‏הצגת רשומות עם תוויות בריאות הנפש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בריאות הנפש. הצג את כל הרשומות

7.11.2020

שִׁירִים סִינִיִּים וְסֶנִילִיִּים דף א'

 


הַשָּׁרָב הַגָּדוֹל הִסְתַּיֵּם

אַךְ הַמַּגֵּפָה נִמְשֶׁכֶת

וְעוֹנַת הַבְּחִירוֹת מִתְקָרֶבֶת


בֵּירוּת בָּאֵשׁ נֶאֱכֶלֶת

אַתְּ מִמֶּנִּי נִגְעֶלֶת

וַחֲזִירֵי בַּר מְחַבֶּבֶת


הַקּוֹלְנוֹעַ מֵאִיץ תַּהֲלִיכִים

חִיצוֹנִיִּים וְגַם פְּנִימִיִּים

וַאֲנַחְנוּ חַיִּים בַּסְּרָטִים

כָּל יוֹם הֲלִיכָה

לְאֹרֶךְ הַטַּיֶּלֶת כֻּלָּהּ

וְשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה


יֵשׁ שָׁם חֲבוּרָה

שֶׁחוֹלֶפֶת כְּמוֹ תַּהֲלוּכָה

אִלֶּמֶת וּבְלִי מַנְגִּינָה


לִרְאוֹת וְלֹא לְהֵרָאוֹת

זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה

אַךְ גַּם הַתּוֹצָאָה

נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָה אֲנִי

מוֹרֶה מְקוֹשֵׁשׁ הוֹרָאָה

בְּאֶרֶץ בִּלְתִּי יְדוּעָה


לָכֵן מִמֵּךְ אֶסַּע

עַד לִתְהוֹם אֲפֵלָה

מִּמֶּנָּה יֵשׁ עֲלִיָּה


מִדְבַּר חוֹלוֹת אֲנִי

אַךְ בְּלִי טִינָה

כִּי הָעִיר גְּדוֹלָה

תֹּאַר וְעוֹד תְּעוּדָה

צִיּוּן אַחֲרֵי בְּחִינָה

הָרַכֶּבֶת מַמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ


סְפָרִים הִיא עֲמוּסָה

מַחְבָּרוֹת וְעֵטִים לַעֲיֵפָה

וְנוֹפִים דִּמְיוֹנִיִּים בְּדַרְכָּהּ


הֲמוֹנֵי אָדָם עָלֶיהָ

מִכָּל מִגְדָּר וּמְדִינָה

וַאֲנִי נִגְרָר אַחֲרֶיהָ

הַמּוֹחַ מַקְשִׁיב לַלֵּב 

וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵידָע

בִּנְשִׁימָה אַחַת אֲרֻכָּה


זֹאת הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה 

אוֹמְרִים בַּעֲלֵי הַדֵּעָה

לִמְצֹא חֲכָמָה מְלֵאָה


יֵשׁ אֹזֶן גְּדוֹלָה

בְּצִדָּהּ אַחַת קְטַנָּה

שְׁתֵּיהֶן קֶשֶׁב וּמְשׁוּבָה

אֲנִי מְאוֹנֵן בַּסִּפּוּק

מוּל הַמָּסָךְ הַפָּעוּט

מְאַחֵל לְעַצְמִי בְּרִיאוּת


אֵין תַּחְלִיף לָאַהֲבָה

לִי הִיא בִּמְשׂוּרָה

מִיַּד גּוֹרָל נֶעֶלְמָה


לְפָחוֹת אֲנִי נִמְצָא 

בְּלִי הַכְּאֵב הַנּוֹרָא

שֶׁל לֵב שֶׁנִּקְרַע

בִּמְחוֹזוֹת הַדִּמְיוֹן הִתְנַחַלְתִּי

וּפַת לַחְמִי מָצָאתִי

לְפָחוֹת כָּךְ קִוִּיתִי


בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת טִיַּלְתִּי

וּבָעַט גְּדוּשָׁה כָּתַבְתִּי

כָּל מָה שֶׁיָּדַעְתִּי


אֶת הוֹרַי אָהַבְתִּי

הֶעֱרַצְתִּי וְגַם כִּבַּדְתִּי

וּמְנוּחָה לְנַפְשִׁי רָצִיתִי

אֶרֶץ הַבְּחִירָה הַזְּעִירָה

הִיא מְכֹעֶרֶת וּצְפוּפָה

וְצִפּוֹרִים בָּהּ לַעֲיֵפָה


מִשַּׁחַר עַד שְׁקִיעָה

מְלוֹא הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

מְצַיְּצוֹת בְּלִי הַפְסָקָה


אִי  אֶפְשָׁר לִמְצֹא

בְּתוֹךְ כָּל הַמְּהוּמָה

מְעַט שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה

לֵב יָשָׁר אֲנִי

כְּמוֹ סַרְגֵּל בָּטוּחַ

חָרִיץ אֲחוֹרַיִם מָתוּחַ


יֵשׁ בִּי חֲרָטָה

כִּי אֵין חֲזָרָה

לְמָה שֶׁכְּבָר הָיָה


אַל יֵאוּשׁ חֲבִיבִי

אַתְּ עוֹד תַּגִּיעִי

וְאֶת זְמַנִּי תַּנְעִימִי

31.10.2020

דרכו של הפסיכונאוט

במאית: סוזן הס לוגיס ארה"ב | 2019 | 87 דק' | אנגלית | תרגום לעברית 

 

האם אי פעם תהית אם מה שלימדו אותך לגבי העולם, החיים, והנפש, פשוט אינו נכון? האם אי פעם חקרת את האמת וגילית משהו הרבה יותר עמוק אודות עצמך והיקום?    זה בדיוק מה שקרה לקולנוענית סוזן הס לוגיס. במהלך רוב חייה היא חשה שאינה שייכת לכדור הארץ, עד שלמדה להתחבר להיבטים מיסטיים של התודעה. כל מה שהייתה זקוקה לו הוא מדריך מנוסה, שיעזור לה לפענח את מה שלמדה בכוחות עצמה. היא מצאה את המדריך האולטימטיבי בדמותו של הפסיכיאטר סטינסלב גרוף, פורץ דרך בתחום הפסיכותרפיה הפסיכדלית, שגילה את הכוחות המרפאים של מצבי תודעה בלתי רגילים במהלך שנות ה-1960, לאחר שנות מחקר וניסיון אישי.  סוזן קפצה על ההזדמנות לטבול בגוף הידע העצום של גרוף, על מנת שתוכל לחשוף את אותן תובנות לציבור הרחב.  ׳דרכו של הפסיכונאוט' הינו סרט דוקומנטרי באורך מלא, החוקר את סיפורו של גרוף, כיצד הידע שלו השפיע על חייה של סוזן, והאופן שבו הידע הזה עשוי לשנות ללא היכר את חייהם של רבים אחרים.

30.3.2020

פילוסופיה קולנועית ופילוסופיה דינאמית

דגם לגו של ה''מילניום פאלקון'' - חללית העל בסדרת ''מלחמת הכוכבים''

מסקנות - חלק II: פילוסופיה קולנועית ופילוסופיה דינאמית
פרק מתוך סיפרו של גסטון בשלאר ''אויר וחלומות''. תרגם: אבינועם עמיזן

כשתהיה ניחן בראיה מעמיקה יותר, תוכל לראות את כל הדברים שנעים.
ניטשה, הרצון לעוצמה

במרידתה נגד הפילוסופיה המושגית, המחשבה הברגסונית צדקה בתמיכתה בחקר השינוי כאחת המשימות הדחופות ביותר של המטאפיסיקה. רק מחקר ממוקד של השינוי יאיר לנו על עיקרון התפתחותן של ישויות חיות ומוחשיות; רק הוא יוכל ללמדנו על תמצית האיכות. הסבר השינוי באמצעות תנועה והאיכות באמצעות תנודה תופש את החלק כשלם ואת התוצאה כסיבה. כאשר המטאפיסיקה תסביר את התנועה, יהיה עליה לבחון ישויות שעבורן שינוי פנימי הוא סיבה אמיתית לתנועה. ברגסון הראה שהמחקר המדעי של התנועה, בהתמקדו בעיקר בעובדות מרחביות, הוביל להכללת כל התופעות הנעות כמושגים גיאומטריים שאינם במגע כלל עם עוצמת ההתהוות המתבטאת בתנועה. התנועה, הנבדקת אוביקטיבית כמחקר במכאניקה, הופכת פשוט להעברה של עצם בלתי משתנה בחלל. אם היה עלינו לחקור עצמים שנעים במטרה להשתנות, עצמים שתנועתם מבטאת רצון להשתנות, היה עלינו להכיר בעובדה שהמקור האוביקטיבי והחזותי של התנועה - כלומר כלל המחקר של התנועה המופשטת - אינו מוכן לשילוב בין הרצון לנוע וחווית התנועה. ברגסון הראה לנו כי המכאניקה - המכאניקה האקטואלית הקלאסית - העניקה לנו רק גראפים קוויים לתיאור תופעות השונות מאד אלה מאלה. קווים אלה הם סטאטיים, נתפשים תמיד כמושלמים, ואף פעם אינם נחווים באמת כאשר הם מתפתחים במערכת מסוימת של נסיבות. כתוצאה מכך, אף פעם איננו קולטים את הפוטנציאל המלא שלהם.

אנו מבינים, כמובן, כי ההפשטה הנוצרת באמצעות המכאניקה מוצדקת לחלוטין מנקודת המבט המסוימת שממנה יוצא המדע
לחקור את התנועה הפיסיקלית. אך אם אנו מעונינים לחקור עצמים שבאמת יוצרים תנועה ושהם באמת גורמיה הראשוניים, אנו עשויים למצוא כשימושית את החלפת הפילוסופיה העוסקת בתיאור התנועה הדינאמית בכזאת החוקרת את היצירה הדינאמית.

בהחלפה כזאת יעזור, אני מאמין, שילוב של חוויות הדימיון הדינאמי והגשמי. לה-סיין הצביע על כך שבמעבר מהפסיכולוגיה לאתיקה, יצירתו של ברגסון עברה מדימויי מים לאש. בכל זאת, נראה לי כי יש דימויים אחרים שהיבטיהם הגשמיים והדינמיים עשויים לספק אף הם אמצעים הולמים יותר להבהרת החשיבה הברגסונית. הדימויים שאציע כאן ישאילו עצמם לתמיכה באינטואיציה הברגסונית - אשר מובאת לעיתים תכופות רק כאמצעי להרחבת הידע - באמצעות חוויות חיוביות של רצון ודימיון. יותר מכך, כלום אין זה מפתיע שיצירה כה רחבת יריעה לא חזתה את הבעיות הנוצרות על ידי הדימיון והרצון? כיוון שאין בה קשר חזק בין הדימויים לחומר עצמו, נראה לי כי החשיבה הברגסונית נותרה תכופות כתנועה מופשטת במובנים רבים, וכי לא תמיד התעלתה למלוא פוטנציאל הדינאמיות שבה. הפילוסופיה הברגסונאית היתה יכולה, אני מאמין, להפוך לרב תכליתית יותר לו היינו יכולים לקרבה ולקשרה לדימוייה העשירים באמצעות בחינת החומר והדינאמיות של הדימויים. בדרך זאת, הדימויים לא היו נראים יותר כמליצות פשוטות הנוספות סתם כדי לפצות על חוסר היכולת של השפה המושגית. דימויי חיים יתאחדו עם החיים עצמם. לא ניתן להתודע לחיים טוב יותר מאשר באמצעות הדימויים שהם יוצרים. הדימיון, אם כן, יהיה נקודת המוצא הטובה ביותר להגות על החיים. יתר על כן, מה שנראה מוגזם בפרדוקס זה, ניתן לתיקון במילה אחת. עלינו רק לומר שהגות על החיים היא הגות על חיי הנפש. אז הכל הופך ברור בבת אחת: חיי הנפש הם אלה השולטים בהמשכיות הזמן. החיים נכונים לנוע קדימה ואחורה. הם נעים בין הצורך וסיפוקו. אם עלינו להראות באיזה דרך יש לנפש המשכיות בזמן, עלינו רק לשים את מבטחנו באינטואיציה כאשר היא מדמיינת.

