עוד קודם להמצאת המטוס, עוררה המצאת ספינת האויר בשלהי המאה ה-19, שכונתה על שם ממציאה ''צפלין'', התלהבות פטריוטית רבה בגרמניה, והותירה רושם עמוק בתרבות הפופולרית. לאורך השליש הראשון של המאה העשרים היו ספינות האויר בעלות ביצועים עדיפים על המטוסים, אך יתרונן דעך בהדרגה, תוך מרוץ חימוש בינלאומי. במישור הבינלאומי, ה''צפלין'' העניק לגרמניה תחושת שליטה בשחקים. במישור הפנים גרמני, ההמצאה שנולדה בבוואריה העניקה לחלק הדרומי של העם תחושת עליונות זמנית על השלטון הפרוסי בברלין.
ההתלהבות מספינות האויר דעכה בהדרגה במהלך מלחמת העולם הראשונה, לנוכח האבידות הרבות שנגרמו להן. הן המשיכו לפעול בהצלחה בקווי נוסעים בינלאומיים לאחר המלחמה. למטרת בניתן התבצע גיוס כספים באמצעות מלוות עממיות מתוקשרות, שהצלחתן הגבירה את תחושת הפטריוטיזם הגרמנית. ''גראף צפלין'' היתה ספינת אוויר אשר פעלה מסחרית בין השנים 1928-1937. היא הפכה לשירות הטיסה הטרנס-אטלנטי הראשון בעולם. הקפת העולם החלוצית, שביצעה הספינה בשנת 1929, תועדה ביומני חדשות קולנועיים רבים, זכתה להד ציבורי חסר תקדים, ובסופה זכו משתתפיה למצעד ניצחון בניו יורק. אסון ה''הינדנבורג'' בשנת 1937, אשר סרטון החדשות אודותיו הפך לאחד הידועים ביותר בהיסטוריה, גרם לכך שספינות האויר פינו סופית את מקומן לטובת המטוס.
מטוסים עוררו הערצה, ועטפו את מי שהטיסו אותם בהילה מיידית של תעוזה, חיוניות ונעורים. הטיסה היתה יותר מאשר תנועה קדימה באוויר. המטוס היה יותר מאשר אמצעי להשגת מטרה זאת. חווית הטיסה נתפשה כהעצמה נעלית ביותר של החיים. התעופה הפכה לצורת העידן החדש, שעליו היא הטביעה את חותמה. הטייס היה לסוג חדש של אדם. הטייס הגרמני לא היה אדם גרמני חדש בלבד. המודל היה ראוי להיות בעל השפעה מעצבת על העולם כולו. אין מכונה שדורשת ריכוז וכוח רצון כה רבים כמו המטוס, והטייס יודע מה המשמעות של לשלוט. בדרך זאת נוצר החיבור הרוחני שבין התעופה לפאשיזם. טיפוח האדם החדש היה צד אחד של המשטר הפאשיסטי, וחיסול האחרים היה הצד השני.
אוסקר מייסטר היה מחלוצי הקולנוע בגרמניה, ומי שהקים את שיטת האולפנים שאופ''א ירשה. בספטמבר 1914 מונה מייסטר לסקר את חזיתות המלחמה. הוא הפך את סרטוני החדשות המזדמנים, שיצר עד אז מידי פעם, ליומן חדשות שבועי. במהלך המלחמה עבדו אולפניו סביב השעון. בנוסף, הוא המציא גם מצלמה אווירית משוכללת, שתרמה מאד למאמץ המלחמתי. במצלמה זאת השתמשו לראשונה בגלילי פילם במקום לוחות זכוכית. המטוס הפך להתגלמות חוש הראיה.
בסוף שנת 1917, בניסיון להעלות את המורל האזרחי, התחילו להופיע בגרמניה גם לקטי סרטים תעמולתיים משמעותיים. אחד מהם היה ההפקה בת 10 הדקות שנקראה ''טייסים בחזית המערבית''. בחלקו הראשון, הסרטון הראה צילום חפירות האויב, התקפת בלוני תצפית, והטלת פצצות קטנות. החלק השני התמקד בגיבורי האויר. הנושא המרכזי היה ריכטהופן, ''הברון האדום''. הסרטון מסתיים בקרב אויר שבסופו מופל מטוס בריטי. המסר היה ברור: תעמולה איכותית לחיל העילית, הנשרים הצעירים והמבטיחים של הרייך השני.
לאחר 1918, תעשיית הקולנוע הגרמני התבססה במהירות מחדש כמפעל רציני, ובתוך חמש שנים התפוקה שלה היתה נמוכה יותר מאשר של ארצות הברית בלבד. עם זאת, סרטי התעופה שיקפו מעט בלבד מהרוח הדמוקרטית של וויימאר. רובם היו יצירות תעמולה. תחת מעטה מרהיב עין הם תקפו את אויבי האומה, והיללו את ההישגים הלאומיים.
