‏הצגת רשומות עם תוויות איכות הסביבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איכות הסביבה. הצג את כל הרשומות

27.10.2017

ציורי קיר עירוניים של פנים עם צמחייה טבעית כשיער

בַּחֲצִי הַכַּדּוּר הַדְּרוֹמִי
שׂוֹרֵר הָאָבִיב בַּהֲדָרָיו
כַּאֲשֶׁר אֶצְלֵנוּ הַסְּתָו

צְמָחָיו הִגִּיעוּ לְכָאן
אַךְ הָעוֹנוֹת שֶׁלָּהֶם
נִשְׁאֲרוּ כְּמוֹ שָׁם

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה
בְּעֵת הַשַּׁלֶּכֶת הָעֲרוּמָה
וּבָאָרֶץ הֵם בַּפְּרִיחָה


23.10.2017

גוֹלוּם שַׁד הַטַּבָּעוֹת

גוֹלוּם שַׁד הַטַּבָּעוֹת
הִגִּיעַ מִנְּיוּ זִילַנְד
לְרַחֵף מֵעַל כֻּלָּם

אֵינוֹ פֹּה וָשָׁם
הִתְגַּלְּמוּת הַקוֹפִּי פֵּיְיסְט
מַעֲתִיק מַדְבִּיק מֻשְׁלָם

דֶּבֶק קֶמַח וְעִתּוֹן
בְּרֵיחַ מִטְבָּח קָטָן
הִשְׁתַּלֵּט עַל הָעוֹלָם


10.10.2017

התרבות העירונית

לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו. סופרים, ציירים ויוצרים הפיקו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבנית. ספרות קלאסית ומימי הביניים כוללת ז'אנר של תיאורים אשר מתייחסים לכך. מחברים מודרניים ידועים בתיאורים מרתקים של ערי מגוריהם. ייצוגים קולנועיים מוקדמים של ערים במאה העשרים תיארו אותן בדרך כלל כמרחבים טכנולוגיים יעילים עם מערכות תפקוד מושלמות. בשנות השישים, בעקבות גודש התחבורה, החלו להופיע ספרות, סרטים וצורות אחרות של תרבות פופולרית אשר סיפקו חזיונות של ערים עתידיות דיסטופיות. הסיכוי והסיכון של התרחבות העיר, ושל עולם שבו התלות ההדדית בין ערים רבה יותר, הולידה חזיונות של עולם מקיף אחד בעל מאפיינים שונים ומנוגדים לעיתים.
חקר התרבות האורבנית עוסק במכלול השימושים העירוניים וביחסי הגומלין ביניהם, שעניינם הגדרת העירוניות כרקמה של חיי היומיום. הוא בוחן מערכת מורכבת של גורמים המכוונים ומעצבים את חייו של הצרכן האורבני, וכן את התחביר והדקדוק של הנוף העירוני. התרבות האורבנית, שהיא מפגש מורכב בין הון לזהויות, הופכת לתחום דעת אינטגרטיבי, מושא למחקר רב-תחומי מקיף. תחומי המחקר נעים מאדריכלות אורבנית, גיאוגרפיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה עירונית ועיצוב תרבות, ועד לסמנטיקה של הכרך וייצוגיו הפוליטיים, המגדריים והמעמדיים.
התרבות האורבנית היא חוויית יסוד של ייצור ושל צריכה בעבור תושבי העיר ומשתמשיה: מבקרים, תיירים, אמנים, עובדים, עוברי אורח, חסרי בית, אנשי עסקים. תהליך העיור המודרני, שהפך לגורם היסטורי משמעותי מאז סוף ימי הביניים, והגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20, יצר תופעה כלל-עולמית הניזונה מתנועה של כסף ואנשים. הצריכה התרבותית, אמנות, אוכל, אופנה, מוזיקה, תיירות, והתעשיות המספקות אותה, מייצרות את הכלכלה הפיזית והסימבולית של העיר ומסמנות את הנוף ואת החלל העירוני במושגים של שליטה וכוח. העיר הופכת לצומת המפגיש בין קבוצות פוליטיות, אתניות ומעמדיות לבין אופני שיח המייצרים משמעויות. היא מתפקדת כמנגנון ייצור ענקי של סחורות ושל ייצוגים תרבותיים. היכולת לקרוא עיר וליישם את הקריאה זו באמצעות תכנון, בנייה, הקצאת משאבים, פעילות פוליטית וכן הלאה, והוויכוח על אודות הקריאה הנכונה, מובילים בסופו של דבר לדיון בשאלות של כוח והון סימבולי מצד אחד, ובשאלה מהם החיים הראויים, הטוב האנושי, מצד אחר. בדיון זה נוטלות חלק קבוצות אינטרסים שונות המציבות סדרי יום שונים. אלה משתנים בהתאם להקשרים היסטוריים מתחלפים.
אין דומה קריאה מודרניסטית של עיר לקריאה פוסט-מודרניסטית. העיר המודרנית של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מתאפיינת בסדר סטרוקטורלי מוקפד: מערכת צירים, שדרות ומבני שלטון, בתוך לוגיקה רב-מערכתית כוללת. תכנון הנוטה אל הפוסט-מודרניות מבליט ממדים אחרים: הניקיון והפונקציונליות המודרניסטיים עשויים להתחלף במודלים של העיר ההיברידית, העיר המעורבת, הדחוסה, המוכנה לקלוט אל תוכה מערכות של כלאיים, המחברת בין נוף המגדלים לבין הבנייה המקומית הנמוכה. עיר זו מתמודדת עם השוני ועם ההבדלים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות, ונותנת לכך ביטוי בתכנון ובביצוע האורבניים. היא מבקשת לראות בהתגוונות הסגנונית, התרבותית והאתנית ברבעיה השונים של העיר מפתח לכינונה של חיוניות עירונית. העיר שוב אינה אתר חילוני שקוף, המזוהה בדרך כלל עם הסמליות הגברית. היא עוברת תהליך של פמיניזציה שבסופו נוצר מרחב חדש, שבו יש מקום לזהות נשית ולצרכים נשיים. היברידיות זו תתקשר גם לקבוצות מיעוט נוספות, בעלות רקע מעמדי ואתני שונה. התכנון הפוסט-מודרני אמור להביא בחשבון את המפגש המורכב של צרכים רב-תרבותיים מגוונים המסתופפים יחד בכרך אחד.
מימד נוסף קשור לצורה שבה העיר מסמנת את עצמה לקהליה. מבנה הכוח המודרני הבליט את הבניינים המפוארים, שסימנו עוצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית. הבניינים הפוסט-מודרניים, ובייחוד מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים, ממשיכים ומעצימים את הקו הרציונליסטי של המודרניות, אך גם מעניקים לו משמעות נוספת. המגדלים שחזיתם אטומה וסודית מייצרים קו רקיע מפוסל שנועד להבליט את העוצמה הפיננסית של ההון הרב-לאומי, הון שזרימתו חופשית ואנונימית. הנראות הפיזית של הבניינים אינה מגלמת את משמעותם, משמעות ההון והכוח. זו נותרת במובן מסוים סמויה מן העין. מגדלי התאגידים הגדולים ממלאים את רחובותיהן של ערי העולם ומסמנים את התנועה החופשית של האותות בתוך חלל כמו-וירטואלי. דרך חלל זה זורם מידע מקודד, דמיוני ומופשט בתוך הרשת. עוצמתו קורנת מהשתקפויות האור הנופלות על מגדלי הזכוכית ומאין-ספור המסכים שהעיר מוקפת בהם: שלטי פרסומת, כתובות ניאון, נתוני תנועה, שידורי וידיאו המוקרנים בצמתים ומעל חזיתות הבתים, ועוד.
האורבניות בת זמננו מבליטה את האידאולוגיה של הצריכה. לעומתה, האורבניות המודרנית הבליטה את האידאולוגיה של הייצור. הייצור הפך לדומיננטי מאז המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, וביתר שאת בעידן התיעוש והפיתוח הטכנולוגי במאות ה-19 וה-20. העיר הפכה לאתר ענקי של סחורות ממשיות וסימבוליות, לאוסף רבגוני של אפשרויות. הניסיון הפוסט-מודרני מקצין חוויה זו. תמונה זו מוקרנת על המשתמש העירוני, גם כשהוא שרוי בתנועה קדחתנית ברחובות העיר: מצד אחד הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מחוויית ההמון. מצד שני הוא נוהג כזיקית אנושית, משתדל לעטות על עצמו מסכות וייצוגים חדשים כדי לכונן את אישיותו הייחודית מול התפאורה האנונימית של הכרך. מרכזי הקניות משתלבים היטב בתוך מערכת זו. הם ממוקמים בתוך מרכזי הערים או בפרווריהן, במשולב עם מערכות להסעת המונים. מערכות אוטונומיות אלה פועלות כמכונות של צריכה ומאפיינות את העיר המופרטת של ההווה. הקניונים הגדולים, שיאה של מכונת הצריכה, הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן ההוויה האורבנית ומן האופן שבו בני האדם מתַקְשרים עם אובייקטים ועם סובייקטים אחרים. תקשורת זו, שלבשה צורה של אקסטזה כמו-דתית בחברת הראווה, לא איחרה לברוא קתדרלות תאטרליות כמידתה. כנסיות הצריכה הפכו לסימן היכר של האורבניות העכשווית. תרבות זו יוצרת חוויה מרוכזת ודחוסה, המצמצמת כל מרכיב אדריכלי שאינו משרת את מטרותיה. כך, לדוגמה, מובלטת החזית על חשבון הפנים. פני השטח מחליפים את העומק. הממד החזותי הדו-ממדי גובר על הממד הנפחי. החזית ניבטת אל הנוסע החולף בכביש המהיר. בדמיונו מתרקמת העיר כחויה סינמטוגרפית. דומה כי לשלושת הממדים הקלאסיים – אורך, רוחב, גובה – נוסף עתה ממד רביעי של תנועה, זמן.
העיר המודרנית נחווית כדימוי, כרצף מופשט של צבעים, אורות ומתארים. מימד זה מעצים את המרחב האורבני והופך אותו לתמונה משתנה של תשוקות וציפיות. העיר התמכרה למדיה וכיום היא מעוצבת על פי הראיה שלה. העיר נתפשת כמוצר ויזואלי. נוצרת תפאורה של העיר, באמצעות החוש החזק ביותר. נקודות ציון העירונית המסורתיות, שהן מבנים או מונומנטים בולטים במיוחד המזוהים עם העיר, הפכו להיות חלק מהתרבות החזותית. נקודות ציון הן בניינים מיוחדים, פסלים ועמודי הנצחה, כיכרות, גשרים, מגדלים וכדומה, שהם בעלי משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. נקודות הציון מקלות על ההתמצאות בעיר ומשמעותיות ביצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. כיום קיימת דומיננטיות ויזואליות, ונקודות הציון הן מוקד לראווה האנושית.

