21.3.2022

הנוסע - פול ויריליו והפמיניזם

 

הנוסע -  פול ויריליו והפמיניזם

מאמר מאת ורנה אנדרמט קונלי, מתוך הספר: ''ממודרניזם להיפרמודרניזם ומעבר לכך''.

תרגום: אבינועם עמיזן


ויריליו הוכשר כאדריכל עירוני, ובאדריכלות אין הרבה מקום לשאלות מגדריות - עדיין. תכנון ערים, עיצוב העתיד, עוסק בנושאים ישירים ומעשיים, שכנראה משאירים לאדריכלים מעט מקום, שלא לדבר על זמן, לעשות הבחנות מגדריות. איך אפשר, אם כן, לפתוח מרחב לפמיניזם בפול ויריליו? או, בניסוח אחר, איך אפשר להביא את האדריכל, שהפך למבקר תרבות, למרחבי הפמיניזם?

קסם הבונקרים, מטוסים, התקפות אוויר ושלל אביזרי המלחמה, שנבעו ממקור ראשון בעקבות ילדותו בצרפת הכבושה במלחמת העולם השניה, ולאחר המלחמה באמצעות סרטי מלחמה וכרזות אמריקאיות, שבו את דמיונו. מקסם הטכנולוגיה מעולם לא מנע ממנו להרהר בזוועות המלחמה. לפי תיאורו את הסנוור הטכנולוגי, יש בו רצון עז להוקיע אלימות, שעבוד של בני אדם, במיוחד של אנשים מן השורה - גברים, נשים וילדים - הנעקרים בכוחו של רצף קבוצות שלטון, המחזיקות בטכנולוגיות מושלמות יותר ויותר. 

ויריליו טוען שההיסטוריה של המערב נכתבת בהתאם להתפתחות הטכנולוגיות - ממכונות מלחמה ועד לטלה-טכנולוגיות הכוללות את התקשורת. מדובר במיסגור גובר, הפקעה וביות, שמתחילים באלה שהוא מכנה 'חיילים-פרולטרים', וממשיכים לאוכלוסיות אזרחיות שלמות. טכנולוגיות בשירות המלחמה והמהירות מובילות לאובדן מתקדם של שטח ראוי למגורים. הוא מציין שני אירועים שארעו לא מכבר, שסימנו נקודות מפנה בהיסטוריה של הלוגיסטיקה של המערב: ראשית, ההתפוררות הממשית והסמלית של החומה האטלנטית שבנו הנאצים במלחמת העולם השניה, כאשר מטוסי בעלות הברית טסו וחדרו לשטח אזרחי מאחוריה. לפתע, קווים נחצו בתוך טריטוריה, והכניסו מלחמה לחיי היומיום. אזרחים הפסיקו להיות מוגנים על ידי חומות עיר, וקרבות איבדו את מעמדם כספקטקל. שינוי זה הקדים את האירוע השני, כיבוש החלל החיצון והופעת המרחב הקיברנטי, שמבחינתו של ויריליו מוותר לחלוטין על אינטראקציה חברתית, על ידי צימוד בין אדם למכונה. הן ההשלכות ההיסטוריות, והן הטכנולוגיות, של שני הרגעים הללו, קובעות שינויים קיצוניים ביחסים של בני אדם לזמן, למרחב, ולמעון הטבעי.

הבה נראה אם, והיכן, באמצעות ההצהרות האוניברסליות למדי הללו, נוכל להתוות קווי מגדר פמיניסטיים, וכיצד הם עלולים לשזור את עצמם ביצירתו של ויריליו. אף על פי שקווים אלה אינם מורגשים מיד, כיוון שהם מובאים לעתים קרובות בהקשר לוויכוחים הנוגעים לאוכלוסייה הכללית, שאלת הנשים בהגותו של ויריליו נובעת מעיסוקו בהיסטוריה הכללית של טכנולוגיות, שהאצתן עומדת ביחס הפוך לאובדן מרחבי הקיום של בני אדם וחברות, כלומר של דרכים גופניות, אנושיות, לקשר ולמגורים. אי אפשר להפריד אותו משאלות אקולוגיות וכלכליות. הטיעון הכללי הכולל נשים מלווה באינספור הערות פרובוקטיביות, אם כי לא מפותחות באופן שיטתי, הנוגעות ליחסים מיניים ומיגדר, שעלולות להכעיס חלק מהקוראות, להצחיק אחרות, אך גם יגרמו להן להטות את חקירותיהן לכיוונים חדשים.

