‏הצגת רשומות עם תוויות בריאות הנפש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בריאות הנפש. הצג את כל הרשומות

16.11.2013

שירת הכנפיים

גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו אויר וחלומות, כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. 

הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף מהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית  הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור והיצירה הרומנטית בכלל אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים, באמצעות קיצורי הזמן, המקום, והתהליכים שעוברים הדמויות. 

הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית שמושכת אותנו למטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. היא שותפה לטבע האלוהייותר מכל דבר אחר שמשתייך לגוף. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'.

הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה. הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף, לסיפוק המסורת וההיגיון. אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. 

תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי בו מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות בהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומיתעלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא המנוע של מחשבותינו.

25.10.2013

פירוש המילה 'נחת'

המילה 'נחת' שגורה בפי הורים רבים, שכל מה שהם מבקשים הוא מעט 'נחת' מצאצאיהם.
הילדים אינם מבינים בדיוק את בקשת ההורים. הם טרודים במטלות הרבות שהחיים מציבים בפניהם, ובמסגרת זאת גם במימוש רצון הוריהם המפורש והבלתי מפורש. המילה 'נחת' הופכת למושג ערטילאי, שהם אינם יודעים להגשימו.
שלוש הפרשות הראשונות בספר בראשית: בראשית, נוח, לך לך, עשויות לספק, יחדיו, את הפירוש המלא למילה זאת.
בפרשת 'בראשית' מתואר כיצד סיים אלוהים ביום השביעי את כל מלאכתו.
בפרשה שאחריה, פרשת 'נח', מתואר סיפור המבול.
בפרשת 'לך לך' מתואר הציווי של אלוהים לאברהם אבינו לעזוב את כל אשר לו וללכת בדרך חדשה.
המילה 'נחת' מיתקשרת, על פי שתי האותיות הראשונות 'נח', למילה 'מנוחה'. המנוחה היתה המצב בימיו של נוח, זמן קצר לאחר בריאת העולם, אך המנוחה הביאה לבלגן. בני האדם הסתכסכו וגרמו עוול זה לזה.
גם לאברהם אבינו היה נוח באור כשדים, בין הפסילים הדוממים של אביו. אך אלוהים פנה אליו בציווי 'לך לך', אשר משמעותו הפשוטה היא 'עליך להיות בתנועה'.
האות 'ת' בסוף המילה 'נחת' היא האות האחרונה באלף בית ולפיכך היא מציינת גם התחלה חדשה, או 'תנועה'.

פירוש המילה 'נחת' הוא לפיכך 'מנוחה בתנועה'. האות 'ת' מאחדת בין המנוחה לתנועה במילה זאת.

'נחת' היא התנהלות אישית בדרך שמאחדת בין שתי המשמעויות המנוגדות לכאורה של תנועה ומנוחה, ניגודים שניתנים לאיחוד תבוני.
באותה מידה 'נחת' היא 'תנועה במנוחה'.
אנו לומדים ומתקנים את עצמנו תוך כדי תנועה.


המילה 'נחת' דומה גם למילה 'נחיתה'.

בסיפור המבול היונה חוזרת לתיבה ועלה זית בפיה.
היונה עם עלה הזית היא חיבור בין יסוד השמיים/אויר/תנועה עם יסוד הארץ/אדמה/מנוחה, שהפך לסמל השלום הבינלאומי.

טייס המטוס מחבר בעת הנחיתה בין השמיים לארץ.
זאת מטלה קשה ולא פלא שטייסי מטוסי נוסעים היו זוכים, בעידן שבו הנחיתה לא היתה עדיין ממוחשבת לחלוטין, למחיאות כפיים של הנוסעים לאחר כל נחיתה יפה.

14.9.2013

השיתוק החלקי ערב מלחמת יום הכיפורים

בכל השיח רב התגובות לאחר ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים לא מתוארת כהלכה ההתנהלות בפועל של מקבלי ההחלטות ומבצעי התפקידים, שהתבצעה תוך כדי למידה, בדומה להחלטות שהתקבלו בזמן המשבר הפיננסי של 2008.

בזמן שהתרחש המשבר הפיננסי לא היה ברור למקבלי ההחלטות בצמרת הכלכלית האמריקנית, שר האוצר פולסון והנגיד ברננקי, מה עתיד בדיוק להתרחש. הם פעלו בחפזה על סמך מידע חלקי וחלק מהחלטותיהם, כמו הלאמת חברות פיננסים ענקיות, לא היה מוצדק במבט לאחור, על פי דעת פרשנים רבים.

חשוב לציין, והדבר מתואר בהרחבה בספרות הפסיכולוגית, כי כאשר לאדם מתחוור בתוך תוכו כי ייתכן והוא עומד בפני טראומה בלתי צפויה, כמו מלחמה מתקרבת, הוא משקיע את מירב האנרגיה הנפשית שלו בכניסה למצב ספיגה נפשי, שבו הוא כמעט ומפסיק ליזום ומחכה לבאות, ופועל באחוז קטן בלבד מכל יכולותיו המנטאליות.

לא זאת בלבד שהחלטותיו עלולות להיות מוטעות כתוצאה מכך שיש לו מידע חלקי בלבד לגבי העתיד לקרות. הסיכוי לטעות מתגבר עשרת מונים כתוצאה מכך שבמצב חרדתי האדם כמעט ומפסיק לחשוב. הוא פועל באופן מכאני, מתמקד בביצוע פעולות שיגרתיות בעבודה ובבית, ומתכנס בעצמו ובמעגל המשפחתי הקרוב.

השילוב בין חוסר הידיעה לתחושת החרדה גורם לכך שאופקיו מצטמצמים מאד במקום להתרחב. כתוצאה מההסתגרות הוא נוטה להתרחק, מתוך תחושת ריפיון כח ואזלת יד, מביצוע של כל מה שעשוי למנוע את האסון.

ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר רבים שיערו כי ייתכן ועומדת לפרוץ מלחמה, נכנסו כל מי שהיו קשורים לקבלת ההחלטות בנושא להלם חלקי, ופעלו באורח מכאני. הם התבצרו בתוך עצמם ונאחזו בדעותיהם הקבועות, כמו כל מי שמחכים למהלומה שצפויה ליפול עליהם. הם התחפרו בשיגרה ונמנעו מחשיבה יצירתית.

זאת היא תגובה טבעית של המערכת החיסונית באדם, שמטרתה לאפשר לו להתגונן ולהגיב במצב חוסר האונים של טרם משבר. האדם מתמקד, בתהליך הדרגתי,  בביצוע מטלות קטנות ופשוטות, מתוך תקווה שכל מה שבנה עד כה יחזק  אותו להתמודדות מול הלם המהלומה. הוא משער שהיא תגיע, אך אינו יודע בדיוק מתי, מהיכן, ובאיזה עוצמה היא תהיה.

מקבלי ההחלטות במדינה, מראש המממשלה ומטה, פעלו ערב יום הכיפורים 1973 באחוז קטן בלבד מיכולתם. סיבה אחת היתה תחושת השאננות, אך סיבה מכרעת יותר היתה הכניסה למצב הספיגה האישי הקיומי.

'הסבירות הנמוכה למלחמה' מתוארת בוועדת אגרנט כגורם העיקרי לאי פתיחה במתקפת מנע. אך ייתכן ומקבלי ההחלטות לא סיפרו כי מה שגרם להם לבחור בתגובה פסיבית הוא בעיקר גלי חרדה קיומית אישית, ולא שיקול דעת רציונלי מלא.

לכן שאלת המפתח לגבי המלחמה היא: כיצד הצליחו המצרים והסורים להביא את כל מקבלי ההחלטות במדינה למצב של חרדה קיומית והתכנסות בעצמי, עוד לפני שהם עצמם היו בטוחים שיתחילו במלחמה.  

התשובה לכך נעוצה בעובדה שכל העולם הוא כפר תיקשורתי קטן, שבו כותרת אחת עושה את היום על מנת שכותרת אחרת תחליף אותה למחרת. כאשר הביטחון הפיזי הוא הדבר החשוב ביותר, כל כותרת חדשה עשויה לערער את הביטחון הנפשי.

השיתוק החלקי הוגדר אצל פרשנים אחדים במילים 'הכישלון הוא יתום'. האימרה הזאת, נכונה וחשובה ככל שתהיה, מתאימה יותר לסיכום בדיעבד של מלחמת יום הכיפורים, ופחות להבנת ההתרחשויות בפועל.

גם כיום, לנוכח 'ערפל הקרב' מול סוריה, איראן, מצרים והפלשתינאים, נמצאת ההנהגה הישראלית במרחק קטן בלבד מטעות בקבלת החלטות כתוצאה משילוב בין מידע וחרדה חלקיים ומצטברים. 

המימד הרגשי חשוב מאד בתהליכי קבלת החלטות. אך בעולם הרגש אנו מצויים בחוסר בהירות, שלא כמו בעולם הפעולה וההיגיון בהם הכול ברור. אנו יכולים ללמוד לפתח כישורים גופניים ושכליים, אבל אף אחד לא מלמד כיצד לטפל ברגשות. לרוב אנו מתנהלים בנחלת הרגשות כמו ילדים בשדה קוצים. הסיבה לחמקמקות הרגשות היא תכונת התפשטותם. רגשות מתפשטים ומתרחבים, ועל כן הם בלתי ניתנים למדידה, אלא מתוך מעורבות. זהו עיקר כוחם וחשיבותם. הדבר יוצר את מטרתם העיקרית, שהיא יכולת ההזדהות. האינטליגנציה הריגשית הגבוהה מזוהה עם קשר הדוק אל הזולת והחברה.

את הנחמה הפילוסופית אפשר למצוא בהגות האקזיסטנציאליסטית, שרואה באדם ובעולמו הפרטי את חזות הכל. אך מי שחותר לתובנות שיכשירו אותו להתנהל במצבי הפתעה ויחסנו אותו בפני מהלומה, עשוי להרחיב אופקים במפת דמות האדם של ארץ הקודש.

