4.10.2008

פרשת וילך

כמו שהשם מרמז, פרשת וילך היא ניגודה של פרשת ניצבים שקדמה לה, ושתיהן משלימות זאת את זאת.

פרשת ניצבים עוסקת במהות הסטאטית הניצחית שבאדם, בעליון האינסופי.

פרשת וילך עוסקת במהות הדינאמית הניצחית שבאדם, בתנועה המתמדת, במטוטלת הפנימית.

בהתאם לכך, זאת גם הפרשה הקצרה ביותר בתורה כולה.

ככזאת, היא גם מתאימה להיות הראשונה בשנה החדשה, כמו שהפרשה הקודמת התאימה להקדים אותה.

למרות הקוצר, הפרשה מורכבת מאד מבחינת התוכן.

זאת הפרשה שמקדימה את צמד פרשות הברכה, שהן האחרונות שבתורה.

לכן המסר בה חיב להיות חריף וקולע.

הפרשה מתחילה בהודעת משה כי יהושע בן נון, איש המעשה, הוא אשר יחליף אותו בהנהגה לאחר מותו, ויפקד על כיבוש הארץ.

לאחר מכן מצווה משה לקרוא בתורה אחת לשבע שנים בלבד, בחג הסוכות של שנת השמיטה.

זאת חזרה למושג הצדק הטבעי אשר תואר בפרשות שופטים וכי תצא.

מיד לאחר מכן מגיעה ההקדמה לשירת האזינו, שהיא הפרשה הבאה.

מקור השם 'האזינו' הוא בשורש א.ז.נ שהוא המקור למילה 'אוזן'.

האוזן היא האבר המפותח ביותר בעובר האנושי. עצמות האוזן מסיימות את צמיחתן בעובר, ומגיעות בו לגודלן הסופי, שלא ישתנה יותר במהלך חיי האדם.

באוזניים מצויות צינוריות ובהן נוזל, שמעניקות לאדם את חוש שיווי המשקל.

חוש השמיעה פונה לפנימיות העמוקה ביותר באדם.

אין כמו החוויה המוסיקלית כדי לשמש מזור לנפש.

המוסיקה מוציאה את הכעס באדם ומפנה אותו לנתיבים של עשיה.

זאת היא שירת האזינו.

מכיוון שההאזנה מביאה את האדם למצב של איזון נפשי, הפך השורש א.ז.נ גם למקור המילה 'מאזניים' - המכשיר בו משתמשים בחיי היום יום לצרכי מסחר.

לוחות הברית ומנורת שבעת הקנים הם סמלים, שפיצולם לשני צדדים שווי ערך מבהיר לנו את חשיבותו הרבה של המושג 'מאזניים' בעיצובה של התורה.

מספיק להתבונן בהתנהלותם של פעוטים ההולכים ונתקלים זה בזה עד שהם מוצאים את שיווי המשקל והיציבה הנכונה, כדי להבין כיצד כרוכים הפעלים 'ללכת' ו'להאזין' זה בזה, באמצעות מושג הצדק הטבעי.

27.9.2008

פרשת ניצבים


בפרשה זאת, האחרונה לפני ראש השנה, העם ניצב וממתין להוראות, שהן כריתת הברית והברכה שמשה עומד לברך בטרם חציית נהר הירדן לעבר ארץ ישראל.

באמצעות הפסוק 'אתם ניצבים היום כולכם', מודגש כי הניצבים, אינם רק מי שנוכחים, אלא גם מי שאינם, מי שהיו ומי שיהיו.

המקום גם הוא אינו מוגבל, כי מיד בהמשך מופיע הפסוק: 'גם אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך'.

הפרשה מציינת במפורש את כוליות המקום והזמן. היא מתארת אינסוף בראשיתי, שבו ההוויה האלוהית היא מוחשית.

זאת תחושת שלווה 'בודהיסטית', שהיא המתאימה ביותר לתקופה שלפני ראש השנה החדשה.

זאת תחושת מלכות בענייני העולם, שאין צורך להיאבק בו יותר.

מתוך אחדות הזמן והמקום אפשר להסיק את האמונה באל אחד.

לכן 'לא נפלאת היא בקשתו ולא רחוקה, לא בשמים ולא מעבר לים, קרוב הדבר מאד לעשותו'.

לפני כניסתם לארץ הקודש בני ישראל הופכים למלכים, והם יכולים להכתיר את הקב''ה למלך עליהם.

20.9.2008

פרשת כי תבוא

לאחר פרשות שופטים וכי תצא, העוסקות בילדות ובנעורים, מגיעה פרשת כי תבוא, העוסקת באדם המבוגר, שיש לו אחריות, ובפרט אחריות לרכוש.

אין רכוש חשוב יותר מאשר האדמה.

לכן פותחת הפרשה במצוות הבאת הביכורים.

מצוות מתן המעשר מפרי האדמה לעניים מופיעה מיד לאחר מכן.

האדמה היא במובן הרחב הסביבה בה אנו חיים.

קיים דיאלוג מתמיד ומזכך בין האדם לסביבה, גם זאת שאינה שלו ישירות.

הארץ מעניקה חיים לאדם, ובתמורה עליו להחיות אותה.

על פי מפת דמות האדם של ארץ הקודש, מצוות הביכורים מיועדת גם לשמירת איכות הסביבה.

נראה כי כבר בימי קדם הייתה הארץ צפופה מאד, וכורעת תחת נטל תושביה, בהיותה 'ארץ זבת חלב ודבש'.

פסוק זה מופיע בפרשה שלוש פעמים.

הפרשה אינה מרחיבה בנושא האחריות לארץ ישראל.

הניסיון האנושי מאפשר לקצר.

הפועל 'להאמיר' המופיע פעמיים בפרשה מבטא את הסוגיה בתמציתיות:

אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה

מיד לאחר מכן מופיע בפרשה תאור המזבח שיוקם בארץ לאחר מעבר הירדן.

המזבח עשוי מאבנים שלמות בלבד, ללא ברזל.

הברזל היה באותם ימים סמל התיעוש המתקדם, שהשחית את האדמה והאדם.

מזבח זה ממחיש את החיבור בין האדם לאדמה, והוא ביטוי נוסף לציווי האקולוגי בפרשה.

רוב הפרשה מוקדשת לפירוט הברכות הצפויה למי שמקפיד על שמירת המצוות, לעומת הקללות הצפויות למי שאינו עושה זאת.

החלק המוקדש לקללות ארוך הרבה יותר, ומופיעים בו תיאורים מזעזעים ביותר של שואה אקולוגית.

בשתי הפרשות הבאות נסללת הדרך, במלוא מובן המילה, לברכות משה לעם ישראל.

יש בהן ביטחון שאין כמותו במקום אחר בתורה, בקשר בין הקב''ה, עם ישראל וארץ ישראל.