במהלך עבודתו, הטיעון העיקרי של ויריליו מתמקד באובדן של גוף בשר ודם, ושל מרחב קבוע שניתן למגורים. קו החשיבה שלו מבוסס על תפיסה קלאסית למדי של המרחב - ויריליו חוזר על כך לאורך כל עבודתו, באמצעות ניתוחים שמתחקים, באותה עת, אחר היעלמותו ההולכת וגוברת. הטיעון מנומק בטיעון אחר, שעוסק באופן ספציפי יותר בהבדל מיני. שוב ושוב, ויריליו טוען שהאישה היא הרכב הראשון של הגבר, בסדרת ממסרים שמובילה מהדו-קרב הפרהיסטורי עד לטלה-טופיה של ימינו, יחד עם האובדן המתגבר של "אמא אדמה". היא הרכב - הוא הנוסע. טיעון זה מובא לעתים קרובות לצורך ארוטיזציה של התפתחות האובייקט הטכנולוגי, מזה של האישה-חפץ הפרהיסטורי, אל החפץ-אישה במרחב הווירטואלי. תוך הצגת ההיסטוריה הארוכה של שעבוד ועקירה של בני אדם על ידי המכונה, הדוגמה של אישה-רכב וזכר-נוסע משמשת גם לתיאוריה של המרחב על פי קווי השוני המיני, לא עוד במונחים סטטיים אלא דינמיים - ואירוטיים.


תוך התחקות אחר התפתחות המלחמה והמהירות בקרב אגרופים פילוסופי, עם העברה לימינו של נפש  הצייד מתקופת האבן, ויריליו מוודא שציד ומלחמה, המבוססים על התיחום של החלל, של השדה, מתחילים באישה כנושאת הגבר. הוא מובא לעולם על ידה, פשוטו כמשמעו. האישה מתווכת, אך גם יוזמת. היא הראשונה בסדרת ממסרים המסייעים לשגר את האדם בהדרגה לחלל, ולהתרחק מטריטוריות של בני אדם וחברה, במרדף אחר שליטה מוחלטת. בחגיגות המוצא הזה, נפש הצייד הקדמון הובילה מביות נשים לבעלי חיים - סוסים - לזו של אנשים אחרים, כמו החייל-פרולטריון, ובסופו של דבר למכונה [ויריליו, 1977].

גרסה אחרת של תהליך זה, פחות היסטורית ויותר מיתית, עוסקת בנפילה ובגירוש מגן העדן של הזוג המקורי במסורת היהודית-נוצרית. בעוד שהרמיזה לאישה-רכב חוזרת שוב ושוב ביצירתו של ויריליו, הפרשה המקראית מוצגת רק ב'אסתטיקה של ההיעלמות' [ויריליו, 1991]. תוך קישור נרטיבים של מדע בדיוני לספורי בראשית, ויריליו כותב:

 

השטן, המופיע בתנ"ך כנחש המפתה את האישה, שבתורה מפתה את הגבר, מתחיל אז את מעגל האנושות, הנידונה פחות למוות מאשר להיעלמות, כלומר לגירוש מהעולם שבו היא חיה, כשהדבר נעשה מלכתחילה כתופעה של התודעה. [ויריליו, 1991]


פיתוי, המקושר לרצף של תופעות ויזואליות ושינוי בתפיסה, הוא טקס מעבר מעולם אחד למשנהו, המרמז על


... תחילתו של ניווט של גוף וחושים ממשהו שאינו ניתן לתנועה, לעבר קטגוריה אחרת של זמן, מרחב-זמן שונה במהותו, כיוון שהוא מורגש כלא יציב, נייד, מוליך, ניתן לשינוי, כמו יצירת יקום שני, התלוי לחלוטין בטקס המעבר הראשוני הזה. [ויריליו, 1991]


כאן, אובדן המקום מסובך יותר. תוך השעיה של גישה הכרתית כללית יותר למושאי העניין שלו, ויריליו מציג את האפשרות של התנתקות דרך ארוס, המאפשרת את הופעתו של עולם חדש. האישה הופכת לכוח משיכה, גופה כגוף תקשורתי - ולא רק בשר - הוא הווקטור האידיאלי בין האדם לעולם החדש, שבו משיכה של גופים קשורה לכוח המשיכה. התנועה מעתה ואילך היא ראשונית, והמסלול לנצח יומצא. הצימוד נתפס כעול מונח, המרמז על הגוף הטריטוריאלי כשותף שלישי. אפילו יותר מאשר בפרק הראשון של אישה-רכב, שבו ויריליו מרחף בין מרחב קבוע לדינמי, בסיפור המקראי, במקום להתאבל על אובדן ההוויה, הוא רומז על אפשרות של התנתקות והפיכה. עם זאת, שוב, ויריליו אינו חד משמעי. הוא סוגר את הסוגריים בטענה שסיפור בראשית נבע מאיום, זה של היעלמותם של מתווכים אנושיים והופעתה של מיניות הקשורה ישירות לאובייקט הטכני. בתנ"ך, האישה כפתיינית מובילה את האדם שולל בחיפושיו אחר האובייקט הטכנולוגי המושלם.