ברצוני להתחיל באמצעות דוגמת ביקורת המתבססת על דימויים, כלומר ביקורת "דימיונית". על מנת להסביר את הערך הדינאמי של המשכיות הזמן, שהוא האיחוד בין עבר לעתיד, הדימויים הנפוצים ביותר במחשבה הברגסונית הם דחף ושאיפה. אך האם דימויים אלה קשורים באמת? לאחר הבהרתם, כלום אין הם ממלאים את התפקיד של מושגים מלאי דימויים ואינם מהווים דימויים פעילים? הם הופכים נפרדים בכל ניתוח אשר, בשיקול כולל, נותר מושגי ועסוק בלוגיקה דיאלקטית. הדימיון מתנגד לדיאלקטיקה שטחית זאת: הוא מבצע בשקט איחוד של ניגודים. אבטא את התנגדותי באמצעות ציטוט שורות השיר הבאות מיצירתו של רילקה ''חורשות'':

כך אנו חיים בהתלבטות מוזרה ביותר
בין הקשת הרחוקה מאד לחץ שדוקר מידי

הקשת - העבר הדוחף אותנו לפעולה - רחוקה מידי, ישנה מידי, בלתי מעודכנת. החץ - העתיד המפתה אותנו - הוא מהיר מידי, מבודד מידי, קיקיוני. הרצון זקוק לתוכניות שופעות יותר של העתיד, ומחייבות יותר של העבר. אם להשתמש במשמעות הכפולה שקלודל נהנה ממנה, הרצון הוא "תכנון" בשני מובנים: הוא בו זמנית גם כוונה וגם תוכנית. עבר ועתיד אינם משולבים בזהירות מספקת בהמשכיות הזמן הברגסונית מאותה סיבה בדיוק שהכוונה שבהווה בלתי מוערכת דיה. העבר מתארגן באופן היררכי בהווה בצורת מטרה, כוונה. הזכרונות בכוונה זאת, שהם ללא ספק מיושנים, מסולקים. אולם הכוונה מקרינה לעבר העתיד רצון שטרם הפך לרעיון, רצון בלתי מתוכנן עדיין. לכן יש לישות המתמידה, ברגע בו היא מחליטה להגשים מטרה נתונה, את התועלת שבנוכחות אמיתית. העבר אינו יותר סתם קשת רפויה והעתיד סתם חץ במעופו, כי ההווה הוא מציאות פנימית. ההווה הוא סיכום הדחף והשאיפה. אנו מבינים את מילותיו של משורר גדול, הוגו פון הופמנסטאל: "ברגע יש את הכל, עצה ופעולה". זאת מחשבה נפלאה בה מזהים את הישות האנושית בכל תפארתה, מגלה את רצונה. האדם הוא יצור המתיעץ גם עם עברו וגם עם חוכמת אחיו. הוא מקבץ את מחשבותיו האישיות ואת העצות מאחרים באמצעות העסקת נפש רב-צורתית בפעולה שנבחרה בקפידה.

בעומדנו מול מורכבות זאת, נראה לי כי איננו יכולים לשלב דחף ושאיפה אם אנו מגבילים עצמנו לדימויים הדינאמיים שמציעים החיים הרגילים, ולמאמצים הרגילים אשר כרוכים מידי בעשיית מעשים קונקרטיים. אך כדי לתאר המשכיות זמן המשתלטת על כל ישותנו, מדוע לא ניקח את אותם דימויים בהם אנו חולמים על כך שאנו נישאים הלאה באמצעות תנועה אשר מקורה בתוכנו? הדימיון האוירי מספק לנו דימוי כזה בחוויה החיה של המעוף החלומי. מדוע לא לשים את מבטחנו בו? מדוע לא לחוות את כל נושאיו על תכניהם השונים?

יהיו כאלה אשר ללא ספק ימחו על כך שאני עושה יותר מידי מדימוי מוגבל מאד. הם עשויים גם לטעון כי תשוקתי לחשוב דרך דימויים יכולה להיות ברת סיפוק בנקל באמצעות מעוף הציפור הנישאת הלאה במלואה בכח תעוזתה והיא גם אדון לנתיב מעופה. אך האם אין קווי הכנפיים בשמי התכלת לא יותר מאשר קווי הגיר על הלוח השחור שיש ביקורת תכופה על מופשטותם? מנקודת מבטי האישית, הם נושאים את חותם ליקויהם: הם ויזואליים, הם משורטטים, פשוט משורטטים. הם אינם חיים כאקט של הרצון. לכל עבר שנביט, אין מאומה מלבד המעוף החלומי אשר מאפשר לנו להגדיר עצמנו, בכל ישותנו, כניידים, כניידות בעלת מודעות לאחדותה, החווה תנועה מושלמת ומוחלטת מתוכה.

לכן, הבעיה העיקרית בהגות שתעניק לנו דימויים על ההמשכיות החיה של הזמן היא, כמו שנראה לי, ביצירת ישות מונעת ונעה באחת, המשלבת כושר ניידות ותנועה, דחף ושאיפה.

מעניין אולי לראות משורר העושה את המאמץ לאגד את כל חוויות המטוס, הסקי, המעוף, הקפיצה, ושרעפי הילדים, במטרה להגיע לדימוי הדינמי של ההתלהבות מלאת החיים. פרנסיס ז'אם ביצירתו La legende de L'aile, ou Marie-Elisabeth מתאר את המראה הבאה: "מבקר בודד, שטייל בדרך, חלף מול פניה ונעמד לזמן ארוך מביט בתרנגולת שהיתה מנקרת מחוץ לחווה. היא ידעה מעט מאד על אותו גנטלמן, מלבד ששמו היה הנרי ברגסון, שהוא דיבר בעדינות, ושבדרך כלל היה תוחב את ידיו עד האגודל בכיסי מעילו. היא שמעה אותו שואל את אביה על ההיבטים המכאניים של המטוס. מלך האויר והפילוסוף החליפו דיעות על הדרך בה הליצן, אותו העריץ מאד מקירקס מידראנו, ביצע סלטות כפולות מסוכנות. "אני תוהה" אמר מר ברגסון, "אם האדם יוכל אי פעם לעוף ללא כנפיים אם יהיה לו מספיק רצון לעוצמה". מארי אליזבט חייכה לעצמה, כיוון שידעה, עד לפרט הקטן ביותר, איך לחלוף ברפרוף על פני השלג, גם במישור עם מחליקיים וגם במעלה הגבעה.

בנקודה זאת אנו חוזרים לתזה המדויקת עליה הגנתי במהלך כל מחקרי: במטרה להציב עצמנו ככח המניע המשלב מבפנים הוויה והתהוות, עלינו לחוות בתוכנו את התחושה האמיתית של הפיכתנו לקלים יותר. התנועה באופן המערב את הישות כולה בשלבי הקלילות המתפתחים, היא בעצמה הישתנות כל ישות נעה. עלינו להיות חומר דימיוני במטרה לחוש עצמנו כיוצר העצמאי של התהוותנו. אין דרך טובה יותר להגשים זאת מאשר להיות מודעים לעוצמה בתוכנו המאפשרת לנו לשנות חומר דימיוני ולהפוך בדימיוננו לחומר המתאים להתפתחות ההמשכיות הנוכחית שלנו. במונחים כלליים יותר, אנו יכולים לגרום לעופרת או לאויר קל לזרום בתוכנו. אנו יכולים לגרום לעצמנו להיות תנועת הנפילה או תנועת תעוזת הרוח. כך אנו מעניקים ממשות להמשכיות הזמן שלנו, בשני מובניה הגדולים יותר: המעציב ומרומם הרוח. במיוחד, בלתי אפשרי הדבר לחיות את אינטואיצית תעוזת הרוח מבלי להיות מעורבים בתהליך הקלת ישותנו הפנימית. לחשוב קדימה מבלי לחשוב חומרית משמעותו להיות קורבן לאלילים אנליטיים. פעולת הכח בתוכנו היא בהכרח התודעה בתוכנו של השתנות פנימית.

במסגרת הסינתזה בין מונע ונע יוצר סיינט-אקזופרי קשר בין המטוס לטייס ברגע ההמראה. הנה כיצד הוא מתאר את עזיבתו
של מטוס-הים ב-Terre des Hommes: אויר ומים, ולא המכונה, הם המקור לדאגת טייס מטוס-הים העומד להמריא.
המנועים פועלים במלואם והמטוס כבר מפלח את פני הים. תחת סיבובם המסחרר של המדחפים דמויי החרמש, אשכולות מים כסופים וזוהרים מציפים את מערכות הציפה. הם חובטים בצידי המטוס בקול הדומה לגונג, והטייס יכול לחוש בהמולתם ברעד שבגופו. הוא מרגיש את המטוס טוען עצמו בעוצמה משניה לשניה כשהוא צובר תאוצה. הוא מרגיש את ההתפתחות, בחמישה-עשר טון חומר, של הבשלות העומדת להפוך את הטיסה לאפשרית. הוא לופת בידיו את ההגאים, ואט אט בכפות ידיו החשופות הוא מקבל את מתת העוצמה הזאת. האיברים המתכתיים של ההגאים, באותה ההדרגתיות בה קיבל את המתת, הופכים לשליחי העוצמה בידיו. כאשר עוצמתו מבשילה, אז, במחווה עדינה יותר מאשר קטיפת פרח, הטייס מפריד את המטוס מהמים ומייצב אותו באוויר.
כלום עליי להדגיש כי השתתפות הטייס בפעולה המורכבת של הטיסה היא השתתפות המושגת באמצעי הדימיון הדינאמי? הנוסע תופס מעט מאד ממנה. הוא לא חי את ההתכוננות להיות קל מהאוויר באמצעות הדינמיות שבחמישה-עשר טון החומר שמאחורי הטייס המעורב בפעולה. אדון הטיסה, המשולהב דינמית, הופך לאחד עם המכונה. כך הופכת למציאות הסינתזה בין המונע לנע. בעזרת דימוייו, הדימיון מעניק לטייס תמיכה.

המשורר אינו שוגה כאשר הוא שר על עצמו הופך לאוירי:

אני, גוף זה בעל רוח חיים, כה קל לעצמו
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
אתר סודי בעצמותיי
הופך אותי קל, כמו ציפור.

מחשבה פעילה, פעולה במחשבה, היא בהכרח משימה של החומר הדימיוני בישותנו. המודעות של היותנו כוח מציבה את ישותנו במבחן. בתוככי כור היתוך זה אנו המהות המתעכרת או מיטהרת, הנופלת או קמה, המעמיקה או הופכת קלה יותר, המתכנסת או המשתבחת. אם נעניק מעט תשומת לב למהות ישותנו החושבת, נגלה שני כיוונים של האני החושב הדינאמי, תלוי אם ישותנו מחפשת אחר חופש או התעמקות. כל התלהבות רוח חייבת לקחת בחשבון דיאלקטיקה זאת. ראשית עלינו ליחס ערך לישותנו בטרם נשפוט את ערכם של אחרים. זאת הסיבה לכך שדימוי השוקל הוא כה חשוב בפילוסופיה של ניטשה. "אני חושב" משמע "אני שוקל": אין זה מקרה ששני פעלים שונים הם בעלי אותה משמעות. ההכרה השוקלת היא הראשונה מבין ההכרות הדינאמיות. להכרה בעלת משקל זאת יש ליחס את כל ערכינו הדינאמיים. בשיפוט ערכי דימיוני זה אותנו מתגלים דימויי הערכים הראשונים שלנו. לבסוף, אם אנו זוכרים שכל ערך הוא בהכרח תעוזת הרוח ועלכן שינויי ערכים, אנו מבינים שדימויי ערכים דינאמיים הם הבסיס לכל תעוזות הרוח.

חקר הכרה זאת המייחסת ערך לדיאלקטיקת הניגוד בין ההתעמקות והחירות, הוא שימושי, כפי שמציעים הדימיון הארצי והאוירי - כי הראשון חולם שלא לאבד מאומה והשני לתת את הכל! הסוג השני נפוץ פחות. כל המנסה לתארו מסתכן בכתיבת ספר טיפשי; בניגוד לו עומד כל מי שמגביל את הריאליזם רק לדימיון הארצי. עבור הדימיון הארצי, הנתינה נדמית תמיד כויתור, וההיעשות לקל יותר מרמזת תמיד על אבדן מהות וכובד. אך הכל תלוי בנקודת המבט השונה: מה שהוא עשיר בחומר הוא תכופות מוגבל בתנועה. למרות שהחומר הארצי, הסלעים, המלחים, הקריסטלים, החימר, המינרלים, המתכות, עשוי להיות המפרנס העיקרי של עומק דימיוני אינסופי, הוא, מבחינה דינאמית, הסטאטי ביותר מבין החלומות. השפע הדינאמי, מצד שני, שייך לאויר ולאש - היסודות הקלים. הריאליזם של ההתהוות הנפשית זקוק לשיעורים באתר. נראה אף כי, ללא משמעת אוירית, ללא הערכת הקלילות, הנפש האנושית אינה יכולה להתפתח. לבסוף, ללא התפתחות אוירית, נפש האדם מבינה רק את התפתחות העבר. קביעת העתיד דורשת תמיד ערכי מעוף. במובן זה אני מעונין לחשוב על הביטוי הנפלא שז'אן-פול כתב ב''הספרוס'', האוירי ביותר מבין ספריו: "האדם . . . חייב להתרומם מעלה במטרה להשתנות".

