שירת הכנפיים

גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו אויר וחלומות, כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. 

הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף מהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית  הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור והיצירה הרומנטית בכלל אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים, באמצעות קיצורי הזמן, המקום, והתהליכים שעוברים הדמויות. 

הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית שמושכת אותנו למטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. היא שותפה לטבע האלוהייותר מכל דבר אחר שמשתייך לגוף. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'.

הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה. הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף, לסיפוק המסורת וההיגיון. אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. 

תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי בו מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות בהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומיתעלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא המנוע של מחשבותינו.

שני חצאי הסהר - הפריפריה האורבאנית הערבית סביב חיפה

שני חצאי הסהר סביב חיפה

לחצו על המפה להגדלה

קרדיט: GOOGLE EARTH

אלה השואפים לדחוס עוד ועוד מבנים באזורי המגורים בעיר חיפה, או מתנגדים לפיתוח פארק מטרופוליטני באזור נחל הקישון, סבורים כנראה כי העיר מוקפת הרים ירוקים, וכל החפץ בכך יוכל למצוא שטחים טבעיים בשפע במרחק דקות אחדות של נסיעה מביתו.

לא כך הוא. מלבד הישוב היהודי הצפוף אך מתוכנן יש סביב חיפה, בטווח שעת נסיעה, פריפריה גדולה מאד של ישובים ערביים, אשר לא זכו לתכנון מוסדר, ולפיכך גם לא למיפוי ראוי. מכאן גם שאין התייחסות ראויה אליהם בגופים המקצועיים, בתיקשורת או בפוליטיקה.

בשל סגנון הבניה של ישובים אלה, בשטחים הרריים וחקלאיים זולים יחסית, ושיטת הבניה העצמית של בתים בודדים, הם התפרשו על פני כל מרחבי השוליים המערביים והדרומיים של הרי הגליל, והשוליים הצפוניים והמערביים של הרי שומרון.

להעדר המודעות הציבורית לקיומם תורם גם מיקומם, שהוא בקפלי הרים המרוחקים מעורקי תחבורה מרכזיים.

הם נקראים עדיין ברובם בשם 'כפרים', אך למעשה אלה הן ברובן ערים גדולות, בנות עשרות אלפי נפשות כל אחת, אשר התרחבו בשטחן ליצירת רצף אורבאני, שבו מאות אלפי תושבים.

באזור הגליל המערבי והתחתון, הגושים העירוניים הגדולים, המתפרשים יחדיו בצורת קשת או חצי סהר, הם כדלקמן:
גוש העיר נצרת, שהוא הגדול ביותר, נמצא במרכז.
מצפון לו נמצא גוש תמרה, אעבלין, שפרעם.
בצפון הגליל המערבי נמצא גוש הישובים הדרוזיים שבמרכזו ירכא.
ממזרח לגוש נצרת נמצאים הישובים שסביב אגם בית נטופה.

ניתן לנסוע בשולי הגליל, בתוך שטח עירוני ערבי בנוי או בנוי למחצה, החל מנקודה שהיא ממזרח לנהריה עד לנקודה שהיא מצפון לעפולה.

באזור הרי שומרון, הגושים העירוניים המרכזיים מתפרשים אף הם יחד בצורה הדומה לחצי סהר:
הגוש המרכזי הוא של הישובים לאורך ואדי ערה, שבמרכזו העיר אום אל פאחם.
ממערב לגוש זה, על רכס הכרמל, נמצאים הישובים הדרוזיים דליה ועוספיה.
מדרום לגוש ואדי ערה נמצאות הערים: טירה, טייבה וקלנסווה.
ממזרח לואדי ערה, מעבר לקו הירוק, נמצאים העיר ג'נין והישובים בפאתי חבל תענ''ך.

באזור זה המרחקים בין גושי הישובים גדולים יותר. לכן מי שמבקש לעבור מגוש אחד למשנהו חיב לנסוע קילומטרים אחדים בכביש בין עירוני.

כל תפרושת הישובים הזאת נראית היטב למתבוננים במפה בתקריב ב-GOOGLE EARTH.

מי שאינו נלחם על פיסת הירק הסמוכה לביתו, לא ימצא אותה במקום אחר. הארץ הזאת הפכה כולה, מחמת הבניה הבלתי חוקית, הבניה הבלתי מתוכננת, והבניה על שטחים חקלאים מופשרים, לשטח עירוני צפוף.

פירוש המילה 'נחת'

המילה 'נחת' שגורה בפי הורים רבים, שכל מה שהם מבקשים הוא מעט 'נחת' מצאצאיהם.

הילדים אינם מבינים בדיוק את בקשת ההורים. הם טרודים במטלות הרבות שהחיים מציבים בפניהם, ובמסגרת זאת גם במימוש רצון הוריהם המפורש והבלתי מפורש. המילה 'נחת' הופכת למושג ערטילאי, שהם אינם יודעים להגשימו.

שלוש הפרשות הראשונות בספר בראשית: בראשית, נוח, לך לך, עשויות לספק, יחדיו, את הפירוש המלא למילה זאת.

בפרשת 'בראשית' מתואר כיצד סיים אלוהים ביום השביעי את כל מלאכתו.

בפרשה שאחריה, פרשת 'נח', מתואר סיפור המבול.

בפרשת 'לך לך' מתואר הציווי של אלוהים לאברהם אבינו לעזוב את כל אשר לו וללכת בדרך חדשה.

המילה 'נחת' מיתקשרת, על פי שתי האותיות הראשונות 'נח', למילה 'מנוחה'. המנוחה היתה המצב בימיו של נוח, זמן קצר לאחר בריאת העולם, אך המנוחה הביאה לבלגן. בני האדם הסתכסכו וגרמו עוול זה לזה.

גם לאברהם אבינו היה נוח באור כשדים, בין הפסילים הדוממים של אביו. אך אלוהים פנה אליו בציווי 'לך לך', אשר משמעותו הפשוטה היא 'עליך להיות בתנועה'.

האות 'ת' בסוף המילה 'נחת' היא האות האחרונה באלף בית ולפיכך היא מציינת גם התחלה חדשה, או 'תנועה'.

פירוש המילה 'נחת' הוא לפיכך 'מנוחה בתנועה'. האות 'ת' מאחדת בין המנוחה לתנועה במילה זאת.

'נחת' היא התנהלות אישית בדרך שמאחדת בין שתי המשמעויות המנוגדות לכאורה של תנועה ומנוחה, ניגודים שניתנים לאיחוד תבוני.

באותה מידה 'נחת' היא 'תנועה במנוחה'.

אנו לומדים ומתקנים את עצמנו תוך כדי תנועה.


המילה 'נחת' דומה גם למילה 'נחיתה'.

בסיפור המבול היונה חוזרת לתיבה ועלה זית בפיה.
היונה עם עלה הזית היא חיבור בין יסוד השמיים/אויר/תנועה עם יסוד הארץ/אדמה/מנוחה, שהפך לסמל השלום הבינלאומי.

טייס המטוס מחבר בעת הנחיתה בין השמיים לארץ.
זאת מטלה קשה ולא פלא שטייסי מטוסי נוסעים היו זוכים, בעידן שבו הנחיתה לא היתה עדיין ממוחשבת לחלוטין, למחיאות כפיים של הנוסעים לאחר כל נחיתה יפה.