מלבד שתי הווריאציות הללו - האישה כסוחפת את הגבר או כפתיינית - המעצימה את החלל באמצעות ארוס, ויריליו עוסק בעיקר בביות ושיעבוד של בני אדם, ובאובדן הגובר של מרחב ראוי למגורים, אשר הושלם כיום עם ההשפעה של טכנולוגיית אלקטרוניקה הפועלת בזמן אמת. דיכוי נשים הוא חלק מביות גדול יותר של אוכלוסיות שלמות. כשהוא כתב עוד בעידן המלחמה הקרה, ויריליו עסק בסוג של מלחמה יומיומית' שבסוף שנות ה-1970 הוא ראה כמשתרעת על פני כל העולם. מלחמה זו מכוונת לא רק להשמדת צבאות אויב, אלא גם של גופים חברתיים וטריטוריאליים, וכן של זהות וכבוד של אוכלוסיות אזרחיות. מלחמה תעשייתית במאה העשרים קורעת את הסטטוס-קוו החברתי בין אזרחים לצבא. היא מחליפה את ברית המילניום של חצי-קולוניזציה בהסכם של קולוניזציה מוחלטת, כי היא מגיעה כעת לכל תחומי החיים [ויריליו, 1978]. מעתה והלאה, מושג 'ההגנה העממית', שהיה בשימוש מאז בניית הביצורים הראשונים, מאבד את משמעותו הצבאית והופך לחלק מאסטרטגיית הישרדות בבית גידול הרוס. הפתגם של ניטשה, 'המדבר גדל', צריך להילקח הן מילולית והן מטאפורית. ההגנה הופכת לפיזיולוגית ופסיכולוגית יותר ויותר. מערכת בלתי נראית מנסה בכוח לחסל את ההתנגדות העממית, על ידי ביטול הסולידריות החברתית, ועל ידי הרחבת הרס הרשתות החברתיות להרס של המשפחה המצומצמת. על ידי האמנציפציה של הנשים, על ידי הורדת גיל ההצבעה, והענקת הזכות להפלות, גירושין והמתת חסד, ליברליזם כוזב היא הדרך להרס עצמי של המשפחות בידי עצמן [ויריליו, 1978].

הצהרות כאלה לא יעניקו לוויריליו עיטורים פמיניסטיים, אלא יוסיפו נופך מעניין לסיפור המוכר של התנגדות פמיניסטית הרואית. על ידי הכנסת מטרות הנשים למסגרת חברתית ופוליטית רחבה יותר, טיעוניו של ויריליו מראים כיצד, במערכת מורכבת, עקב התנודות והמתחים בתוכה, מושגים רבים מאפשרים את הופעתו של סדר חדש. השינוי תלוי פחות בהתנגדות למושג אחד בלבד, או לייצוג  אישי, שלגביהם בני אדם מעורבים בזרימות או נטיות.

החברה החדשה שוויריליו מתווה בסוף שנות ה-1970 - עשור שהיה עד לקמילת התקוות של שנת 1968, חידוש המלחמה הקרה עם תחילת כלכלת רונאלד רייגן, והדיכוי הצבאי המתמשך ברחבי דרום אמריקה - אינה עוד זו של 'מתחם' גדול, החברה הממשמעת שפוקו סימל באמצעות הפאנאופטיקון, שהיא השליטה על הסביבה באמצעות מבט מרכזי. בהדרגה, בגלל ההתקדמות בטכנולוגיות, ניתן לאתר מעקב ובקרה בכל מקום ובשום מקום. עם הופעתה  של 'מלחמה טהורה', אוכלוסיות נעקרות, פיזית ונפשית. ההתנגדות הופכת לקשה עד בלתי אפשרית. הגוף הטריטוריאלי נעלם תחת אינספור רשתות ומדיה שונות, המכתיבות את האסטרטגיות שלהם ומבטלות את 'אמא אדמה' [ויריליו, 1986].

בפיתוח הטיעון שלו לגבי אובדן שטח ראוי למגורים ואינטראקציה גופנית, ויריליו מספק ניתוח פרובוקטיבי של ארגון מחדש של מרכזים עירוניים בהשפעת תחבורה מהירה ותקשורת אלקטרונית. באופן מעניין, ההבנה שלו לגבי מה שהוא מגנה - כמו השינוי הרדיקלי של החיים והמרכזים העירוניים תחת השפעת הטלה-טכנולוגיות - היא זו שהופכת לחלק המשכנע בטיעון שלו, יותר מאשר הביקורת עצמה. עבור ויריליו, הארגון מחדש של הטריטוריה הצרפתית, של ערים כמו פריז, מוביל להתרוקנות תושביה. רשתות תקשורת מונחות מעל מפת העיר, שאיבדה מזמן את תפקיד הפוליס עם אזרחיה הפעילים. מטוסי סילון בינלאומיים ותיירים מסתובבים בחלקים הפנימיים של העיר על חשבון תושביה, שנעקרו לפריפריה. האנשים נדרשים לעבור להרכבים הגדולים, המתוארים בעיתונות האמריקאית כ'בנייני הבטון הגדולים והמכוערים האלה בפרברים הרחוקים'. הם מאבדים את חופש התנועה והמגורים שלהם. ויריליו מצטרף כאן לממצאים של פמיניסטיות, שעבורן סוג זה של תנועה נסערת ונאכפת אינה קשורה לכוח קיומי הכרחי, כזה הנדרש לשבירת קירות גלויים ובלתי נראים כאחד. פמיניסטיות צרפתיות בשנות ה-1970 התעקשו, באותה מידה, על הזכות לתנועה ועל הזכות של פשוט 'להיות שם'.