26.6.2013

שלושה אירועים במוזיאון העיר חיפה

במוזיאון העיר חיפה התקיימו ביום שישי, 21 ליוני 2013, שלושה אירועים בזה אחר זה:
10:30 סיור בממגורות דגון והסביבה
12:00 פתיחת התערוכה: נוף עירוני: דפוסים של ייצוג
12:30 שיח גלריה בחירות של נוף עירוני: מבט וטריטוריה

להלן התרשמותי מהשתתפות בשלושת האירועים, שניסיתי לשלב בין כולם.

הסיור התנהל בשני מוקדים עיקריים: רחוב יפו וממגורות דגון. ברחוב יפו יש בניניי אבן אחדים מרשימים וראויים לשימור. בין היתר ביקרנו בבית ההארחה שמנהלת הכנסיה ברחוב יפו, שהיה בעבר המנזר הקתולי על שם סיינט צ'רלס בורומיאו. חשיבות הקדוש הנוצרי בעל האף הארוך לחיפה היא רבה ומעניינת. בורומיאו היה קרדינל בוותיקן בתקופה שלאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, תקופה שמוכרת בשם הקונטרה-רפורמציה. הוא הבין שהכנסיה הקתולית חייבת להשתחרר מהדוגמטיזם ולהתחיל בהקניית השכלה חילונית למאמיניה. לפיכך התחיל לייסד, בחסות הכנסייה, מוסדות לימוד שהעניקו השכלה חילונית רחבה. הוא התחיל בתהליך שנמשך עד היום בכל עוז, זכה לתואר קדושה, ומוסדות חינוך קתוליים רבים נקראים על שמו. בחיפה נוסדו על שמו בתחילת המאה שעברה בתי ספר לבנות, שהיו לשם דבר ברמת החינוך שלהן. מכאן שהוא היה גם מקור השראה, במובן מסוים, להקמת הטכניון ולכינוייה של חיפה כ'עיר העתיד', בתקופה שעדיין נדמה היה שהעיר היא אכן כזאת. משהו מרוח ההשכלה והתרבות הזאת קיים עדיין בחיפה ביחסים שבין בני אדם.

ממגורות דגון הן מונומנט קולוסאלי שחייב להתאים את עצמו למאה ה-21, שבה חיפה עומדת להיות עיר תיירות עם חזית ים פתוחה. הממגורות יצטרכו לעבור הסבה לטרמינל נוסעים, בשלבים אחדים, ברוח חזונו האמנותי רב הטעם של ראובן הכט ז''ל, שמשתקף היטב במוזיאון הדגן שבממגורות, במסדרונות המשרדים שלהן, ובמיוחד במוזיאון על שמו באוניברסיטת חיפה.

במוזיאון העיר חיפה, בבנין המשני שמאחור, נפתחה תערוכה צנועה של אמנים שמציגים את נושא העיר מנקודת מבט פרטית. לאחר הפתיחה התקיים דיון בהשתתפות מספר אמנים. אלונה קימחי, ששמה הופיע במודעת הפירסום לאירוע לא נכחה וחבל, כי היא סופרת טובה ובוודאי היו לה דברים של טעם להגיד על חיפה.

מה שצורם מאד כיום במוזיאון העיר חיפה הוא דווקא התערוכה הראשית בבנין הראשי, שעוסקת במבנים חיפאיים בולטים שסמוכים לים. התערוכה מתמקדת במבנים כמו תחנת הכוח, בניין הטיל, ממגורות דגון וכדומה, שכל קשר ביניהם לים, מלבד העובדה שהם נבנו לא הרחק ממנו, הוא מיקרי בלבד. לעומת זאת, התערוכה מתעלמת משני המבנים היחידים שיוצרים כיום את הקשר הפיזי היחיד שבין העיר לים, שהם טרמינל הנוסעים בנמל חיפה עם גשר המכוניות, וטרמינל תחנות האוטובוסים והרכבת בחוף הכרמל עם המנהרות שתחתיהן.

בחזרה להדר עברתי מול בנין העיריה שם נערך מצעד הגאווה. לא יכולתי שלא לתהות על הקשר בין המטמורפוזה המינית, שעליה כותבת לדוגמא אלונה קימחי, לבין המטמורפוזה העירונית שאנו נדרשים אליה, לדוגמא בפתיחת חזית הים העירונית בחיפה. קיים קשר, שלא נחקר עדיין, בין הצורך שלנו בסביבה בריאה ומתוכננת כהלכה, לבין הצורך במיניות בריאה ובזהות מינית מלאה.

16.3.2013

סובלנות ואומדנות

מנהיגים פוליטיים רבים במדינת ישראל מעלים על נס את ערך הסובלנות כמעט עד לדרגה של דת. הפוליטיקאים מטיפים לאזרחים לגלות סובלנות כלפי הזולת, בעיקר אם הוא שייך למיעוט כלשהו. האם אין בבקשה חשובה זאת כשלעצמה גם משום בקשה לגלות סובלנות כלפי טעויותיהם של הפוליטיקאים עצמם. אם הסובלנות היא כה חשובה, והם אלה שמטיפים לה במשנה מרץ, מדוע שלא נזכה אותם בעצמנו גם במנת יתר של סובלנות?

כדאי לעמוד כאן לפיכך על מקורו של המושג 'סובלנות' בחברה המודרנית. אמנם הסובלנות היא ערך עתיק יומין, אך במשמעותה הפילוסופית-מדינית המודרנית היא פותחה על ידי הפילוסוף ג'ון לוק בן המאה ה-17, בסיפרו רב ההשפעה 'מסה על שכל האדם', בו הוא חוקר את תבונות השכל האנושי והתנהגות האדם בחברה.

'מסה על שכל האדם' היה בן תחרות לספרו של הפילוסוף המקביל תומס הובס, 'הלוויתן'. הובס תיאר חברה שבה הדג הגדול בולע את הדג הקטן ממנו, וכפועל יוצא מהתנהגות טבעית זאת חובה שבראש המדינה יעמוד שליט אבסולוטי שינהיג משטר דיקטטורי.

ג'ון לוק לעומת הובס תיאר חברה שבה הערך של שיתוף פעולה עם הזולת קודם לזה של מלחמת הכל בכל. הסיבה לקיומה הטבעי של חברה-קהילה כזאת היא הצורך הטבעי בלימוד תמידי משותף כדי להתגבר על אתגרים משותפים. הצורך המתמיד בלימוד ושיתוף פעולה לצורך השגת מטרות איכותיות, שהן מטבען למעלה מכוחו של האדם היחיד, יוצר מדרך הטבע חברה בה ערך הסובלנות - שהוא הבסיס לכל שיתוף פעולה בין אנשים ששונים זה מזה, עולה לדרגת ערך עליון.

ערך 'הסובלנות' שתיאר ג'ון לוק הפך להיות המעצב המרכזי של החברה המודרנית: ליברליזם, דמוקרטיה, שוק חופשי, חברה סוציאלית, ועוד, נוצרו כולם בזכותו. כך הפך המושג גם לפופולארי ושגור בפיו של כל פוליטיקאי מתחיל.

אך יש לזכור כי הסובלנות קיימת בקהילה למען השגת מטרות משותפות, ובראש ובראשונה למידה משותפת. הסובלנות חשובה כי בכוחה החברים בקהילה מסוגלים ללמוד איש מרעהו בקלות רבה הרבה יותר. 

כדי להסביר את האופן בו הסובלנות מסייעת לנו ללמוד איש מרעהו טבע ג'ון לוק את המונח 'אומדנות', שהוא קרוב במשמעותו למושג 'סברה'.

איננו מסוגלים לדעת הכל בכוחות עצמנו בלבד. הדבר בולט כיום, בעידן מהפכת הידע וכלכלת הידע. אך כך היה גם הדבר בעבר. תמיד היינו תלויים בזולתנו כדי לקבל את רוב המידע והידע שלהם אנו זקוקים לצורך קיומנו והתפתחותנו. כבני אדם אנחנו יונקים בעלי דם חם שחיים בחבורות, וכושר החיקוי מפותח אצלנו מאד. איננו פועלים בנפרד, או ממלאים תפקיד אוטומטי, כמו בחברות זוחלים או חרקים. אנחנו משתנים בלי הרף בהתאם לנסיבות, ומחליפים תפקידים ומקומות כל חיינו, יחד עם עוד אנשים סביבנו, ותמיד נטועה בנו ההכרה כי  בנסיבות מסוימות, ובמידה ונשקיע בכך, נוכל למלא כל מקום בהיררכיה החברתית.

אנו, בני האדם, מסוגלים לעשות זאת כיוון שאין לנו בכל רגע נתון צורך לאחסן את כל המידע הדרוש לצורך קיומנו, אלא אנו מסתפקים באחסון ועיבוד חלק קטן ממנו בלבד. את החלק העיקרי אנחנו מגלים דרך פעולת הסובבים אותנו. אנו מסוגלים לבצע כך פעולות רבות, גם כאשר למדנו מעט מאד את דרך ביצוען, מכיוון שסך הכל של המידע נמצא בקרב הסובבים אותנו.

אנו חלק מ'מוח אוניברסלי', מושג אותו טבע הפילוסוף הצרפתי דה-שרדן, ואנו מגלים בעצמנו בכל עת את היכולת להתחבר למוח זה ולשאוב ממנו לצרכינו.

לעיתים אנו קוראים ליכולת זאת 'אמונה', 'השראה', 'שכינה', או 'התגלות'. אך במציאות זאת תופעה שכיחה ביותר. זה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, שאנו נוטים שלא לשים לב אליו מחמת טרדות הקיום הקטנות.

כמובן שהתופעה שכיחה יותר ככל שמדובר במסגרות קיום אינטימיות יותר, כמו המשפחה, חיי הילדים, וכדומה. אצל הילדים חלק גדול מהלמידה מתבצע בדרך זאת. הם ממש 'נוגסים' מהקרובים אליהם 'נתחי ידע' בלי שהמבוגרים ישימו לב לכך.

לדבר זה של היכולת להסיק דבר מתוך דבר שלא על דרך ההיקש הלוגי הישיר, אלא על דרך ההתנסות האנושית המשותפת, קטנה כגדולה, קרא ג'ון לוק 'אומדנות'. היא יסוד ה'סברה' בחיינו, שדרכו אנו מגלים אמונה טבעית בסובבים אותנו ופועלים על בסיס אמון הדדי. זאת חווית 'למידה של דבר מתוך דבר' בחיי היומיום.