במציאות הדימויים, אין דרך להפריד בין הערכי לתיאורי, כפי שיש מי שהיו רוצים לעשות. הדימיון הוא בהכרח תעוזת הרוח. כל זמן שהדימוי אינו חושף את ערכו באמצעות יופי, או, בלשון דינאמית יותר, חש את ערך היופי, כל זמן שאינו מוצא עמדה למישהו המדמיין בעולם היופי, הוא אינו ממלא את תפקידו הדינאמי. אם אינו מרומם את הנפש, הוא אינו משנה אותה. מסיבה זאת, פילוסופיה המתבטאת בדימויים חייבת לשים מבטחה בהם, אחרת תאבד חלק מעוצמתה. תורה הרואה את הנפש בהכרח כהבעתית, מדמיינת, ואמיצת רוח בטבעה, תקשר תמיד, בכל הנסיבות, דימוי וערך. אמונה בדימויים היא סוד הדינאמיות הנפשית. אך למרות שהדימויים הם מציאויות נפשיות יסודיות, הם בעלי מידרג. תורה של הדימיוני חייבת להתמודד עם משימת הגדרת היררכיה זאת. דימויים בסיסיים, במיוחד כאלה הקשורים בדרך בה אנו מדמיינים את החיים, חייבים להתקשר עם חומרים יסודיים ותנועות ראשוניות. עליה וירידה - אויר ואדמה - יהיו תמיד קשורים עם ערכים חיוניים, עם ביטוי החיים, עם החיים עצמם.
לדוגמא, אם עלינו למדוד את מידת ההתנגדות הנוצרת באמצעות חומר המכריע כלפי מטה חיים השואפים לנסוק מעלה, עלינו למצוא את הדימויים המערבים כראוי את הדימיון הגשמי, דימויים המקשרים אויר ואדמה. אם, מצד שני אנו מציבים את הדיאלקטיקה של נסיקה ושקיעה, התקדמות והרגל, כנושאים יותר מהותיים, כמאפיינים דינאמיים טהורים יותר, באופן שניתן לזהות בחומר תעוזה שנסוגה, תנועה שאיבדה תנופה, עלינו לחיות את דחפיו הגדולים של הדימיון הדינאמי.

הדימוי של מזרקת המים הנופלים וכך תעוזת הנתז שנעצרת יכול לשרת רק חלקית כאיור מובנה. הוא חזותי - סוג תנועה הניתן לתיאור, לא כזאת שחווים אותה. הוא לא מעורר כל השתתפות בנו. ככל שנוגע הדבר לפסיכולוגית העיתים, דימוי כזה מחבר שני רגעים המרוחקים זה מזה. לנפילת המים אין קשר לפעולת המיזרקה. דרמת החומר ותעוזת הרוח שברצוננו להציג אינה מקבלת ביטוי בדימוי זה. הפילוסוף-משורר לא גילה בה את הניגוד הגדול של החיים, שהיא גם עולה וגם נופלת, קופצת קדימה ומהססת, שהיא בו זמנית מישתנה ועומדת. כדי לחוות את דרמת התפתחות החיים, אנו זקוקים לחלומות גשמיים ודינאמיים אחרים. יותר מכך, אם החיים הם תעוזת-רוח, כיצד יכול דימוי משולל כל ערך לבטאם? מי המזרקה הם רק קו אנכי קר, צורה בגן, מאד מונוטונית וסטאטית. היא מסמלת תנועה חסרת יעד.

כיוון שמעורבים כאן תעוזת-הרוח של החיים וביטול מאמצי החומר, עלינו להתמסר, בגוף ובנפש, לדימיון הגשמי. עלינו לחפש אחר דימויים ביצירותיהם של אלה אשר חלמו מכבר על התאמצות החומר. לכן הבה ונפנה לאלכימאים. עבורם, לשנות צורה פירושו לשכלל לכדי שלמות. הזהב הוא חומר מתכתי המועלה לדרגה הגבוהה ביותר של שלמות. עופרת וברזל הם חומרים בסיסיים הנותרים בלתי פעילים כל זמן שהם נשארים בלתי טהורים. חייהם הם בלתי מושלמים. הם לא הבשילו דיים באדמה. ברור כי מידרג השלמות שעולה מהברזל לזהב מערב לא רק את ערכי המתכת, אלא את ערכי החיים עצמם. 

יוצר זהב הפילוסופים, אבן הפילוסופים, ידע גם את סוד הבריאות והנעורים, והחיים. טבע הערכים הוא להתרבות במהירות.
לאחר שתיארנו בקצרה את ערכה החלומי של החשיבה האלכימית, הבה ונראה כיצד דימויים של התאמצויות המינרלים יווצרו בתהליכי הזיקוק הפשוטים. ניראה כיצד דימוי זה, שעבור המחשבה המודרנית הוא הגיוני לחלוטין ומשולל כל ערכים חלומיים, מעניק לנו, כאשר חווים אותו באופן אלכימי, את כל חלומות תעוזת הרוח שסוכלו.

עבור האלכימאי, הזיקוק הוא טיהור המרומם את החומר באמצעות הפחתת החומר הבלתי רצוי בו. אך כאן מגיעים לידי ביטוי העליה והנפילה הבו-זמניים שחסרים בדימוי מיזרקת המים: העליה והקלילות מושגים בהתאמה לאיבחון המעמיק של נובאליס לגבי פעולה מאוחדת. כאשר הנסיקה מתקדמת, יש "ירידה" עוקבת, כפי שהאלכימיסט מתבטא. בכל מקום ובפעולה אחת משהו עולה כיוון שמשהו יורד. השרעף המנוגד שבו הדימיון יכול לומר כי משהו יורד כיוון שמשהו אחר עולה הוא נפוץ פחות. הוא מאפיין אלכימאי שהוא אוירי יותר מאשר ארצי. אך, בכל מקרה, הזיקוק והזיכוך האלכימאיים נולדו כתוצאה מהדימיון הגשמי הדואלי של אדמה ואוויר.
מנקודת מבט זאת, על מנת להשיג טוהר באמצעות זיקוק או זיכוך, האלכימאי לא ישען על עוצמת האוויר בלבד. הוא יחשוב כהכרחי לקרוא גם לעוצמת האדמה כדי שהפסולת הארצית תנוקז לתוך האדמה. הירידה הנוצרת בדרך זאת מאפשרת עליה. על מנת לאפשר פעולה ארצית זאת, אלכימאים רבים מוסיפים פסולת לחומר המזוקק. הם מעבדים אותו, כדי לנקותו היטב. מוכרע מטה מעומס החומר הארצי, החומר המזוקק יעבור תהליך זיקוק נורמלי יותר. אם החומר הארצי, התערובת המוספת, מושכת באופן פעיל את החומרים הבלתי רצויים מטה, אזי החומר הטהור, הנמשך על ידי הטוהר האוירי, יעלה ביתר קלות, מביא עימו פחות זיהום. הלך מחשבה זה, או סוג חלום, נחשב כסטאטי מאד עבור עבור המזקק המודרני! אנו יכולים לומר כי התהליכים המודרניים של זיקוק וזיכוך מתבצעים באמצעות חץ שכיוונו אחד - מעלה, בעוד שבדרך החשיבה האלכימאית הם מתבצעים באמצעות שני חיצי כיוון - מעלה ומטה, שני חיצים המתחברים בצורה רופפת כשני קטבים הנמשכים זה לזה.

שני חיצים אלה, המתחברים במטרה להתפלג, מייצגים סוג של שותפות שרק החלומות מסוגלים לחיות אותה בשלמות: שותפות פעילה בשני אופנים מנוגדים. השיתוף הכפול בפעולה אחת מקביל לדואליזם של התנועה. הפרח, עם ניחוחו האוירי, הזרע, עם מישקלו הארצי, נוצרים בדרכים מנוגדות, אך יחדיו. כל התפתחות מאופיינת ביעוד כפול. כוחות זועמים ושלווים פועלים על מינרלים כמו גם על הלב האנושי. כל יצירתו של ז'קוב בוהם מורכבת משרעפים הניקרעים בין כוחות אויריים לארציים. לכן בוהם הוא המטיף המוסרי של המתכת. ריאליזם מתכתי זה של טוב ורע מספק דרך למדוד את האוניברסליות של הדימויים. הוא עוזר להבין שהדימוי פוקד הן על הלב והן על השכל.

לכן נראה לי כי דימוי הזיכוך החומרי, כפי שחוו אותו דורות של אלכימאים, יכול להתאים לדואליות הדינאמית שבה החומר והתנופה פועלים בכיוונים מנוגדים שעה שהם שומרים על קשר הדוק זה לזה. אם הפעולה המתפתחת משקיעה מישקעים במטרה לעלות מעלה, בעוד שבאותה עת היא דוחה את התוצאה הגשמית הקיימת של הגורם המניע הקודם, הרי זאת פעולה הפונה לשני כיוונים. כדי לדמיינה היטב, חייבת להיות התמזגות כפולה. רק הדימיון הגשמי, הדימיון החולם על החומר מאחורי הצורה, יכול, באמצעות האחדת דימויי אוויר ואדמה, לספק את החומרים הדימיוניים בהם יתעוררו שני תהליכי חיים דינאמיים אלה: הדינאמיות המשמרת והדינאמיות המשנה. אנו חוזרים שוב, כתמיד, לאותן המסקנות: כדי לדמיין תנועה עלינו לדמיין חומר. את התיאור הקולנועי הטהור של התנועה - אפילו המטאפורי - יש לפצות תמיד בחומר המושפע מהתנועה.

מטאפיסיקת החירות יכולה אף היא להתבסס על אותו דימוי אלכימאי. למעשה, התיאור הקווי על פיו האדם מוצא עצמו בפרשת דרכים ומדמיין עצמו חופשי לבחור בין צד ימין לשמאל אינו מספיק למטאפיסיקה זאת. לעיתים רחוקות מאד הבחירה מתקיימת כאשר המסלול שנבחר מגלה את אחדותה הפנימית. לחשוב על דימוי כזה פירושו להתקבע בפסיכולוגית ההיסוס ולא בפסיכולוגית החירות. כאן שוב, עלינו להגיע אל מאחורי המחקר הקולנועי והתיאורי של התנועה החופשית כדי להגיע לדינאמיקות החירות. עלינו להיות מעורבים בדימויינו. דינאמיקת החירות היא בדיוק הדבר המחייה את השרעפים האלכימיים במהלך תהליך הזיקוק הארוך. בספרות האלכימית, יש דימויים רבים מספור של הנפש המתכתית הלכודה בחומר הבלתי טהור! חומר טהור הוא ישות במעופה: חובה לסייע לו להשתמש בכנפיו. לכל שלבי הטיהור ניתן להוסיף דימויי השתחררות בהם הישות האוירית משחררת עצמה מהארצי ולהיפך.

באלכימיה, תהליכי ההשתחררות וההיטהרות נימצאים בהתאמה מלאה. הם שני ערכים, או נכון יותר, שתי דרכים לבטא את אותו הערך. מסיבה זאת, הם מסוגלים להסביר זה את זה לאורך הציר האנכי של הערכים שאנו חשים פועל בדימויים מובחרים. הדימוי האלכימי של זיכוך פעיל ומתמשך אכן מספק לנו את משתנה החירות, הדו-קרב הצמוד בין האוירי לארצי. בדימוי זה שני דברים קורים בעת ובעונה אחת. חומר אוירי הופך לאויר חופשי, וחומר ארצי הופך לאדמה דוממת. אף אחד לא הרגיש טוב יותר מהאלכימאים כמה קרובים שני תהליכים מסתעפים אלה. איננו יכולים להסביר את האחד מבלי להתייחס לשני. אך שוב, התייחסויות גיאומטריות לגופים אינן מספיקות. עלינו להתערב ביחסים הגשמיים באמת שבין השמרים לתפיחתם, בין הפשטידה להבלה. נוכל להכיר ולאהוב חיים איכותיים, כאשר בנפש של אלכימאי, ניצפה בהופעת צבע חדש! כאשר החומר הוא עדיין שחור, אנו כבר מדמיינים, או חוזים מראש, את הלבנתו הקורנת. שחר, תחושת חירות, עולה באופק. באותה העת צילו הקט של משהו קליל יותר הוא באמת הבהוב תקווה. באותה מידה, התקווה לאור מגרשת בפועל את החושך. בכל מקום, בכל הדימויים, מהדהדת הדינאמיקה הדיאלקטית בין אויר לאדמה. כפי שבודלייר כתב בעמוד הראשון של ''ליבי היה מוטל חשוף'': "התנדפות והתגבשות של העצמי. זאת לב הבעיה."

יכולתי לקשור ולהציע יחד את שתי מסקנותיי ולהציג את בעיית החירות על מישור הדימוי הספרותי. למעשה, בשפת הספרות הפעילה הנפש מבקשת לאחד את השינוי והביטחון כמעשיה בכל יתר פעולותיה. היא מארגנת הרגלי ידע - תפישות - אשר ישרתו וישמרו אותה. כה רבות למען הביטחון - מצבו העגום של הביטחון. אך הנפש מחדשת דימוייה, והדימויים הם הדרך בה מתבצעים השינויים. אם נבדוק את הפעולה בה הדימוי מגיע אל מאחורי התפישה ומשנה אותה, נחוש בהתפתחות דו-כיוונית בפעולה. למעשה, הדימוי הספרותי החדש שנוצר מתאים עצמו לשפה הקודמת ונחרט כאבן טובה חדשה באדמת השפה. אך ברגע שקדם, בהתהוותו, הדימוי הספרותי סיפק צרכים של התפשטות, התרוממות רוח ומבע. שתי התפתחויות אלה כרוכות זאת בזאת, כי נראה שכדי לבטא את הבלתי ניתן לביטוי, החמקמק, האווירי, כל סופר חיב לפתח נושאים של עושר פנימי, מאפיינים בעלי חותם של ודאות פנימית. מרגע זה ואילך, הדימוי הספרותי מציג עצמו משתי נקודות מבט: התפשטות ואינטימיות. בצורתן הגולמית, שתי הפרספקטיבות מנוגדות. אך כאשר האדם מתבטא מילולית באופן תורשתי, מתמסר לפעילות הספרותית, להבעת הדימיון בכל מאודו, שתי הפרספקטיבות של ההתפשטות והאינטימיות מתגלות כזהות באופן מפתיע. הדימוי זוהר, יפה וחי בשעת תיאור היקום כבעת הבעת הלב. התפשטות והתעמקות קשורות באופן דינאמי מהרגע שהאדם מגלה עצמו בהתרוממות רוח. האחד מקיש את השני. כאשר הישות שופעת הרוח חווה עצמה בדימויים כנים, מיתגלים מעמקיה. באופן הדדי, נראה כי מצולות הישות הפנימית נידמים כהתפשטות מנקודת המבט האישית.