על פי קווים דומים, ויריליו קושר בין אסטרטגיות פינוי עכשוויות של ממשלת צרפת בערים רבות, לאלו של קולוניאליסטים בריטים שהחלישו מבנים שבטיים כדי לשעבד טוב יותר את האוכלוסיה המקומית. במערב, מעצמה צבאית ותעשייתית בלתי נראית יצאה לפלג ולכבוש את המשפחה. לא עובדים יותר במקום שבו הם גרים, בני המשפחה מפוזרים, מבודדים, מבלים הרבה מזמנם בהסעות. לא ניתן לראות במעמד הרווקות של נשים רבות אמנציפציה בלבד. הוא גם חלק מתהליך שמחליש תא של התנגדות פוטנציאלית. שוב, ויריליו טוען כאן למרחב שקורקע, טריטוריה שנלקחת מבני האדם. התא המשפחתי נתפס אצלו כיחידה חברתית של תקשורת ואינטראקציה, ולא כמוקד של דיכוי.

חלק מההשערות האחרונות, אף שאינן חסרות מחץ ביקורתי, חייבות להיות בלתי פופולריות בקרב פמיניסטיות, שמסרבות להתייחס למבנים משפחתיים [בין אם הם גרעיניים או מורחבים] כנושאים של סולידריות ותמיכה רבה, ורואות בהם דיכוי. עם זאת, ההערות השנונות של ויריליו מספקות מבט חדש על תמורות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, שנשים אינן יכולות להתעלם מהן. מדה בובואר ועד באדינטר, פמיניסטיות צרפתיות ביקשו שינויים בייצור ובשעתוק, במבנים משפחתיים וכלכליים. הן הכריזו שנשים לא יכולות פשוט לנסות לשלב את עצמן במערכת, שאיפשרה את ההדחקות שלהן מלכתחילה. יש צורך בשינוי כללי בפוליטיקה ובאקו-פוליטיקה, לדעתן. רבים מהשינויים הללו מעולם לא התרחשו. האמנציפציה באה יחד עם ההרס או הקמילה, ולא שינוי של מוסדות מפתח מסוימים. 

תוך צער על שחיקה כללית של טריטוריות של בני אדם וחברות ב'מלחמת המהירות' המתמשכת, ויריליו מהלל את מי שמתנגדים לכך, שהם יצרני הקיום, בעיקר הנשים. הוא שוקל את האפשרות של התנגדות מהפכנית בעידן המלחמה הטהורה. הוא מקדיש את הגותו בנושא ל'עם ללא אדמה', ל'נעלמים' ל"מטורפות של פלאזה דה מאיו'. ויריליו מתייחס כאן במיוחד למלחמה המלוכלכת בארגנטינה במהלך שנות ה-1970, כאשר הצבא, לעתים קרובות בקנוניה עם הכנסייה והממשלה, רצח אלפים. כמה נשים, שנקראו המטורפות, פתחו בהתנגדות. הן יצאו לרחובות והפגינו בצעדות חרישיות נגד נישול העם תחת דיקטטורה צבאית. הן נלחמו על זכות הקיום שלהם, לעתים קרובות על חשבון חייהם שלהן. מתחת להקדשה, באפיגרף שהושאל מקספר דיוויד פרידריך, ויריליו מדגיש את העובדה שלאנשים רגילים אין קול, אין מצפון והם אינם מורשים לכבד את עצמם. תוך מתן כבוד רב ל'גיבורות הקיומיות' האחרונות הללו, הנשים המהפכניות שסיכנו את חייהן תוך הגנה על זכותן למוסדות חברתיים עצמאיים, למלאות חיים ולטריטוריה, ויריליו מבהיר כי בעידן של אובדן מתקדם של המרחב הטבעי, המאבק היחיד ששווה להילחם עבורו הוא מאבק אקולוגי באמת. בפרספקטיבה זו, אקולוגיה אינה פעילות פולקלוריסטית מעט ארכאית של אנשים שרוצים להכניס את 'פריז לפרובינציה'. במקום זאת, זהו מאבק על הזכות לנוע, אבל גם להיות, מאבק שנשים הופכות לנציגות האמיתיות שלו.

לצד ה'מלחמה טהורה' של אחרי מלחמת העולם השנייה, הרגע השני אותו חקק ויריליו במירוץ הזה אחר מהירות הוא זה של המעבר למרחב הווירטואלי. הוא משכלל את הצימוד של בני אדם ומכונה ומשנה לחלוטין את כל מושגי המרחב, גיאוגרפיה, ופוליטיקה של אלפיים השנים האחרונות. אווירת המלחמה הקרה, הקשורה לתאגידי הצבא-תעשיה, שעדיין הורגשה בסוף שנות ה-1970, פינתה את מקומה בשנים האחרונות של המאה העשרים ל'דרומוקרטיה' כלכלית [דרומו - ''מירוץ'' ביוונית. בעברית אפשר: ''מירוצוקרטיה''] המולכת בכיפה. שנת 1989 סימנה לא רק את 'נפילת הקומוניזם', היא השתלבה עם עם ההכללה של מרחב אלקטרוני או מהירות.