9.10.2017

העיר המואנשת

ראשי פרקים:
מקורות העיר המודרנית
תכנית האב של העיר
התרבות העירונית
הביקורת על העיר
העיר כאורגניזם אנושי

מקורות העיר המודרנית
שלושה רבעים מאוכלוסית התבל יתגוררו בערים בתוך עשרות שנים אחדות. העיר היא נושא רחב היקף אשר קל מאד לאבד את הכיוון במסגרת העיסוק בו, אך ההאנשה היא היא עיקרון מנחה מצוין לניתוח כולל של התהליכים שמתרחשים בה. העיר היא הגנרטור המרכזי של ההאנשה עבור המין האנושי. העיר היתה תמיד מפלט של סולידריות חברתית, מקור לקירבה וליצירה, לעומת הסביבה הטבעית שמקיפה אותה, אשר נשלטת על ידי הבדידות האנושית וכוחות שאין שליטה עליהם. למרות התדמית השלילית שלה כמרכז של עוני, חולי ופשע, העולם הופך להיות עירוני ברובו, כי העיר היא פתרון למשבר הסביבתי. מראשית קיומה העיר היתה דימוי מואנש, ספונטני או מתוכנן. קיים שיתוף פעולה היסטורי בין מתכנני הערים לאנשי הרפואה למען יצירת העיר הבריאה. במהלך הדורות התפתח השימוש במודלים אנטומיים לצורך תכנון העיר. מהפכות המידע המודרניות הפכו את בני האדם למודעים יותר לעצמם ובמקביל לבעלי כלים טובים יותר להביע את עצמם. לכן אין טבעי יותר בימינו מאשר לאחד בין המראות והמידע אודות הגוף האנושי עם המראות והמידע אודות העיר באמצעות מפות מואנשות חדשות. המפות המואנשות העירוניות, חדשות וישנות כאחד, מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם במרקם העירוני בצורה הישירה ביותר. בני האדם שחיים בעיר צמאים להאנשות אלה גם לצורך טיפוח הקשר החברתי. בעתיד החיבור בין האדם למערכות העירוניות יתקיים כשילוב קיברנטי. ההאנשה לא תהיה דימוי תכנוני או תיאורי בלבד, היא תהפוך למהות הקיומית. המערכות העירוניות יהיו שזורות במלואן במערכות האנושיות באמצעות תהליך התפתחותי דינאמי.
יריחו, המתוארכת למאה השמינית לפני הספירה , היא בין הערים המוקדמות ביותר הידועות לארכיאולוגים. בשנות האלף הרביעי לפנה"ס הפרחו ציוויליזציות מורכבות בעמקי נהרות של מסופוטמיה, הודו, סין, ומצרים . חפירות באזורים אלה גילו חורבות ערים המיועדות לסחר, לפוליטיקה או לדת. בחלקן היו אוכלוסיות גדולות, צפופות , אך אחרות ביצעו פעילויות עירוניות בתחומי הפוליטיקה או הדת ללא אוכלוסיות גדולות. בערים העתיקות המוקדמות של הציוויליזציה בעמק האינדוס משנת 2600 לפנה"ס, היתה אוכלוסייה של 50,000 או יותר ומערכת תברואה מתוחכמת. הערים המתוכננות של סין נבנו על פי עקרונות מקודשים על מנת להיות מיקרוקוסמוס שמימי. הערים המצריות העתיקות מהן בצורת ריבוע ומתוכננות מאוד, עם רשת דיור מינימליסטית של חדרים לעובדים ודיור משוכלל עבור המעמדות הגבוהים. במסופוטמיה, הציביליזציה השומרית , ואחריה אשור ובבל, הקימו ערים רבות, אשר נשלטו על ידי מלכים וקיימו מערכת ניהול באמצעות כתב יתדות. הפיניקים הקימו אימפריית המסחר משגשגת לחופי הים התיכון באלף הראשון לפנה"ס, שהקיפה ערים רבות וביניהן קרתגו וקאדיז. עיר הפוליס היוונית היא אחד המושגים החשובים הבסיסיים בהיסטוריה, מכיוון שבזכות הוגי הדעות שפעלו בה צמחו רוב ממושגי היסוד של הציביליזציה המודרנית. ביבשת אמריקה העתיקה, מסורות עירוניות מוקדמות התפתחו באמריקה התיכונה ובהרי האנדים. המרכזים העירוניים הראשונים שפותחו כללו כ-30 מרכזים בצפון פרו, אשר פרחו  בין המאה ה-30 למאה ה-18 לפנה"ס. המאיה, האינקה והאצטקים, הן תרבויות מאוחרות הרבה יותר, אשר התבססו על המסורות העירוניות הקדומות.
חלק גדול מסיפור התרבות האנושית נקבע בערים. בפרט, התפתחות מוסדות ומוסדות העל, כמו בתי משפט, חוק וחוקה, בנקאות, גילדות של מומחים, ספריות, אוניברסיטאות וכיוצא באלה. תהליכי התמחות בצורתם הקיצונית התקיימו ועודם מתקיימים אך ורק בערים. השליט והביורוקרט, המשפטן והפילוסוף, המדען והמהנדס, האדריכל והבנאי, כל אלו נוצרו בערים, התפתחו בערים וקיומם אפשרי רק בעיר, היכן שמתקיים המפגש ההכרחי בין צורך, אפשרות והזדמנות.
בימינו, בעידן הגלובליזציה, עיר גלובלית היא עיר מתמחה המהווה נקודה מרכזית בעלת השפעה כלכלית, חברתית תרבותית או פוליטית ישירה ומוחשית על הזירה הבינלאומית. ערים גלובאליות מוגדרות כבעלות קשר ישיר, שאינו מוגבל למיקומן הגאוגרפי, עם העולם החיצוני סלי התווך של מדינת הלאום. בעיר זו מרוכזים משרדי המטה של חברות מקומיות ובינלאומיות, מרכזי הבנקים הגדולים, הבורסה למסחר בניירות ערך ובתי עסק רבים המשרתים את הגורמים הפיננסיים השונים, לצד שירותים נלווים, כמו תחבורה בינלאומית ענפה. ערי העולם הקלאסיות הן ניו יורק, טוקיו, לונדון ופריז.

תכנית האב של העיר
הערים, המאופיינות בצפיפות אוכלוסייה , מצטיינות בתפקודים סימבולית ובתכנון עירוני תואם לכך מזה אלפי שנים. הציוויליזציה והעיר התפתחו בעקבות התפתחות החקלאות , אשר אפשרה ייצור של עודפי מזון, ובכך חלוקה חברתית של עבודה, עם ריבוד חברתי במקביל, ומסחר. בערים הראשונות הופיעו לעתים קרובות אסם, לפעמים בתוך מקדש. כך נוצר הדפוס החברתי שיצר את הדפוס התכנוני.
המבנה העירוני של העיר בדרך כלל עוקב אחר אחד או יותר דפוסי היסוד הגיאומטריים: קו, מרובע, מעוגל, מעוקל, ושילוב ביניהן במקרים רבים בצורת המניפה. הסביבה הפיזית בדרך כלל מגבילה את הצורה שבה נבנית עיר. אם ממוקמת על ההר, היא עשויה להסתמך על טרסות וכבישים מתפתלים. צורת העיר יכולה להיות מותאמת לאמצעי הקיום, למשל חקלאות או דיג. היא עשויה להיות ערוכה עבור הגנה אופטימלית מהאויב בהתחשב בנוף שמסביב. מעבר לתכונות גיאומורפיות אלה, ערים יכולות לפתח דפוסים פנימיים, בשל צמיחה טבעית או תכנון ערים.
במבנה המעוגל, כבישים ראשיים מתכנסים בנקודה מרכזית. צורה זו יכולה להתפתח מצמיחה רצופה לאורך זמן, עם עקבות קונצנטריים של חומות העיר כסימון גבולות העיר העתיקה. בהיסטוריה החדשה יותר, צורות אלה נוצרו על ידי כבישי הטבעת סביב מרכז העיר, שלעיתים באו במקום חומות ותעלות מים עתיקות. מערכת של רחובות עיר ישרים בשתי וערב מדויק המכונה גריד שימשה במשך אלפי שנים באסיה, אירופה, ואמריקה, ומהווה דגם דומיננטי גם היום. העיר היוונית העתיקה, אשר היתה נפוצה בשימוש ברחבי הים התיכון ההלניסטי היא בעלת מבנה גריד עם רובעים יעודיים. במדינות העיר העצמאיות היווניות, שנקראו 'פוליס', קם איגוד של אזרחים בעלי קרקעות שהרכיבו את העיר באופן קולקטיבי ודמוקרטי. האגורה, הכיכר המרכזית, היתה מרכז של חיי ספורט, אמנות, אינטלקט, דת ופוליטיקה. עלייתה של האימפריה הרומאית הביאה את אוכלוסיית העיר למיליון נפש. תחת סמכותה , רומא שינתה והקימה ערים רבות, קולוניות, עם אותם עקרונות האדריכלות העירונית, העיצוב והחברה.
הערים שמשו כמקלטים עונתיים קהילתיים, לעיתים כבסיס לארגון צבאי מתגונן או פולש, במקביל לתפקוד הכלכלי שלהן.
ערים מילאו תפקיד מכריע בהקמת כוח פוליטי על שטח, ומנהיגים עתיקים כמו אלכסנדר הגדול הקימו ויצרו אותם בלהט. תוכניות ערים מבוססות על צרכי הגנה ושיטור הן נפוצות, ובכל עיר קדומה וגם בערים מודרניות רבות, המצודות והבסיסים הצבאיים ותחנות ודרכי השיטור בתוכה ובסמוך לה הם חלק חשוב מהמבנה שלה.
העיר המוסלמית במזרח התיכון בנויה בעיקר מרחובות צרים וצפופים הנועדו ליצירת צל ומחסה מפני השמש. העיר מורכבת מעיר עתיקה בנויה סביב לשוק ממנו יוצא מעבר צר אל עבר מרכז מסחרי חדש ואותו חוצה מסילת רכבת. בין העיר העתיקה למרכז החדש מצויים אזורי מעבר למגורים כאשר בני המעמד הנמוך גרים בסמיכות למרכז העיר העתיקה ובני המעמד הגבוהה בקצה העיר החדשה. בשולי העיר העתיקה מצויים אזורי תעשייה.
העיר הסינית בנויה לפי תכנון של תורת הפנג שואי מצפון לדרום כאשר במרכז מצויים המקדשים וארמון המלך ומסביבם שכונות המגורים. את העיר מקיפה חומה גבוהה ומסביבה תעלת מים רחבה.
באפריקה , ערי היורובה, שהן ערים באזור ניגריה ומערב אפריקה המצויות מדרום למדבר סהרה הבנויות על דרכי שיירות וברובן גם חקלאיות.
ערים רוסיות מסורתיות בנויות לרוב סביב מצודת שילטון בנויית חומה הקרויה 'קרמלין'.
הערים הקומוניסטיות במזרח אירופה הן ערים בעלות כיכרות גדולות ורחבות עם סמלי הקומוניזם בתוכם. מאפייני העיר הם מבני ציבור בסגנון 'עוגת החתונה', דירות סטנדרתיות למעמד הפועלים, רכבת תחתית המשמשת גם בתור מקלט או עיר תת-קרקעית. בנוסף חוצים את העיר כבישי טבעת רבים ומסלולי טבעת של רכבת תחתית.
העיר בצפון אמריקה בנויה בדרך כלל דגם של שתי וערב, עם בעלי שמות של אותיות לטיניות ומספרים היוצאים מתוך בית העיריה הנמצא במרכז העיר, במרכז יש שדרה מרכזית, ה'מול', ובה מרוכזים בנייני השלטון או מוסדות תרבות מרכזיים.
העיר של ילידי אמריקה הקדומים בנויה מסביב לכיכר מרכזית בה פזורים מקדשים רבים, בצידה האחד אזור תעשייה המיועד לעובדי המקדשים ובצידה השני ארמון המלך. ליד אזור המקדשים מצוי אזור המגורים.
ההתיישבות העירונית התרחבה מאד מעבר לגבולות המסורתיים של העיר, בצורה של אזורים עירוניים. ביזור ופיזור של תפקידים עירוניים, מסחרי, תעשייתי, מגורים, תרבותי, פוליטי, שינה את משמעותו של המונח 'עיר' וקרא תיגר על גיאוגרפים המבקשים לסווג שטחים על פי דגם כפרי או עירוני בלבד. אזורים עירוניים כוללים פרברים וצירים בין עירוניים המאורגנים סביב הצרכים של הנוסעים בהם. לעיתים שולי הערים מאופיינים במידת עצמאות כלכלית ופוליטית. כתוצאה מכך, ערים רבות מאד הן כיום חלק מהנוף האורבני הרצוף שנקרא מכלול עירוני, אגד ערים, או מגלופוליס, וביניהן מובילות כל הערים הגלובליות.