כאשר מציבים את השפה במקומה הראוי, בפיסגת ההתפתחות האנושית, מיתגלה יעילותה הכפולה: היא מעניקה לנו את המידה הטובה של הבהירות ואת כוחות החלום. ידיעה אמיתית של דימויי המילים, הדימויים הקיימים תחת מחשבותינו ואשר על גבם חיות מחשבותינו, תקדם את החשיבה האנושית באורח טיבעי. פילוסופיה העוסקת ביעוד האדם חייבת לא רק להודות בקיום דימוייה, אלא גם להסתגל אליהם ולהמשיך את שיטפם. היא חייבת להיות שפה פתוחה וחיה. היא חייבת ללמוד את האדם הספרותי ביושר-לב, כיוון שהאדם הספרותי הוא פיסגת ההגות והמבע, שיא המחשבה והחלום.



הערות:
באמצעות יסוד האויר ואלכימית התעופה אפשר להתגבר על דיכוטומית ''שלב המראה'' של לקאן, שמפרידה בין השלב הטרומי לשלב הסימבולי.


2.12.2017

לִקְרַאת חַג הָאוּרִים

לִקְרַאת חַג הָאוּרִים
אַגִּיד דְּבָרִים בְּרוּרִים
עַל דַּם הַמַּכַּבִּים

מִי שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ
זַכַּאי בִּזְכוּת שְׁמוֹ
הוּא פּוֹגֵם בִּכְבוֹדוֹ

צָרִיךְ לְהַפְסִיק מִיָּד
אֶת זְכֻיּוֹת הַיֶּתֶר
שֶׁל הַצִּבּוּר הַנִּפְסָד

8.10.2017

חֲגִיגָה - הַבִּי גִי'ז

חֲגִיגָה - הַבִּי גִי'ז

הוֹי אַתְּ חופשה
פֶסְטִיבַל וחַגיגה
יוֹם טוֹב נפלא


מַשֶּׁהוּ נֶחְמָד וּכְדַאי
סְּבִיבָה מְבַדַּחַת בחיי
אַחֶרֶת אַזִּיק וודאי

מִשְׂחָק מְאֹד טִפְּשִׁי
פִּתְאוֹם הַכֹּל אֶפְשָׁרִי
לֹא חוֹשֵׁב בְּעַצְמִי

שָׂם כָּרִית רַכָּה
מֵעַל לָרֹאשׁ שֶׁלִּי
זֶה לֹא רְצִינִי

כַּאֲשֶׁר מְדֻבָּר בִּי
כֹּל הָעֵינַיִם סביבי

רואות שעִוֵּר אֲנִי

עַכְשָׁו בָּא תּוֹרִי
לְהַגִּיד דבר אמיתי
את חֲגִיגָה עבורי

תרגום: אבינועם עמיזן


27.9.2017

פארידוליה


Pareidolia היא תופעה פסיכולוגית שבה המוח מגיב לגירוי, בדרך כלל תמונה או צליל, על ידי תפיסת דפוס מוכר שאינו קיים בפועל.
הדוגמאות הנפוצות הן תמונות נתפסות של בעלי חיים, פנים או חפצים בתצורות ענן, כמו האדם בירח, ארנב בירח, מסרים נסתרים בתוך מוסיקה מוקלטת שמנוגנת בהיפוך או במהירויות גבוהות או נמוכות מהרגיל, וקולות לא ברורים ברעש אקראי, כגון זה המיוצר על ידי מזגנים או מאווררים.
פארידוליה יכולה לגרום לאנשים לפרש תמונות אקראיות, או דפוסי אור וצל, כמו פרצופים. מחקר מצא כי חפצים הנתפסים כפרצופים מעוררים הפעלה מוקדמת של אזור המוח שמתמחה בזיהוי פנים, בכל פעם ובמיקום דומה לזה שעוררו פרצופים רגילים, ואילו אובייקטים רגילים אחרים אינם מעוררים הפעלה כזו. ההפעלה אף מתרחשת במהירות גבוהה מעט יותר מאשר התגובה לתמונות של פרצופים אמיתיים.
במוח מופעלים תהליכים קוגניטיביים על ידי כל אובייקט שהוא ''דמוי פנים'', והם מתריעים הן על המצב הרגשי והן על הזהות של הנושא, עוד לפני שהמודע מתחיל לעבד או אפילו לקבל את המידע. היכולת החזקה והמתוחכמת הזאת משוערת להיות תוצאה של תהליך הברירה הטבעית, שמאפשרת לאנשים לזהות במהירות את המצב הנפשי, למשל של איומים מאנשים, ובכך לספק לאדם הזדמנות לברוח או לתקוף מראש. במילים אחרות, עיבוד המידע הוא בליבת המוח - ולכן תת הכרתי - לפני שהוא מועבר אל שאר המוח לעיבוד מפורט, כדי להאיץ שיקול דעת בקבלת החלטות כאשר נדרשת תגובה מהירה.

פארידוליה יכולה להיחשב קטגוריית משנה של Apophenia, ראייה בלתי יזומה של הקשרים מלווה תחושה ספציפית של משמעות חריגה, בשלבים הראשונים של מחשבה הזויה, פרשנויות יתר של תפיסות חושיות בפועל, בניגוד להזיות. האפופניה באה לרמוז על נטייה אנושית אוניברסלית לחפש דפוסים במידע אקראי, כגון הימורים.

סלעים עשויים לחקות צורות מוכרות באמצעות תהליכים אקראיים של היווצרות, בליה ושחיקה. לרוב, קנה המידה של הסלע גדול יותר מהאובייקט שהוא מזכיר, כגון פרופיל צוק שדומה לפנים אנושיות. אנשים בעלי תחביב לפארידוליה יכולים לאסוף גושים קטנים של בטון או חלוקי אבן דמויי עצמות, גולגלות, צדפות, צבים, ביצי דינוזאור וכד', שדומים למקור הן בגודל והן בצורה.

מבחן הדיו של רורשאך משתמש בפארידוליה בניסיון להשיג תובנה למצב הנפשי של אדם. Rorschach הוא מבחן השלכתי, כיוון שהוא מכוון בכוונה את המחשבות או הרגשות של המשיבים באמצעות הדימויים מדיו שמוצגים בפניהם. ההצגה במקרה זה היא צורה של "פארידוליה מכוונת".

במחברותיו כתב ליאונרדו דה וינצ'י על פארידוליה כמכשיר לציירים: "אם תסתכלו על כל הקירות המוכתמים בכתמים שונים או בתערובת של סוגים שונים של אבנים, בשעה שאתם עומדים להמציא סצינה כלשהי, תוכלו לראות בהם דמיון לנופים שונים המעוטרים בהרים, בנהרות, בסלעים, בעצים, במישורים, בעמקים ובגבעות, ותוכלו לראות גם צללים ודמויות בתנועה מהירה, וביטויים מוזרים של פרצופים, תלבושות מוזרות, ועוד מספר אינסופי של דברים, אשר ניתן לאחר מכן לצמצם לצורות נפרדות ומובנות היטב.''

היו מקרים רבים של תפיסות של דימויים ונושאים דתיים, בייחוד פניהם של דמויות דתיות, בתופעות רגילות. ברבים מהן מעורבים דימויים של ישוע, הבתולה מרי, המילה אללה, או תופעות דתיות אחרות. 
פרסום סביב תצפיות של דמויות דתיות ותמונות מפתיעות אחרות באובייקטים רגילים הוליד שוק לפריטים כאלה במכירות פומביות מקוונות באיביי. מקרה מפורסם אחד היה כריך גבינה בגריל עם פניה של הבתולה מרי.

פארידוליה גם נוצרת באמצעות המחשב, במיוחד בתוכנות זיהוי תמונה, אשר מאפשרות לזהות מאפיינים בזריזות. במקרה של רשת עצבית מלאכותית, תכונות ברמה גבוהה יותר תואמות תכונות מוכרות יותר, ושיפור תכונות אלה מביא למה שהמחשב רואה. כל תוצאה חדשה משקפת תמונות שהרשת "ראתה" בעבר. תמונות רבות עצמה עשויות להיות מיוצרות בדרך זו, בעיקר בתוכנה DeepDream, אשר מזהה בטעות ולאחר מכן מגבירה מאפיינים כגון עיניים ופנים בכל תמונה.

תופעות קול אלקטרוניות (EVP) מתוארות כפארידוליה של השמיעה. מפורסמות ביניהן הטענות על ערבול רקע במוסיקה פופולרית, שבהן המאזין טוען כי הודעה נרשמה לאחור על הערוץ שנועד להיות מופעל קדימה.
פסיכולוגית המציאה אלגוריתם להפקת מלים ומשפטי רפאים עם צלילים שמגיעים משני רמקולים סטריאופוניים. כל רמקול יוצר ביטוי המורכב משתי מילים או הברות. אותו רצף מושמע שוב ושוב דרך שני הרמקולים, כאשר מקזזים בזמן באופן שכאשר הצליל הראשון מגיע מהרמקול בצד שמאל, הצליל השני מגיע מהרמקול בצד ימין, ולהיפך. לאחר האזנה לזמן מה, פתאום מופיעים מילים ומשפטים דמיוניים, ולעתים קרובות אלה משקפים את מה שמתאים למוחו של המאזין, והם הופכים את התפיסה למילים ולביטויים שונים ככל שהרצף נמשך.

שיטות אירופיות שונות של ניחוש עתיק היו כרוכות בפירוש הצללים הנוצרים על ידי הטלת חפצים. לדוגמה, בטכניקה של חזיונות באמצעות התכת מתכות, צורה אקראית שנוצרת על ידי שפיכת מתכת מותכת למים קרים מתפרשת על ידי הצל שהן מטילות לאור נרות.

פארידוליה היא גם מה שהספקנים מאמינים שגורמת לאנשים להאמין שהם ראו רוחות רפאים. ראיית צללים אנושיים לא טבעיים, המכונים גם דמויות צל, יצירי צל, או מסות שחורות, מיוחסת לעתים קרובות לפארידוליה. זוהי התפיסה של כתם של צל כדמות אדם בפועל, אנושית, בייחוד כפי שמתפרשת על ידי המאמינים בעל טבעי או בנוכחות של רוח או ישות אחרת.

24.9.2017

פרסונולוגיה - תורת זיהוי הפנים

זיהוי פנים הוא חלק המפותח ביותר במוח. התהליך של זיהוי והבדלה בין פנים כל כך מפותח במוח שלנו, שהוא שקוף לנו לחלוטין. נראה מובן מאליו שאנחנו יכולים לטייל בעיר זרה שלא היינו בה מעולם, לקלוט לרגע פנים ניבטות מתוך ההמון, ולזהות אותן. היכולת לזהות פרצופים היא פלא של המוח האנושי, ובני אדם כל כך טובים בה, שהתחושה היא שאנחנו עושים זאת ללא כל מאמץ.

האזור במוח שאחראי על זיהוי פנים ממשיך להתפתח ומתפקד טוב יותר לאחר גיל ההתבגרות, אל תוך שנות בגרותנו. מדובר בתגלית על התפתחות מבנה המוח המהווה בשורה חשובה למדענים, בנושא בו עדיין רב הסמוי על הגלוי.

למרות שהתגלות פרצופים במאכלים, תסרוקות ותמונות הן נושא לצחוק, יש אמת מאוד חשובה מאחורי התופעה. אנו מועדים לראות פרצופים בכל פינה של העולם הויזואלי. ההתנסויות הללו מבטאות את ההשפעה העצומה שיש לדמיון על התפיסה שלנו.

מה יש בפנים אנושיות שהן צצות סתם כך מול עינינו בכל הזדמנות? אתרי אינטרנט רבים מעוטרים בתמונות סתמיות של פרצופים אנושיים בבתים, גדרות, עמודי חשמל, מדרכות, סדקים בקיר וכדומה. מחקרים מגלים תמונה מאוד מורכבת, בה הפסיכולוגיה, האבולוציה ואפילו הרוחניות, משחקות תפקיד מרכזי.

במקרים רבים הפרצופים שאנו רואים מורכבים מצורות גיאומטריות בסיסיות. אך גם תמונות עמומות ביותר מעלות דמויות. לא משנה כמה עד הדפוסים מעורפלים ואקראיים, איכשהו, המוח מצליח לייצר בתוכם קווי מתאר של פנים אנושיות.