ויריליו מתעד, החל מהפרסומים המוקדמים ביותר שלו, בראוותנות וברהב רטורי, את ההתפתחויות הטכנולוגיות במערב, ואת השינוי המתבקש עקב כך במעמד בני האדם בזמן ובמרחב. שני מרכבים קבועים שוררים בארכיאולוגית העתיד שלו: [1] האצה ההולכת יד ביד עם אובדן גובר של טריטוריה, עם ביטול של 'אמא אדמה' ושל האדם מלא החיים והחברתי. [2] החפצה באמצעות טכנולוגיה המבטלת את הנשמה והמצפון, ומשעבדת את כל מי שאינם בשלטון. תוך הדגשת ה'סכנות' הנוכחיות ושבח חמתנגדים, ויריליו מגנה את המיתוס העכשווי של הישועה העולמית באמצעות קידמה טכנולוגית. ניתן לכנות את החזון שלו פסימי. הוא כותב כי 'האנושות תפסיק להיות מגוונת בעקבות הקידמה הדרומוסקופית' [ויריליו, 1986]. היא תתחלק רק לאוכלוסיות מלאות תקווה, [שיוכלו לקוות כי בעתיד, באחד הימים בזכות  המהירות שהן צוברות, הן תגענה  למה שייתן להם גישה לאפשרי, כלומר לפרויקט, להחלטה, לאינסופי: מהירות היא תקוות המערב], ולאוכלוסיות מיואשות, חסומות מחמת נחיתות כלי הרכב הטכנולוגיים שלהן, חיות ומתקיימות בעולם סופי. לפיכך, 'ההיגיון המסורתי שמחבר בין ידע-כוח או כוח-ידע, מתבטל לטובת כוח-תנועה - במילים אחרות, לחקר של הנטיות והזרמים' [ויריליו, 1986]. עם הזמן, ויריליו החליף את העם היחיד, במובן של מעמדות ומאבקי מעמדות, בכל העמים והלאומים, כאשר הוא כתב: 'לבני האדם לא תהיה יותר זכות דיבור. הם לא יורשו יותר להיות בעלי מצפון וכבוד עצמי' [ויריליו, 1988].

העולם, עבור ויריליו, מחולק מעתה לבעלי וחסרי, לאלה שיש להם מהירות ולאלה שאין להם. אלה שפועלים במרחב-מהירות ואלו שנמצאים במרחב אנתרופולוגי - או סופי. רק לעתים נדירות מציג ויריליו את הנושאים הללו, את מה שהוא מכנה 'אימפריאליזם טכנולוגי וכלכלי', אך ורק לפי קווים מגדריים. הוא מתעסק בעיקר בנשים ובאנשים רגילים, אך לא באליטות שונות, אשר מכיוון שיש להן כוח תמרון הן תמיד חשודות בעיניו.

אחת השאלות המרכזיות כעת - לפחות בקרב הנשים מלאות התקווה היא האם המעבר מבסיס טריטוריאלי המזוהה לעתים קרובות עם נושא לאומני ופטריארכלי, לסימולטניות טלה-טופית, גיאוגרפיות ניידת ונושאים וירטואליים - במילים אחרות השידור האלקטרוני, גורע מהחיוניות והחיברות של נשים ושל הטריטוריות שלהן. או שמא, על ידי ניתוקם מהמרחב וןמהזמן המקומי, הוא מאפשר להם להתחבר מחדש בדרכים שונות וחדישות לחלוטין. שאלה שנייה היא האם לעניים, החיים במרחב מסורתי, אין שליטה במצבם והאם חייהם משתנים לטוב או לרע.

ויריליו לא משאיר מקום לספק. הוא מסרב לראות בטלה-טכנולוגיות כמאפשרות לבני אדם לחשב מחדש ולשנות את המרחבים המסורתיים יותר שלהם, כמו גוף, עיר, טריטוריה. הוא מציג את הפוליטיקה של המהירות פחות במונחים אקולוגיים של סביבה טבעית מאשר ביחס לאיכות חיים, ושל העיור השלילי תחת השפעת המכונות. אפילו יותר מאשר עבור 'אמא אדמה', הוא רואה את ההכרח לבחור ב'מרחב האמיתי ובעולמו שלו, כלומר הגוף של האדם עצמו, שכן אדם לא יכול להפריד את הגוף מהעולם שלו' [ויריליו, 1996]. הוא מסרב לעקוב אחר הנתיבים שיובילו לשינוי מרחבי חיובי. שוב, למרות הקדרות של ויריליו, הניתוחים הנוקבים שלו על שינוי המרחב 'האמיתי', כמו זה של השכונה או העיר, בעידן הטלה-טופי עשויים לעניין נשים שמעטות מהן עוסקים ב'עובדות עירוניות' חדשות בדרכים שאינן רומנטיות ומיושנות.