כמובן שיש לכך מגבלות וסייגים רבים, כי ניתן בקלות לנצל זאת לרעה את האמון ההדדי, אך אלה הם בבחינת 'היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל'. בחברה המיוסדת על פי עיקרון 'הלוויתן' של הובס המשאבים המוקצים לשמירת הסדר כה רבים, והטירחה על הבנת הזולת כה קפקאית, עד שהחברה הזאת קורסת במהרה. לעומת זאת בחברה המבוססת על האמון ההדדי מקדישים משאבים מועטים הרבה יותר למטרות שמירת הסדר החברתי, ולפיכך היא יעילה הרבה יותר. כך מלמד גם הניסיון ההיסטורי והאישי: הדמוקרטיות ניצחו את הדיקטטורות, והאדם בעל המחשבה החופשית מנצח תמיד את מתחרהו הדוגמטי.

ה'אומדנות' היא לפיכך מושג שווה ערך בחשיבותו ל'סובלנות', אך מה המשמעות הפוליטית שלה?

בעוד הפוליטיקאים מנפנפים בערך ה'סובלנות' הם שוכחים את ערך ה'אומדנות'. הם כופים על האזרחים מערכת שילטון נוקשה, אוטוריטרית ומוגבלת, שאינה מאפשרת לחירויות הפרט להתפתח במלואן, במישורים הכלכלי והאזרחי.

אך גרוע מכך הוא שבהיעדר הבנה של מושג האומדנות נוטים הפוליטיקאים להיות קצרי ראות בכל הנוגע לחזון ארוך הטווח של ניהול המדינה והעיר.

ה'אומדנות' מחייבת גמישות מחשבתית ושימוש בכלי הדימיון והיצירתיות, בעת קבלת כל החלטה חשובה הנוגעת לכלל. אי אפשר להיות  'סובלני' ובמקביל לעצב עיר או מדינה, במישור הפיזי או החברתי, על פי עקרונות תכנוניים שמרניים, מוגבלים, וקצרי ראות.

מי שחורת את ערך ה'סובלנות' על דיגלו חייב גם להשתמש במלואם בכלי הדימיון היצירתי שמקנה לו ערך ה'אומדנות'. כאשר האדם משתחרר מחשיבה על פי כללים נוקשים ועל פי שיקולי תועלת צרים, הוא מגלה את היכולת להתחבר לרוח האדם במלואה, לכל מקורות הדעת בתבל, ללמוד מניסיונם של אחרים ולחקות את עמלם המבורך. עליו לראות את העתיד לא עד לטווח סיום הקדנציה הפוליטית, אלא גם לטווח הדורות הבאים. לחרות על דיגלו את ערך ה'אומדנות' במקביל ל'סובלנות', להיישיר מבטו ולהביט קדימה דרך שני כלי התבוננות ותובנות חשובים אלה יחד, כמו במשקפת רבת עוצמה.

21.11.2012

הטיל והאש

מתוך הספר 'שואה ותעופה'

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא חפץ מעופף, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האויר. הלהבה האדירה הנפלטת מהטיל היא הרושם המוחשי ביותר שנוצר ממנו. כאשר מתבוננים בטיל ממריא, רואים כי הלהבה גדולה הרבה יותר מאשר הטיל עצמו. בסופו של דבר הטיל אינו נראה יותר, אך הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. יותר מכך, הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. תחושת האש גוברת על תחושת האויר.

בימי קדם, הזיקה בין הרקטה לאש היתה ברורה הרבה יותר, בזכות המבנה הפרימיטיבי שלה. בימינו הפכה הרקטה לטיל, כשההבדל בין השניים הוא ביכולת ההנחיה של הטיל, ובשכלולים הטכנולוגיים הרבים. אך העיקרון זהה: מדובר בגליל מעופף, שעיקר תוכנו הוא חומר בעירה רב עוצמה. הדלק מתפרץ מאחור בבת אחת בלהבה אדירה וחסרת שליטה, שמתכלה לאחר זמן קצר.

מפתיע לגלות עד כמה מועטים הם דימויי האש החשובים של האדם, לעומת מרכזיותה של האש בתודעה. האויר, המים והאדמה, הם עתירי דימויים הרבה יותר.
הטיל משתלב באורח טיבעי בין דימויי האש המעטים אך חזקים. הוא ניצב בשורה אחת יחד עם: השמש - הזורחת ושוקעת, המזון - הבשר והמשקה החריף, האש עצמה - המדורה והשריפה, האדמה הפורחת – שדה השיבולים ומטע התפוזים, והמאור – הנר והמנורה.
הטיל, מבחינה זאת, הוא מייצג של שתי קבוצות מרכזיות של דימויי אש: א. הקליע, כלי הנשק והמלחמה. ב. הזיקוק והאש לראווה.

עוצמתה של אש הטיל בתודעה היא רבה עוד יותר בזכות חיבורו לתעופה. הטיל נוגע בעוצמה בשלושה היבטים מרכזיים של הרוח האנושית: מימד הלהט – הבסיסי בחיי האדם, מימד האנכיות - הכרוך בתעוזה, ומימד הגבול האחרון - הכרוך במדע.

הטיל קנה מיד, עקב כל אלה, אחיזה מהירה ואיתנה בתודעת ההנהגה הנאצית, אשר ראתה בו אמצעי העיקרי להבטחת שילטונה, מהבחינות האידיאולוגית, החברתית, הכלכלית והצבאית גם יחד. פיתוח הטיל וי-2 זכה לעדיפות עליונה בהקצאת משאבים, בשלב הקריטי של המלחמה, על חשבון כל אמצעי הלוחמה האחרים. מכונת התעמולה הנאצית הפיצה במיומנות רמזים בציבור אודות 'נשק יום הדין הסודי והפילאי', כאשר התכוונה בכך בעיקר לטיל.

לאחר מלחמת העולם השנייה תפש הטיל מקום חשוב בתשומת הלב של דעת הקהל והתיקשורת העולמית. הוא הפך לאחת ממדורות השבט המרכזיות שלה. במהלך המחצית השניה של המאה העשרים היו החשש ממתקפת טילים אטומיים וכיבוש החלל הנושאים הלוהטים ביותר בתיקשורת. המדורה האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה, היתה לאמצעי דרכו שודרו כל החדשות בנושא.

הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע וגם את תודעת הנוער בראשית המאה העשרים. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. כמו 'דבר והיפוכו' ניטשאי, הטיל הוא גם מה שמשחרר מפחד זה באמצעות מעופו המרהיב לגבולות לא נודעים.

17.10.2012

זיקה בין הפרעות נפש ליצירתיות

כידוע נמצאו קשרים בין הפרעות נפשיות  למדענים ואמנים דגולים ובני משפחתם. אלברט איינשטיין, אייזיק ניוטון, לודוויג ואן בטהובן ורוברט שומן, הם אחדים בלבד מהנמצאים ברשימה הארוכה.

בשנים האחרונות אף רווחה תופעת האמנים המקדמים את הקריירה תוך אזכור משבר נפשי יצירתי בעברם. עתה מגיע מחקר חדש המחזק את המגמה.

חוקרים בשוודיה בחנו במחקר יסודי חדש את הקשר בין מקצועות יצירתיים, אמנותיים ומדעיים, לבין הפרעות נפשיות שונות. במחקר נאספו נתונים על מעל מיליון נבדקים. החוקרים מצאו עדות לקשר בין הפרעה נפשית לבין נטייה לעסוק באמנות או במדע.

לאמנים ומדענים יש סיכוי גבוה בעשרות אחוזים מהממוצע ללקות במחלת נפש. הסיכויים שיש להם הורה או אח/אחות שלוקים בהפרעה נפשית גם הם גבוהים בעשרות אחוזים מהממוצע.

לקשרים הענפים בין הפרעה נפשית לבין אמנים ומדענים וקרובי משפחתם מספקים החוקרים שני הסברים עיקריים:
הסבר אחד הוא הקשר שקיים בין יצירתיות לבין מחשבה אסוציאטיבית, שאופיינית גם לבעלי הפרעות נפשיות.
הסבר שני הוא הצורך להצטיין, שעלול לגרום למחלת נפש או עשוי לנבוע מהרצון לכפר עליה.

הממצאים מחזקים את חשיבות הגישה הטיפולית על חשבון הגישה הגנטית, כיוון שהם מוכיחים את הצד התועלתי שיש בהפרעה הנפשית.

30.3.2012

מלחמות המשקפיים

התאמת משקפי ראיה לילד כרוכה בקשיים רבים שעל חלקם נשתדל לעמוד כאן, כיוון שבחיפוש באינטרנט לא נמצא מידע בנושא חשוב זה.

מערכת הראיה היא החשובה והדומיננטית ביותר במוח. היעדר משקפייים לתיקון ליקויי ראיה בגיל הילדות היא גורם מרכזי בעיכוב התפתחותו של הילד. לעובדה זאת מודעים כל המומחים. לכן מגיל קטן טורחים המבוגרים ובודקים לילד את הראיה, ובמידת הצורך מתאימים לו זוג משקפיים.

זאת למרות שילדים רבים מסתירים במודע או שלא במודע את הצורך שלהם במשקפיים. לעיתים הם לא מבינים את הצורך הזה ואינם מדווחים עליו, או שמפאת גילם המוקדם הם אינם מסוגלים עדיין לעבור בדיקת ראיה. במקרה שהם מבינים זאת הם חוששים מתחושת חוסר הנוחות, הכיעור הפיזי ומהלעג החברתי.

כתוצאה מכך העובדה שהילד זקוק למשקפיים  עלולה שלא להתגלות עד לגיל הנעורים, וגם אם יש לו משקפייים הוא יהסס להרכיב אותם.

ייתכן שהדבר שנתפש כבעיה המרכזית הכרוכה בשימוש במשקפיים בעיני המבוגרים היא שהמשקפיים הם מכשיר חד, שצמוד לאיבר הפגיע ביותר באדם - העיניים. לכן חשובה הזהירות בעת השימוש בהם, שהיא נושא שקשה להסביר לילדים שמקבלים כל דבר כמובן מאליו.