גרמניה עיצבה את מיתוס טייס הקרב, שנועד במקור לצרכי תעמולה, עוד במלחמת העולם הראשונה, באמצעות דמותו של ''הברון האדום'' ריכטהופן. ארנסט אודט היה סגנו, שרד את המלחמה, והפך לאחריה ליורש המיתוס. זאת באמצעות מפגני תעופה נועזים שהקנו לו פרסום עולמי. הפרסום הביא אותו לתעשיית הסרטים, שבה גילם את דמותו בסדרת ''סרטי הרים'', שהיו תחליף לסרטי המלחמה. הם היו פניה לגבריות ולטוהר, ועל פיהם כיבוש ההרים היה סמל לכוח האישי בעולם שאיבד כיוון. הם סיפקו תיאור של שליטת האדם באיתני הטבע.
תוספת המטוסים, בפרט כאשר ארנסט אודט הטיס אותם, הפכה אותם למשמעותיים הרבה יותר, וקישר את המלחמה, כיבוש הטבע, והתעופה, במערכת יחסים סימבולית. ההופעות שלו בסרטים היו תזכורת מתמדת לקהל של גבורתו הרומנטית של טייס המלחמה, ואמצעי לשימוש בדמות, אשר באמצעות ''רצון'', שולטת בטבע ובטכנולוגיה. הם היללו את המטוס ככלי שבאמצעותו כוח הרצון האנושי בא לידי ביטוי, וכמופת של הישג טכנולוגי.
סרטים אלה יצרו המשכיות בין רפובליקת ויימאר למשטר הנאצי. הטייס וסרטי ההרים בוויימאר החזירו לחברה הגרמנית את תחושת הניידות שאיבדה. בניגוד לשבר הפוליטי, התאפיין הקולנוע הגרמני בתקופה שבין מלחמות העולם בהמשכיות, אשר סרטי ההרים והתעופה היו ציר מרכזי בה. היתה באמצעותם המשכיות והתפתחות ברורה של נושאים פטריוטיים, מההפקות בתקופת ויימאר לאלה שנוצרו לאחר 1933.
הספר ''אומה של טייסים: התעופה הגרמנית והדמיון הפופולרי'' מתאר את המעבר של תשומת הלב הציבורית בגרמניה מספינות האויר אל המטוסים והטייסים. הפרקים השונים מתמקדים במרכיבים השונים של משטר התודעה האוירית הנאצית: הצפלינים, התיאום האידיאולוגי, ספורט הדאיה, בתי הספר, המדיה, ההגנה האזרחית, ועוד. הספר מסתיים במחצית שנות ה-1930, ואינו ממשיך בתאור השפעת התעופה בשיא תקופת המשטר.
במשטר הנאצי לא המטוס כשלעצמו היה העיקר, אלא השיח הכולל אודות התעופה. ביטויי התעופה במשטר לא היו ישירים בלבד. הם היו גם עקיפים. היטלר יצר דימוי דינאמי דרמטי של עצמו באמצעות השימוש האישי במטוס. הוא ומוסוליני היו בעלי תשוקה למהירות, ומטוסים ומכוניות חזקות סיפרו מפלט ליצר הפעולה שלהם. יותר מכך, התעופה סיפקה סמל עוצמתי של כוח צבאי. היא תיארה את האופי הגרמני. בהתאם לכך, הם פעלו להפוך את הרייך השלישי לבעל תודעה אוירית, ובדרך זאת כזה שמסוגל להתמודד באופן מלא עם אתגרי המאה העשרים.
כאשר גרינג הכריז ''אנו חייבים להיות אומה של טייסים'', הוא הכריז על המחויבות הנאצית לא רק לאימון רזרבות של טייסים צבאיים, אלא גם להטמיע ולטפח את הערכים המוסריים של התעופה, שהיו הקרבה עצמית ושירות לקהילת הלאום. באמצעות מיניסטריון מיוחד, הנאצים ארגנו מחדש את מועדוני התעופה, נטלו שליטה מלאה על כל הפעילות בנושא, והתחילו לתכנן את הקמת הלופטוואפה - חיל האויר החדש. במקביל הולאמו כל אמצעי התקשורת, ותעשיית הקולנוע ביניהם.
הרמן גרינג היה פטרונו של אודט ומפקדו לשעבר בלהק ''הקרקס המעופף''. הוא ניהל את הכלכלה הנאצית, והיה אחראי גם על נושא היהודים. אודט הפך אצלו לגנרל בכיר, שאחראי על תכנון מטוסי הקרב ודוקטרינת התקיפה האוירית. הרמן גרינג היה האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית, הדמות שמזוהה יותר מכל עם התעופה, ובמובנים רבים המנהיג האמיתי, ובעל הדימוי של האדם הפופולרי ביותר בגרמניה. הוא היה האדם שחתם על חוקי נירנברג ועל פקודת ''הפיתרון הסופי'', הפך את הגסטאפו לכלי השלטון העיקרי בדיקטטורה, היה ראש וראשון לניצול עובדי כפיה בכלכלה שעליה שלט, פיקד על מערכות הבזק במלחמת העולם השניה, בזז את אוצרות האמנות של אירופה, ועוד. הציבור הגרמני אהב אותו בשל ססגוניותו, עממיותו ולמרות חולשותיו, וזאת בניגוד להיטלר בעל התדמית המרוחקת.