לצד אובדן 'המרחב האמיתי', ויריליו בוחן את ההשלכות של חציית גבול חדש, זה של המרקע במרחב הקיברנטי שמנתק בני אדם בעיניו, ומחבר אותם לחלוטין עם המכונה. האיום של הנבואה המקראית התגשם: האדם הפך לאחד עם המכונה. לאחר שהצטער על מותה של המשפחה, הנתפסת כיחידה האופרטיבית הבסיסית באקלים של פחד גובר מהאחר הגופני, ויריליו מגנה כעת את הסייבר סקס במונחים חדים:


טכנולוגיות תעשייתיות הביאו בהדרגה לדעיכת המשפחה המורחבת של העולם הכפרי, לטובת המשפחה הבורגנית. בעידן ההתפשטות האורבנית במאה האחרונה, המשפחה הגרעינית המתוכננת, וקץ עליונות הקירבה הפיזית במגלופוליס של העידן הפוסט-תעשייתי, לא זאת בלבד שיקדמו התפשטות של משק הבית החד-הורי, הם יעוררו שבר קיצוני עוד יותר בין גבר לאישה, שיאיים ישירות על עתיד הרבייה המגדרית. השסע הקבוע בין עקרונות גבריים לנשיים יתעצם כתוצאה מהתעלסות מרחוק [ויריליו, 1995].


אפשר לטעון טענת נגד שהסייבר סקס, קצת כמו הסקס הטלפוני שקדם לו, עדיין לא החליף את צימוד הגופים. ייתכן שמכונות אלקטרוניות שינו את היחסים של הגוף עם העולם כך שמידע מסתובב כעת במקום אנשים. בתהליך זה, חוסר הרלוונטיות ההולכת וגוברת של כוח השרירים בבסיס חלוקת העבודה המינית המרובה, עשוי להועיל לנשים מיומנות רבות.

אף על פי כן, ויריליו עונה בהחלטיות למבקרות פמיניסטיות, החוגגות תנועות במרחבי המהירות כ'אינטראקציות דיגיטליות חסרות מחבר', ​​או כ'גופים הנעים וגולשים על פני משטחים'. רוב הגופים במרחב הווירטואלי אינם הגופים הנוודים ברשת המתוחכמת שתיארו דלז וגואטרי, וגם לא פשוט נעים במרחבים חלקים. החללים שבהם רוב הנשים מתגוררות הם מתוחמים בכבדות, כך שהתסיסה המכונה 'תנועה' היא לרוב חזרה ריקה, ואינה שינוי. בחילופי הדברים שלו עם פיליפ פטיט, ויריליו משבח את ז'יל דלז על התעקשותו על עומק קיומי, שהוא רואה אותו בסכנת הכחדה בעולם של ימינו, תחת מטחי המהירות והתקשורת:


יש בי געגוע לכתובת חרוטה במעמקי המרחב והזמן, לעומק של היחס לאחר ולמשמעות. ז'יל דלז טרח מאד על הרמה הזאת. אני בטוח שהעניין שלי בו קשור לכך [ויריליו, 1996]. 


ההתמקדות באובדן המרחב מלא החיים מפנה כאן את מקומה לביקורת נוקבת על הזמן חסר החיים בעידן התקשורת. עם הפריבילגיה הגוברת של מהירות, מידע ופרסום, העומק שמגיע עם המילים, הסיפורים והתקשורת אובד. באופן פרדוקסלי, אובדן זה שווה לפיגור נפשי ופיזית מתקדם, עד כדי חוסר תנועה.

ויריליו רואה מעט מאד קשר, או אי התלכדות, בין התקדמות דרומולוגית לבין התקדמות אנושית וחברתית. כפילוסוף של המהירות הוא מונה חמישה שלבים בהתפתחות החברות המערביות:


1. חברה ללא רכב שבה האישה ממלאת את תפקיד ''האישה הלוגיסטית''.

2. ביות של בעלי חיים ככלי רכב. 

3. האימפריה והמהירות בעקבות המצאת הרכבים הטכנולוגיים. 

4. תחרות בין כלי הרכב הנע באמצעות בעלי חיים לרכב הטכנולוגי, וניצחון של הטכנולוגיה.

5. סוף הפרולטריון וסוף ההיסטוריה כתוצאה מסוף הזמן הכרונולוגי [ויריליו, 1986].


הניצול הושלם, וכל מלחמת מעמדות אינה אלא אשליה. אנשי הצבא נתנו לפרולטריון לזמן קצר אשליה של יכולת לשלוט בבורגנות, מעמד שהגיע עם העיר המודרנית, אך זו נחרבה זה מכבר על ידי כבישים מהירים, תקשורת, רדיו, טלפון, ולבסוף טלוויזיה ומחשבים. משבר הדמוקרטיות הליברליות הוא סוף הניידות של אזרחיהן. הניידות, שם נרדף למושג החופש מאז עידן הנאורות, אבדה. כל ניסיון 'להחזיר את הרחובות' אינו יכול להיות אלא מלאכותי. עם זאת, מצב הדברים הזה נשמר בסוד. אנשים בשלטון מנסים לשמור על ההמונים על ידי אמונות אסטרטגיות חברתיות, שהן במידה רבה מוגזמות. הם מעסיקים אותם במחשבות מתות. לא רק ספורט, כמו בתקופה הרומית, אלא גם פעילויות תרבות ופנאי רבות, ונושאים רבים של מחקר וחקירה, יש בהם כדי למנוע מאנשים לחקור נושאים פוליטיים אמיתיים. הוא מצטט את ג'יימס בולדווין שאמר ש'מחר כולכם תהיו כושים'. ויריליו מזכיר לקוראיו איך הספר השחור של הקולוניאליזם הצרפתי השווה בין אפריקאים ל'רהיטים'. ניתן היה להזיז אותם או להציב אותם במקום הרצוי. הצרפתים ייאשו את האפריקאים מלבנות ציוויליזציה. בדומה לכך, כיום, למרות כל ההייפ ולהיפך ממנו, אנשים - במיוחד נשים - מכיוון שהם נשלטים על ידי התקשורת, נמנע מהם לבנות בחופשיות טריטוריות אישיות או חברתיות.