התרבות העירונית
לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו. סופרים, ציירים ויוצרים הפיקו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבנית. ספרות קלאסית ומימי הביניים כוללת ז'אנר של תיאורים אשר מתייחסים לכך. מחברים מודרניים ידועים בתיאורים מרתקים של ערי מגוריהם. ייצוגים קולנועיים מוקדמים של ערים במאה העשרים תיארו אותן בדרך כלל כמרחבים טכנולוגיים יעילים עם מערכות תפקוד מושלמות. בשנות השישים, בעקבות גודש התחבורה, החלו להופיע ספרות, סרטים וצורות אחרות של תרבות פופולרית אשר סיפקו חזיונות של ערים עתידיות דיסטופיות. הסיכוי והסיכון של התרחבות העיר, ושל עולם שבו התלות ההדדית בין ערים רבה יותר, הולידה חזיונות של עולם מקיף אחד בעל מאפיינים שונים ומנוגדים לעיתים.
חקר התרבות האורבנית עוסק במכלול השימושים העירוניים וביחסי הגומלין ביניהם, שעניינם הגדרת העירוניות כרקמה של חיי היומיום. הוא בוחן מערכת מורכבת של גורמים המכוונים ומעצבים את חייו של הצרכן האורבני, וכן את התחביר והדקדוק של הנוף העירוני. התרבות האורבנית, שהיא מפגש מורכב בין הון לזהויות, הופכת לתחום דעת אינטגרטיבי, מושא למחקר רב-תחומי מקיף. תחומי המחקר נעים מאדריכלות אורבנית, גיאוגרפיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה עירונית ועיצוב תרבות, ועד לסמנטיקה של הכרך וייצוגיו הפוליטיים, המגדריים והמעמדיים.
התרבות האורבנית היא חוויית יסוד של ייצור ושל צריכה בעבור תושבי העיר ומשתמשיה: מבקרים, תיירים, אמנים, עובדים, עוברי אורח, חסרי בית, אנשי עסקים. תהליך העיור המודרני, שהפך לגורם היסטורי משמעותי מאז סוף ימי הביניים, והגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20, יצר תופעה כלל-עולמית הניזונה מתנועה של כסף ואנשים. הצריכה התרבותית, אמנות, אוכל, אופנה, מוזיקה, תיירות, והתעשיות המספקות אותה, מייצרות את הכלכלה הפיזית והסימבולית של העיר ומסמנות את הנוף ואת החלל העירוני במושגים של שליטה וכוח. העיר הופכת לצומת המפגיש בין קבוצות פוליטיות, אתניות ומעמדיות לבין אופני שיח המייצרים משמעויות. היא מתפקדת כמנגנון ייצור ענקי של סחורות ושל ייצוגים תרבותיים. היכולת לקרוא עיר וליישם את הקריאה זו באמצעות תכנון, בנייה, הקצאת משאבים, פעילות פוליטית וכן הלאה, והוויכוח על אודות הקריאה הנכונה, מובילים בסופו של דבר לדיון בשאלות של כוח והון סימבולי מצד אחד, ובשאלה מהם החיים הראויים, הטוב האנושי, מצד אחר. בדיון זה נוטלות חלק קבוצות אינטרסים שונות המציבות סדרי יום שונים. אלה משתנים בהתאם להקשרים היסטוריים מתחלפים.
אין דומה קריאה מודרניסטית של עיר לקריאה פוסט-מודרניסטית. העיר המודרנית של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מתאפיינת בסדר סטרוקטורלי מוקפד: מערכת צירים, שדרות ומבני שלטון, בתוך לוגיקה רב-מערכתית כוללת. תכנון הנוטה אל הפוסט-מודרניות מבליט ממדים אחרים: הניקיון והפונקציונליות המודרניסטיים עשויים להתחלף במודלים של העיר ההיברידית, העיר המעורבת, הדחוסה, המוכנה לקלוט אל תוכה מערכות של כלאיים, המחברת בין נוף המגדלים לבין הבנייה המקומית הנמוכה. עיר זו מתמודדת עם השוני ועם ההבדלים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות, ונותנת לכך ביטוי בתכנון ובביצוע האורבניים. היא מבקשת לראות בהתגוונות הסגנונית, התרבותית והאתנית ברבעיה השונים של העיר מפתח לכינונה של חיוניות עירונית. העיר שוב אינה אתר חילוני שקוף, המזוהה בדרך כלל עם הסמליות הגברית. היא עוברת תהליך של פמיניזציה שבסופו נוצר מרחב חדש, שבו יש מקום לזהות נשית ולצרכים נשיים. היברידיות זו תתקשר גם לקבוצות מיעוט נוספות, בעלות רקע מעמדי ואתני שונה. התכנון הפוסט-מודרני אמור להביא בחשבון את המפגש המורכב של צרכים רב-תרבותיים מגוונים המסתופפים יחד בכרך אחד.
מימד נוסף קשור לצורה שבה העיר מסמנת את עצמה לקהליה. מבנה הכוח המודרני הבליט את הבניינים המפוארים, שסימנו עוצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית. הבניינים הפוסט-מודרניים, ובייחוד מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים, ממשיכים ומעצימים את הקו הרציונליסטי של המודרניות, אך גם מעניקים לו משמעות נוספת. המגדלים שחזיתם אטומה וסודית מייצרים קו רקיע מפוסל שנועד להבליט את העוצמה הפיננסית של ההון הרב-לאומי, הון שזרימתו חופשית ואנונימית. הנראות הפיזית של הבניינים אינה מגלמת את משמעותם, משמעות ההון והכוח. זו נותרת במובן מסוים סמויה מן העין. מגדלי התאגידים הגדולים ממלאים את רחובותיהן של ערי העולם ומסמנים את התנועה החופשית של האותות בתוך חלל כמו-וירטואלי. דרך חלל זה זורם מידע מקודד, דמיוני ומופשט בתוך הרשת. עוצמתו קורנת מהשתקפויות האור הנופלות על מגדלי הזכוכית ומאין-ספור המסכים שהעיר מוקפת בהם: שלטי פרסומת, כתובות ניאון, נתוני תנועה, שידורי וידיאו המוקרנים בצמתים ומעל חזיתות הבתים, ועוד.
האורבניות בת זמננו מבליטה את האידאולוגיה של הצריכה. לעומתה, האורבניות המודרנית הבליטה את האידאולוגיה של הייצור. הייצור הפך לדומיננטי מאז המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, וביתר שאת בעידן התיעוש והפיתוח הטכנולוגי במאות ה-19 וה-20. העיר הפכה לאתר ענקי של סחורות ממשיות וסימבוליות, לאוסף רבגוני של אפשרויות. הניסיון הפוסט-מודרני מקצין חוויה זו. תמונה זו מוקרנת על המשתמש העירוני, גם כשהוא שרוי בתנועה קדחתנית ברחובות העיר: מצד אחד הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מחוויית ההמון. מצד שני הוא נוהג כזיקית אנושית, משתדל לעטות על עצמו מסכות וייצוגים חדשים כדי לכונן את אישיותו הייחודית מול התפאורה האנונימית של הכרך. מרכזי הקניות משתלבים היטב בתוך מערכת זו. הם ממוקמים בתוך מרכזי הערים או בפרווריהן, במשולב עם מערכות להסעת המונים. מערכות אוטונומיות אלה פועלות כמכונות של צריכה ומאפיינות את העיר המופרטת של ההווה. הקניונים הגדולים, שיאה של מכונת הצריכה, הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן ההוויה האורבנית ומן האופן שבו בני האדם מתַקְשרים עם אובייקטים ועם סובייקטים אחרים. תקשורת זו, שלבשה צורה של אקסטזה כמו-דתית בחברת הראווה, לא איחרה לברוא קתדרלות תאטרליות כמידתה. כנסיות הצריכה הפכו לסימן היכר של האורבניות העכשווית. תרבות זו יוצרת חוויה מרוכזת ודחוסה, המצמצמת כל מרכיב אדריכלי שאינו משרת את מטרותיה. כך, לדוגמה, מובלטת החזית על חשבון הפנים. פני השטח מחליפים את העומק. הממד החזותי הדו-ממדי גובר על הממד הנפחי. החזית ניבטת אל הנוסע החולף בכביש המהיר. בדמיונו מתרקמת העיר כחויה סינמטוגרפית. דומה כי לשלושת הממדים הקלאסיים – אורך, רוחב, גובה – נוסף עתה ממד רביעי של תנועה, זמן.
העיר המודרנית נחווית כדימוי, כרצף מופשט של צבעים, אורות ומתארים. מימד זה מעצים את המרחב האורבני והופך אותו לתמונה משתנה של תשוקות וציפיות. העיר התמכרה למדיה וכיום היא מעוצבת על פי הראיה שלה. העיר נתפשת כמוצר ויזואלי. נוצרת תפאורה של העיר, באמצעות החוש החזק ביותר. נקודות ציון העירונית המסורתיות, שהן מבנים או מונומנטים בולטים במיוחד המזוהים עם העיר, הפכו להיות חלק מהתרבות החזותית. נקודות ציון הן בניינים מיוחדים, פסלים ועמודי הנצחה, כיכרות, גשרים, מגדלים וכדומה, שהם בעלי משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. נקודות הציון מקלות על ההתמצאות בעיר ומשמעותיות ביצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. כיום קיימת דומיננטיות ויזואליות, ונקודות הציון הן מוקד לראווה האנושית.

הביקורת על העיר
אנחנו נוהים אחרי סדר יום עירוני, אחרי עירוניות. אך מקצוע העיצוב והתכנון העירוני נמצא בימינו במבוכה תיאורטית ופרקטית. אף אחד לא ממש מסוגל להסביר או להגדיר סדר יום זה. זו מעין סיסמה אופנתית שכולם מאמצים. איך אפשר להסביר את חוסר התכלית והיעדר הביקורתיות. שאלה זו חשובה במיוחד לאור הדינמיות והתנודות אשר אנו עדים להם בכל המישורים של דפוסי החיים, דהיינו, השינויים במשטרים הפוליטיים, הפיכות בגישות כלכליות, וריבוי סגנונות וזרמים בתרבות העממית אשר מלווים אותנו בצורה כה מגוונת ללא הפסקה. העיר היא תופעה תרבותית, אך השיח סביבה הוא דל. כאשר מחפשים הסבר לתופעה משונה זאת, ניתן לפנות לשני כיוונים. האחד, יכול להיות שציבור המתכננים והאדריכלים עברו תהליך סוציאליזציה כאינטלקטואלים אורגניים, והם מזדהים הן עם המטרות והמשימות של המדינה והמזמין והן עם הפתרונות אשר בוצעו על יד אנשי המקצוע בעצמם, עד אשר הדעה השולטת היא של שביעות רצון וטריומפאליזם. הכיוון השני הוא לקרוא את שלוות הנפש המקצועית הרווחת כנובעת ממשבר אידיאולוגי עמוק. המתודולוגיה הבסיסית של מקצוע התכנון, ארכיטקטוני ועירוני, תקועה עדיין בתיאוריות, תפיסות ושיטות מיושנות. המקצוע נולד בעידן הטכנולוגיה הגבוהה בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז צמחו היישומים הפרקטיים של המדע האמפירי והפוזיטיביסטי בתחומים רבים: בין היתר במערכות הנדסה, לחימה, רפואה, תשתיות, גיאוגרפיה כמותית וכו'. באווירה של ביטחון עצמי רב נולדה ההנחה כי ניתן ליישם שיטות כמותיות הנדסיות מדוייקות אשר יעילותן הוכחה במערכות מכניות פיזיקאליות, במודלים של התנהגות אנושית פרטנית וקהילתית. בהתאם פותחו הגדרות כמותיות של תבחינים תכנוניים ונהלים המתייחסים לבית או לעיר כמכונה. המצב היום הוא שאנו ניצבים בפני תהפוכות חשיבתיות אשר מעמידות, אפילו במדעים מדוייקים, שאלות מהותיות לגבי האמיתות של העבר. לגבי תכנון ערים, נדמה כי המקצוע כבר איבד את הנשוא שלו – העיר. המבוכה על הגדרת העירוניות מעידה על חוסר היכולת לתפוש את העיר. הפרדיגמה הישנה מגדירה את העיר לפי פרמטרים כמותיים של שימושי קרקע, צפיפות, מרחק, קו בנין וכו'. המימדים הלא-מוחשיים כגון נוחיות, הזדהות, מעמד, קהילתיות, פרטיות, יופי, אף פעם לא שולבו לתוך המודלים. לכן אינם יכולים להוות מרכיב של עירוניות. יתרה מזאת, הפרדיגמה התכנונית הקלאסית היתה ונשארה תכנון למצב סופי. אולם העיר איננה מערכת. בכל רגע היא יצור אשר מתהווה, ויחסי גומלין בין הכוחות האנושיים, תרבותיים ופוליטיים בה רחוקים מלהיות ניתנים לכימות. חוסר היכולת של התכנון העכשווי לטפל בתהליכים ובהתהוות היום-יומית גורם לכך שהוא תמיד מאחר את המועד. לרוב, הטיעון של בקרה ושליטה הינו רק על הנייר. המתכננים, בניסיונם לתפוס את מהות הנשוא, העיר, עברו בעצמם תהליך של ניסוי ותהייה. המודל הנבחר עבר מן העיר כיצור טבעי, אורגניזם, הניתן לקטלוג כגון צמחים או ציפורים, לעיר כמכונה, מורכבת מגלגלי שיניים, מנופים ומנגנוני שעון. השלב האחרון בהתפתחות זו היא המודל של העיר כמערכת. כל מערכת מורכבת מתת-מערכות. לכל מערכת יש תשומות ותפוקות. על המערכת ניתן לשלוט על ידי זהוי היחסים בין התשומות והתפוקות וגורמים חיצוניים, והיחסים ניתנים לכימות ולתפעול.
למגורים בעיר יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. הטיפוס של איש המטרופולין, הלובש כמובן צורות מצורות שונות, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית. מאז ומעולם נחשבו עירוניים וכפריים שונים זה מזה, והמחקר המתקדם מציע לראשונה הסבר לתופעה מנקודת המבט של המוח. הממצאים מעידים בבירור כי מוח של עירוניים וכפריים עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעיר לבין מוחם של אנשים שגדלו בכפר או חיים בו. המוח העירוני דרוך יותר, לחוץ יותר, יש בו פעילות מוגברת באמיגדלה, אזור שמשחק תפקיד מרכזי בוויסות של לחץ, של איומים ושל פחדים. מצד שני, אזורי מגורים מאווררים עשויים לפגוע במרכיב מהותי אחר של הערים - חדשנות. מחקר בנושא מצא כי ערים צפופות וגדולות חדשניות פי כמה מערים דלילות וקטנות. זו אולי המשימה הכי גדולה של המתכננים: עיר ששומרת על המוח מפני השפעות שליליות, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות.
אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם האופייני לעיר הגדולה. מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות. אילו היו המגעים התמידיים עם אנשים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן העיר הקטנה, שבה האדם מכיר כמעט את כל מי שהוא פוגש ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל אחד, הוא היה מגיע למצב נפשי בל יתואר. היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו האיכותי והאי־יכולת להחליפו בזולתו. ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה. עניינם הוא קביעת תפקידו של הפרט בתוך הקולקטיב. תפקידה של העיר הגדולה הוא להוות זירה למחלוקות הללו ולניסיונות ליישבן.
העיר נפלה טרף למפלצת נדל”ן, שבונה לרוב באזורי ביקוש עשירים ומותירה לאנחות את שיכוני העניים המתפוררים והמטים לנפול, שם באמת צריך ליצור התחדשות עירונית.  במקום בתים קטנים יחסית וצנועים, מוקמים חדשות לבקרים על אותן התשתיות בניינים אדירי מימדים ומנוכרים לסביבתם, שמשנים את אופיה האורבני של העיר. המגיפה משקפת את פניה של החברה שסוגדת לערך אחד בלבד, כסף, גם אם זה בא על חשבון השכנים, הטבע והירוק, וגם על חשבון היופי הארכיטקטוני והאורבני. את הטענות יש להפנות לא רק אל היזמים והתושבים, שבאופן טבעי מבקשים להגדיל את הונם ואת בתיהם, ולא ממש מתעניינים בסביבתם או בשיקולים ארוכי טווח, אלא כלפי הרשות המוניציפלית האחראית על התכנון העירוני, רשות שמאפשרת להפוך מבנה חד קומתי לבניין בן עשר קומות והורסת במו ידיה את הקסם והאופי. צריך למצוא מודל אחר להתחדשות עירונית טובה, שתכלול הקפדה על שטחים ירוקים בתוך העיר, נגישות שנוצרת על ידי תחבורה ציבורית עם עדיפות להולכי רגל ואופניים, עירוב שימושים, ויצירת זהות מקומית ראויה. עיר בת קיימא כוללת שילוב של עקרונות סביבתיים וחברתיים, אך ההחלטות לגבי פיתוח העיר בימינו מתקבלות במקרים רבים כתוצאה של שיקולי אגו וכסף בלבד.