מי שמתאימים לילד משקפי ראייה מתעלמים בדרך כלל מעובדה בעלת חשיבות רבה, והיא שהאדם צריך לא זוג משקפיים אחד בלבד אלא שלושה במספרים שונים, לשלושה טווחי ראיה:

משקפיים לטווח ראיה רחוק - לטווחים של מעל כ-10 מטר. אלה הם המשקפיים בעלי העדשות עם המספר הגדול ביותר.
משקפיים לטווח ראיה בינוני - לטווחים שבין 10 מטר עד לפחות מ-1 מטר בערך. אלה מתאימים לרחוב, לבית, ולעבודה מול המחשב והשולחן.
משקפיים לטווח ראיה קצר - לטווח של מחצי מטר בערך ועד סנטימטרים בודדים. הם מתאימים לקריאה של עיתון, ספר והאותיות הקטנטנות שבמסמכים.

בדרך כלל מתאים האופטיקאי לילד את המשקפיים לטווח רחוק. זאת אולי על פי ה'היגיון' של 'ללכת על בטוח'.
הילד מתחיל לראות איתם מעט טוב יותר את מה שכתוב בלוח בכיתה, אבל ככל שהוא מתכנס לעבר מחברת הכתיבה שלו התמונה הולכת ונעשית מטושטשת, עד לכדי בלתי אפשרית.

יוצא שהילד שהיה מתוסכל לפני המשקפיים הופך להיות מתוסכל עוד יותר. 
הוא רוצה לקרוא ולכתוב, והמשקפיים מפריעים לו יותר.

הטענה שמי שצריכים משקפיים לטווח רחוק יכולים לקרוא ללא משקפיים אינה נכונה: 
הקריאה ללא משקפיים אפשרית עבורם בדרך כלל בטווח של עשרות סנטימטרים בודדים בלבד מהעיניים, במצב שבו האדם מקריב את הספר לאפו, אך לא כשהספר מונח על השולחן.
בנוסף, ילד שמרכיב משקפיים לטווח רחוק לא יוריד אותם ברגע שמבטו פונה מהלוח לעבר מחברת הכתיבה.

כיום יש עדשות מולטיפוקל, שבהן יש מיקוד משתנה שכולל את כל הטווחים, אך הם חדשים ולדורות הקודמים לא היו אותם. בנוסף הם גם יקרים מכדי להעניק אותם לילדים. 

כיום יש בשוק האופטיקה עדשות מולטיפוקל שהמיקוד המשתנה שבהן בנוי לטווחים של החדר, מהקירות ועד לשולחן הכתיבה. העדשות אינן כוללות את הטווחים הרחוקים והקרובים ביותר, ולכן הן זולות וקלות יותר.

הפיתרון שטוב לרוב הילדים, וגם למבוגרים, הוא משקפיים לטווח ראיה בינוני. משקפיים כאלה הם בעלי מיקוד אחד בלבד שנמוך במעט מהמספר המכסימלי, ולכן הראיה בהם אינה כל כך חדה למרחק רב. אך הם מאפשרים ראיה טובה לטווחים בינוניים כמו הרחוב, החדר, וגם מול המחשב והשולחן.
מי שהאופטיקאי אינו מצליח להתאים להם משקפי ראיה לטווח בינוני, בגלל חוסר גמישות של העין, צריכים משקפי מולטיפוקל, או זוג משקפיים לכל טווח ראיה.

ילדים מהדורות הקודמים זוכרים בוודאי את התיסכול עם קבלת המשקפיים הראשונות שהיו מיועדות לטווח הרחוק בלבד, ולא איפשרו קריאה וכתיבה.
גם כיום יש בוודאי ילדים רבים מאד שהמשקפיים הראשונות שהם מקבלים הם לטווח ארוך, למרות שהם זקוקים בעיקר למשקפיים לטווח בינוני.
התסכול הרב עלול לגרום לתחושת חוסר אונים, זעם, וקשיי למידה, שמתפתחים במקרים רבים לאישיות מודחקת, ובמקרים קיצוניים להפרעה נפשית.


ההתאמה של העדשה הנכונה לעין אינה הבעיה היחידה בשימוש במשקפיים אצל הילדים. יש להוסיף לכך גם את בעיית ההרכבה.

המשקפיים הם אביזר שמכביד על הפעילות הגופנית בכלל והספורטיבית בפרט. הצורך לשמור את הראש חסר תנועה כמעט כדי שהמשקפיים לא יישמטו מהפנים, גורם לחוסר נוחות רב. כתוצאה מכך נמנעת מהילד גם פעילות ספורטיבית מגוונת כמו משחקי כדור או שחייה, שהוא שואף לעסוק ולהצטיין בהם מחמת תיסכולו מול שולחן הכתיבה.

העובדה שהמשקפיים של הילד אינן נמצאות מול העיניים כמו שצריך, אלא גולשות במורד האף בלי הפסקה, גורמת גם להחמרה מהירה בבעיית הראיה ולצורך חוזר בעדשות בעלות מספר גדול יותר במהלך שנות ההתבגרות.

לכל אלה יש להוסיף את התנועות הבלתי רצוניות שהילד מפתח כתוצאה מגלישת המשקפיים, והגירויים שהם גורמים לפניו.

יש פיתרון פשוט לריבוי הבעיות כתוצאה מנפילת המשקפיים ממקומן הראוי במעלה האף, והוא קשירת זרועות המשקפיים בשרוך גומי הדוק מאחורי הראש. בדרך זאת אפשר לטלטל את הראש אך המשקפיים נשארות יציבות במקומן.

למרות הצורך החיוני בשרוך גומי לקשירת המשקפיים אין בנמצא מוצר כזה בחנויות האופטיקה. כל מי שרוצה בכך חייב לאלתר זאת בעצמו, בעיקר באמצעות שרוך משקפיים אופנתי שמיועד במקור לתלייתם על הצוואר, או שרוך גומי פשוט.

התוצאה היא שהילדים בעלי המשקפיים לטווח ארוך, והמשקפיים שאינם מהודקים בגומיה לראש, אינם מסוגלים לעסוק בכל פעילות אינטליגנטית והופכים לחסרי אונים.

21.3.2012

החיים עם בן משפחה חולה בעל מוגבלויות תפקודיות ונפשיות

כאשר יש בבית בן משפחה חולה בעל מוגבלויות תפקודיות ונפשיות, המשמעות עבור בן המשפחה המטפל היא זאת:

  • בן המשפחה נמצא במגננה נפשית קבועה שאינה מאפשרת לו לפתח כישורים חברתיים.
  • צריך לבשל, לכבס, לנקות, לסדר, לשפץ, לקנות ולהקדיש זמן איכות למישהו שאינו מסוגל להעניק בתמורה, אלא לתבוע עוד.
  • אין ארועים ותוכניות משפחתיות, כי החולה 'מככב' בהם על דרך השלילה.
  • אין חופשות, כי בכל רגע עלול לקרות מקרה חירום בבית שיפגע בבני המשפחה האחרים.
  • אין התפתחות וקריירה אישית, כי אי אפשר להתרכז בכך.
  • אין מקום עבודה ולו גם במשרה חלקית ובמשכורת מינימום, כי קשה להקדיש תשומת לב לעבודה.
  • אין אפשרות לדאוג לבריאות האישית כי בן המשפחה החולה דורש בלי הרף טיפול רפואי.
  • אין חיי בית שקטים ומסודרים בחדרי הבית השונים כי בן המשפחה החולה נע ושוהה בהם רוב הזמן.
  • אין חי חברה וזוגיות, כי אף אחד לא מעוניין להעביר זמן עם מישהו בעל רקע כזה.


כל זאת כאשר מדובר בבן משפחה נעים הליכות, חביב, שקט ויציב, שמתפקד ומועיל חלקית.
כאשר מדובר בבן משפחה בעל התפרצויות אלימות, החיים הם קשים מנשוא.

אין לבן המשפחה למי לפנות.

לשכן חולה כזה בהוסטל פרושו לגזור את דינו למוות בטרם עת בגלל קשיי ההסתגלות שלו, וחוסר היכולת של הצוות לתת מענה לצרכיו, ובמקביל יווצר  חלל רגשי ותפקודי בקרב בני המשפחה.

16.3.2012

סער שיינפיין תובע את האח הגדול


בכתב התביעה שהגיש שיינפיין הוא תבע 2,475,600 שקל מחברת קופרמן הפקות בע"מ ומד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר שליווה את קופרמן הפקות במהלך שידורי העונה השנייה של "האח הגדול".

באמצעות עורכי הדין טען שיינפיין בכתב התביעה כי קופרמן הפקות וד"ר רבינוביץ' ידעו היטב כי יכול להיגרם לו נזק קשה כתוצאה מההשתתפות בתוכנית, מהטיפול הפסיכיאטרי והמניפולציות שהופעלו עליו לכאורה - אך הם היו אדישים לנזק כל עוד הוא שירת את מטרתם: העלאת אחוזי הרייטינג בתוכנית.

שיינפיין טען כי בשום שלב של מבחני התוכנית לא הודיעה לו קופרמן הפקות כי במסגרת התוכנית נזקקו חלק מהמשתתפים לטיפול פסיכיאטרי תרופתי והם ''מהונדסים'', וטיפולים כאלו מעולם לא שודרו במסגרת התוכנית - לכן לא ידע על קיומם.

לדבריו, במהלך התוכנית ביקש לעזוב את בית האח הגדול אך אנשי ההפקה הפעילו עליו מסכת שכנועים ולחצים שבמסגרתם אמר לו יורם זק, עורך התוכנית, כי על פי ההסכם שבין הצדדים הוא מחויב להיפגש עם האחראי על המערך הפסיכולוגי בבית "האח הגדול". שיינפיין טוען שכבר בפגישתו הראשונה עם ד"ר רבינוביץ' הבהיר לו זה כי עליו לקבל כדורים פסיכיאטריים.

בכתב התביעה מתאר שיינפיין את הימים שלאחר יציאתו מבית האח הגדול. הוא אומר כי "חווה התקפי חרדה איומים" שנבעו בין היתר מכך שהוא ראה עצמו "שנוא בעיני כל העולם כולו". ומוסיף כי שקע בדיכאון, התקשה להירדם, הרגיש תחושות של חוסר רצון לחיות, גרר את עצמו מהמיטה והעמיד פנים כלפי סביבתו הקרובה כאילו הכל בסדר.

