה האנושית: החדר, הבית, הרחוב, והעיר. 

ין ויאנג

הין והיאנג הם המושגים הבסיסיים של הפלוס והמינוס. בעולם הסיני מקובלת ההשוואה לירח המלא ולירח החסר. בעולם של ירח מלא אנשים נעשים יותר יאנג, כלומר הם נוטים לפעילות רבה יותר. היפוכו של דבר מתקיים בימים של מולד הירח. אז נוטים האנשים לין, הם שלווים ורוחניים, נינוחים ושקועים בעצמם.

לכל נוף, כפרי או עירוני, יש איכות ין או יאנג משלו. לנוף שליו, כגון יער או אחו ירוק, יש השפעת ין - נקבית על אנרגיית הצ'י. לערים גדולות יש איכות יאנג - זכרית. מקומות שחשופים לשמש גם הם בעלי איכות יאנג, ומקומות מוצלים מתאפיינים באיכות ין.

ארבעת היסודות

את הצמד ין ויאנג מחלקים לארבעת היסודות: אויר, מים, אדמה, אש. כל יסוד משפיע על חברו בקשר בונה או הורס. לדוגמא, יסוד האדמה: שפע של שמש - אש, בעונת הסתיו יביא ליבול טוב, אך עם יותר מדי שמש והיבול יישמד. 

יש מי שמוסיפים יסוד חמישי - עץ. הוא נפוץ ובסיסי בתרבויות הקדומות כמקור החיים, שמגלם בתוכו את כל ארבעת היסודות: הוא יונק מים ועשיר בלחות, צמרתו נעה ברוח, פירותיו הם כאש ומקום נטיעתו הוא באדמה. 

מנדלה

ארבעת היסודות הם גם ארבעת רוחות השמיים, ובדרך זאת נוצרת תבנית המנדלה המעגלית המרחבית. 

המנדלה היא תיאור גיאומטרי מטאפיסי מעגלי של הקוסמוס, בתצורה פונה למרכז של צורות, שכל אחת מהן היא סמל ארכיטיפי. סמל כזה המבטא את שאיפתו של האדם לאחדות העצמי עם היקום.

מנדלות מתארות בדרך כלל תהליכים רוחניים, שכליים ורגשיים. קיימות גם מנדלות עתיקות שהן מפות קוגניטיביות של אזורים גיאוגרפיים. מנדלות נוף אלה יצרו גיאוגרפיה מקודשת. מופיעים בהן הרים ונהרות, ומקומות קדושים נוספים, כמו קברי קדושים. נזירים ועולי רגל עלו לרגל אליהם על פי מסלול מסוים שצויר על גבי המנדלה. המקומות הקדושים נתפסו כמדרגות בעולם ההארה.

פאנג שוואי

גיאוגרפיה מקודשת שימושית שהתפתח מעולם המנדלות, ונפוצה מאד בימינו, נקראת 'פנג שוואי'. פירושו המילולי של המושג הוא 'רוח ומים', והוא מבטא הרמוניה בין הצ'י של הארץ לבין הצ'י של בני האדם לטובת שניהם. 
הפנג שואי הוא אוסף של סמלים ארכטיפיים רבים מתחומים שונים, שנועדו לבטא את הקשר ההרמוני בין הטבע והאדם. במסגרת הפנג שוואי התפתחה התפישה כי ניתן לתעל את הצ'י המקורי, באמצעות מערכת של גיאומטריה מטאפיסית משוכללת, לכל אדם ומקום, עד לרמת האיבר הבודד. בדרך זאת התפתחה מערכת מורכבת ומשולבת של הלכה ומעשה, המקיפה כמעט את כל ההיבטים שבחיי האדם.

בגואה

הכלי המקובל ביותר לשימוש המעשי בפאנג שוואי הוא ה'בגואה', שהיא למעשה מנדלה. המנדלה הבגואית מעוצבת כשושנת רוחות, אשר במקום כיווני המצפן מופיעים בה סמלי הפאנג שוואי. 

על מנדלת הבגואה יופיעו, במקביל לארבעת היסודות, גם ארבע עונות השנה בהתאמה לכל יסוד, גופי הנוף המרכזיים כמו הים, השמיים, ההר והמישור, בני המשפחה השונים כמו אב ואם, אח ואחות, וסמלים ארכיטיפיים רבים נוספים, כולם בהתאמה הרמונית, כך שנוצרת מפה מופשטת של העולם שבו אנו חיים. תכונות כל כיוון מפורטות היטב בטבלאות. לוח השנה הסיני המסורתי המורכב, שבו יש תריסר חיות, מבוסס גם הוא על עיקרון דומה. 

השימוש בבגואה נעשה באמצעות הצבתה במרכז המרחב או הזמן המבוקש, עם ראשה לכיוון מקור האנרגיה הרוחנית. מכאן ואילך נעשה האיפיון של כל חלקי המרחב והזמן. 

ציור נוף בהשראת אנרגיית צ'י אידילית

סמל הין והיאנג, של שתי אנרגיות צ'י מנוגדות ביקום

חמשת היסודות ערוכים בצורת כוכב

המנדלה היא איור מעגלי סמלי של היקום

נזיר טיבטי מצייר במדיטציה מנדלה בחול צבעוני

הבגואה היא מנדלה בעלת שמונה צלעות בשימוש הפנג שוואי