העיר כאורגניזם אנושי
העיסוק באורבניות חייב להביא בחשבון את המשטר הקפיטליסטי שבו אנו חיים ואת המצע הנפשי שהוא מבוסס עליו, את ים האנונימיות והשכפול שבו אנו מוקפים. כל הקניונים דומים זה לזה, וכך גם הכבישים המהירים והמחלפים. בהינתן שזו המציאות, עולה השאלה האם וכיצד ניתן לפתח התנגדות לאופייה הכופה של המערכת מבלי ליפול לתוך מלכודת רגשנית ונוסטלגית נוסח חזרה לטבע או לכפריות אנכרוניסטית. דומה כי תנאי מרכזי להגשמתה של אוטופיה אורבניסטית הוא ההישענות על הריבוי העירוני – ריבוי זהויות, תרבויות, מעמדות, מגדרים, צרכים ושימושים. ריבוי זה עשוי להצביע על דרך צנועה אך אפשרית ליצור פרגמנטציה במכונת השעתוק הגדולה הגורסת הכול. התכנון והביצוע האורבניים אמורים לאפשר ריבוי של סיפורים, לספק צרכים אנושיים מגוונים, לשמר את הזיכרון של קבוצות זהות שונות המרכיבות את העיר. יש להעמיד אסתטיקה של ריבוי כנגד האסתטיקה של הפחד שיוצר נוף המגדלים. אסתטיקה זו עשויה להביא להומניזציה של הפרקטיקה העירונית. להפוך את העיר למקום מפגש חופשי המעודד שותפות בדרמה החברתית השזורה מסיפוריהם ודמיונותיהם של בני העיר.
שאלת המפתח היא אפוא מהם התנאים המאפשרים לדרמה העירונית לעלות על הבמה. כמו כל דרמה טובה, גם העיר צריכה לעורר עניין, ליצור מתח, לנוע ולזרום בתוך המערכות השונות שלה, מבוקר עד ליל: לאפשר לצופים עירוניים, תושבים, עובדים ומבקרים לבחור מתוך מגוון של שימושים. לעתים, כמו בכל מחזה, גם העיר ניצבת בפני קונפליקט. אך כשם שבמחזה הקונפליקטים נפתרים לקראת סיום, כך גם בעיר. אין להיבהל מקונפליקטים, שהרי הקונפליקט מצוי בשורש ההתחככות. בקונפליקט הלא-אלים אפשר לראות מנוף לקידום ולשיפור מציאות החיים; הוא יכול לסייע לחלשים ולתרום לשיפור מעמדם של המיעוטים בעיר. שני חטאים אינם נסבלים כל עיקר: חדגוניות ושעמום עירוניים. הדרמה העירונית חייבת לרתק, לרגש, ללמד. רחובות העיר ורבעיה אמורים לספק מגוון של אפשרויות אנושיות, ליצור תנאים שיעודדו את המשתמשים להרכיב סיפורים נבדלים: איכותו של המרחב האורבני עומדת ביחס ישר ליכולתו ליצור דרמות מתחלפות בהתאם לרובע, לשכונה, לרחוב, בלט דינמי של הרחוב, בסגנון הפוטוריזם האיטלקי. 
העיר היא אפוא העיר האנושית, אורגניזם חי שאיבריו מלאי חיוניות. האיברים הם אוטונומיים בפעולתם, אך הם מתקשרים למרכז, ללב הפועם של העיר. בעיר מתקיים מיתאם בין הצרכים המגוונים של המשתמשים ומאפשר לכל אחד מהם לצפות, לשחק, לעבוד, בתוך הדרמה העירונית, במפגש החי והמרגש עם בני אדם אחרים. מטרה זו תושג אם הרקמה האורבנית תיצור הצלבה של פונקציות: מגורים, עבודה, בילוי, טיול, דו-שיח. עירוב זה בשימושי המרחב ובשימושי הזמן של אתרי העיר השונים יאפשר לעיר להיות אפקטיבית, כלומר לממש את תכונתה הבסיסית, הרבגוניות. זו תתגלה באופיים ובצבעיהם השונים של רובעי העיר, במגוון הצורות העירוניות ובריבוי השימושים הבו זמני של רחובות העיר. העיר האפקטיבית מפגישה בין רעיונות, כסף ודמיון; היא מספקת מתווה של סדר והתגוונות. היא יוצרת דימוי של יופי באמצעות הצורות העירוניות, נותנת מענה לצורך האנושי במשמעות, הנגזרת מתוך הניסיון העירוני ברגעי שקיקתו.
העיר היא אורגניזם אנושי - זה אחד הדימויים המקובלים. ההאנשה היא כמו נייר לקמוס. היא עיקרון מנחה מצוין לניתוח כולל של מקומות והתהליכים שמתרחשים בעיר. העיר היא הגנרטור המרכזי של ההאנשה עבור המין האנושי. הונדטווסר, האמן היהודי-אוסטרי צייר את העיר והבנין כסבך אורגאני הרמוני.
סייבורג, שם קיצור לאורגניזם קיברנטי, הוא הכינוי המקובל לישות שמכילה מרכיבים הן ביולוגים והן מלאכותיים מטבעם. לאותו אורגניזם יכולים להיות כישורים משודרגים ועל-אנושיים בעזרת אמצעים טכנולוגיים. המונח מסוגל להיות כל סוג של אורגניזם, כולל מערכות תשתית עירוניות שמשולבות בבני אדם. המושג מציג מודל התפתחותי מורכב של האורגניזם האנושי כמערכת דינמית ופתוחה להשפעת סביבתה, אשר התוצר המצטבר של פעולתה היא ההתפתחות והגדילה האישית ברמת אחת, והאבולוציה של המין האנושי בכללותה ברמה אחרת. המודל מבקש להראות כיצד, בכל רגע נתון, מערכות שונות ומרובות בגוף האדם משפיעות ומושפעות זו על זו, גם בתגובה לנעשה בסביבתן החיצונית, אשר היא חלק בלתי נפרד מהן. ההאנשה המקובלת כיום היא צורנית ברובה. העיר הקיברנטית, אשר תהפוך לענן מידע וידע מוחשיים, תיצור גם חוויות מישוש, ריח, טעם וצליל חזקות במערכת המשולבת של אדם-עיר, במטרה להיטיב עם האנטומיה האנושית.