במהלך עבודתו, ויריליו מגנה על האובדן המהיר של טריטוריות אישיות וחברתיות, ומצביע על הקושי להמציא פרקטיקות תרבותיות חדשות באקלים הנוכחי, שמבטל את המגוון ושואפת לעבר תרבות אחידה. הוא מוקיע את השימוש הפוליטי בהגדרות פסיכולוגיות מוגזמות, שבהשראתן פועלות לפעמים אפילו נשים, כשהן בונות סובייקטיביות שאינה מביאה בחשבון את ההשלכות של חדשנות מדעית או טכנולוגית, או כשהן מדברות על 'יייצוג', מבלי להצביע על הבעייתיות בכך. לפיכך, פעולותיהן יהיו נסבלות, ואפילו יזכו לעידוד, כי ההשלכות ייחשבו מוגבלות למדי. הטיעון של ויריליו מאלץ נשים לחשוב מחדש על המונחים שבהם הן משתמשות וקוראות לפעולה.

הגלובליזציה הנראית מבעד לעדשה זו אינה עוד הגשמת חלום של חיברות אוניברסלי. להיפך, משמעותה היא סוף העולם כולו, עולם הפרטיקולרי והמקומי [ויריליו, 1995]. הופעת אוטוסטרדות המידע שינתה את העולם ההיסטורי שבני האדם הכירו במהלך ההיסטוריה, על מסורותיו, המרחב המקובל, הטריטוריות הגיאוגרפיות, המסעות הפיזיים וכדומה. בני אדם - גברים ונשים כאחד - נמצאים למרגלות חומה חדשה, זאת של הזמן. מצד אחד, ויריליו מזהה את ההיבטים החיוביים של המצב החדש הזה, שיכול לקרב את האנושות בזכות זרימה חופשית של מידע. מצד שני, הוא מגנה אותו כמצב טוטליטרי חסר תקדים. 

יותר מתמיד, מאבק אקולוגי - ויריליו קורא לו 'אפור' או 'אורבאני', כלומר, אקולוגיה העוסקת בשינויים של בית גידול בהשפעת טכנולוגיות אלקטרוניקות - נראה הכרחי כדי למנוע את הכוח המוחלט של המידע עם תכונותיו הטוטליטריות. שני העשורים האחרונים היו עדים להיעלמותה המתקדמת של המציאות. בתחילה, 'המציאות הייתה עניין של מסה. לאחר מכן היא הפכה למסה + כוח. כיום היא מסה + כוח + מידע'. ויריליו מזהיר כי הטוטליטריות של מדיום המידע עשויה להיות חזקה אפילו יותר מהטוטליטריות הפוליטית המסורתית של הזרמים הנציונל-סוציאליסטים או הקומוניסטיים הישנים. הסכנות גדולות יותר וההימור גבוה יותר. היכן נמצאים אזורי הסכנה הללו? נראה שויריליו אינו שש לפרט. הוא ממשיך להזהיר מפני התקבעות על ה'פסול סופית', והוא מצטרף לפמיניסטיות רבות, הטוענות לעליונות חופש הכתיבה על פני ההשפעות המצנזרות של הדימוי [ויריליו, 1995].   דימויים מאיימים לחסל את האפשרות להעלות באוב תמונות נפשיות ופנטזיות יצירתיות. בני האדם כבר לא כותבים, הם מתקשרים. עוד מעט, הוא מוסיף, כבר לא ידברו. זו תהיה 'שתיקת הכבשים'! [וריליו, 1995],  שמתלווה לניוון של הגפיים. דיבור, מילים, הם יצרנים של קיום. בני אדם הפסיקו לבנות חללים ראויים למגורים בעולם הסגור, הנשלט על ידי המכונה.

ויריליו ריכך את עמדתו, באמצעות הכרזה שהוא אינו תומך בקץ העולם, אלא בסופו של העולם כפי שהכרנו אותו, כלומר, העולם החומרי והאנתרופולוגי עם מגע גופני ומעורבות אנושית [ויריליו, 1997]. העולם של היום, מזהיר ויריליו את קוראיו, אינו רק עולם שבו אנו נעים על פני השטח או מתקשרים וחוגגים במרחב הווירטואלי, אלא עולם שבו יקומים וירטואליים של פאשיזם צומחים ומתנשאים. חלק מהנשים עשויות להחליט להתלוות לפול ויריליו, ולחקור את האפשרויות הבלתי מוגבלות של חגיגות, שנפתחות על ידי טלה-טכנולוגיות, למרות האזהרות החוזרות ונשנות שלו. עבור חסידות הסייבר כמו דונה הארווי, שרי טרקל, אלוקה רוזאן סטון, כריסטין בוייר, סיידי פלאנט ואחרים, החזונות של ויריליו עשויים להיראות כמו אלה של נוסע בלתי רצוי, שמלווה גברים ונשים המשוטטים להנאתם במרחב הווירטואלי.