לכתב התביעה צירף שיינפיין חוות דעת של ד"ר ויברובסקי, פסיכיאטר מטעמו. על פי חוות דעתו של ויברובסקי "מערך הלחצים שהופעל בבית האח הגדול לצד המניפולציות המופעלות על ידי ההפקה - יחד עם הטיפול הפסיכיאטרי כפי שניתן על ידי ד"ר אילן רבינוביץ', היוו רצף של גורמים מצטברים אשר כתוצאה מהן לקה שיינפיין בהפרעה הסתגלותית קשה אשר בה הוא מצוי מאז שיצא מבית האח הגדול".


נושא זה הפך למלחמה תיקשורתית בין 'ידיעות אחרונות' התומכת בסער שיינפיין, לבין חברת 'רשת' המשדרת את 'האח הגדול'.

הציבור עצמו נותר אדיש ברובו, ורואה בנושא חלק בלתי נפרד מסידרת הריאליטי.

עבור משפחות המתמודדים עם מחלות נפש  תחושת המניפולטיביות שחווה סער היא ענין של יום ביומו, והארוע התיקשורתי נועד 'לרקוד על הדם'.

לכן זאת הזדמנות חד פעמית להציף את בעיות שילוב חולי הנפש בקהילה.


קיים פער רב בין תפישת העולם של הפרט החי במשפחה ובקהילה וזקוק לתמיכתם הרגשית, לבין תפישת העולם של מוסדות השלטון שהיא ביורוקרטית ביסודה.

את הפער הבלתי ניתן לגישור בין צרכי הפרט לצרכי השילטון ניתן להקביל בדיוק רב לפער שבין עמדות המתמודדים בתוכנית 'האח הגדול' לעמדת ההפקה.

פער זה תואר בהרחבה על ידי גאסטון בשלארד כפער הסמאנטי שבין 'פנים ל'חוץ', שני מושגי יסוד אודות המרחב בהם אנו משתמשים כשני הפכים כמעט מוחלטים.

את הפער הזה ניתן גם להמחיש בהבדלי היצירה שבין זיגמונד פרויד ופראנץ קפקא. זיגמונד פרויד עסק בנבכי נפש האדם, וקפקא עסק בשלטון הביורוקרטי והתעללותו באזרח.

הנאצים ומשטרים דיקטטוריים אחרים ניצלו את הפער שבין 'פנים' ו'חוץ' על מנת ליצור משטר ממודר, שבו פועלים טכנוקרטים מקבלי פקודות ובעלי 'ראש קטן', מבלי שיתנו את הדעת למשמעותן של ההחלטות אותן הם מבצעים.


האנלוגיה המרכזית בהקשר זה לגבי חולי הנפש בישראל היא שלמרות שהמחלות כולן אמרות להיות מטופלות באמצעות קופות החולים, מחלות הנפש מטופלות באמצעות משרד הבריאות. 

אין מסגרת אחת שמטפלת בכל המחלות, מתוך ידיעת הרקע והמצב המשפחתי בכללותו בעבר ובהווה.

לאחר שאובחנה באדם פלוני התנהגות בלתי אחראית שמסוכנת לחברה הוא מועבר למיון פסיכיאטרי במרפאה ממשלתית.

בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי הוא עובר מעקב ואבחון מבלי לערב את בני משפחתו, שלרוב אינם יודעים מה קורה לו. אמצעי הטיפול המרכזי של הרופא הפסיכיאטרי הוא הדיאלוג עם המאושפז, שמבוסס על האימון ההדדי ביניהם. דבר זה מחייב חשאיות רפואית כלפי בני המשפחה. זאת למרות שיתכן והם עברו ארוע סטרסוגני דומה.

לאחר אישפוז קצר נשלחים מרבית חולי הנפש לבתיהם, כדי להמשיך שם בחייהם במראית עין של שיגרה, תוך טיפול תרופתי שנמשך למעשה לכל החיים.

יש לכל אלה השלכות הרסניות. נוצר ניכור עז בין המתמודד חולה הנפש לבני משפחתו, וביניהם לבין החברה כולה.

בחברה המודרנית גברה מאד ממילא התפרצות מחלות נפש למיניהן, כתוצאה משבירת המבנה המשפחתי והקהילתי המסורתי התומך.

לכך יש להוסיף את המצב הבטחוני המתוח במדינת ישראל, והפסיפס החברתי המורכב שלה.

כאשר משרד הבריאות שולח הביתה חולה נפש מבלי להעניק למשפחה ליווי ותמיכה, משול הדבר להדלקת פתיל מחובר לחבית חומר נפץ.

האדם חסר הישע שהפך רשמית ל'בלתי אחראי למעשיו' מקבל סל שיקום במקרה הטוב. במקרה הרע הוא משתחרר מבלי שהושמה חותמת ההגדרה הסופית על מצבו הנפשי. מצב זה קורה לרוב הצעירים שאושפזו, שנדמה כי יש להם עדיין סיכוי להחלים. הצעיר ובני משפחתו אינם יודעים מה הוא הרע במיעוטו. צפויות להם עשרות שנים של אי ודאות גורלית.

מצב שכיח הוא כאשר יש במשפחה שני אחים אחרי גיל צבא, שהיו שותפים יחד לכל חוויות הילדות וההתבגרות, וייתכן גם לחוויה הטראומטית שבעטיה אחד מהם אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, וחזר ממנו מבלי שהוגדר סופית מצבו הנפשי. האח השני אינו מסוגל כלל לתכנן את עתידו. הוא אמור, בעצת המבוגרים, להתרחק מהאח שהתאשפז, אך הוא 'נשאב' לתוך הקונפליקט.

חולי הנפש נתונים לחסדי משרד הבריאות, והם בבחינת גיס חמישי או שישי בבתי המשפחות, אך רופאי המשפחה מקופת החולים אינם יודעים כיצד לעזור לבני המשפחה האומללים. לו היתה באותה קומה בבנין קופת החולים מרפאת רופא פסיכיאטר צמודה למרפאות רופאי המשפחה, היתה התמונה נראית אחרת.

יש לדיכוטומיה זאת השלכות רבות לכל תחומי החיים:
הטיפול במחלות הנפש לוקה בחסר והדבר פוגע בחוסנה של המדינה.
כתוצאה מכך שהמדינה אחראית על בריאות הנפש החברה הישראלית היא אולי מגויסת מידי, 'מורעלת'. 
נכסיהם של חולי הנפש מוחרמים על ידי המדינה בקלות. זאת על פי אמות המידה שדורשות מכל רשות ממלכתית להיות עצמאית מבחינה כלכלית ולגייס, כדוגמת הרשויות המקומיות, מקורות מימון מכל מקור אפשרי.


בימים אלה אנו עדים בזירת הפוליטיקה המזרח תיכונית לשני ארועים שממחישים גם הם את תלותו של האזרח במשטר, ואת קהות החושים של האוחזים במושכות השלטון לסיבלם של הנתונים לשליטתם.

בסוריה מחליף הנשיא בשאר אסאד איגרות אהבה עם אישתו, ובמקביל הוא מורה לחייליו לטבוח באזרחים.

בישראל  סופגים תושבי הדרום ירי טילים ממושך שגורם להם לנזק נפשי בלתי הפיך, והם - העורף, חיים בתחושה שהשלטון פנה להם עורף.

ייתכן כי אם לא משרד הבריאות, שקברניטיו נתונים לחסדי נותני לחמם בממשלה, היה האחראי על הבריאות הנפשית, היה רף הסבל הנפשי שמעזים לכפות על התושבים נמוך הרבה יותר, וניתן לטיפול ביעילות רבה הרבה יותר.


ד"ר רבינוביץ' רומז: משתתף בריאליטי התאבד לאחר שריצה את אלוהי הרייטינג

10.3.2012

האחים קאראמזוב כרומן פוליטי


האחים קאראמזוב הוא רומן מאת הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי שראה אור בשנת 1880. הרומן החותם את יצירת חייו, נחשב בעיני רבים כטוב שביצירותיו, ונמנה עם פסגת הספרות העולמית.

הרומן הוא סיפור רצח-אב על ידי בנו הבלתי שפוי, ותיאור המאבק בין אמונה, ספקנות, הגיון ורצון חופשי שמתרחש בנפש שלושת הבנים האחרים הבריאים ביסודם.

הרומן נכתב באימפריה הרוסית, שם גם מתרחש סיפור העלילה. בתקופה שבה נכתב התחילה ההתפשטות מזרחה של רוסיה, שעוררה בוודאי התרגשות עזה בקרב האליטה, שנמשכה עד אז מערבה, לעבר תרבות אירופה בכלל והתרבות הצרפתית בפרט.

כאשר התחילה רוסיה במהלך של ההתפשטות מזרחה, ששיאו היה הקמת מסילת הרכבת הטראנס-סיבירת בסוף המאה ה-19, היא עטתה בכך פנים שנייים והפכה לדו-פרצופית. הפנים הראשונות המשיכו לפנות מערבה לעבר אירופה ואמריקה, ואילו הפנים השניים פנו לכיוון מזרח, לעבר יבשת אסיה שכוללת את סין והעולם המזרחי.

אחת מהגדרות השיגעון היא דו-פרצופיות. האדם המשוגע אינו אחראי למעשיו. מחלת הסכיזורפניה, בתיאורה הפופולארי, היא של אדם מפוצל ורב אישיות, מעין דר ג'קיל ומר הייד. זה התיאור המוחשי ביותר למחלה, שבפועל היא מורכבת הרבה יותר.

במיתולוגיה הרומית יש לאל יאנוס, אל המלחמה, פנים כפולות, האחד שפונים ימינה והשניים שמאלה.

'האחים קאראמזוב' הוא ניסיון לתאר את הקונפליקט התרבותי שיצרו הפנים הכפולות של האימפריה הרוסית.

אין ספק כי התוצאה הישירה של דו-הפרצופיות היא אי שפיות, ולכך חרד דוסטוייבסקי כשתיאר את אי השפיות מחלחלת לנפשו של כמעט כל אדם.

חרדה נוספת שלו היתה השתלטותו של הממסד הצבאי, שנשלט אז על ידי הצאר והאצולה, על החברה הרוסית, שעדיין לא השתחררה ממשטר הצמיתות. בקרב האינטלקטואלים שלה בערו רעיונות ההשכלה והמהפכה הצרפתית.

