פרשת וארא מול פרשת וירא

חשוב להשוות בין פרשת וארא שבספר שמות לפרשת וירא שבספר בראשית, שכן בשתי הפרשות העלילות דומות, אם כי בקנה מידה שונה:

שתי הפרשות מתחילות במידת הכנסת האורחים: בספר בראשית אלה הם אברהם אבינו ולוט שמארחים את שלושת המלאכים. בספר שמות פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל ולשלחם ממצרים.

בהמשך מתואר זעם האל: בבראשית מסופר על חורבן סדום ועמורה. בשמות מסופר על עונש מכות מצרים.

בבראשית מסתיימת הפרשה בסיפור עקדת יצחק. בספר שמות מסתיימת הפרשה לפני מכת בכורות.

האות יו''ד נחשבת לחשובה שבאותיות שם ההוויה.

פרשת שמות - מצרים כתמונת ראי של ארץ ישראל

התנחלות הקב''ה במצרים היא ירידה ''בעבור היות השמיים נכבדים מן הארץ וה' מלא כבודו הכל"[אבן עזרא].

ההבדל העצום בין שמיים לארץ וחוסר היכולת לחבר ביניהם קיים רק בחוץ לארץ.

חז''ל גזרו טומאה על האוויר והאדמה של ארצות העמים כדי ללמד על הקוטביות בין קדושת השמיים וטומאת ארץ העמים.

לעומת זאת ארץ ישראל היא שער השמיים. קרובה היא ונושקת לכסא הכבוד. בארץ ישראל מתגלה שהקב''ה הוא אחד למעלה ולמטה ללא הפרש.

לכן כדי לחבב את ארץ ישראל על עם ישראל, כדי ללמד עד כמה היא חשובה, ירד הקב''ה בכבודו ובעצמו ועשה את כל הנסים והנפלאות במצרים.

אהבתנו לארץ ישראל היא זאת שתמשוך את הנסים הגדולים שאנו כה מחכים להם.

הנושא העיקרי של החומש הוא תאור גאולת מצרים. לכן חז''ל כינו את ספר שמות: ספר הגאולה.

ספר שמות אינו אלה בחינה מחודשת של עלילות ספר בראשית מתוך נקודת מבט מרוחקת מבחינת המקום, התפישה השכלית, והזמן: העם נמצא במצרים, ארץ ממודרת והיררכית מבחינת החברה והאמונה, שבה התפישה ההוליסטית של בני ישראל את האחדות בין האדם האל והארץ אינה מובנת מאליה, ויוצרת מבחנים קשים.

משה חי את המציאות הקשה - בני ישראל הם עבדים, וניסיונותיו לעזור להם נתקלים בהתנגדות קשה גם מצידם. לשון הרע והבגידה נפוצים ביניהם. לעומת זאת אלוהים מתאר את ארץ ישראל בפני משה, שבורח מעמו למדבר, כדימוי אידיאלי - ארץ זבת חלב ודבש.

משה לוקח את אשתו ואת בניו בדרך חזרה למצרים. בדרך מתרחש אירוע: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". ציפורה מלה את בנה, ובעקבות מעשה זה סרה סכנת המוות, וציפורה מכריזה: "חתן דמים למולות". על משה רבינו נאמר כי נולד מהול וצדיק. ברית המילה היא אם כן טכס המקשר בין בני האדם בברית של אחווה הדדית.

מוטיב המאזניים מופיע בספר שמות ברמה המופשטת. הדוגמא העיקרית היא שני לוחות הברית, המתחלקים לחמש מצוות עשה ולחמש מצוות אל תעשה. במקביל, מוטיב המאזניים מופיע לאורך החומש גם ברמה המוחשית ביותר, כליקוי פיזי בר תיקון. בתחילת הספר מצוין כי משה רבינו הוא כבד פה, אדם שיש לכרות אליו אוזן כדי להבינו. בסוף התורה יתעלה משה על מומו זה וישא את שירת 'האזינו'.

התקופה שמתחילה בשבוע פרשת שמות נקראת: ימי השובבי''ם. ראשי התבות של המילה שובבי''ם הן פרשיות השבוע: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

פרשת ויחי - יעקוב שוקל ומשכל ידיו מעל אפרים ומנשה

עיניו של יעקוב כבדים מזוקן. פעם הוא רואה ופעם לא. את יוסף הוא מזהה, אך לא את נכדיו.
חז''ל מפרשים כי יעקוב נתן שכל לידיו כאשר שיכל אותן מעל אפרים ומנשה.
לכאורה הכוונה למעשה ספונטאני, מעין רפלקס שבו ניתן פורקן מיידי לתחושת הגוף הפנימית.
אך ליעקוב היתה שהות כדי לשקול את המעשה, כי יוסף מציב את הנכדים בפניו, לוקח אותם חזרה מברכיו, מדבר איתו, ולבסוף מעמידם לברכה.

לאחר האיחוד המשפחתי במצרים נסגר מעגל היחסים הרעועים בין האחים, ויעקוב מנצל זאת למעשה סימלי, לפיו בין נכדיו הבן הצעיר יקבל ברכה לפני הבן הבכור.
התעתועים האופטיים מקבילים לתעתועי גורלו של יעקוב, והוא מאחד בין המראות לטובת אמת נשגבת של שיוויון.

המילה 'שיכול' קרובה למילה 'שכל', ושתיהן קרובות למילה 'מישקל', שהיא מילה נרדפת למילה 'מאזניים'.

המעשה הוא ביטוי לכמיהת ההורים לשיתוף פעולה בין צאצאיהם, על פי הדימוי לפיו אגודת זרדים המשולבים זה בזה היא חזקה יותר מאשר קורת עץ בודדה.

פרשה זאת היא סופו של ספר בראשית. ברכות יעקוב לבנין סוגרות את המעגל שהתחיל בסיפורי גן העדן וקין והבל.

ספר שמות אינו אלה בחינה מחודשת של עלילות ספר בראשית מתוך נקודת מבט מרוחקת מבחינת המקום, התפישה השכלית, והזמן:
העם נמצא במצרים, ארץ ממודרת והיררכית מבחינת החברה והאמונה, שבה התפישה ההוליסטית של בני ישראל את האחדות בין האדם האל והארץ אינה מובנת, ויוצרת מבחנים קשים.