אנו נוטים להאמין שעינינו מייצגות תמונה מהימנה של המציאות, אך בפועל העיניים הן בסך הכל אמצעי להעברת גלי אור. מי שמרכיב את התמונה הוא המוח, ולמוח יש דפוס פעולה משל עצמו. אחת הדרכים בהן המוח מסדר את התמונות היא על ידי יצירת תחזית לגבי מה שנראה, בהתבסס על ניסיון העבר שלנו. הוא משליך את הציפיות הקיימות על כל דבר שאנו מביטים בו ושוזר אותן אל המשמעות שהוא מפיק מכך. באופן זה המוח יכול ליצור משמעות ברורה גם מתמונה מטושטשת או בתנאי ראות לא טובים. מצד שני, המתודה הזו הופכת את הראייה שלנו לסובייקטיבית, עד כדי כך שבמובן מסוים אנו רואים מה שאנו רוצים לראות.

בזיהוי פנים, מלבד החלק הויזואלי במוח, פועלים גם חלקים נוספים הקשורים לזיכרון ותכנון. כתוצאה מכך, מופעל חלק נוסף במוח, שמגיב במיוחד בעת גירוי של פרצופים אנושיים. הדבר מעניק תחושה שאנו מביטים בעצמים חושבים ובעלי רגשות, שאנו רואים פרצופים ''אמיתיים''. אנשים עוקבים אחרי ''מבטם'' של חפצים בדיוק כשם שאנו רגילים לעקוב אחר מבטם של אנשים, ומתפתים להסתכל ולבדוק מה גורם להם להגיב כך.

מדוע אנו רואים דוווקא פרצופים? אחת התשובות האפשרויות היא שאנו רואים כל כך הרבה פנים אנושיים אמיתיים ביומיום, שאנו מצפים לראות אותם בכל מקום. החל מהילדות, זה הגירוי הנפוץ ביותר שאנו פוגשים. תשובה נוספת, מסיבות אבולוציוניות, ההישרדות האנושית תלויה באנשים אחרים – אם אנו זקוקים לעזרה מהם או שעלינו להיזהר מפניהם. האדם צריך להבין אנשים אחרים ולפענח את התנהגותם במהירות גבוהה, ולכן ייתכן כי המוח מחווט לזהות אנשים אחרים בכל הזדמנות: הטעות המקרית של זיהוי פנים ''מזויפים'' בגזע עץ, אינה חמורה כמו להיכשל בזיהוי פרצוף אמיתי שמסתתר בין השיחים.

מנגנון דומה עשוי לפעול גם ברוחניות. המוח מנסה להשליך את התכונות האנושיות שקיימות בו על דברים שאינם בהכרח אנושיים על פי ההגדרות המקובלות. בניסיון להתמודד עם חוסר הודאות של העולם, האדם מאניש תופעות שונות ומחפש את השתקפותו בטבע.

אחת הדוגמאות הבולטות היא ''פרצופים'' של מכוניות, עם קווי המתאר האנושיים שנובעים מהפנסים והגריל. בכל מקום בתבל, המקומיים מקשרים למכוניות את אותן הבעות אנושיות. מכונית עם פנסים עגולים וגריל קטן למשל, מתוארות כנשית. לעומת זאת פנסים ישרים ומוטים עם גריל רחב נחשבות גבריות. קיים צורך של המוח לאתר אינפורמציה ביולוגית בצורה של הבעות פנים, בכל מקום שהוא רק יכול. מדהים לראות כיצד אנו תופסים את הסביבה המודרנית דרך מנגנונים כה עתיקים.

הפראידוליה, התכונה של זיהוי פנים בעצמים, יכולה להיות בעלת השפעה מעשית על חיינו. אם למכונית יש ''מבט מאיים'', היא עשויה לעורר אגרסיביות בקרב נהגים אחרים. שלטים של "עיניים בוחנות" הורידו מקרי גניבות ביותר ממחצית.

הצלחה של כל תהליך נובעת מרמת הקשר שבין התהליך לבין התכלית והמטרה הסופית שלו. כאשר המוח האנושי רוצה לזהות פנים של אדם, הוא יכול לעשות זאת על ידי איתור של מכנה משותף, ועל ידי השוואת תבניות מורכבות. המוח ממפה במהירות את התבניות ביחס לבעיה שעומדת בפניו, ומבצע תיעדוף של ההשוואות השונות.

מקור הבנה זו היא למעשה חכמת הפנים – הפרסונולוגיה. בסיסה נמצא באינטואיציה, ועם התפתחות המחקר הפכה למדע מדויק. תווי הפנים שלנו מייצגים תכונות אופי שטבועות באדם ומאפשרים לנו לראות את האדם מאחורי המסכה. השימוש בחכמת הפנים ניכר כמעט בכל היבט בחיים: בתקשורת המשפחתית, במקום העבודה, ועוד.

תורת הפרסונולוגיה מציגה ניתוח מרשים ומדוייק של מבנה האישיות, והיא מאפשרת התבוננות מעמיקה לתוך האדם. הכלים הם אמינים והם מעידים על כישורי האדם, דפוס חשיבותו, בריאתו ואיזה חסימות נפשיות טמונות בו. לימודי פרסונולוגיה מובילים גם לניתוח שפת הגוף, תקשורת בין אישית, קבעונות והפרעות טורדניות, בעיות עור, ותחומי רפואה משלימה כמו אירידיולוגיה ורפלקסולוגיה. התורה חשובה גם לאמנות, כיוון שברוב יצירות האמנות החשובות הפנים הם הנושא המרכזי.

5.7.2017

יֶלֶד בַּזְּמַן - סֶגוֹל כֵּהֶה

יֶלֶד בַּזְּמַן - סֶגוֹל כֵּהֶה

יֶלֶד טוֹב עַתָּה
תְּגַלֶּה מָה הַשּׁוּרָה
שֶׁמַּבְדִּילָה טוֹב מֵרַע

רָאִיתָּ אִישׁ עִוֵּר
יוֹרֶה אֶל הַתֵּבֵל
וּבְקָלִיעַ הָמוֹן קוֹטֵל

וְהָיָה וְעֹל פָּרַקְתָּ
כַּנִּרְאֶה וְזֶּה קָרָה
מֵעוֹפֶרֶת עָפָה נִצַּלְתָּ

כָּעֵת הַרְכֵּן רֹאשְׁךָ
וְתַבִּיט אֶל הַקַּרְקַע
עַד לָרְסִיס שֶׁלְּךָ

תרגום: אבינועם עמיזן


13.1.2017

פאנל מנהיגות בחינוך בכנס חיפה למנהיגות 2017

בכנס חיפה למנהיגות, בפאנל ''מנהיגות בחינוך'', חתן פרס נובל פרופסור דן שכטמן נשא דברי פתיחה. הוא מזועזע מהרמה הירודה של המורים/ות בישראל. לדבריו, כל בחורה שמעונינת בכך, כמעט בלי כל קשר להשכלתה, מסוגלת להתקבל למכללה לחינוך, וגם לסיים אותה בתואר ''מורה''. זאת בניגוד למקובל במדינות אחרות במערב, שבהן בוחרים מועמדים משובחים למשרת ההוראה. לדבריו, ידע נרחב, אנציקלופדי, הוא זה בלבד שמאפשר לבעל הנפש החוקרת לזהות את המוזר והשונה, ולהפוך אותו לתגלית.
בארץ יש כ-50 מכללות לחינוך במגזר היהודי, מתוכן כמחצית במגזר החרדי. הרבנים אוסרים על לימודי ליבה לתלמידים. באירן אומרים האייטלות לתלמידים ללמוד הנדסה. לכן על כל מהנדס ישראלי יש 20 איראנים.
בישראל מוציאים מיליארדים מיותרים על ביטחון, על חשבון השקעה במורים טובים.
המשמעת בבתי הספר בישראל ירודה, והאוירה הגרועה מתחילה בבית. תנאי להוראה מוצלחת הוא אקלים חינוכי טוב, שעליו אחראית ההנהלה.
במבחנים בינלאומיים משווים אנחנו נמצאים בתחתית הסולם. צריך להשקיע במחונננים, אך משקיעים בשכבות הנמוכות. הגאונות היא משאב הטבע החשוב ביותר שיש לנו.
שכטמן מלמד יזמות טכנולוגית מאות סטודנטים בטכניון, למרות שהוא מדען, כי זה חשוב למדינה. לצורך זאת צריך ללמד מדע החל מגן הילדים, ולהקים מערכת חינוך מבוססת מדע. המפתח להצלחה הוא מיון נכון במערכת הכשרת המורים.
יש מורים טובים, ויש רעים. אסור שזה יקרה.
באופן אישי, הזכרונות שלי ממערכת החינוך הם גרועים. בגן החובה היו ילדים רבים מאד, ולא עשיתי שם בפעילות יזומה. אני זוכר את עצמי כגוש בשר שנע מתחת לרדאר, כשמידי פעם מבליחים צבעים של גננת שעוסקת ביצירה עם ילדים אחרים. לבית הספר היסודי הגעתי בתקופת גלי העליה הגדולים של ראשית שנות ה-1960, ולא היו מקומות בכיתות בשעות הבוקר. לכן העברתי את השנתיים הראשונות במשמרת שניה. הלימודים התחילו בשעה 1200, ונמשכו כשלוש שעות באופן רשמי. למעשה, לא היו מורים כמעט לאיוש בשעות אלה, ורוב הזמן היינו בכיתות לבד או שיחקנו בחצר. בכיתות ג'-ד' כבר היו כיתות פנויות בשעות הבוקר, אך עדיין לא היו מורים, והמשכתי בשגרה שהתרגלתי אליה. בכיתה ה' התחילה מערכת שעות מסודרת, עם מורים לכל שעה ולכל מקצוע. נכנסתי להלם. הכרתי את עצמי בתור ילד כשרוני, וכעת לא ידעתי כלום. בכיתה ו' היה הסיפור דומה. בכיתה ז' העבירו אותי, ועוד תלמידים אחדים שנחשבו לבעלי רמה גבוהה בכיתה, לבית ספר תיכון שש שנתי. גררתי את עצמי משנה לשנה, עד שבכיתה י' הצלחתי לישר את עצמי עם הרמה הממוצעת. אלא שעד אז התפתחה בי כבר חשיבה חתרנית, שפסלה את התכנים שלמדתי לטובת מה שנראה היה לי חשוב יותר, ובראש ובראשונה נושא השואה, שהיה מודחק אז. היו נושאים ורעיונות נוספים שמצאתי בהם מפלט ברוחי. הם היו במצב גולמי, אך לא הירפו. ביניהם היו שלוש חלומות: להיות סופר, נגר, וטייס. הגשמתי כמבוגר את שלושת החלומות.
אני סבור שלא הייתי מצליח להגשים אף אחד מחלומות אלה אם הייתי חלק ממערכת החינוך הרגילה. לכן אני מוצא היגיון מסוים, בניגוד לדני שכטמן, במערכת החינוך האנרכיסטית למחצה שאותה הוא תיאר.
את התפישה החינוכית החצי-אנרכיסטית פיתח פילוסוף המדע והחינוך גסטון בשלרד, שמתואר על ידי מתעדיו כ''אינטלקטואל חתרני''. כפילוסוף של המדע הוא מדגיש את חשיבות המשברים בהתפתחות המדע. המפתח לחינוך הוא הפנומנולוגיה, השליטה במילים וההבנה של משמעות כל מילה שנאמרת, שהיא מיומנות שאינה קשורה לרמת ההשכלה, אלא להיפך.
לפני חדשים אחדים התפרסמה בביביסי כתבה מרעישת עולמות אודות ידידתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. היא היתה פנומנולוגית פולנית, אשר כתבה איתו את משנתו הפילוסופית, שהפכה לימים לתורה על פיה התנהל הותיקן בתקופתו הלכה למעשה. המשנה מבוססת, ואפשר לומר אף לקוחה, מתוך תורתו של גסטון בשלרד, שלא היה דתי אך הרוח האלוקית מפעמת מתחת לכתביו.
אני מורה אקדמאי בהשכלתי, בתחום מדעי החברה. בחרתי בהוראה למרות שעל פי מבחני ההתאמה המקצועית התאים לי מקצוע טכני. בחרתי בהוראה כאנטי-יעוד. ידעתי שחוויות בית הספר השפיעו עלי מאד, והבנתי שכדי לפרק ולהרכיב את עצמי מחדש כמו שחפצתי, כדאי לי להכיר היטב את קרבי המערכת.
אבי נולד בגוסטינין, ממש במרכז פולין, כבן למשפחת רבנים. אימו נפטרה בצעירותה, אביו התחתן בשניה, ואחותו גידלה אותו. רבי יחיאל מאיר לימד שם תלמידים לפשט מידרש להמונים. הסופר שלום אש כתב בהשראת דמותו את הרומן ''בעל התהילים''.