28.9.2017

מפות הרכבת התחתית

מקום חשוב ומיוחד בתחום המפות האמנותיות שיך למפות הרכבת התחתית, שהן חלק חיוני מעולמו היומיומי של כל אזרח שמתגורר באחד מהמטרופולינים של התבל.
מפות אלה שייכות לקטגוריה של מפות תחבורה, שהן יצירות גרפיות ואמנותיות בדרך כלל, בזכות זאת שהן מבליטות את עורקי התחבורה על חשבון יתר פני פני השטח.
תחנות הרכבת התחתית הן עוגן כלכלי מרכזי במטרופולין המודרני. כל אחת מהן היא מרכז עירוני חשוב, שבקרבתו התפתחתה כלכלה משגשגת ותנופת בינוי. 
תחום מפות הרכבת התחתית התפתח מהמינימליזם הקוגניטיבי שבו התחיל, של קו מסלול פשוט מנוקד בתחנות, והפך למעשה ליצירת האמנות ההמונית החשובה ביותר בימינו. זאת במידה רבה בזכות תוספת משלימה על פני השטח, והיא אמנות הגרפיטי.
ככל שקווי המטרו בערי הענק התרבו, המפות שלהן הפכו לרשת סבוכה, שחייבה התיחסות גראפית מעמיקה, במטרה לשמר את הפשטות שלהן. כתוצאה מכך קיבלו הקוים צבעים נפרדים, עוצבו בין כל קו וכל תחנה מרווחים ברורים, ובדרך זאת הפכה כל מפה ליצירת אמנות מופשטת.
בהמשך, כאשר ניתלו המפות בתחנות ובקרונות, התלווה אליהן גם עיצוב משלים של שילוט ומפות עזר, שיצרו תמונת עולם חדשה יחד עם התחנות והקרונות. מבלי משים כמעט התבטלה תמונת העולם המקורית המוכרת של מעל פני האדמה, של בנינים ורחובות ומגרשים ושדות, ונוצרה במקומה מפת עולם חדשה, שבה קיימים האדם, הרכבת, ותחנות העליה והירידה.
המפה הקוגניטיבית משרתת את בניית וצבירת הידע המרחבי. החשיבה ההנעתית דורשת כי במפות הרכבת התחתית יהיו משולבים, במידה זאת או אחרת גם אלמנטים של מנדלות ופנג שוואיי, גיאומטריה מקודשת ויחס הזהב, ואפילו חכמת קריאת הפרצוף והגוף. עליהן להיות גם מפות מנטליות, אמנותיות, מואנשות. כל קבוצות האוכלוסיה נזקקות לכך, אך בפרט הילדים.
נוצרה מפת עולם ותפישת מציאות חדשה, שרוב האנושות התרגלה אליה וחיה עימה בשלום. אך נוצר גם הצורך להפוך את העולם החדש והמופשט למשהו שיזכיר את העולם הטבעי הישן. עולם הרכבת התחתית חיב להיות פשוט ובטוח, אך גם ססגוני ומפורט. פני הנוף הם תהליך של שינויים שנונים.
המתכננים נתנו את הדעת לכך, ומשתדלים לשלב בתחנות עיצוב מוקפד וגם יצירות אמנות שמוצגות על הקירות. אך הם מוגבלים למשבצת התכנונית שהוקצתה להם, ואינם מסוגלים לפרוץ אל מעבר לה על מנת לחבר באופן מלא בין האדם לעולם.
החוליה המחברת בין העולם התת קרקעי החדש לעולם העילי הישן היא אמנות הגרפיטי של הרכבת התחתית, שהיא ציור בקוים ובצבעים חזקים על גבי הקירות והקרונות, באופן שהיחוד האמנותי מחבר בין קני המידה האנושי והמרחבי. הדמיוני נוכח במציאותי. הגרפיטי יוצר הזמנה למסע. הוא הופך את מפות הרכבת התחתית למפות חלום אבוריג'יניות.
אמנות הגרפיטי נוצרה כחלק מתנועת ההיפ-הופ בניו יורק בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, והתלוותה אליה גם המהפכה המוזיקלית שהצמיחה את הראפרים ותרבות המוזיקה המובילה של ימינו. בתחילה זאת היתה תרבות אנדרגראונד, אשר הממסד והרשויות נלחמו בה, ואת הגרפיטי מחקו גם כאשר היה בעל ערך אמנותי. בהמשך הבינו בעלי הדעה כי מדובר בתחום אמנות חדש, שמחבר בין העולמות ומסייע ביצירת מפת עולם חדשה, והתחילו ליזום יצירות גרפיטי בעצמם.
כיוון שמדובר בתחום אמנות חדש, מרבית הקירות בתחנות הרכבת התחתית וסביבתן ברחבי תבל הן עדיין של בטון אפור חשוף, ויצירות הגרפיטי שעליהם הן מינימליות ופרימיטיביות, אך סביר מאד שככל שהמודעות לנושא תגבר הן יתרבו, וחלקן יהיו גם ליצירות מופת.
בכוחה של אמנות הגרפיטי, אשר כל מטרתה הוא לשמור על היחוד האנושי, גם להיות מעורבת בתחום תכנון התחבורה האוטונומית, שתהפוך את תנועת האדם במרחב לאוטומטית. יהיה צורך לשלב את התנועה בכלי רכב אוטונומיים ביצירות אמנות לכל אורך הדרך, יתכן דיגיטליות. הגלגל יהפוך לספירלה, אשר תהפוך לכנף.
בימינו מתרחש מעבר הדרגתי מתמונת העולם הישנה של המפה העירונית האוביקטיבית המסורתית שעליה מצוינים גם קווי התחבורה של הרכבת התחתית, לתמונת העולם החדשה שבה קווים אלה הפכו למרכז תמונת העולם האישית החדשה. האדם הוא המדד של כל הדברים, הקיימים ואלה שאינם עדיין. מפות מואנשות ומרחבים מואנשים של מסלולי הרכבת התחתית יציעו גם השתקפות אישית של גוף האדם. הן יווצרו בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות האדם, ונדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.

הלוגו של רשת המטרו בפריז

25.9.2017

כוכב הלכת ונוס

כוכבי הלכת, ובפרט ונוס ומרס, מזוהים עם תכונות אנושיות, למרות שאין בצורתם דימיון למשהו מעולמו של המין האנושי. הן נקודות עגולות וזוהרות בשמים בלבד. אך חכמי הקדם אשר זיהו את מסלולם וקרבתם אלינו, נתנו להם תכונות אנוש באמצעות שמות מתוך סיפורים מיתולוגיים. להלן סיפור הפרכתו של אחד המיתוסים, זה של ונוס, מנקודת המבט של מדע האסטרונומיה המודרנית.


במרחק ממוצע של 108 מיליון קילומטרים, ונוס הוא כוכב הלכת השני מהשמש, ומלבד הירח, השכן הקרוב ביותר בחלל. במרחקו הקרוב ביותר, ונוס הוא רק 40 מיליון קילומטרים מאיתנו, מרחק זריקת אבן במונחים אסטרונומיים. עם קוטר של 12,040 ק"מ, ונוס הוא כמעט בדיוק באותו גודל כמו כדור הארץ, ומכונה לעתים קרובות אחיו של כדור הארץ. ונוס הוא גם כוכב הלכת היחיד במערכת השמש, מלבד כדור הארץ, שהוא בעל אטמוספירה משמעותית, כך שתמיד נראתה טבעית ההנחה כי ונוס חייב להיות דומה מאוד לכדור הארץ, והוא יכול בהחלט להכיל צורה כלשהי של חַיִים. 

אבל מסך העננים על ונוס הוא כה סמיך, עד שאי אפשר לראות את פני השטח שלו, ורוב ההיסטוריה האנושית היינו יכולים רק להביט אל העננים הלבנים היפים, הבהירים, ולתהות אם אכן יש גן עדן טרופי עצום מתחתם, מלא חיים.

רק ב -1962 פיתחנו את הטכנולוגיה לשליחת חללית לוונוס, כדי לברר בוודאות מה אורב מתחת העננים הבלתי חדירים, וכאשר החללית של מארינר 2 של נאס"א הגיעה סוף סוף לביקור בונוס, היא גילתה משהו מזעזע. למרות קרבתו והדמיון לכדור הארץ, ונוס התגלה כשונה ככל שרק ניתן.

אותו אפקט החממה שהופך את החיים אפשרי על פני כדור הארץ, עשה את החיים בלתי אפשריים על ונוס. אפקט החממה הוא תוצאה של גזי חממה מסוימים באטמוספירה של כדור הארץ שקולטים קרינה אינפרא אדומה, ושומרים על כדור הארץ חם, כמו שמיכה. באטמוספירה של כדור הארץ יש כמות נכונה של גזי החממה, בעיקר בצורת פחמן דו חמצני ואדים, די כדי לשמור על כדור הארץ את הטמפרטורה הנכונה לחיים משגשגים. זהו, עם זאת, איזון עדין, וונוס הוא דוגמה לאיזון שהופר. מתישהו בעבר של כוכב הלכת, פעילות וולקנית חזקה מלאה את האטמוספירה של ונוס עם גזי חממה, וכוכב הלכת התחיל להתחמם. הטמפרטורה המוגברת יצרה עוד יותר גזי חממה, והיזון חוזר שהתוצאה שלו היתה טמפרטורת פני השטח של 482 מעלות צלזיוס - חם מספיק כדי להמיס עופרת.
והסיפור מחמיר. האטמוספירה על ונוס הפכה כל כך עבה וכבדה, עד שהלחץ על פני כוכב הלכת הוא פי 92 מזה של כדור הארץ - כמו הלחץ קילומטר מתחת לפני הים. לונוס אין שדה מגנטי כמו בכדור הארץ כדי להדוף את הקרינה הקטלנית מן השמש, מה שהופך את הפלנטה אפילו יותר קטלנית. כעלבון סופי, העננים מורכבים מדו תחמוצת הגופרית, כך שכאשר יש גשמים על ונוס, יורד גשם חומצה גופרתית.

מדענים רבים מצביעים על ונוס כדוגמה מאיימת - אזהרה אם תרצו - על מה שיכול לקרות לכדור הארץ שלנו, במידה והמגמה הנוכחית כלפי גזי חממה מוגברת והתחממות כדור הארץ לא תטופל כראוי. ב -1991 שלחה נאס"א את החללית מגלן לונוס, מצוידת במערכת של מכ"ם הדמיה , שהצליחה למפות את פני השטח של ונוס מתחת לעננים, ונתנה לנו מבט מפורט של עולם עוין ואכזר.
ביקום כה מלא אירוניות, הן פיזיות והן פילוסופיות, אין אירוניה גדולה יותר מזו של ענני הלילך הבהירים של ונוס, שהעלו דימויי אהבה ויופי כמעט לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ובמציאות הם מסתירים חממה קטלנית של מתכות מותכות, לחצים מרסקים וגזים רעילים, שלעומתם התופת של דנטה נראית כמו דיסנילנד.

5.6.2017

פינוי-בינוי במגזר הערבי

לפני זמן מה התארח חבר הכנסת סוויד מחד''ש במוזיאון לאדריכלות בחיפה, והעניק הרצאה אודות הפרות הבניה במגזר הערבי. חה''כ ד''ר סוויד הוא אחד מהבקיאים בנושא, במסגרת בפעילותו הציבורית הרבה, והרצאתו לוותה במפות וטבלאות. הוא שם את הדגש על היעדר תוכניות מתאר לישובי המגזר, אשר גורמת לפלישה בלתי מבוקרת לשטחים ירוקים.
בסוף ההרצאה הוא נשאל לגבי הפוטנציאל של תוכניות פינוי-בינוי במגזר הערבי. חה''כ סוויד אמר שהוא מאמין ותומך בתוכניות הפינוי-בינוי, שלהן קרא בשם ''התחדשות עירונית'', אך כיוון שכיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד, אין עדיין לדעתו תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן.
קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 
1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו.
2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור. 
לאוכלוסיה במגזר הערבי יש את כל האמצעים להתמודדות עצמאית מול הנושא המורכב.
המערכת החברתית, היכולות הפיננסיות, הכישורים המקצועיים, ועוד, הם כולם מתאימים לכך.

26.3.2017

שדה תעופה חיפה ובנימין זאב הרצל

המבנה של מטרופולין חיפה הוא של אמפיתיאטרון טבעי. היציעים הם הרי הגליל והכרמל והמגרש במרכז הוא עמק זבולון, עם נחל הקישון במרכזו. תכנון המטרופולין חיב להיות מבוסס על עיקרון זה: נמל תעופה ישמש אטרקציה מרכזית, שתבסס את העיקרון הטופוגרפי של האמפיתאטרון הטבעי. זה אינו חלום אלא כורח המציאות.
רמת דויד בוודאי שאינו המקום המתאים, כי מתבקש שסביב שדה כזה תקום גם קרית שדה תעופה מפותחת, ובחיפה יש את התשתית המתאימה. צריך לשלב את הקמת פיתוח השדה והקריה עם פינוי הדרגתי של כלל המתקנים הפטרוכימיים במפרץ, שהם חבית חומר נפץ בריאותית, בטיחותית, בטחונית וכלכלית. לאחר הארכה הדרגתית של השדה, בגודלו המקסימלי, על כמחצית מהשטח שמיועד לנמל המפרץ, הוא יהיה מסוגל להיות חלופה לנתב''ג, עם שני מסלולים באורך יותר מ-3 ק''מ, עד קצה המדף היבשתי.
המבנה הטופוגרפי של מטרופולין חיפה יוצר הפרדה בין אזורי מגורים שונים, שאינה קיימת בצורה כה ברורה במטרופולינים אחרים, ולדוגמא תל אביב, שבה גבולות השכונות הם מטושטשים. בתל אביב יש כיכר מרכזית, כיכר רבין, שבה עשויים להתרכז כמיליון בני אדם. האם מישהו שאל את השאלה היכן אפשר להקים כיכר כזאת בחיפה. התשובה היא ברורה: בלב המטרופולין, שהוא האזור שבו ממוקמים כיום בתי הזיקוק. אלא שבמקום מגדלי מגורים ומסחר מתנוססות במקום זה ארובות מזהמות. 
המשוואה היא: ''פינוי המפעלים הפטרוכימיים והקמת שדה תעופה בינלאומי גדול הם המפתח לקידמה במפרץ חיפה''.
את השטח הימי שמיועד לשדה התעופה במפרץ מייבשים ממילא עבור נמל המפרץ, שחיבים להתאים אותו לצרכי השדה, באמצעות שילוב בין שובר הגלים, שהוא ההוצאה העיקרית בהקמת נמל ימי, עם מסלול למטוסים. 
רוב הסוגיות הבטיחותיות והאקולוגיות בנושא המטוסים הגדולים נפתרות בזכות זאת שהטיסות יתבצעו מעל לים, וגם התנועה על המסלולים תהיה, ככל שהמסלולים יתארכו, בשטח שבתוך הים. 
שדה התעופה של סינגפור תורם כ-20% לתל''ג של עיר הנמל הזאת, שבה נמצא הנמל הימי הגדול בעולם!
בנימין זאב הרצל לא חזה את מדינת היהודים בלבד. הוא חזה גם כי חיפה תהיה המפותחת בערי המדינה, את המצאת המטוס ועידן המלחמות שהוא יביא. הוא קבע כי מדינת היהודים, כמו המטוס, תהיה מיוסדת על עיקרון התנועה. בלא תנועה  היא תיקרוס חיש קל. מי שמנסה לשלול ממטרופולין חיפה את התנועה המתמדת שהעיר האוירית יוצרת, מתגלח על הזקן של הרצל.