רוסיה התאפיינה, מאז ועד היום, בעליונות של הממסד הצבאי על פני הממסדים האחרים כמו הממסד הציבורי, הפוליטי, הכלכלי, התרבותי או הדתי.

דוסטויבסקי הציע אמנוה דתית אישית חזקה, חמלה, ואמונה במין האנושי, כמרפא לנפש ולפיכך גם כדרך שבאמצעותה תצליח רוסיה לשמור על עליונותה. זהו למעשה שילוב ערכי הדת בערכי המהפכה הצרפתית.

תיאוריו ורעיונותיו של דוסטוייבסקי הם מצע הגידול של התרבות וההיסטוריה של המאה ה-20. רבים מהוגי הדעות של מאה זאת חייבים לו, וביניהם פרויד וקפקא.

האומץ שבו הוא תיאר את אי השפיות, שנחשבה עד אז לטאבו, מעורר חוסר מנוח עד היום. הספר חייב לשמש כלבנת היסוד בבנין הדעת של המומחים למחלות הנפש.

הרף הפוליטי-תרבותי שהציב הוא כה גבוה, עד שאין מי שהצליח לעבור אותו עד היום.

הרוסים עצמם, מתוך מודעות עצמית מפותחת, יצרו בתחילת המאה ה-20 את המשטר הקומוניסטי שנמשך עד שלהי המאה, כאמצעי לשמירת השפיות החברתית שלהם.

המשטר הנאצי, אשר בדומה לרוסיה היה דו-פרצופי בהתפשטותו מזרחה ומערבה כאחד, חיסל את כל חולי הנפש בגרמניה בתאי גאזים, בתוכנית שקדמה לתוכנית 'הפיתרון הסופי' של השמדת היהודים.

ביהדות עצמה הפיצול הנפשי, כמו שמתואר בשתי לוחות הברית ומעמד חציית ים סוף, הוא נקודת המוצא לאמונה באל אחד.

הוגה הדעות גסטן בשלארד, מחבר הספר 'אויר וחלומות', התמקד במושג 'הפיצול' כחוקר הפילוסופיה של המדע.

הספר 'הדיקטטורה של התעופה' מתאר כיצד לבשו רעיונותיו של דוסטוייבסקי צורה מעשית במדינת רוסיה, מתקופת הצאר ועד ימינו. המשמעות הפוליטית של רעיונותיו היא דיקטטורה טכנוקרטית-רוחנית. המטוס, סמל הקידמה הטכנולוגית, הפך ברוסיה לאייקון כמו דתי, ומנהיגיה השתמשו בתודעה האוירית, שהיא תרבות ייחודית שמבוססת על מושגי התעופה, ככלי השליטה בהמון.

5.3.2012

מחלת הנפש כ'סיטואציה' ודרכי ההתמודדות מולה


חוקרי מחלות הנפש מתחלקים לשתי אסכולות כאשר הם מנסים לפענח את תעלומת מחלות הנפש:
האסכולה הראשונה גורסת שהמניעים למחלה הם התנהגותיים, ויש למצוא את התשובה בנבכי המבנים הנפשיים הסבוכים המשפחתיים של יחסי הורים ילדים. האסכולה השניה גורסת שהסיבה למחלת הנפש היא פיזיולוגית, ויש למצוא את התשובה בגנום האנושי ובאמצעות תרופות.
שתי האסכולות נכשלו במתן פתרון מעשי למחלת הנפש במבחן המציאות:
האסכולה ההתנהגותית, מתוך ניסיון להתאים אותה למתרחש במציאות, שהיא הרבה יותר מורכבת מאשר מבנה הנפש הפשטני, פיתחה את מבנה הנפש עד למדרגת מכונה מורכבת, דבר שאינו מעשי ואינו נכון, שכן מבנה הנפש הוא דבר אחד, והמציאות החיצונית היא דבר שונה לחלוטין.
האסכולה הפיזיולוגית נכשלה למרות שהיא מתיימרת להיות 'מדעית' יותר. התרופות השונות אינן מרפאות את מחלת הנפש, אלא מדכאות אותה בלבד, עם תופעות לוואי קשות. פרוייקט הגנום האנושי, שבמהלכו ניסו למצוא גם את הגן הגורם למחלות הנפש נכשל אף הוא. לא זאת בלבד שלא נמצא הגן הגורם למחלות נפש. התברר כי הגנים נמצאים בתהליך מתמיד של התהוות, במעין מרק בראשיתי שגורם להם, בפרט במקרים שגורמים למחלות, להיווצר על פי נסיבות הסביבה החיצונית.

הסביבה החיצונית, החברתית, ולא המתרחש בגוף האדם, היא אם כן המפתח העיקרי להבנת מחלת הנפש.
מה שנראה בחברה אחת כתמוה ובלתי מובן, עשוי להראות בסביבה חברתית אחרת כדבר רגיל ושכיח לחלוטין, והדוגמאות לכך הן רבות מספור.

כל אדם, בכל חברה, עלול להיקלע לעיתים רבות לסיטואציות שאינן בגדר הנורמה החברתית. לעיתים סיטואציות אלה הן טראומטיות. כאשר הסיטואציות הן טראומטיות, הדבר עלול להוציאו משיווי המשקל הנפשי שלו.

לכן אפשר לנסח את הגורם למחלת הנפש כך: סיטואציה חיצונית חריגה שגרמה לערעור האיזון הנפשי.

מכיוון בכל חברה הרגלי היומיום והקיבעונות המחשבתיים הם שונים, אין להתעמק בניסיון להחזיר את האדם לאיזון באמצעות ניתוח התנהגותי מורכב או באמצעות תרופות, אלא יש לשאול שתי שאלות פשוטות:
א. באיזה מידה גרמה הסיטואציה החריגה לשינוי בהרגלי המחשבה הפנימיים של האדם.
ב. באיזה מידה גרמה הסיטואציה החריגה לשינוי בהרגלי ההתנהגות החיצונית של האדם.

לשאלה הראשונה, באיזה מידה השתנו דפוסי החשיבה של האדם לאחר שעבר ארוע טראומטי יש משמעות בפרט לנוכח העובדה שכל אדם הוא יוצר ואמן מטבע בריתו, והוא מקים ברוחו היכל חלומות לתפארת שאליו ניקווים כל מאווייו.
לכן גם התשובה לשאלה אם יש חריגה בהרגלי המחשבה היא קלה להשגה, באמצעות שאלות פשוטות וכנות שאותן שואלים את החולה.

לשאלה השניה, באיזה מידה גרמה הסיטואציה הטראומטית לשינויים בהרגלי ההתנהגות החיצונית, התשובה היא הרבה יותר קשה. ההתנהגות החיצונית מורכבת מאינסוף מרכיבים, שחלקם הם דפוסיים. למצוא מביניהם את ההתנהגות הבודדת שמאפיינת  מחלת נפש הוא קשה מאד, אלא אם התנהגות זאת היא מסוכנת בעליל. לאור הפרשנות הדמוקרטית של חירות הפרט, גם המשמעות של 'התנהגות מסוכנת' משתנה בלי הרף.

מכיוון שהאדם מתדרדר למצב של מחלת נפש מתוך סיטואציה חיצונית טראומטית, הרי שהמרפא הטוב ביותר עבורו הוא באמצעות סיטואציה חיצונית מיטיבה, שהיא היפוכה המלא של הסיטואציה הטראומטית, והכוונה בכך היא בעיקר לטיפול באמצעות המגע לסוגיו.

הטיפול באמצעות מגע, הפונה לחוש המישוש באפניו השונים, הוא דרך הטיפול הטבעית והראשונית, כמו שחוש המישוש הוא הטבעי והראשוני מכל החושים, כיוון שאותו חש העובר עוד בבטן אימו.

טיפול באמצעות מגע קיים בדרכים רבות:
הדרך הטובה ביותר היא באמצעות עמל כפיים, שהיא עבודה פיזית שמפעילה בסינרגיה את כל מערכות הגוף והנפש.
דרך טובה נוספת היא באמצעות העיסוי, שיש לו דרגות שונות, החל מליטוף וכלה בטיפול מיני.

הטיפול באמצעות מגע טוב לא למתמודדים עם מחלות נפש בלבד, אלא גם למעגל החברתי הקרוב הסובב אותם ובפרט לבני משפחותיהם, שבמקרים רבים נקלעו לאותה הסיטואציה הטראומטית, ויצאו ממנה בשן ועין.

20.1.2012

לחיות עם חולה אלצהיימר

טיפול בבן זוג שחולה באלצהיימר כרוך בעומס רגשי ובסבל נפשי. מי שמטפלים בבני זוג חולים סובלים יותר מלחץ דם גבוה וממחלות לב וכלי דם. הסטטיסטיקה מראה: השיפור במצבם בא רק לאחר פטירת בן הזוג.

מאת: ד"ר דניאל דליות - רופא גריאטר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית
מתוך: אתר קופת חולים כללית

1. מחקרים רבים הראו כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של מחלות כלי דם ולב ולחץ דם גבוה בקרב אנשים שמטפלים בחולה אלצהיימר.
2. דיכאון ומתח נפשי תורמים להאצה של תהליך ההחמרה בבריאות המטפלים בחולי אלצהיימר.
3. העברת החולה לבית אבות לא תמיד תורמת לירידת המתח ולשיפור מדדי הבריאות.
4. הרבה בני זוג מטפלים לוקחים הכל על עצמם, נמנעים מבקשת עזרה, אינם נחים לרגע וכך עלולים להרוס את בריאותם.

אלצהיימר היא מחלה קשה וממושכת. ההידרדרות הדרגתית ומובילה באופן בלתי נמנע למותו של החולה. בדרך למוות חווים המטופל והמטפלים בו חוויות קשות: החמרה בבעיות הבריאות, בבעיות גופניות ונפשיות ובבעיות אכילה והתנהגות.
המטפלים בחולי אלצהיימר - בן הזוג או בת זוג, בני משפחה אחרים, מטפלים חיצוניים (בדרך כלל עובדים זרים) - נושאים על כתפיהם נטל כבד הכרוך בעומס נפשי עצום.
מחקרים רבים נעשו על השפעת הטיפול בחולי אלצהיימר על המטפל. במקרים רבים המטפל הוא בן הזוג או בת הזוג, וברוב המקרים הם עצמם זקנים, פחות או יותר בגילו של הזקן או הזקנה החולים. מחקרים שונים הראו כי נוסף על העומס הנפשי הכרוך בטיפול יש לו גם השפעה על הבריאות הגופנית.

