11.2.2016

בית החולים לחולי רוח

בחורות רבות ברחו ממחנה העבודה לפרטיזנים וסבלו.
הרוסים היו חולים במחלות מין, והדביקו את הבנות שלנו.

בת אחת, תמצ'ו, שהיתה עם מאיר בפרטיזנים, היתה מאד חולה אחרי המלחמה.
רבקה לאה קופ לקחה אותה לרופא צירקוביץ בעיר שלנו, כדי שיטפל בה.
הוא סירב ואמר: ''היא במצב אנוש. אין אפשרות להציל אותה.''

היא איימה עליו: ''אם אתה לא עושה את כל המאמצים שהיא תבריא, אלשין עליך שעזרת לגרמנים. תעשה כל מה שאתה יכול!''
הוא לקח אותה בידיים, והצליח לרפא אותה.

תמצ'ו התחתנה עם בחור,
שהיה איתנו במחנה.
נולדו להם שני ילדים, בן ובת.
הם עלו לארץ, וגרו בקרית מוצקין.

בעלה רצה לעבור לגור ברמת גן.
היא הלכה לקופת חולים,
כדי לקחת את התיקים הרפואיים של הילדים.
על התיקים היו סימני איקס בצבע אדום.

תמצ'ו פחדה שהילדים נדבקו ממנה במחלת מין,
ולכן סימנו אותם.

היא חנקה את שני הילדים.
הבת נשארה בחיים.
הבן מת.

לקחו אותה למשטרה, ועשו לה משפט.
מאיר, וכל האנשים שנשארו בחיים, הלכו להעיד שהיא בחורה נחמדה.
היא טובה, היא מותק, ולא צריך לשים אותה בבית סוהר.

בית המשפט החליט להכניס אותה לבית החולים לחולי רוח בעכו.
היא היתה בבית החולים שנים רבות.
בהדרגה נתנו לה מידה של חופש.

היא המשיכה לעבוד שם אחרי שהשתחררה, בריפוי בעיסוק.
מתי שהייתי מבקרת את בנימין הייתי פוגשת אותה.
היא תפרה פעם עבורי מפת שולחן יפה.

תמצ'ו עברה לרמת גן, ופתחה מכבסה.
בעלה התגרש ממנה.

פעם בחצי שנה היתה לה ביקורת בבית החולים.
בערב לפני הביקורת היא באה אלינו לחיפה, לישון אצלנו.
קיבלתי אותה כמו אחות.

היא הביאה לכם הרבה ספרים ומתנות.
סיפרתי לרבקה לאה קופ שתמצ'ו באה אלינו.
היא אמרה שלא היתה מסכימה.
אין לדעת מה שהיא יכולה לעשות.

לא פחדתי.
תמיד נתתי לה יחס יפה.
היא לא היתה אשמה.

היה בחור אחד שרצה להתחתן איתה.
כולנו כבר שמחנו על כך שיהיו לה עוד ילדים.
היא היתה לגמרי בסדר.
שבוע לפני החתונה היא התאבדה.

למשפחתה של תמצ'ו היו זכרונות טובים ממחנה העבודה.
לפני המלחמה הם היו השומרים במגרש של בית החרושת.
הם קיבלו מפיקלר זכות להמשיך לגור בבית שלהם שם.

הבן הקטן היה חבר של חוה.
פעם מת להם אווז גדול.
הילד הביא אותו לאימי.
היא הכינה ממנו ארוחות.
אכלנו טוב, והתחזקנו.



10.2.2016

קפריסין

היינו בקפריסין שנה. גרנו באהלים. היה לנו מספיק אוכל. המים היו פעמיים ביום, שעה בבוקר ושעה אחר-הצהרים, אבל יכולנו להתקלח. האנגלים השגיחו שלא נברח, וחיילים רבים שמרו עלינו.

לקפריסין הגיעה גם חוה. פגשתי אותה במקרה. האנגלים אפשרו עליה לארץ לגברים מעטים, ובתנאי שיהיו נשואים. קבוצת בחורות צעירות, וחוה ביניהן, קיבלה תעודות נישואין. הן טסו משבדיה לצרפת, שם היו צריכות להצטרף לבחורים. המטוס נתקע בדרך, והן הגיעו לאחר שהבחורים יצאו.

הקבוצה עברה לבלגיה, וגרה במסתור הרחק ממקום ישוב. הגיעו לשם עוד עולים רבים.
כולם העפילו בספינת המעפילים ''תיאודור הרצל''.
היו בספינה אלפיים מעפילים.
גם הם נתגלו ונשלחו לקפריסין לאחר קרב בים, שבו היה הרוג.
חוה היתה במחנה אחד ואני באחר, אבל יכולנו להיפגש. המחנות היו מוקפים גדרות, אך האנשים קרעו בהן פתחים.
לקפריסין הגיעו מהארץ אנשי סיוע רבים. ביניהם היה ד''ר אופנהיימר, אשר הביא לחוה ולי חבילות מזון מהדוד שלנו, צבי ברמן מכפר יחזקאל.

היתה לי חברה טובה בשם פלה. היא היתה מהניצולות הבודדות של גטו לודז'. רומקובסקי, ראש היודנראט, אימץ עשרה ילדים, והיא ביניהם. כך נותרה בחיים.
הכרנו שני בחורים ממרוקו. הם היו רציניים. אמרו שהם אוהבים אותנו. הבטיחו שכאשר נגיע לארץ נתחתן.
הם דיברו אנגלית וצרפתית, וקצת עברית. בדרך כלל השתמשנו באצבע המורה כשרצינו להגיד דבר מה.