23.3.2017

האיום הקיומי המרכזי על ישראל הוא היעדר תכנון אזורי

עינת קליש רותם מוחה על כך שהמתכננים והאדריכלים מתעניינם בד' האמות של משבצת הקרקע שאותה נשכרו לתכנן, ותו לא.
ארגוני איכות הסביבה בישראל נעדרים ברובם ראית עולם מרחבית.
התכנון האזורי הלקוי, בשילוב אינספור הפרות הבניה, ומדיניות השיכון הגרועה, הם האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.
כל ניסיון להציג את הצורך לפנות את המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה כחלק מהמחדל הכולל של חוסר התכנון האזורי בישראל נתקל בהתנגדות של 'הירוקים'. הם מעדיפים להתמקד 'בנושא הספציפי'. לא מעניין אותם שבמרחק קצר ממקום מגוריהם, ברחבי הגליל המערבי והתחתון, משתרעים רצפים אורבניים של בניה צמודת קרקע, בשטחים שגודלם פי כמה מזה של כל מטרופולין חיפה, ואשר לכ 80-90 אחוזים מהבנינים שבהם אין אישורי בניה, והם נעדרים תכנון עירוני. רצפים אורבניים אלה ניתן היה למפות בעבר באמצעות תצלומי אויר בלבד. כיום אפשר לראותם היטב ב'מפות גוגל', ובאמצעות 'גוגל סטריט וויו' לסייר ברחובותיהם ולהתבונן בחזית של כל בנין.
רצפים אלה נוצרו על ידי חמולות שבנו על שטחי הקרקע הפרטיים שלהן. סביב בית בודד של האב הקדמון, בכפר קטן חבוי בין ההרים נבנו, מאז קום המדינה, בנינים לצאצאיו למאות ולאלפים, אשר יוצרים את השכונות השונות בכל רצף אורבאני.
מנגד לרצפים אלה מתפרש האמפיתאטרון הטבעי של מפרץ חיפה במלוא הדרו, וקורא לאתגר של עיצוב מופתי של פני הנוף.
פעילי הסביבה שחתמו השבוע על המניפסט לפינוי המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה, והחלפתם בתוכניות בינוי ירוקות של המאה ה-21, חייבים לדעת כי על רקע התמשכות ההפקרות בנושא הפרות הבניה במדינה קריאתם צפויה לכישלון, והם יהיו לא יותר מאשר 'קיסם במדורה'. אך אם הם ישלבו את מחאתם בראיה המרחבית הכללית יהיה בידיהם קלף מיקוח רציני!

15.2.2017

תמ''א ופינוי-בינוי במגזר הערבי

ציפיות, חרדות, חוסר הבנה ולא מעט יצרים מתערבבים בשיקול הדעת של הדיירים המעורבים בפרויקטים של תמ"א 38. התוצאה: טעויות, עיכובים, סכסוכים והוצאות גבוהות מדי. במגזין דהמרקר מפרסמים 10 טיפים שיכולים לחסוך הוצאות מיותרות והמון עצבים. הרשימה היא פרי הניסיון הרב שהצטבר בנושא, שבא לידי ביטוי  במסגרת  חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית.

בוועידת ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. נושאי השתלבות ישובי המגזר ברצף האורבאני שנקרא מדינת ישראל, הבניה הבלתי חוקית, ובעיקר שיתופם בניסוי החברתי-תכנוני של הפינוי-בינוי ותמ''א, כלל לא עלו על הפרק.
מפעל התמ''א והפינוי-בינוי זכה גם לכינוי ''המסכסך הלאומי''. זאת כי הפך את רוב תושבי המדינה לספסרי נדל''ן גלותיים. הרחבת המעגל באמצעות שיתופם של אזרחי מגזרי המיעוטים עשויה לתרום תובנות רבות.

לאור זאת, הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. 
גם בכנס זה, שהתקיים במלון הילטון בתל אביב, לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. להיפך, אחת המשתתפות, דר מנאל תותרי מאוניברסיטת בר אילן, הרחיבה את היריעה לגבי ההשתלבות האינטנסיבית של בני המגזר הערבי מהמעמד הבינוני בערים יהודיות. הם נפלטו מישובי מוצאם כתוצאה ממצוקת הדיור הקשה, ועברו להתגורר בערי פיתוח יהודיות, לשעבר, כמו עפולה, כרמיאל ונצרת עילית. כתוצאה מכך נוצרו צרכים לגיטימיים רבים בתחומי חינוך ודת, אשר אוכלוסיה משכילה זאת מפעילה קבוצות לחץ למטרת השגתם. בשיחה קצרה עם הד''ר בסיום הפאנל התברר כי היא אינה מודעת להיקף השטחים העצום והבניה בצפיפות נמוכה של ישובי המגזר הערבי. לדעתה הפיתרון למצוקת הדיור בהם הוא הרחבת השטח המוניציפלי.

באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. 
זאת אחת השאלות התמוהות ביותר: כיצד הצניעו הממשלה, התקשורת, והאקדמיה, את היקף התופעה של היווצרות רצפים אורבאניים כה משמעותיים.

התרבות האנושית התחילה בשעה שנופי הטבע הפכו להיות מעשה ידי האדם. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם.

מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

כאשר הבנין מוכן לכך מראש, אפשר להגביה אותו עוד ועוד מדור לדור. בני משפחה מורחבת אחת מסוגלים לגור בבנינים רבי קומות. במגזר היהודי שעובר לרבי קומות יש משפחות רב דוריות שמתרכזות במגדל או מתחם אחד. המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. התפישה המסורתית פסה מן העולם, עם מגמות של ירידה בתוחלת הילודה, ומעבר למשפחות בודדו של שני בני זוג משכילים שעובדים והם בעלי קריירה. 

נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק.
ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה. זאת בשל תוכניות מתאר שלא אושרו, ומונחות על שולחנות הוועדות זה שנים רבות. בדלית אל כרמל כ-4,200 מבנים מתוך 5,200 נבנו ללא היתר ובעוספיה כ-2,000 מבנים. לשלושה מהם הוצאו צווי הריסה, ועליהם בלבד קם המאבק הנוכחי.

25.1.2017

בחירות מוקדמות והבניה הבלתי חוקית

בחירות מוקדמות בכל פעם שנושא הבניה הבלתי חוקית עולה על הפרק הן ריטואל שחוזר על עצמו מידי שנים אחדות. 

נמאס! הדמוקרטיה אינה נייר הטואלט של איכות הסביבה.

28.12.2016

ההצבעה במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות מנקודת המבט של האזרח בישראל

דן מרגלית, בתכנית הבוקר בערוץ 2, אמר שני דברים חכמים:
א. לא משנה עד כמה ההחלטה באו''ם היתה גרועה לישראל, מי שאשם בה הוא בנימין נתניהו, והמהלכים שהוביל בעמונה וחוק ההסדרה הם שגרמו לה.
ב. הטעות הקשה עוד יותר של נתניהו היא שהוא פצח במדיניות חרמות בעקבות ההחלטה, נגד כל העולם. חרם זה משהו שאנחנו מכירים נגדנו.
אני מבקש להוסיף היבט נוסף, שלדעתי התקשורת ובעלי הדעה יתעלמו ממנו בלהט הויכוח, והוא ההשפעה של ההחלטה בגנות ההתנחלויות על הפוליטיקה הפנימית במדינת ישראל, ועל כל אזרח באשר הוא.
ההחלטה על גינוי ההתנחלויות נוגעת בעיצבי הויכוח הפנימי במדינת ישראל אודות הקצאת משאבים לתכנון אזורי. ההתנחלויות זכו למשאבים מוגברים על חשבון יתר אזורי הארץ, ומזה שנים רבות שחלקים נרחבים בציבור מתנגד לכך. יותר מכך, מדיניות ההתנחלויות הבלתי מבוקרת תרמה רבות לכיאוס הכללי בחחום זה.
כאשר התקבלה באו''ם החלטה דומה, בראשית שנות ה-1980, היתה בארץ תחושה של התגיסות כללית למען שמירת הזכויות של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. החל ממלחמת לבנון, ועד לימים אלה, אפשר להבין את כל הדינמיקה הפוליטית במדינה על רקע הרצון לשמור על איזון סביר בין זכותנו להתישב בשטחים, לבין הרצון שזכות זאת לא תבוא על חשבון פיתוח יתר אזורי הארץ.
ממשלות הליכוד נקטו, כמו שהלך והתבהר במהלך השנים, במדיניות הפוכה לרצון הציבור. כל חלקי הארץ הפכו לאבן שואבת עבור חיזוק השטחים. תושבי הישובים מלפני שנת 1967 חשים שהם אלה שצריכים לספק את המשאבים החומריים והנפשיים לממשלת ישראל ולתושבי השטחים, למרות גחמותיהם.
בפרט בולט הדבר במטרופולין חיפה, שנפל קורבן למדיניות תכנון הזויה שמקדשת רגולציה של תעשיה פטרוכימית ונמל מפרץ מיותרים לחלוטין שיביאו לדעיכת האזור.
למה מצפה ממשלת ישראל? שתושבי מטרופולין חיפה יסכימו לכך שהם יגיעו למצב של ''אין ברירה'', שיראו שהממשלה מוליכה אותם לעתיד שחור ובאותה עת הם יתמכו בה על מדיניותה בשטחים?
הממשלה נאחזה כל השנים בדיבורים גבוהים על ההצלחה שלה בתחום מדיניות החוץ של מדינת ישראל כדי לטייח על הכישלונות בתחום מדיניות הפנים. הפוליטיקה הגבוהה חזרה כעת כבומרנג, ומרעידה את אמות הסיפים בכל בית בישראל.
אין על מה להתפלא מהצבעת ההימנעות של ארה''ב. לאור הירידה במחירי הנפט, ובפרט לאור פתיחתה לאחרונה של תעלת פנמה המורחבת ששואבת את תנועת הספנות מתעלת סואץ, איבדה ישראל את חשיבותה כבעלת ברית אסטרטגית.

17.11.2016

כיסרא-סומיע


הישוב כיסרא-סומיע בלב הגליל העליון, קרוב מאד לאזור התעשיה תפן.
בישוב מתגוררים כ-8,000 תושבים.
בפארק הסלעים של כיסרא ניתן לצפות בתופעה גאולוגית של שכבות סלע המונחות זו על זו ויוצרות פסלים טבעיים. הפארק נמצא בתוך חורש טבעי והוא חלק משמורת הטבע הר סנה, בשטח המועצה המקומית.
בתצלומים:
למעלה מימין הכיכר המרכזית בישוב, עם פסל הפרש הדרוזי.
למעלה משמאל רחוב אופיני בישוב.
למטה מימין פארק הסלעים היחודי על רקע בתי הישוב.
למטה משמאל בית מגורים חדש ומפואר על טראסת אבן עתיקה.
כיסרא-סומיע הוא חלק מהרצף האורבאני של ישובי גוש תפן.
זמן הנסיעה במכונית בין כיסרא לצ'ק פוסט הוא כ-50 דקות.
על פי אופי המגורים, הישוב הוא פרברי ברובו ומיעוטו חקלאי.


באתר ויקיפדיה יש ערכים מורחבים על תופעת הפירבור העולמית והפירבור בישראל. בערך 'פירבור בישראל' מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל.


14.11.2016

ישובי לב הגליל העליון



ישובי לב הגליל העליון
בתצלום נראים ישובי לב הגליל העליון, בין מירון במזרח לכפר ורדים במערב, עם פקיעין במרכז. התצלום מפריך את התפישה הקיימת כאילו הגליל העליון הוא אזור נידח ובלתי מיושב. לב הגליל העליון מאוכלס בצפיפות, ברובו על ידי ישובים פרבריים של מגזרי המיעוטים. הישובים המרכזיים בתצלום מתפרשים בשתי רצועות בכיוון צפון-דרום, שמקיימות בתוכן רצף אורבאני. משמעות הרצף האורבאני היא של רצף בנינים שמחבר בין הישובים השונים, בדומה לרצף שקיים לדוגמא בגוש דן בין רמת גן לגבעתיים.