האם יש הוכחות לנזק בריאותי בעקבות הטיפול הממושך?
מחקרים רבים הראו כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של מחלות כלי דם ולב ולחץ דם גבוה בקרב אנשים שמטפלים בחולה אלצהיימר.

מה ההסבר לכך?
נראה שדיכאון ומתח נפשי תורמים להאצה של תהליך ההחמרה בבריאות. עם זאת, מחקר אחר הראה כי מטפלים שעסקו בפעילות גופנית סדירה נהנו מבריאות טובה יותר מהמטפלים שלא עשו פעילות כזאת.

ובאותו עניין: מחקר נוסף הצביע על ההשפעה הטובה שיש למסגרת תומכת שאליה הולכים מטפלים כדי להפחית את המתח הנפשי שבו הם מצויים.

האם נעשתה השוואה בין מצבם הבריאותי של מטפלים בחולי אלצהיימר לבין בני גילם שבני זוגם אינם חולים במחלה?
מחקר שפורסם בנובמבר 2011 השווה בין מטפלים בבני זוג חולי אלצהיימר לבין בני גילם שאינם מטפלים בבבני זוג שחולים במחלה. הגיל הממוצע של בן הזוג המטפל היה 75 שנים. ב־70 אחוזים מהמקרים מדובר היה במטפלת - בת זוגו של החולה.
אחת לשנה ובמשך שלוש שנים בדקו החוקרים מדדים שונים כמו פעילות גופנית או עישון, מצב בריאות, תרופות, מתח נפשי ותוצאות בדיקות דם. החוקרים גם ביקשו לראות האם יש שינוי במדדים האלה מיד לאחר שהחולה הועבר למוסד סיעודי, והם בדקו שוב את המדדים האלה שלושה חודשים לאחר ההעברה.

מה גילו החוקרים?
מהמחקר עולה שהמטפלים עשו פחות פעילות גופנית, סבלו מבעיות בריאות רבות יותר, ישנו פחות טוב וסבלו יותר מדיכאון וממתח נפשי. למטפלים היו יותר בעיות בריאות מאשר למטפלות, ולמטפלים ולמטפלות בעלי השכלה נמוכה היו יותר בעיות מאשר לגברים ולנשים בעלי השכלה גבוהה. במשך המחקר נכנסו כמה מטופלים לבית אבות, וכמה מטופלים הלכו לעולמם.
בבדיקות שנעשו נצפתה ירידה בגורמי הסיכון לאחר הפטירה. לאחר ההעברה של בן הזוג החולה לבית אבות נצפו תגובות שונות: אצל המטפלים שהיו במתח נפשי גבוה המצב לא השתפר ולעיתים אף החמיר. מנגד - אצל אלה שהיו במתח נפשי נמוך, המצב השתפר עם ההעברה. ההשפעה המשמעותית הייתה על לחץ הדם ועל רמת השומנים בדם מסוג טריגליצרידים.
המחקר הראה כי בריאותם של בני זוג של חולי אלצהיימר המשמשים מטפלים טובה פחות מאשר בריאותם של בני גילם שאינם מטפלים. המחקר מראה גם שהסיכון לבעיות לב וכלי דם גדול יותר בקרב המטפלים. המטפלים גם סובלים יותר ממתח ומדיכאון.
המחקר הראה שלאחר הפטירה יש ירידה בגורמי סיכון - בעיקר לחץ דם גבוה ורמה גבוהה של טריגליצרידים. מחקרי עבר הראו שלחץ דם ורמת טריגליצרידים מושפעים ממתח.
המתח קשור בעליית חומרים בדם כמו אדרנלין, נורדרנלין וקורטיזול. אלה חומרים שמחמירים את מצב הבריאות. ירידת המתח מורידה את רמת החומרים האלה בדם.

האם פטירתו של בן הזוג תורמת לשיפור במצב בריאותו של בן הזוג המטפל?
עם כל הצער, התשובה היא בדרך כלל חיובית. יש פחות עומס נפשי שכרוך בטיפול, יותר זמן לפעילות גופנית, יותר זמן להכנת אוכל בריא ולפעילות של פנאי.
עם זאת, ההעברה לבית אבות או למוסד סיעודי לא שיפרה את המצב אצל כולם. המצב לא השתפר אצל אלה שסבלו ממתח נפשי גבוה, אך הוא השתפר אצל מי שסבלו ממתח נפשי מתון. משמעות הממצאים: ההעברה לבית אבות לא הפחיתה את המתח אצל המטפלים הלחוצים, והם נותרים אוכלוסייה בסיכון.

מהן המסקנות?
המחקר מחזק את הדברים שידענו. קשה מאוד לטפל בבן זוג חולה אלצהיימר, עם כל האהבה והמסירות. יש מטפלים שסובלים מבחינה נפשית ובעקבות כך מחמירות בעיות בריאות שונות.
הפטירה של בן הזוג החולה - עם כל הצער שבדבר - תורמת להקלה מובנת, לשחרור מהעול הכבד שרבץ על אדם לא צעיר.
העברת המטופל לבית אבות לא תמיד תורמת לירידת המתח ולשיפור מדדי הבריאות.
יש לראות בבני הזוג המטפלים בחולי אלצהיימר אוכלוסייה בסיכון לבעיות בריאות. הם נותרים אוכלוסייה בסיכון גם אם מעבירים את בני הזוג החולים לבית אבות. יש לזמנם לבדיקת רופא, לעשות להם בדיקות דם לפי הצורך ולהמליץ להם על טיפול להפחתת מתח ודיכאון - אם הדבר נדרש. כן מומלץ להפנותם לעמותת אלצהיימר שקיימת במקומות רבים בארץ - שם יוכלו לחלוק את קשייהם עם אחיהם לגורל ולקבל עצות טובות.
כדאי מאוד ליצור קשר עם בני המשפחה האחרים - למשל אחים או ילדים של המטופל - ולבקשם לעזור לבן הזוג המטפל ככל יכולתם. הרבה בני זוג מטפלים לוקחים הכל על עצמם, נמנעים מבקשת עזרה, אינם נחים לרגע וכך עלולים להרוס את בריאותם.

האלצהיימר והסכיזופרניה הן מחלות דומות, כיוון שהחולים בהן מתנהגים בשיטיון.
צריך להקביל בין הטיפול בחולי אלצהיימר לטיפול בחולי נפש במסגרת המשפחה.
יש  קשר בין מאמרו של דר' דליות לסוגית העברת הטיפול בחולי הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. אין ספק כי מהלך זה, שאושר עוד לפני כ-17 שנה אך הפעלתו  מתעכבת שוב ושוב, יגרום לנטל נוסף על קופות החולים. אך יש לראות את טובת הציבור כחשובה יותר.
משפחות של חולי אלצהיימר נתמכות היטב על ידי מערכת הרפואה המשפחתית בקופות החולים, וכך יהיה גם מצבן של משפחות המתמודדים עם בעיות נפשיות לאחר ביצוע הרפורמה.

30.11.2011

לכל הבחורות שמתנהגות 'קשות להשגה'


התסריט החצי-מציאותי שלהלן נכתב בהשראת צפיה בסרט 'הדודנית בט' על פי סיפרו של בלזאק, שעוסק בתככיה של אישה שאהובה נגזל ממנה:

בחור מכיר בחורה ונישבה בקיסמה.
היא מתנהגת כ'תעלומה שאין קורא לה'.
הבחור המאוהב מבין שהיא רוצה שהוא יוכיח שהוא רציני וממשיך להתקשר.
לבחורה נמאס והיא מודיעה לו שהוא מטריד אותה.
הוא מבין שזאת עוד בקשה להראות את אהבתו, וממשיך.
הבחורה מאיימת שתפנה למשטרה.
הבחור המאוהב אומר לעצמו 'אני מוכן ומעוניין לשלם את המחיר', וממשיך להתקשר.
הבחורה פונה למשטרה.
המשטרה חוקרת את הבחור ומזהירה אותו.
הוא מחליט בכל זאת להמשיך את גילויי האהבה שלו אל 'הקשה להשגה'.
המשטרה מוציאה לו צו הרחקה.
הבחור ממשיך בשלו, כי לאהבה אין גבולות.
המשטרה עוצרת ושולחת אותו לאשפוז פסיכיאטרי.


הפוסט נכתב בעיקבות דיון בקפה דהמרקר בנושא: לכל הקשות להשגה.