28.3.2015

מושגי היסוד של פסיכולוגית האויר

התואר המקושר ביותר לשם העצם 'אויר' הוא חופשי. אויר טבעי הוא אויר חופשי. גסטון בשלרד, בסיפרו ''אויר וחלומות'', פירט את התובנות, הדימויים, והמליצות שכרוכים ביסוד האויר, ואשר משמשים כבסיס לפסיכולוגית האויר, וביניהם: נשימה והחלמה, מעוף ודמיון, צפרות וטיסה, חירות ואומץ, מבט על ונפילה, חלל וכוכבים, יוהרה ודו משמעות, רוח וזעם, שתיקה וקול, אוירודינמיקה ותהודה, גזים וזוך, זקיפות ויושרה, דחיסה וריק, בועה ובעירה, עליון ושיממון, תכלת ולבן, נישא ונעלם, שקוף וחד, חדק וחנק, ניקיון וסירחון, אור ועור, מרחב ואופק, ועוד.

4.3.2015

ילד על חומות עכו - סיפור אישי לרגל יום השואה הבי''ל במלאת 70 שנה לשחרור אושוויץ

שהייתי ילד, בערך בין הגילים 7-13, הייתי מבקר דרך קבע, כמעט כל שבת שנייה, בבית החולים לחולי נפש בעכו העתיקה. היה לי שם דוד, בנימין, שנפשו התערערה מחמת זוועות המלחמה העולמית השנייה, ואימי היתה האפוטרופוסית שלו. בית החולים בעכו היה שם נרדף, באותה תקופה של תחילת שנות ה-1960, לכל מה שקשור באי שפיות במדינת ישראל, שכן היה זה כמעט המתקן היחיד לכך. החולים אושפזו בתוך כתלי מצודת עכו, בחדרים ובחצרות שבין החומות. אנחנו, אבי, אימי, אחי ואני, היינו מגיעים בשבת בבוקר דרך שער הכניסה, ומתישבים על הדשא שלפני הגשר שמעל החפיר אשר למרגלות המצודה. הייתי צופה בחולים אשר היו יוצאים אל החפיר, שבו היתה חצר המנוחה שלהם. הם היו מאות, לבושים בחאקי, והתנהגו למופת. לא נראה היה שמגבלת המקום והצפיפות מפריעה להם. הבנתי כבר אז שלהיות משוגע זאת לא עיסקה של מי יודע מה עם החיים. אתה אמנם מקבל קורת גג, לבוש ומזון, אבל מנגד מאבד את החירות לעשות כרצונך.
מיד לאחר שהגענו הייתי מתחמק מההורים, ומתחיל לבדי בטיול במסלול הקבוע כמעט, שהיה נמשך כשעתיים. הייתי נכנס למצודה, לבית הכלא שהיא שמשה בעבר, והייתי משוטט בין תאי האסירים, שמזרונים היו פרושים בהם ועליהם שמות כמו זאב ז'בוטינסקי ואסירי ציון אחרים. הייתי יורד לפעמים אל חדר הגרדום ומביט שוב ושוב במנגנון התליה, בימים ההם עדיין המקום לא הפך לאתר הנצחה, והמתקן היה בעיני סימבולי במידת בה. היו באולמות הכלא גם כלי נשק ישנים, והמקום נראה בהחלט מתאים להיעשות למוזיאון, למרות שלא היתה שם כמעט נפש חיה. אחר כך או עוד קודם, תלוי בהחלטה ספונטנית, הייתי יוצא מבית החולים והולך לעבר חצר החאן הגדולה עם הקשתות, שגם היא היתה ריקה מאדם, ומדמיין את שיירות הגמלים והסוחרים שהיו יושבים בחאן לפני מאות שנים. לעיתים הייתי נכנס גם למסגד הגדול, ומחפש את הכספת שבתוכה טמונה שערה של מוחמד, שהיה נדמה לי כי נמצאת שם. לנמל לא הייתי מגיע כמעט. הוא היה בבחינת קו הגבול עם המציאות, מציאות שממנה הייתי מתרחק בשיטוט הקבוע שלי בין החומות העבות של העיר, שהיתה אז כולה שוממה כמעט.
הבילוי העיקרי שלי, כמין טקס קבוע שהייתי עושה כמעט כל פעם, היה לרוץ על גבי החומות של חצר התותחים הגדולה שיש בחומה לפני שער בית החולים, בסוף הטיילת הארוכה והישרה שגובלת בקו המים. לפני הריצה הייתי הייתי נעמד בכוך שבחומה בצד הכביש בסמוך לחצר התותחים, שהוא כעין מרפסת שמשקיפה אל המים מגובה עשרות רבות של מטרים, ומתבונן בגלים, בסלעים, במים העמוקים ובמרחק הרב, ותוהה אם אפשר לקפוץ מהגובה הזה למים. אחר כך הייתי מתחיל בטכס. הטכס היה לעלות על גבי החומה, שחרכים לירי תותחים קבועים בה ברווחים של מטרים אחדים, ולרוץ לאורכה. החומה בנויה מאבנים מסותתות באורח גס, אשר יכולים לשמש כל אחד למדרך ילד, אך הם אינם מפולסים ויש הפרשים של סנטימטרים אחדים בגובה של כל אבן ביחס לאחרות. חרכי הירי, לתותחים יצוקים ענקים ועתיקים שבשנים הראשונות עוד ניצבו במקום אחדים מהם אך במשך הזמן נעלמו כולם, הם ברוחב של כחצי מטר בצד החצר ועד לשני מטר בצד שפונה לים. הייתי רץ במרכז החומה, מדלג על המפתח ברוחב מטר לערך של כל חרך תותח באמצעיתו, עד שהייתי משלים כך כמה עשרות מטרים. מעלי היו השמיים, למרגלותיי הים, ובליבי התכלת. תפילה אחת היתה כל העת בליבי. דבר אחד ביקשתי בלבבי, והוא שכשאגדל אזכה לכתוב את הסיפורים של אימי ניצולת השואה. היא היתה מספרת לנו מעט מידי פעם, אך בעיקר נחרת במוחי הסיפור שהיא כבר כתבה אותם פעם והכתב-יד ירד לטימיון. הבנתי שאני, כילד ניצול שואה, נימצא בין מיצרי השכחה שממתינה לי כמבוגר. באותם ימים המושגים הרווחים היו בעיקר 'היסתדרות' ו'בן גוריון', ולשואה לא היה סיכוי להתנחל בתודעה הציבורית, ולפיכך גם בתודעה האישית. נדונתי אם כן, עוד מילדותי, לחיים של שכחה עצמית, ולא חשבתי אלא על מפלט אחד מכך, והוא לכתוב את קורותיה. לאחר כמה דקות של ריצה על החומה הייתי יורד וחוזר לבית המשוגעים, וזה היה פחות או יותר הסימן שחוזרים הביתה. מעולם לא סיפרתי להורים מה עשיתי, והם גם לא שאלו. היתה לי גם ילדות נוספת, של חופי ים, ודודים ומושבים, בתי ספר,  חברים ועוד, אך החומה העתיקה היתה עולם בפני עצמו שמעולם לא סיפרתי עליו, וגם לא על התקוות החבויות שהתגלמו בו. התקופה הזאת נמשכה שנים לא מעטות, כי אני זוכר שהפסקתי לרוץ על החומה לאחר שאמרתי לעצמי שאני כבר גבוה מידי מכדי לראות בבירור את הפרשי הגבהים שבין האבנים שעליהם רצתי, והסכנה למעוד היא לפיכך מוחשית הרבה יותר. כשהייתי ילד קטן גם אם הייתי נופל, היה לי עדיין סיכוי להישאר על גב החומה, אך אם הייתי נופל כילד גדול קרוב לוודאי שהייתי מתגלגל אל התהום.
כחייל טרי בשירות סדיר חוויתי את משבר מלחמת יום הכיפורים, והדבר הביא אותי, לאחר שנות נעורים בסגנון הסיקסטיס על מדרגות בית רוטשילד בחיפה, לשוב אל המסקנה שאין לי מוצא אלא לכתוב את סיפורי אימי כדי ליצור זהות אמיתית משלי. נסעתי לחו''ל לשנתיים, והקפתי את העולם. ראיתי ערים לעייפה, וחזרתי לבית הוריי בחיפה, בשכונת הדר בקצה רחוב הרצל שלפני בית התעשיה. ידעתי שבכל מקום שאליו אפנה אני נדון לשכחת השואה ולשכחת מוצאי. לכן ביקשתי מאימי, כלאחר יד, שתספר לי את סיפוריה. הקלטתי אותה כמעט מידי יום במשךי חודשים אחדים, ובמהלך שנים רבות לאחר מכן עמלתי, בדרך שתיארתי בספר 'הנסיך הקטן נוחת', ליצור את ההארה והמיתוס המתמשך שיאפשרו לי להנציח את הסיפורים בדרך המפוארת ביותר שאוכל, משימה שלא חדלתי ולא אחדל ממנה לעולם. הקלטת הסיפורים התרחשה באביב-קיץ שנת 1978, זמן קצר לפני שנחתם הסכם השלום עם מצרים, ואני חי מאז בתחושה שמסרנו את סיני וקיבלנו בתמורה את פסטיבל חומות עכו.
את הסיפור על הריצה על החומות סיפרתי לראשונה לפני כשנה בפני תלמידים, שמורתם הזמינה אותי לטכס יום השואה לאחר שקראה את 'סיפורי גולדה', שהוא שם ספר הזכרונות של אימי שיצא לאור במהדורה צנועה. חשבתי שנסגר מעגל, אך כחודש לאחר מכן ראיתי סרטון על האנדרטה לזכר השואה שעיצב האדריכל ליבסקינד במרכז ברלין. האנדרטה בנויה כחצר שבה ניצבים מאות קוביות בטון בגובה מטרים אחדים, בגדלים ובצורות שונים במקצת, אשר ביניהן מפרידות מעין סמטאות צרות. לא התעניינתי בזמנו באנדרטה למרות הפירסום הרב שלו זכתה, אך בסרטון שבו צפיתי ראיתי בחור שמדלג על גבי קוביות הבטון. וואלה, אמרתי לעצמי, זה בדיוק מה שעשיתי על גבי חומות עכו העתיקה כשהייתי ילד.
לאחר השנים הרבות שהשקעתי בעריכת זכרונות אימי ובעיצוב מעגלי התובנות המורכבים שסביבם, חשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. אימי כבר היתה מבוגרת מאד, מעל גיל שמונים, והיתה לה שגרת יום קבועה. היא היתה יושבת במרפסת שברחוב הרצל ומשקיפה על התנועה ברחוב, ביחד עם המטפלת שלה. כל אורח בביתנו היה מקבל עותק מהספר 'סיפורי גולדה', ומידי פעם היו גם מתקשרים מעיתון או ארגון כלשהוא ומבקשים לשוחח איתה. כך עברו השנים, כשאנו חשים כמו דגל גאה להנצחת השואה והתקומה, ואימי מתכננת כיצד להגיע לגיל מאה. זאת עד שבאו הבולדוזרים והחריבו את עולמנו, וגרמו למותה בטרם עת. את הבולדוזרים הביא ראש העיר, לצורך פרויקט משולב של הקמת המטרונית ושדרוג התשתיות ברחוב. הבולדוזרים פעלו בלי מנוח במשך שנים אחדות, כשהם יוצרים מטרדי אבק ורעש בלתי פוסקים. בהדרגה הפכנו, ככל שהחפירות התקדמו, לנצורים ומנותקים מיתר העולם, כמו תושבי הרחוב ב'תעלת בלאומילך'. המדרכה וגם הרחוב נמחקו, והקטע שלפני ביתנו הפך בלתי עביר לרכב. אחות קופת חולים, רופא, אמבולנס, וכל רכב הצלה ושירות, פסקו מלהגיע אל ביתנו, כי לא יכלו להתמודד עם קשיי העבירות. לא קיבלנו מהעיריה שום הנחיה ושום סיוע. הכל נחת עלינו בהפתעה גמורה, תוך אי ודאות לגבי כל מה שעומד להתרחש מבחינת תכנון ולוח זמנים. הוודאות היחידה היתה ערימות האבנים שנערמו שוב ושוב מתחת למרפסת, מגיעות לגובה רב ומזכירות את ערימות הגוויות בברגן בלזן. בעקבות הבולדוזרים הגיעה גם, בתזמון מושלם, אוכלוסיה חדשה לבנין ולשכונה, של מפרי חוק משלל גווני הקשת, אשר השליטו טרור ותחלואה.
כל העם ראה והריע. ראש העיר שיעשע אותו בהבטחות, באירועי חינם, ובפרויקטים פומפוזיים, והעם לא טרח להבין שהוא מכחיד שכונה שלמה. אימי דעכה אט אט במהלך אותם שנים, והפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה, ביום שבו נפתח נתיב המטרונית החדש לתנועה. זאת לאחר שהעץ הגדול לפני המרפסת נכרת, והמדרכה שלפני הבית הוצרה מאד והפכה בלתי נגישה לחניה. מכיוון שבזמנו התנגדתי להקמת האיצטדיון בדרום העיר, ולפרויקט 'מגדלי מגידו' לפניו, כי חשבתי שהם אינם ראויים ומהווים בזבוז כספי ציבור, חייתי בתחושה שכל פרויקט המטרונית לפני בית אימי בוצע על ידי ראש העיר במטרה להתנקם בי.
המטרונית מובילה מעכו לחיפה. הפס האדום שלה מוביל מהחומות שעליהם הייתי רץ בילדותי אל האצטדיון שאמור לשמש להן תחליף. אני לא מוותר על הזיכרון האישי שלי והפס של המטרונית יזכיר לי לעד את אימי ז''ל.