בשולי השטח הבנוי, שמאופין בנקודות אפורות צפופות, יש גם שטחים בצבע חום בהיר, שאינם נראים היטב בתצלום של כל ישובי הגליל העליון, שמופיע במסגרת מימין. בלב הגליל העליון יש עדיין שטחים חקלאיים רבים בשולי הישובים, של שדות וטראסות. שטחים אלה נכבשים על ידי ההתישבות הפרברית, על פי הדפוסים שקיימים במושבים ובקיבוצים, אם כי באורח פחות מתוכנן. רוב השדות שעליהן נבנים בתי מגורים שייכים למשפחות שהשדות בבעלותן, והתפשטות הבניה מבנין בודד לקבוצת בנינים, וממנה לשכונת מגורים, נעשית על בסיס חמולתי.

רצועות ישובי המיעוטים הן:
פסוטה, חורפיש, בית ג'ן
מעלות תרשיחא, יאנוח ג'ת, פקיעין, כיסרא סומיע
בישובים אלה, כמו ביתר ישובי המיעוטים בגליל העליון והתחתון, אין כמעט מקומות עבודה, וגם החקלאות הפכה להיות משנית. במציאות של דרכי התחבורה המהירות והמרחקים הקצרים, יחד עם היצע זול של קרקעות לבניה, בהיתר או בלי היתר, עדיף לבנות במקום מרוחק מעט ממרכזי התעסוקה, לנסוע אליהם ברכב פרטי הלוך וחזור מידי יום, ולנהל אורח חיים כפרי-פרברי.

השטחים הירוקים שבין רצועות הישובים הם של רכסי הרים וואדיות שבהם הבניה היא בלתי אפשרית. עם זאת, גם באזורים אלה נסללו כבישים מודרניים, אשר לאורכם מתפתחות רצועות בניה. המרחקים בקו אוירי בין הישובים שביניהם נסללו הכבישים הם בדרך כלל מאות מטרים אחדים, כך שסביר להניח שבמהלך השנים הקרובות יהפכו גם הם לגוש אורבאני אחד. 

בין ישובי המיעוטים הוקמו ישובים קהילתיים יהודים אחדים, שגם הם ישובים פרבריים לכל דבר, שהגדול בהם הוא כפר ורדים. צפונית מזרחית לו נמצאים הישובים הקהילתיים חוסן וצוריאל. יחד הם יוצרים ''חיץ'' בין ישובי המיעוטים פקיעין, תרשיחא, יאנוח וחורפיש. החיץ הוא פיקטיבי, כיוון שישובי המיעוטים צמחו למימדים כאלה שהם מכתרים ומקיפים את הישובים היהודים. הישובים הקהילתיים בגליל, שחלקם נקראים מצפים, הם חלק מתוכנית התישבות משנות ה-1980, שנועדה להתגבר על הירידה בגודל האוכלוסיה היהודית באזור. כמו שניתן לראות בתצלום, ועל סמך נתונים דמוגרפיים, הירידה לא פסקה אלא הואצה. בהיעדר מדיניות תכנון ואכיפה ממשלתית המשיכו ישובי המיעוטים להתפתח ולהתפשט לכל עבר, בזכות הקרקעות ומיומנויות הבניה שלהם. יתר על כן, הישובים הקהילתיים גרמו לתוספת בניה נכבדה באזורים שנחשבו לירוקים, והביאו בכך לדלדול משמעותי של השטחים הירוקים הפתוחים.

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל, וסדרת התצלומים בנושא שמתפרסמת כאן היא מקורית ומאירה אותו באופן שלא נעשה עד כה. במשרדי הממשלה ובאקדמיה יתכן ומודעים לתופעה, אך מכאן ועד פרסומה בציבור ארוכה הדרך, ומזה שנים רבות רבות שמפות הישובים הרשמיות שנועדות לציבור הרחב לא עודכנו. מפות הן מטבען מגמתיות על פי עריכתן, והמפות שמתפרסמות בתקשורת הישראלית מבליטות בדרך כלל את המגזר היהודי. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לפוליטיקאים לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות עיניהם.

11.11.2016

אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל

קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל. האנרכיה מתבטאת בעיקר בהתפשטות בלתי מבוקרת של ישובי המיעוטים, אשר תופשים שטחים טבעיים עצומים.
בתצלום המצורף רואים את השטח הבנוי שנמצא בין חיפה לכרמיאל.
כל השטחים הבהירים הם שטחים בנויים, בעיקר של בניני מגורים.
השטח היהודי הוא בעיקר מצד שמאל למעלה, לאורך מישור החוף. רואים את שטחי חיפה, הקריות ועכו. כרמיאל היא כתם קטן בימין התצלום, שדומה בצבעיו לכתם של חיפה.
יותר מ-95% של יתר השטחים הם של ישובי מיעוטים! הם מכסים את רוב החצי הימני של התצלום, שהוא של אזור הגליל המערבי התחתון.
השטח הבהיר מדרום לחיפה על הר הכרמל הוא של דלית אל כרמל ועוספיה. שטח זה קרוב בגודלו לשטחה של חיפה, למרות שמספר התושבים בו הוא כעשירית בלבד.
באמצעות תקריבים במפות גוגל 'לווין' אפשר למצוא את שמות הישובים, ואת תפרושת השכונות והבנינים, עד לצורתו של כל בנין.
המאפיין המרכזי של הבניה בישובי המיעוטים הוא של בניני מגורים משפחתיים נמוכים, באיכות בניה טובה, שמתפרשים על שטח נרחב, בהתאם לטופוגרפיה, בלי תכנון מוקדם. הם נעדרים לפיכך תשתיות מסודרות, בניה לגובה, אזורי תעשיה, שטחים ירוקים וכדומה.
מנגד מתכננת ממשלת ישראל להקים בלב מטרופולין חיפה תעשיה פטרוכימית ונמל מכולות אשר ימנעו כל אפשרות להתפתחותו.
השטח בתצלום הוא של חלק קטן בלבד מצפון הארץ, והתמונה המלאה מדאיגה הרבה יותר. הרי הגליל מכוסים בכל מקום אפשרי בישובי מיעוטים בצפיפות דומה.


השטח הבנוי בין חיפה לכרמיאל

3.11.2016

החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה בנושא הרחבת בז''ן

אני יליד חיפה, שגדל בעיר זאת וחי בה כל ימי. ארובות בתי הזיקוק מלוות אותי מאז ילדותי במזרח שכונת הדר, ועד היום הזה. למדתי גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. ממרומי האוניברסיטה נשקף הלב של מטרופולין חיפה, שהוא מפרץ חיפה, ומתקני בתי הזיקוק במרכזו. הצורה הכללית של האזור היא של קדירה, או איצטדיון טבעי, הן מבחינה טופוגרפית והן מבחינת תפרושת הבניה. בכיתה למדתי, לעומת זאת, במסגרת קורס בגאוגרפיה עירונית, כי מתאר המודל של קו הרקיע בכל מטרופולין הוא כשל פעמון, עם שוליים שמתאפיינים בבניה נמוכה והם בעלי ערך קרקע נמוך, ומרכז שמתאפיין בבנינים גבוהי קומה וערך קרקע גבוה.

להלן המחשה לכך באמצעות תמונה:
למעלה - תל אביב
באמצע - מפרץ חיפה
למטה - מראה קו הרקיע העירוני הטיפוסי

city skyline model.jpg

נצרכו לי ולעמיתיי, פעילי איכות הסביבה במטרופולין חיפה, שנים רבות כדי להבין את המבנה הפרדוקסלי של המטרופולין שבו אנו חיים, מבנה שהוא תוצאה של מורשת היסטורית, יחד עם רגולציה ממשלתית מיותרת.

עבדתי כממפה עבור הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, לקראת מפקד האוכלוסין הארצי בראשית שנות ה-1980, והלכתי ברגל, כשצילום אויר בידי, בעשרות ישובי המיעוטים בגליל המערבי והתחתון, כדי לסמן על התצלום כניסה של כל בית. נדהמתי מהיקף הבניה, שיצרה כבר אז מסה אורבנית רצופה, שאינה מופיעה במפות עד היום, החל מצפון הגליל המערבי ועד למזרח הגליל התחתון. איני מתפלא לכן על עצימת העין של ארגוני הגג של איכות הסביבה בישראל גם לגבי מפרץ חיפה.

לכל ידוע כי מפעלי בז''ן במפרץ חיפה הם מפעלים כושלים, שמזהמים את האזור ומונעים את התפתחותו. מדוע אם כן התקבלה, בוועדה הארצית לתכנון ובניה, ההחלטה להרחיב אותם?
ממשלת ישראל מעדיפה לשמר את הסטאטוס קוו במפרץ חיפה כי הדבר חוסך לה את הדיון על מציאת חלופות אנרגיה, שהוא נושא לוהט בקלחת הפוליטית הבינלאומית.
משרד הבריאות דוחה את מסקנות הדו''ח שקובע כי תחלואת הסרטן במפרץ היא גבוהה בהרבה מהממוצע, כי אישורו מחייב הודאה במחדל רב שנים.
החברה להגנת הטבע רואה עצמה כאחראית על האיזון הקדוש בין טבע לפיתוח, אך היא יוצאת במאבקים על שימור חלקות טבע קטנות, תוך התעלמות מהתמונה הכללית של הפרות התכנון והבניה ברחבי מדינת ישראל, ובאזור מפרץ חיפה והגליל התחתון בפרט.
לתקשורת לא אכפת עקב קשרי הון-עיתון, והיא אף מוטה נגד טובת הציבור.
משפחת עופר מעונינת בבז''ן כי בשליטה על השטח טמון פוטנציאל נדלנ''י, שעשוי להיות מקור רווח מרכזי בתקופה שבה חברת 'צים' שבשליטתם נמצאת במצוקה, בגלל התמורות מרחיקות הלכת בענף הספנות העולמי.
משפחת פדרמן, הבעלים הנוספים של בז''ן, מעונינת בהרחבה כי החברה שלהם קיבלה הערת 'עסק חי' ועומדת בפני חדלות פירעון. פדרמן הוא בגדר טראומה לרבים מתושבי מטרופולין חיפה והגליל המערבי, מחמת מפעל אסבסט בנהריה שהיה בבעלותו.
מפרץ חיפה נמצא, אם כן, בחוד החנית של עיסוקם של גורמים רבי כוח והשפעה, ואין להם כוונה לוותר עליו, ועל אורח החיים שיצרו בזכותו, אורח חיים שמתעלם מסבל התושבים ומתקוותם לעתיד טוב יותר.

בז''ן = נדל''ן!
גם אם יפתרו את בעית הזיהום, אך בז''ן ישארו במקומם, הסיכויים של מטרופולין חיפה להתפתח יגוועו.
מתווכחים עם מקבלי ההחלטות על נתוני זיהום ותחלואה. אפשר לדבר אליהם, ואל הציבור כולו, בשפה שכולם מבינים, שהיא שפת הכסף והנדל''ן.
מפעלים פטרוכימיים בונים במקום נידח, על קרקע שהערך שלה הוא אפסי. הערך של דונם קרקע מופשרת למגורים בלב ריכוז אוכלוסיה הוא מיליוני שקלים. לכן ההכנסות מבז''ן הן אפסיות לעומת ההכנסות שצפויות למדינה ממכירת הקרקע, והמיסים השונים שיגיעו מהאזרחים שיתגוררו ויעבדו במקום הזה.
לא קשה למצוא שטח מתאים של 2000 דונם, שהוא שטח בז''ן, ברמת הנגב. זאת כי מפעלים ומתקנים פטרוכימיים אפשר לבנות במרחק 10-20 ק''מ מעיר, ולא צריך מרחק גדול יותר כדי למנוע את הסכנות מהם. מפעלים אלה יוכלו להתפתח ולהתרחב באזור נידח כאוות נפשם, מבלי להיות נתונים ללחצים סביבתיים, ותוך תשלום ארנונה מינימלית.
הבניה למגורים לא תהיה על השטח המזוהם של בז''ן, אשר יהפוך לחלק מפארק הקישון, אלא בשטח של האדמות סביבו, שיהפכו לחלק מעיר הקריות. אלה הם עשרות אלפי דונמים שמהווים את העתודה המשמעותית האחרונה לבניה במישור החוף של מדינת ישראל. זה שטח עצום ומרהיב עין, מצוין לעיור אינטנסיבי, שכיום אי אפשר לעשות עליו כלום, כי המתקנים הפטרוכימיים חייבים שוליים בטיחותיים רחבים מאד.
אין ספק שהעתקת בז''ן למקום אחר תעלה הון רב, ויש הנוקבים במחיר של 10 מיליארד שקלים, אך בנינים במקום בז''ן יצמיחו את מטרופולין חיפה לדרגת מטרופולין תל אביב לפחות.
בז''ן, שמילאו וממלאים תפקיד משמעותי בבנין הארץ, חיבים לאמץ תוכנית זאת, גם מתוך אחריות לאומית וגם כי הם ירוויחו ממנה.
צריך להפוך את הלבניות לבנינים. בליבו של כל מטרופולין בעולם נמצאים מגדלי מגורים ועסקים, ולא מתקנים פטרוכימיים כמו שיש בלב מטרופולין חיפה.