23.11.2011

מיל''ם - מה, מי ולמה

מיל''ם - מרכז ישראלי למשפחות מתמודדים, הוא ארגון המסונף לעמותת אנו''ש שמיועד לסייע לבני משפחה של מתמודדדים עם מחלות נפש.
מערכת בריאות הנפש נוהגת מזה עשרות בשנים לשחרר חולי נפש בנכות מוכרת מלאה או חלקית מבתי החולים, על מנת שישתקמו במסגרת המשפחה.
החולה מקבל סל שיקום, אך המשפחה חייבת לסייע לו. היא עושה זאת מבלי שיהיו בידיה הכלים לטפל במי שמוגדר רשמית כבלתי אחראי למעשיו.
חולי הנפש הם אחוז או שניים מהאוכלוסיה, והמשפחה הסובבת אותם היא לפיכך עוד אחוזים אחדים.
מדובר באחוז ניכר מהאוכלוסיה, שחייב להתמודד יומיום עם מציאות מורכבת, שגורמת לנטל כלכלי ובריאותי רב עליהם.
בני משפחותיהם הקרובים של חולי הנפש הם אוכלוסיה מאותגרת יותר מהממוצע. על פי מחקרים הם גם בעלי הישגים אישיים טובים יותר מהממוצע. עם זאת רבים מהם חשים כי נסתם הגולל על חייהם, כי דבק בהם הכתם שלא באשמתם.
מיל''ם הוא גוף חדש, שישראל היא בין החלוצות בעולם בהקמתו, שהוקם כדי להעניק עזרה ראשונה לבני המשפחה.
על מיל''ם להתפתח לפיכך למדרגת גוף מקצועי, שמעניק יעוץ צמוד לאוכלוסיה נזקקת, בתחומים מגוונים כמו פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, משפט, כלכלה ועוזד.
זאת בנוסף להיותו מקום מפגש חברתי לבני משפחותיהם של חולי נפש באמצעות קבוצות מפגש ומעגלי תמיכה.
על מיל''ם להתפתח בדרך זאת תוך הרחבת והקניית ידע מתמדת, ולעיתים גם תוך מאבק מול מערכת בריאות הנפש, שמודה בקוצר הראות שלה לגבי מקורות הנפש.
אלא שמיל''ם אינו מתפתח בכיוון הרצוי, וחוסה בצל המציאות הקיימת.
מערכת בריאות הנפש מסתירה באופן שיטתי מידע שנוגע למצבם הבריאותי של נפגעי הנפש, וביניהם תוחלת החיים הקצרה שלהם ומשמעותה הטרמינלית של מחלת הסכיזופרניה.
מי שמבקש ללבן סוגיות אלה, וסוגיות בריאותיות מורכבות אחרות במסגרת מיל''ם, נענה בהתעלמות מופגנת.
הוא עלול למצוא עצמו במצב של חרם חברתי, מצד חבריו והנהלת מיל''ם כאחד.
יתכן והדבר נובע מחוסר כלים וחוסר תקציב להתמודדות עם סוגיות מורכבות, אך נראה כי מדובר בעיקר בניסיון להפוך את מיל''ם לטריטוריה פרטית של עסקנים ובעלי מקצוע משולי העיסוק המהותי בבריאות הנפש, שמנסים לנצל את המקום לצבירת רייטינג.
זאת על חשבון אלה שכבר זכו, למרבה הצער בגלל ניסיונם האישי הממושך יותר בנושא, לתובנות מעמיקות יותר.
בעלי הניסיון לא חבשו כיסאות במוסד אקדמי זה או אחר, אלא מבינים כי מחלת הנפש מעצם מהותה נובעת במידה רבה מכניעתו של החולה ללחצים חברתיים והכללות נורמטיביות, שמנעו ממנו את רוח האדם.
הם דוגלים בגישה ההתנהגותית כהסבר למחלות נפש, וסולדים מהפופולאריות של ההסבר הגנטי, שמתאים לתרבות הטכנולוגית השטחית של תקופתנו.
הם מבקשים שמיל''ם תיתן מענה לבעיות בריאותיות וחברתיות מורכבות, שאין גוף אחר שמטפל בהן.
מיל''ם הפך למסגרת חברתית רדודה, שבה זוכה ליוקרה רבה יותר כל מי שמעמיד את עצמו במרכז תשומת הלב על חשבון הזולת.
יש במיל''ם אנשים רבים, שמגיעים כל אחד ממקומו הוא וכבודו של כל אחד במקומו מונח. אך פנייה אל המכנה המשותף הנמוך והפופוליסטי ביותר עלולה להזיק לכולם.
בני משפחות מתמודדי הנפש זכאים להתמודדות מוצלחת עם הנטל הרב המונח על כתפיהם.
בסופו של דבר הפיתרון לנטל זה הוא אישי ושונה לכל אדם.
מסיבה זאת חובה להשתחרר מכניעה למוסכמות מערכת בריאות הנפש שפועלת על פי חוקים נוקשים.
על מיל''ם להיות מקום שבו ייפתח במלואו הדיון במכלול המשמעויות של מחלות הנפש בחברה המודרנית, מבלי להחמיץ אפילו זווית אחת של התייחסות, ותהיה זאת גם הקיצונית ביותר.
זאת כמובן במסגרת כללי השיח החברתי.

קישור: הממשלה תעביר הרפורמה בבריאות הנפש באמצעות צו

22.10.2011

פרשת בראשית ופרשת נח על פי פרויד


פרי העץ למינהו עובר שלושה שלבי צמיחה, שמתחילים באות ב' בה מתחיל כידוע ספר בראשית:
בוסר - טעם מר
בגרות - טעם ממוצע
בשלות - טעם מתוק

עץ הדעת הוא הפרי הבשל מאד, בעל הטעם המשכר. כל הדברים המפתים לחטא מאז ומעולם הם אלה הבשלים והמתוקים מידי, שטעמם רב מכוח חושיו של האדם הממוצע, אך הוא חושב שהם מכילים דרך לעולמות נפלאים ונסתרים.

חווה שאכלה מהפרי האסור גרמה בכך גם לקנאתו של קין בהבל. לפי פרויד, לקין היה סוג של תסביך אדיפוס. הוא הרג את הבל מכיוון שחסם את הקשר הבלעדי שלו לאימו, ולעולמות המתוקים והמופלאים שהיא הכירה.

פרשת נח היא תיקון למעשה זה. אלוהים התכוון במבול לשפע וגודש רבים יותר מידי של ידע, רגש ומודעות. הפרשה אינה באה לבטא את זעמו של האל על חטאות האדם, אלא את הצורך והחשיבות של ברית הזוגיות, הין והיאנג.

החיות שנכנסו בזוגות אל התיבה, ויונת השלום שמבשרת את סוף המבול, הם החלקים החשובים והמשמעותיים יותר בפרשת נח.

הם מבטאים את האהבה ככוח עליון המושל בעולם.

שלושת שלבי צמיחת הפרי מקבילים לשלוש חלקי האישיות: איד, אגו, וסופר אגו.
אין טוב יותר לאדם מאשר התמזגות של הבשלות הפיזית עם הסופר אגו הרוחני.

זאת הקשת בענן.
בדיוק כמו שהצבעים בקשת מסודרים, אותיות המילה ק-ש-ת הן אותיות הא' ב' האחרונות על פי סדר עולה.
זאת למעט האות ר', שהיא האות האחרונה במילה אור - יוצר הקשת.


הדרך לשנות את העולם לטובה ולזכות באהבה היא לבצע מעשה טוב באקרעי מידי פעם.


באנגלית ראשי התיבות של 'מעשה טוב באקרעי' הם:
Act of Random Kindness - ARK
פירוש המילה ARK באנגלית הוא 'תיבה'.


ביבליוגרפיה:
Evan Almighty - a 2007 American religious comedy film

9.7.2011

הונאת הענק של חברת התרופות איליי לילי




חשיפה בלעדית של ד"ר ג'ון רנגן וירפן, מנכ"ל לשעבר של ענקית התרופות אליי-לילי, שבדיה.

23.11.2010

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד ותרגילי נשימה

בכל חשבונות הראיה וקביעת החודש והתקופה בלוח היהודי, השעה היא בת 1080 חלקים.

כתב הרמב``ם [הל` קידוש החודש פרק ו הלכה ב]: ``היום והלילה ארבע ועשרים שעות בכל זמן, שתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים.

הראשית חכמה כתב בזה דבר נפלא ומדהים [שער האותיות - אות ה] שהשעה התחלקה ל1080 מכיון ש-1080 נשימות אדם נושם בשעה.
הקביעה היא שאדם בריא נושם בין 16 ל-18 מחזורי נשימות בדקה. נכפיל 18 נשימות כפול שישים דקות = 1080.

על כך כותב רבינו הראשית חכמה דבר מעורר מאוד: ``ואחר ש-1080 חלקים אלו שבשעה, הם 1080 נשימות שאדם מנשף, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ארבע אותיות הנותן בו חיות הנשימה ההיא, וזהו כי על כל מוצא פי ה` יחיה האדם. וכיון שהשם יתברך הוא נותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא.

האותיות יה - וה הן על פי זאת אותיות הנשימה, השאיפה והנשיפה.



בזמן התפילה היומית בבית הכנסת נהוג ברוב הזמן שלא להשמיע קול, אלא לכבד את הדממה ובדרך זאת גם את תפילתו של הזולת. זאת למעט בזמן 'קריאת שמע' שאותה נהוג לומר בחצי קול, בדרך שישמע הקול במתינות בסביבת המתפלל הקרובה.
אפשר למצוא חיזוק למנהג זה בהקשר למספר הנשימות בדקה על פי חישוב הפסוק:
'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'
מנין פסוק זה, שהוא החשוב ביותר בכל התפילה, הוא בגימטריה 1118. המספר 1118 הוא קרוב מאד למספר 1080 שהוא, כאמור, מספר הנשימות בשעה.
זאת משמעות שהיא מעבר לצרוף מקרים פשוט.
תפילת 'קריאת שמע' מחזקת את הקירבה בין צמד המושגים 'נשמה' ו'נשימה'.
'קריאת שמע' הופכת את התפילה גם לכלי בריאותי להסדרת דרכי הנשימה.

ההפרש בין 1118 ל-1080 הוא 38. המספר 38 בצרוף 1 הוא 39, שהם מנין אותיות ט''ל.

19.11.2010

חיים בהפרעה - השואה כחוויה מתקנת נפש

פריצתה של מחלה נפשית היא אחת הטלטלות הקשות בחיי משפחה. לפתע החיים מתנפצים לרסיסים. אדם מוכר ואהוב משנה פתאום את פניו.
"ליווי משפחתי מתחייב בעיקר באשפוזים ראשונים כשיש אי בהירות גדולה פחד ובלבול" אומר ד"ר צבי פישל מנהל המחלקה הסגורה בבית החולים גהה. "אבל עדיין כמה שאנחנו נתמוך ונסביר למשפחה יש כברת דרך לעבור בעצמה וזה לא פשוט."
חיים בהפרעה בעמוד S24 מתוך נובמבר 05, 2010 מוסף מתוך ישראל היום

הסטיגמה שבה חיים ניצולי השואה, הידועה גם כ''מכה השמונים ואחת'', תרמה רבות להתפרצות מחלות נפש בקרב ניצולי שואה ובניהם.
על החברה הישראלית לעבור עדיין דרך ארוכה מאד כדי להטמיע את השואה כחוויה מרפאת ומתקנת, כמו שעשו מרבית ניצולי השואה בעצמם.
בינתיים, כל מי שמזוהה עם הנושא עלול להפוך בקלות לקורבן של הממסד הרפואי והחברתי האוחז בקרנות המזבח.