10.9.2014

הקשר בין רמת הביטחון הלאומי לרמת השימוש בסמים

יש קשר ישיר בין רמת הביטחון הלאומי לרמת השימוש בסמים בקרב הצעירים בישראל.
ככל שרמת הביטחון עולה גוברת השאננות האישית ועימה השימוש בסמים.
בסיקסטיס מטוסי חיל האויר העניקו 'ביטחון' וכיום זאת 'כיפת ברזל' שלו.
ה'אמונה' בכיפת ברזל מגבירה את הדרישה הציבורית לשימוש חופשי בסמים.
זאת גם מתוך תחושת ניכור מכך שהעשיה האמיתית בכל מה שקשור למעוף ולתעופה, שהם חומרי היסוד של הנפש האנושית, היא נחלת בודדים בלבד.

18.4.2014

מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה

מוזיאון הרמן שטרוק ברחוב ארלזורוב בחיפה
הרמן שטרוק (1944-1876) נחשב לאחד מאמני ההדפס החשובים בגרמניה ובארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. במשך למעלה מארבעים שנות פעילותו כאמן מצליח ומוערך הוא יצר שפע של עבודות על נייר, בעיקר בשני סוגי נושאים - הדיוקן והנוף. בסדרת הדיוקנאות המפורסמים שלו הנציח שטרוק את גדולי הרוח והמדע של זמנו, ביניהם צייר את הציור הנודע ביותר בקרב יהדות זמננו - דיוקנו של תיאודור הרצל.

הרמן שטרוק: דיוקן תיאודור הרצל
במקביל לעבודתו האמנותית שטרוק לקח חלק חשוב בפעילות הציונית, העולמית והארצישראלית. במסגרתה השתתף דרך קבע בקונגרסים הציוניים והיה שותף ליוזמות אמנותיות לאחר עלייתו ארצה. בין היוזמות המרכזיות שבהן היה מעורב שטרוק, הביאה להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות וחידוש בצלאל, האקדמיה לאמנות בירושלים.

שטרוק זכה להכרה כמורה דגול לאמנויות הגרפיות והחל ללמד את שפת ההדפס האמנותי עוד בשהותו בגרמניה. בין תלמידיו הרבים היו מקס ליברמן, לוביס קורינת, מארק שאגאל, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו ואחרים.

בדצמבר 1922 העתיק שטרוק את מרכז הכובד של חייו מברלין לחיפה. התיישבותו של שטרוק בחיפה הייתה אירוע תרבותי שהאמנות הארץ-ישראלית לא ידעה כמותו. שטרוק, אמן יהודי-ציוני בעל הכרה בינלאומית, תרם רבות לפיתוחה של הקהילה האמנותית של צפון הארץ בכלל ושל העיר חיפה בפרט.

בחיפה שטרוק התמקם בבניין תלת-קומתי ברחוב ארלוזורוב 23 בהדר הכרמל, שתוכנן בידי ידידו, אלכסנדר ברוולד - אחד האדריכלים הגדולים שפעלו בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים. בבית זה שחזר שטרוק את הסטודיו שלו מברלין וקיבץ סביבו חוג תלמידים שהתמחו בטכניקות ההדפס השונות. בין אלה שלמדו אצלו היו אנה טיכו, צבי גולדשטיין-גלי, ערי אריך גלאס, יוסף ארליך, מאיר בן-אורי ואחרים.

כיום הבית של שטרוק הוא בניין מהודר שהינו מבנה לשימור בעל ערך אדריכלי והיסטורי רב, הצופה מראש הכרמל אל נופי המפרץ ועמק זבולון. בשנת 2013 לאחר פרויקט שיחזור, שכלל את שיפוץ המבנה, תוך שימור פרטיו המקוריים, נפתח בו המוזיאון המשחזר את חזותו ורוחו המקורית של הבית כפי שהיה בימי חייו של שטרוק. הבית המרשים, בו אירח האמן את נבחרי הציבור והאמנים, משלב בתוכו אלמנטים מזרחיים ואירופיים: חלונות מקושתים-אוריינטליים ורצפות מצוירות, שעל חשיפתם ושחזורם הושם דגש בשיפוץ.

מטרת המוזיאון היא להאיר את דיוקנו של הרמן שטרוק בכל מעגלי יצירתו ופועליו התרבותיים והחברתיים. בתצוגת המוזיאון משולבים פריטי ריהוט ושטיחים, חפצים אישיים, ספרים וציורי שמן של הרמן שטרוק מאוספו של נתן ברנשטיין, לצד יצירותיו מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. בקומה העליונה של המוזיאון יפתח בקרוב מרכז פעילות יצירתית לנוער וילדים. במרכז יערכו סדנאות יצירה, כולל סדנאות הדפס ותחריט, פיסול וציור.

התערוכות המתחלפות של המוזיאון יוקדשו ליצירתו רבת-האנפין של הרמן שטרוק ויעסקו בסוגיות נבחרות של תולדות האמנות, תוך התמקדות בתחום היצירה אשר לפיתוחו הקדיש האמן את חייו - אמנות ההדפס. התערוכות יתרכזו בנושאים, רעיונות ומגמות תרבותיות בעידן המודרני. פלטפורמת התצוגה תפגיש את יצירתו של שטרוק עם אמנים אחרים שפועלים כיום בשדה אמנות ההדפס בארץ ובעולם, בשאיפה לנהל דיאלוג בין תקופות ובין נקודות מבט.

פרנסי העיר חיפה חייבים להפוך את מוזיאון שטרוק למוקד עליה לרגל עבורם, על מנת שישמש מקור השראה, ומקום הכאה על חטא, לגבי הדרך שבה יש לבנות  את העיר חיפה. דרך זאת, של שילוב מדוקדק בין אדם וטבע תוך הקפדה על ערכי האדם ואיכות הסביבה, בהשראת מקורות היהדות, היא דרך המלך של הציונות.

4.12.2013

שנות ה-1960 והתעופה

המעוף הרוחני הוא סמל מרכזי של רוח האדם וחירותו. התעופה נמצאת עקב חשיבותה הבטחונית במרכז ההתעניינות והעשייה האנושית. לכן התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני. התפתחות התעופה מאפשרת פירוש היסטורי קצר וקולע לכל האירועים והתהליכים החשובים בתקופה המודרנית.

שנות השישים בתרבות הפופולרית הוא מונח המשמש כדי לתאר את תרבות הנגד והמהפכה בנורמות חברתיות בלבוש, מוסיקה, סמים, אמנות, מנהגים חברתיים, שחרור האישה ועוד, שאפיינו את העשור שבין 1963-1974 בערך, והשפעתם הניכרת נמשכת עד היום. שמרנים גינו את העשור כסובל מעודף ראוותנות וחוסר אחריות, וריקבון בסדר חברתי, בגלל ההרפיה באיסורים חברתיים שנוגעים במיוחד לגזענות וסקסיזם שהתרחשו בתקופה זו.
שנות השישים הפכו לשם נרדף בפוליטיקה ברחבי תבל לאירועים ומגמות חדשים ורדיקליים, וחתרנות פוליטית. באפריקה היתה זאת תקופה של שינוי פוליטי רדיקלי וכ-32 מדינות קבלו את עצמאותן מהשלטון הקולוניאלי האירופי. תביעות לשוויון זכויות נתנו אותותיהן גם בעולם המפותח, ובמיוחד הפגנות המחאה של השחורים בארצות הברית בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התחיל גם הגל הגדול של הפמיניזם הליברלי.
בזירה הבינלאומית חלה הסלמה ניכרת במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, אשר כמעט והגיעה לכדי שואה גרעינית בשנת 1962. הקמתה של חומת ברלין והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה המחישו את הקרע המתמשך בין שתי מעצמות העל. המלחמה הקרה מצאה את ביטויה במישור הצבאי הקונבנציונלי, במלחמת וייטנאם, במידת מה גם מלחמת ששת הימים, ובעיקר במישור הטכנולוגי. זאת במסגרת מירוץ החימוש בטילים בליסטיים נושאי ראשי נפץ אטומיים. במקביל התנהל מירוץ אזרחי לחלל, באמצעות תקציב קטן יחסית וכחלק ממירוץ החימוש, שראשיתו בשיגור האדם הראשון לחלל על ידי ברה''מ ושיאו במסעה של אפולו 11 מארה''ב שהנחיתה את האדם הראשון על הירח.
יותר מכל ייזכר העשור בשל תרבות הצעירים המתירנית, שהתפתחה בצפון אמריקה ובאירופה, במסגרת תת תרבות ילדי הפרחים. בד בבד עם התרחבות מערכת תקשורת ההמונים. תרבות זו, פציפיסטית ואנטי-קפיטליסטית, דחתה את ערכי דור ההורים ויצאה נגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי-שנים, בנצלה את תפוצת המריחואנה ואת פיתוח הגלולה למניעת הריון. להקת הביטלס ואמן הפופ אנדי וורהול נתפסו כחלוציה של תרבות זו. בלונדון ידועה התקופה כתקופת "לונדון החוגגת", שהצטיינה בפריחה של תרבות, אופנה, מוזיקה ויצירה צעירה ומשוחררת.
חלק מהפרשנים ראו בתקופה זו מחזור קלאסי של סיום תקופה של תרבות נוקשה, שאינה מסוגלת להכיל את הדרישות לחופש פרט גדול יותר, והשתחררה מהאילוצים החברתיים של העידן הקודם באמצעות חריגה קיצונית מהנורמה. עם זאת, זה לבדו אינו מסביר את האופי ההמוני של התופעה.

במסגרת מאזן האימה הצבאי המעצמות התחמשו באלפי טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. מרוץ זה נמשך כשלושים שנה, החל משנות החמישים וכלה בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא נפסק לאחר שהמעצמות חתמו על הסכמי פירוק חלקי של נשק זה, שאחוז קטן ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.
מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק תרבותי ופוליטי בין העולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, בצל החשש מעימות גרעיני ביניהן. היתה זאת תקופה מוזרה שנשלטה על ידי מספר מצומצם של פוליטיקאים וגנרלים, ושבה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום. תחושת חוסר ההיגיון, אם לא חוסר השפיות, של מירוץ החימוש התפשטה בעוצמה רבה בקרב הצעירים בכל פינה בכדור הארץ. היא יצרה את החברה הפוסט-מודרנית, שבבסיסה ייאוש וספקנות כלפי הממסד, ובמקביל הישענות על העצמי בלבד וחיפוש אחר מפלט תרבות אלטרנטיבית.

המקום החשוב בתיקשורת שתפש הטיל לאחר מלחמת העולם השנייה בדעת הקהל העולמית מקביל לזה של המטוס לפני המלחמה. הטיל הפך ללהבה הגדולה ביותר במדורות השבט העולמית. המדורה האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה בעלת הערוצים הבודדים, היתה לאמצעי שדרכו שודרו כל החדשות בכלל ובנושא זה בפרט.

נושא נשק הטיל האטומי נמצא לכאורה במחוזות בלתי נתפסים בעליל על ידי האזרח הפשוט. אך למעשה הוא אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה אך הבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה, כמו שפרויד תיאר. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל הבליסטי נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל הבליסטי, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, גרם לרפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם שיחרר מפחד זה.

בשנות החמישים של המאה העשרים היה החשש ממתקפת טילים אטומיים בראש סדר היום העולמי, ובשנות השישים היה כיבוש החלל באמצעות אותם טילים ומדענים הנושא החשוב ביותר.
בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. תור הזהב של המרוץ לכיבוש החלל התרחש בשנות השישים. בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר.  היה זה מירוץ הישרדות, שברה''מ הובילה בו בתחילה. המירוץ היה ממש מירוץ, עם לוחות זמנים לחוצים. אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים.
בתאריך 12 לאפריל 1961 שוגר לחלל יורי גגארין, האדם הראשון בחלל. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר טיסת גגארין. החוויה של גגארין, וכל הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים אחריו, היא חוויה הוליסטית מיסטית, שנבעה מהשילוב של הציפה בחוסר משקל בחלל, יחד עם הצפייה בכדור הארץ היפהפה, הידיעה שהם נמצאים בפסגת מפעל טכנולוגי מתקדם שאין שני לו,  ועיני כל העולם צופות בהם. 
תחושת אכסטאזה אחזה בהמון הרוסי לאחר הנחיתה. שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. היתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה למדען הטילים הנאצי לשעבר פון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.