המצב במפרץ חיפה הוא נפיץ וחולני. מוטל עלינו, פועלי בתי הזיקוק  ופעילי איכות הסביבה, להתאחד על מנת ליצור כאן מציאות שפויה. בימים אלה נחנכה רכבת העמק. קו רכבת העמק, וקו הרכבת לכרמיאל, מבססים את מעמדה של חיפה כמטרופולין של הצפון. הם מעניקים רוח גבית למאבק למען ניקיון מפרץ חיפה.
מפרץ אילת, עם הערים אילת ועקבה שנמצאות משני צידיו, זהה כמעט בתכונותיו הטופוגרפיות למפרץ חיפה, והדמיון הפיזי בין השניים הוא רב מאד. בין אילת לעקבה יש יחסי שכנות טובים. תיירים ועובדים רבים חוצים את הגבול מידי יום. אין ספק שמראה העמק השלו, בעל המראה הפסטורלי מדברי, מסייע להשכנת השלום.
במפרץ חיפה המצב הוא בדיוק להיפך. על העמק חולשת תעשיה פטרוכימית מרעילה, בלתי בריאה לסביבה ולאדם, מזיקה גם מבחינה בטחונית, חברתית וכלכלית. מה שעושה התעשיה הזאת הוא להרעיל את הנשמה, ולסכסך בין תושבי האזור. היא מסכסכת בין שכנים, ואפילו בין אדם לעצמו. התעשיה הפטרוכימית יוצרת די.אנ.איי מקומי, שהוא חולה, פסימי, שלילי, הישרדותי והפכפך כמשב רוח קל. תושבי מפרץ אילת מתפרנסים ברובם מתיירות. התיירים מגיעים דרך 3-4 נמלי תעופה בינלאומיים, שנמצאים באזור ששטחו כשטח מפרץ חיפה, ומספר תושביו כעשירית בלבד. חיפה חיבת לאמץ דוגמא זאת!

יש להזכיר, בנוסף למצב הבריאותי הקשה שנוצר במפרץ חיפה, גם את ההתחממות הגלובאלית של כדור הארץ, והחלטות ועידת פאריס, שאושרו לאחרונה על ידי מנהיגי ארצות הברית וסין, לגבי צמצום השימוש בדלקים פוסיליים. המדינה יזמה חוק לבניה של מלונות על קו החוף במקום אחד, אך במקום שני תעשיה כבדה. מישור החוף של מדינת ישראל הוא אחד הצפופים בעולם. מה שנעשה הוא כמו לקחת רכב שטח ולדהור איתו בחוף הים בין המוני המתרחצים. בצפון תל אביב על גבול רמת השרון, בשטח שהיה עד לא מזמן מרכז הפצת הגז הביתי של גוש דן, עומדים לבנות 12 אלף דירות. באותו הזמן, במפרץ חיפה, על שטח דומה, מחליטים להקים חוות מיכלי דלק וגז. זאת אינה שמחה לאיד בלבד. בעידן התמ''א והפינוי-בינוי, שיוצרים חוסר וודאות ארצי בתחום הנדל''ן, מישהו כאן גוזר קופון. מחירי הנפט והגז בעולם נמצאים בשפל, ועומדים כנראה לרדת יותר בזכות תקנות פאריס, היצע מאיראן, והרחבת תעלת פנמה. יתכן ומפעלי בז''ן, ומיזמי נפט וגז נוספים במדינת ישראל,  יעמדו מול שוקת שבורה, כתוצאה מהיעדר ביקושים.

לתוכנית הרחבת בז''ן וקרקעות הצפון, נוספת תוכנית שלישית שתמנע את התפתחותו העתידית של מפרץ חיפה כמרכז מטרופולין הצפון, וזאת תוכנית ''נמל המפרץ''. נמל המפרץ נעדר כל עורף לוגיסטי, ומשתלט עקב כך על שטחים נרחבים בעלי יעוד טוב בהרבה.

במפה להלן רואים את ''הציר הפטרוכימי של מפרץ חיפה''.
במפה רואים קו ישר בצבע אדום, שנמתח ממפרץ חיפה במערב עד רכס הכרמל במזרח. לאורך קו זה פרושים המתקנים הפטרוכימיים המרכזיים במפרץ. הקו הרחב מאד הזה אינו מתחשב באזורי מגורים ואזורים ירוקים. כל מטרתו היא השתלטות טריטוריאלית, על פי קווי צינורות הנפט.
במפה מצוינים המתקנים המרכזיים בלבד, ובראשם בתי הזיקוק. בצמוד להם, ממערב לשדרות ההסתדרות נמצא מפעל ''גדות'' של תשלובת בז''ן שנראה, בתמונה שלהלן, מימין לכביש ההסתדרות. מפעל זה יוצר רצף טריטוריאלי עד חוות המיכלים הענקית והעתיקה בחוף הים בקרית חיים, וממנו למסוף הדלקים הענק המתוכנן של נמל המפרץ.

ציר המתקנים הפטרוכימיים במפרץ חיפה.jpg


המבנה הטופוגרפי של מפרץ חיפה, של אמפיתאטרון טבעי, גורם לכך שהתנאים המטאורולוגיים ישפיעו על תושביו באופן קיצוני. במשך רוב ימות השנה פליטות ארובות המפעלים אינן יוצאות מתחומי המפרץ, ונשארות כלואות בו למשך שעות רבות ביממה, ובמיוחד בשעות הלילה בקיץ. זאת כי תנאי מזג האויר במפרץ הם יציבים: האקלים הים תיכוני הוא רגוע, רכס הכרמל במערב מונע כניסת רוחות חזקות, והקירבה לים יוצרת שעות רבות, בבוקר ובערב, שבהם האויר עומד כתוצאה משיוויון הטמפרטורה בין היבשה לים. ההשפעה של זיהום האויר על האוכלוסיה במטרופולין חיפה היא כה רבה, עד שמידת הקרבה אליו, עד לרמה של מיקום וכיוון דירת המגורים, משפיעה באופן משמעותי על מעמדו החברתי-כלכלי ועל התנהגותו כלפי הזולת של כל אדם שמתגורר בחיפה ובאזור המפרץ. ככלל, תושבי מערב רכס הכרמל, הם בעלי יתרון בריאותי משמעותי לעומת תושבי מזרח חיפה, והדבר בא לידי ביטוי בחיי היומיום. תושבי המערב נהנים יותר מהבריזה המערבית, כשהם צופים לנופים פסטורליים. תושבי המזרח קמים מידי יום לשכבת אויר מזוהם שמונח מול אפם, ולצפיה במתקנים הפטרוכימיים ובמגרשי המכולות המתרבים. התהליך של קריסת מזרח חיפה לעומת התחזקות מערב חיפה התחזק מאד בדור האחרון, כתוצאה מהקרבת המפרץ למען הנפט והמכולות, וההקמה במקביל במערב הרכס של שכונות מגורים, אזורי מסחר ותעסוקה, ובפרט הקמת האיצטדיון העירוני החדש בדרום העיר. הכדורגל בחיפה הפך, כמו ברחבי תבל, למנוע תיקשורתי עיקר. באמצעות הפופולריות הרבה בה זכה יונה יהב בעקבות הקמת האיצטדיון, הוא הצליח לגייס לטובתו מקבלי החלטות רבים למען התוכניות השנויות במחלוקת של: נמל המפרץ, הרחבת בז''ן, חוות מיכלי הדלק, צמצום פארק הקישון, אי פיתוח נמל תעופה בי''ל בחיפה, ועוד. כיוון שהאיצטדיון הוא מרכיב חיוני במערכת בריאות הציבור, ניתוקו מסוגיות בריאות הסביבה המרכזיות עלול לגרום להתפרצות של מגיפות. פעילי איכות הסביבה, אשר מבקרים במחלקות בתי החולים בחיפה, מתריעים על מגיפה אונקולוגית!

המיקום שנבחר להקמת בתי הזיקוק על ידי הבריטים, לפני כמעט מאה שנה, אינו מוצדק כיום. אין כיום הצדקה טכנולוגית, פוליטית, וכלכלית למיקום המפעלים הפטרוכימיים במפרץ.מבחינה טכנולוגית, שיטות הקירור המתקדמות אינן דורשות מי ים, ואפשר להציב מפעלים כאלה הרחק מהחוף. מבחינה פוליטית, הבריטים זיקקו נפט שהגיע בצינור מעיראק ונשלח דרך נמל חיפה. כיום מקורות היבוא והיצוא הם שונים לגמרי. הפינוי של המפעלים הפטרוכימיים מהמפרץ הוא בעל דחיפות כלכלית, טכנולוגית, ופוליטית, באותה המידה שהוא בעל דחיפות בריאותית. אך אפשר לבצע אותו בהדרגה ובחוכמה.

עתידו הכלכלי של מטרופולין חיפה צריך להתבסס על תעשיות מתקדמות ונקיות, פרי המוסדות האקדמיים שלה, ועל ניצול נתוניה הטבעיים הייחודיים של עיר שיושבת על הר הגולש לים, עם פוטנציאל ל-30 ק"מ של ריביירה, קירבה לאתרים דתיים מרכזיים, ועוד. מפרץ חיפה נהנה ממזג אוויר נאה, שטוף שמש, בהיר ורגוע במשך רוב השנה, ועשוי למשוך תיירים רבים לאזור היפה וההיסטורי, תיירים שכרגע רק עוברים בו בדרכם למקומות אחרים. המפרץ הוא במקורו אחד האזורים היפים ביותר בישראל, סמוך לחוף ים ונחל, מול נוף מרהיב, ויכול להפוך למרכז עולמי כדוגמת סינגפור. במקום זאת נמצאים בלב האזור מפעלים מזהמים, שגם צברו חובות עתק לרשויות ועתידם בלתי ברור לנוכח תנאי השוק המשתנים, אשר ממשלת ישראל החליטה להרחיב אותם עוד יותר במקום לפנותם בהדרגה.

על כל אלה יש להוסיף כי מפרץ חיפה הוא יעד קבוע להתקפות טילים מיידיות, וטיל שיפגע במתקן דלק עלול לפוצץ את כל האזור ולגרום בקלות לעשרות אלפי קורבנות.

מדינת ישראל רואה את דימוי ארץ ישראל כארץ התנ''ך כמרכיב מרכזי בזהותה מאז ומתמיד. הזהות ה''ירוקה'' היא גם המפתח לשגשוגה הכלכלי של ישראל, שכן היא כוללת בתוכה אופקים טכנולוגיים רבים מאד, וביניהם השימוש באנרגיה תחליפית, תחבורה ציבורית מתקדמת, תכנון אזורי ועירוני ידידותי לאדם, ועוד תחומים רבים, שיש ביניהם כאלה שהמדינה מובילה בהם. הארץ היא יחידה גיאוגרפית - סביבתית - תכנונית אחת בין הים לירדן, והתובנה שארץ ישראל כולה היא יחידה סביבתית אחת חייבת להתבטא בכל תוכניות הממשלה. במטרופולין חיפה יש עשרות ישובים, שרובם נמצאים במפרץ ועוטפים את בז''ן, וסך האוכלוסיה בהם הוא קרוב למיליון נפש. אך אין כמעט תיאום בין הישובים, תיאום שעשוי היה להתממש במסגרת איחוד רשויות. יש בעיה גדולה בכל מדינת ישראל של מחסור בדיור למגורים, ובעיה נוספת במטרופולין חיפה של מחסור במקומות עבודה, אשר יוצרות שתיהן הגירה שלילית מהאזור. יש להקים אזורי מגורים ותעשיה מתקדמים במטרופולין. המפעלים הפטרוכימיים נמצאים על קרקע יקרה, על חוף ים ונהר, עם נוף מרהיב ובלב מרכזי אוכלוסייה. המסים שהם משלמים נמוכים ביותר בהשוואה למסים מאוכלוסייה של מיליוני אנשים, שיכולה לחיות ולעבוד על מקומם.