היה שמח בקפריסין. פעלו בו כל מיני מפלגות, תיאטראות, מקהלות, ומסגרות פעילות נוספות.
הכי מרשימים היו המסדרים של בית''ר. מלובשים במדים מגוהצים עם סמלים, הם עשו כל יום מסדרים, בבוקר ואחרי הצהרים.
אחד מהם, כדי להעביר את הזמן, בנה מקלחת מהגג.
פעילים ממפלגות שונות ניסו לצרף אותי. לא רציתי. היה לי את אלי החבר שלי, ואחותי, ושום דבר אחר לא ענין אותי.

חברה שלי היתה במקהלה. היא נתנה לי שני כרטיסים להופעה. לא היה מה לעשות בקפריסין חוץ מללכת להופעות, שהיו כולן יפות.
המקום היה קטן, אך כל המחנות באו, ושרר דוחק רב.
אלי נתן את הכרטיס בכניסה. האחראי שם, מ''גורדוניה'', לא רצה לתת לו להיכנס, בגלל שהיה ספרדי.
רציתי לחזור אחורה, אך התחיל להיות לחץ של אנשים שדחפו. אי אפשר היה לשלוט במצב, וכמעט נפלתי.
פניתי אליו: ''מדוע אתה לא נותן לו להיכנס? יש לו כרטיס. הוא החבר שלי.''
הוא אמר: ''למה לא אמרת שהוא החבר שלך?''
הוא היה חיב לדעת שאלי הוא חבר של אשכנזית.

עברה שנה, והאנגלים התחילו לתת לנו סרטיפיקטים בודדים. כל מחנה קיבל שניים או שלושה. את שני הראשונים אצלנו קיבלו פלה ואני. זאת כי היו לנו חתנים, והיו צריכים חיילים בארץ. חוץ מזה, בחורות לא רצו לעלות בגלל המלחמה.

9.2.2016

חליסה

אלי לא רצה להישאר בכפר יחזקאל. כל זמן שהיתה מלחמה, והוא היה חייל, הוא היה מגיע בחופשות, וגרנו אצל הדוד. הוא רצה לעבור לחיפה.

הלכתי לסוכנות בחיפה לבקש שיתנו לי ולבעלי בית. היו המון בתים ריקים. הפקידים טענו שאנחנו זוג צעיר. שנלך לקיבוץ, או נישאר בכפר יחזקאל. הם היו מבלבלים את השכל. חזרתי לסוכנות בעיר התחתית בחום ובקור. כל שבוע הייתי באה ומבקשת: ''תנו לנו דירה''.

הם לא רצו, אבל התעקשתי. בסוף קיבלנו דירה בחליסה. שני חדרים בבית ישן, למעלה בהר. הבחור שלי השתחרר, וגרנו שם.

הממשלה הבטיחה לעשרה חיילים משוחררים, ואלי ביניהם, את בית החרושת ''קצף'' לסבון. הם חתמו על הסכמים. הכל היה מוכן.
ברגע האחרון הממשלה התחרטה: ''אנחנו מסכימים לתת לכם את בית החרושת, אבל בשותפןת, חצי לכם וחצי לממשלה.''
החיילים לא הסכימו, ולא קיבלו את בית החרושת.

אלי היה מתדרדר מעבודה לעבודה. הוא היה בחור משכיל, ועבד בבנין ובסבלות. היינו מתפרנסים בקושי רב.
העבודות השחורות לא מצאו חן בעיניו. הוא ראה שלא יצא לו מזה כלום. הוא התחיל להתעניין בנסיעה לאמריקה.

לא הסכמתי. בהתחלה הייתי היחידה מכל המשפחה שלי פה. הייתי כותבת להם מכתבים שהכל פה טוב מאד. במשך הזמן גם אמא, סוניה, מאיר, חווה ובנימין, עלו לארץ. לא היה לי נעים כלפיהם שאני עוזבת.

אלי אמר שהוא רוצה לעבוד על אוניה. בתוך זמן לא ארוך הוא יעשה כסף, ואחר כך נוכל לנסוע.
לא רצו לקבל אותו לעבודה באוניה.
אמרו לו: ''מה, בחור כמוך? אתה יכול לעבוד בכל מקום בארץ.''

הוא דחף את הענין, עד שביקשו ממני לבוא לחברת הספנות ''שוהם''. הם רוצים לדבר עם האישה.
הלכתי לאדון איצקוביץ, המנהל.
הוא שאל: ''אתם זוג צעיר. מדוע שבעלך יעבוד באוניה?''

אמרתי: ''הוא לא מסתדר. בבנין קשה לו. באוניה נותנים אוכל, ויש תנאים. אפשר להתפרנס. הוא יודע שפות, ויהיה לו טוב יותר. אני, אם הבחור שלי רוצה, לא מתנגדת.''
קיבלו אותו.

אלי עבד כמכונאי ספינות. הוא היה חרוץ, והתבסס. הוא היה שבועיים על הים ושבועיים בבית.

כאשר היה בבית, הוא קיבל מ''שוהם'' קופסאות שימורים רבות מכל הסוגים. בארץ היה אז צנע, ולי לא היה חסר כלום. גם כסף היה לו, וחיינו טוב.

הוא עבד כימאי שנים אחדות. במשך כל אותו הזמן היה אומר לי: ''אני לא רוצה להישאר פה. אם את לא רוצה לבוא איתי, אני נוסע לבד.''

התגרשנו.