בשנות השישים של המאה העשרים הגיע שיאו של המירוץ לכיבוש החלל, עם תוכנית של שתי המעצמות להנחית אדם על הירח. תוכנית אפולו האמריקנית החלה לקרום עור וגידים, עם ניסויים במנועי הטיל הענק סטורן 5. תוכנית ג'מיני האמריקנית התקדמה באותו זמן במהירות, וצמדי אסטרונאוטים שוגרו מידי חודשיים כמעט.
קוריולוב, ראש תוכנית החלל הסובייטית, קיבל גם הוא אישור לטיסה לירח, עם הטיל אן-1, אך בתקציב מוגבל. במקביל הוא תכנן את החללית שתישא את הקוסמונאוטים לשם. בשנת 1969 נכשל בבייקונור השיגור הראשון של הטיל, ובזאת הסתיים, בפיצוץ אדיר על כן השיגור, המירוץ לחלל בין ארה''ב לברה''מ. ההחלטה להפסיק להשקיע בנושא היתה זאת טעות גורלית של ההנהגה הרוסית, שהעדיפה להשקיע במקום זאת בחימוש צבאי. ברה''מ, שפתחה במרוץ לחלל, הובילה בו בתחילה בפער גדול. היא לא רק שיגרה את הלווין הראשון, בעל החיים הראשון, והאדם הראשון, אלא גם את הלווין הראשון לירח, הוציאה את האדם לראשונה מחוץ לחללית, ובנתה ראשונה תחנת חלל. ייתכן ותחושת ההישג גרמה לשאננות בהמשך הדרך, שארה''ב ניצלה כדי להדביק את הפיגור.

גם כיום נראה שהישגי ארה''ב אינם מאפילים על החלוציות וההישגיות של הסובייטים. לסובייטים היתה טכנולוגיה מקורית ועדיפה בתחומים שונים. דוגמא לכך היא מעבורת החלל שלהם, שטסה פעם אחת בלבד אך היתה בעלת תכונות משופרות לעומת מקבילתה האמריקנית. הניסיון הסובייטי בחלל בא לידי ביטוי בעת בניית תחנת החלל הבינלאומית. הם הכירו יותר מהאמריקנים בחשיבות החלל הקרוב, והיו היחידים שהיתה להם תחנת חלל גדולה במשך עשרות שנים. הלקחים שצברו שימשו נדבך חשוב בבניית התחנה הבינלאומית.

חצי מיליארד בני אדם צפו בטלוויזיות ברחבי תבל בשיגור אפולו-9. בתאריך 20 ליולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח. היה זה צעד קטן לאדם, זינוק ענק לאנושות. יחד עם המראת הטיל, המריאה האנושות כולה למציאות חדשה וקסומה לכאורה.

פון בראון יזם עוד 5 טיסות מאוישות מוצלחות לירח. העובדה שמדעני הטילים הנאציים הם אלה שניהלו את תוכנית החלל בארצות הברית הוסיפה למבוכה ולבילבול של הדור הצעיר, שהתקשה לעכל זאת.

הפמיניזם, שהיה נושא מרכזי בשנות ה-1960, ביטא הבדל מרכזי בין תקופה זאת לנאציזם שהעיסוק בו, ובשואה בפרט, נמחק באותה התקופה מסדר היום הציבורי. היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן של הנשים כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך.

שנות ה-1960 היו לדוגמא הטובה ביותר לפער שקיים בין תוכניות התעופה הממשלתיות לצורך בחווית המעוף האישית. למרות שבתקופה זאת הגיעה האנושות לשיא הישגיה בתעופה, דרך שיגור האדם לירח, היה המירוץ לחלל נגזרת בלבד של מירוץ החימוש והושקע בו תקציב קטן יחסית. על פני כדור הארץ התפתחה תרבות הסמים, וחלק גדול מהצעירים עסקו בסמים משכרים, כשהם מחפשים בדרך זאת את חווית המעוף האישית. אפשר היה אולי להסיק מכאן כי בארצות המערב הגיע פיתוח התעופה לבשלות, עם התובנה שאין קשר בין חווית המעוף הפסיכולוגי המרתקת לחווית הטיסה במטוסים, שהפכה משמימה כנסיעה באוטובוסים, אך יותר נכון יהיה לחשוב כי בני הנוער חשו תסכול כתוצאה מכך שחווית התעופה בחלל, עם כל היתרון הכלכלי והטכנולוגי שהעניקה לעוסקים בה, הפכה נחלתה של אליטה מצומצמת בלבד.

קברניטי החברה והכלכלה חשבו גם כי מכיוון שכוחות התעופה המשמעותיים היו בשליטה בלעדית של הצמרת הצבאית והפוליטית, ניתן ליצור כהמשך ישיר לכך גם אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה. היא כונתה 'האסטרטגיה של התשוקה'. הרעיון מאחורי פסיכולוגית הפירסום, שהיה הכלי העיקרי להפצת האסטרטגיה, הוא שמוצר אינו מיועד לספק צורך ישיר, אלא גם צורך עקיף, פסיכולוגי. האנשים החזקים ביותר בעולם הם אלה המסוגלים לקרוא את דעת הקהל, ולספק לו את מבוקשו. הסביבה עשויה לחזק את האישיות, ולמוצרי הצריכה יש את היכולות לחשוף תשוקות חבויות, ולהעניק לאנשים תחושה של זהות משותפת עם הסובבים אותם.
אך הפסיכולוגים גילו עד כמה קשה להבין ולהשפיע על המבנה הפנימי של האישיות. הם רדפו אחר 'רוח רפאים' שעל פיה השכל האנושי ניתן למניפולציה ולהשפעה מבחוץ על ידי גורמים חיצוניים. הם גילו כי בני האדם הם יצורים מורכבים הרבה יותר. היישום הילדותי של הפסיכואנליזה זכה לביקורת נוקבת כיוון שלא ענה על בעיות וצרכים מהותיים, כדוגמת הזנחת הנוער, ויצר בעיות של עודף מוצרים בלתי חשובים. 
השפע המלאכותי הריקני יצר יצר תיסכול ריגשי. לבני האדם יש קשת רחבה של ביטויים רגשיים, שיש לתת להם מרחב מחיה, ולא לאכוף אותם באמצעות הנורמטיביות הצרכנית. מקור הרוע אינו, ברוב המקרים, הקונפליקט הפנימי אלא החברה עצמה. ויכוח זה גלש לפסים אלימים בשנות השישים של המאה העשרים. ההתנגדות לתרבות הצריכה ההמונית הביאה לגלי מחאה, שהושפעו מהוגי דעות כמו וילהלם רייך והרברט מרקוזה, אשר התנגדו לתורת פרויד כפי שפורשה על ידי המימסד. הוקמו תנועות מחאה סטודנטיאליות, שניסו להתעמת באופן ישיר עם הממסד השולט, שעיצב את חייהם לא לפי רצונם.

ניסיון המרד כשל. כתוצאה מכך, החלה לחלחל בקרב הצעירים בהדרגה המחשבה שאם אי אפשר לסלק את משטרת המוחות באמצעות ביטול התאגידים והמדינה, יש למצוא דרך להיכנס אל הנפש ולסלק ממנה את מנגנון השליטה שהם השתילו בה. זאת כדי ליצור עצמי חדש, ובעקבות זאת חברה חדשה, שתמצה את הפוטנציאל האנושי באמצעות חיפוש פנימי. אחת הבולטות בטכניקות שנועדו לשחרר את העצמי, וללמד את האדם להיות הוא עצמו, היתה הסמינרים של ורנר ארהארד. על פי ארהארד, הרעיון לפיו יש גרעין אישיות בכל אדם הינו עוד מגבלה בדרך לחירות אישית. במציאות אין עצמי קבוע. מטרת הסמינרים שלו היתה לחשוף את שכבות האישיות עד לאחרונה והפנימית ביותר שבהן, כדי לגלות שהגלעין הוא למעשה חסר משמעות. כאשר בני האדם השילו את כל השכבות של אישיותם, עד האחרונה שבהן, הם מצאו כי מה שנותר הוא חלל ריק.
החלל הריק הוא מקום מצוין לעמוד בו, ונקודת מוצא יוצאת מהכלל להתחיל ממנה. מהחלל הריק בלבד אפשר להתחיל ליצור באופן מקורי, ולעצב חיים שאותם ממציאים בכנות. להיות מה שרוצים להיות. מבלי שקישר לכך במישרין, יש בתורתו של ארהארד קשר ישיר לכיבוש החלל. אי אפשר שלא להשוות בין דמות האסטרונאוט בחליפת חלל לבנה, המרחף כדמות זעירה על רקע החלל החיצון הריק והאפל, מבלי לעשות הקבלה לתובנות החלל הפנימי שבאדם.


יש דימיון רב בין שנות ה1960 לתקופה שקדמה לעלית הפאשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. עלית הפאשיזם והנאציזם התבצעה על ידי צעירים שערכו תפנית קיצונית ימינה והפכו ללאומנים נלהבים לנוכח מה שחשבו כחוסר אחריות וריקבון בסדר החברתי. 
הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר. הפוטוריזם ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה. המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940. 
היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד. היטלר ורבים מראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה'טולה' וה'וריל'. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19. אגודת 'טולה' במינכן, בה היה חבר היטלר בראשית דרכו, היתה תנועה אחת מיני רבות לפיתוח המודעות וההתפתחות האישית, שהתמחתה בספיריטואליזם. בברלין פעלה 'אחוות הוריל', שהפכה לימים לגרעין הסודי הקטן בליבה של 'אגודת טולה'. בעוד את 'הטולה' ענין יותר העיסוק בחברה ובפוליטיקה, 'הוריל' התמקדו בעיסוק בהתפתחות האישית והמדעית. ראש האחווה היה קרל האושופר, שהיה גנרל בדימוס ממלחמת העולם הראשונה, ותלמידו של המיסטיקן הרוסי המפורסם גורדייף, שהיה פופולרי גם בשנות ה-1960. לימים הפך האושופר לנדבך מרכזי בתנועה הנאצית: כפרופסור לגיאופוליטיקה הגה את מושג 'מרחב המחיה'. הוא היה יועץ מדעי ראשי ל'מיין קאמף', מעצב האסטרטגיה הבינלאומית של הנאצים, ומיוזמי ברית גרמניה-יפן. גורדייף והאושופר טענו כי יש להם קשרים עם אחוות טיבטיות, והאושפופר עבר טכסי חניכות אצל נזירים טיבטיים. הוא טען שהאחוות הטיבטיות הסודיות שולטות בסוד ה'סופרמן', מושג שהפך מרכזי בהחלטת הנאצים לאמץ צורה קיצונית של השבחת הגזע. חברי האחווה ערכו תרגילי ריכוז, יוגה ומדיטציה. 

בתחילת המאה העשרים היה השימוש בסמים משכרים רבים, האסורים כיום על פי חוק, חוקי ונפוץ. יש תאוריה הגורסת כי המקור לעיוות הנפשי של היטלר, ושל רבים מהצעירים שנהו אחריו, מקורו בשימוש בסמים, כולל סמי הזיה אשר שמשו כגורם מעצב של השקפת עולמו. היטלר זיהה את הפופולאריות העצומה של הסמים בתקופתו, בה הסמים הרכים והקשים ניתנו למכירה בכל בית מרקחת. התנועה הנאצית שימשה כתחליף להתמכרות לסמים. היא היתה התמכרות אחרת, תלות יתר שהיתה בטוחה יותר למראית עין. היטלר התמכר לסמים מרפאים, שכללו אמפטמינים, בהשפעת הרופא האישי שלו. הם שימשו במקור להרגעת המתחים בקיבתו ולשיפור עירנותו, אך היתה להם השפעה עצומה על ההחלטות הגורליות שלו. הוא פעל בהשפעתן מתוך תחושת אופוריה שלא במקום. בתקופת המלחמה היה השימוש בסמי מרץ נפוץ בקרב הלוחמים בצבא הגרמני, ואספקתם התבצעה על ידי רופאים צבאיים. 

בשנות ה-1960 גידלו רוב הצעירים שיער ארוך ופרוע. השיער הארוך המתנופף ברוח הוא הביטוי האישי ביותר של יסוד האויר בגוף האדם. המחזמר 'שיער' הוא מסימלי התרבות החשובים של התקופה. המחזמר מתאר את חייו הקצרים של צעיר מרדן, שנשלח כחייל לווייטנאם ומת במלחמה.
כמו במחזמר, הסתיים עידן שנות ה-1960 בתבוסה במלחמת וייטנאם ובמלחמת יום הכיפורים של ארצות הברית וישראל מול הגוש הסובייטי. העולם ניקלע למשבר האנרגיה, אך בניגוד למצב ערב מלחמת העולם השניה הנוראה, לא התרחשה הפעם מלחמה עולמית. המלחמה הקרה המשיכה, אך הצדדים הבינו כי מירוץ החימוש מסוכן מידי ופעלו לצימצומו. במקביל הביאו הישגיהם של האמריקנים במירוץ לחלל, ובפרט המשימות המאוישות לירח ושיגורי מעבורות החלל, ליתרון פוליטי, חברתי וטכנולוגי, שנימשך עד היום.
המשבר חיזק את התרבות האלטרנטיבית של שנות ה-1960, שהפכה להיות בהדרגה למרכזית, דרך עיסוק בנושאים כמו איכות הסביבה, קיימות, שיפור העצמי, רוחניות, דת, השואה, זכויות הפרט, פלורליזם תרבותי ועוד, שכיום הם בליבת התרבות המערבית. רוב התיקשורת העולמית נעשית כיום באמצעות האינטרנט, שמחליף בהדרגה את העיתון והטלוויזיה, ומסמל בזכות אינספור ערוציו את פוטנציאל חווית המעוף והתעופה האישיים של כל אדם.