ויריליו דן בטרנספורמציות של העולם באופנים שבהן נשים מתמקדות לעתים נדירות. הן שקועות יותר בדילמות של הסובייקטיביות. הוא מבכה את אובדן המרחב הפיזי על ידי בני האדם, ומשבח את אותן נשים שמתנגדות לכך, ובכך מצטרפות לקיימות, בערך כמו סארטר. המרחב האבוד הוא מרחב הכרתי מקורקע, עם הד להגותו של היידגר, ששמו מצוטט שוב ​​ושוב. שאלות מגדריות מתפתחות ביחס לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים: אבדן תחושת הקיום, והיעלמות הגוף בשר ודם עם הופעת הזמן המיידי, כתוצאה  מתאוצת אמצעי התחבורה והתשדורת האלקטרונית. 

עם זאת, יש אצל ויריליו רגעים, או הבלחות, שבהם המרחב ביחס למגדר מתפקד אחרת. בסצנה התנ"כית הידועה מכולן, פיתוי הגבר על ידי האישה מוביל לנפילה, המלווה בשינוי פתאומי בתפיסה ובהופעת עולם חדש, שבו התנועה היא 'מקורית'. באופן דומה, אם כי קצת פחות קיצוני, במקרה שבו האישה-רכב נושאת את הגבר-נוסע, הזמן הוא דינמי והחלל הופך למסלול נע. תפנית זאת מתווכת בין תחושת מרחב קונבנציונלית, לתחושה רדיקלית שמביאה האישה. עמדתו, על אף שהיא מעורפלת, נותנת לנו הצצה חולפת למרחב-זמן אחר, לאור טענתו שהאישה היא כלי הרכב הראשון של הגבר. הוא הנוסע הראשון שלה לא רק בלידה, אלא גם ביחסים מיניים! בפרפרזה על סמואל באטלר, הוא כותב:


אפשר לומר שהנקבה היא האמצעי שהזכר מצא כדי להתרבות, כלומר לבוא לעולם. במובן זה, האישה ההרה היתה כלי התחבורה הראשון של המין האנושי, כלי הרכב הראשון שלו. השני היה צימוד של גבר ואישה בוגרים, מוכנים להגירה, לטיול המשותף [ויריליו 1984]. 


כאן הזמן הוא דינמי והמרחב הופך למסלול נע. כמו בתנ"ך, התנועה יזומה על ידי נשים, וקשורה לארוס ולהיפעלות. פתיחה זאת לזמן ומרחב אחרים נסגרת במהירות, כאשר ויריליו מוסיף:


במובן מסוים, האישה הייתה נוכחת בעידן הקדמון של מאבקי הקיום האנושי. בזמן 'מהפכת' התחבורה הראשונה, היא אפשרה לצייד הקדמון להתמחות בתועבה של הדו-קרב הנרקיסיסטי, הגברי... [בהמשך], באמצעות ביות, המין החלש איפשר את המצאת האויב שמעבר לטרף... [לבסוף] המצאת הדרך, מהפכת התחבורה הטכנולוגית ולא התחבורה המטבולית בלבד [ויריליו, 1984].


המרחב הדינמי, שנפתח דרך נתיב ותנועה בהקשר לארוס, נפתח כאן לתרשים רגשי שונה לגמרי מזה שויריליו מתאר, במקום אחר, כמוביל למיגור המרחב. אולי מהרגעים האלה, שעוסקים בריגוש ובמין, בשינויים בתפיסה, נוכל לפתח מושגים של מרחב, גוף ומין. הניתוחים הנוקבים של ויריליו אודות טרנספורמציות עכשוויות של ערים, גיאוגרפיה וגיאופוליטיקה, נפתחים לאפשרויות של טרנספורמציות אנושיות.


למרות הסגנון הנבואי הקודר, הפילוסוף הצרפתי של המהירות עשוי לסייע לנשים לנסח מחדש מושגים של אמצעים, התנגדות, מאבק אקולוגי ושלל מושגים אחרים, שהשימוש האנכרוניסטי בהם מועדף על ידי התקשורת [עירוני, עיר, הטרוסקסואל, משפחה, הורה יחיד…]. הוא מזהיר נשים מלהיכנע בצורה פשוטה ולא ביקורתית למערכת שולטת, תוך שהן חושבות שהן משחררות את עצמן. כקול בודד של זהירות בעיצומה של כל האופנה הנוצצת של קהילות ושחרור במרחב הווירטואלי, ויריליו מתנגד לנטיה  הטלה-טופית וההטרלה המסוגננת של מטרות חברתיות. באופן אירוני מעט, נראה שהוא עצמו הוא אחד מחסרי התנועה האלה - או מטיילים חכמים - שאוספים מידע על ידי סריקת המסך והדף המודפס, במקום על ידי התפרשות על פני כדור הארץ. במקביל, הוא מסתער קדימה, מתעד את עתידן של הנשים כחפצים, תוך שהוא מצר על סוף ימי האישה כרכב, או על הייצוגים האחרונים של האווטאר הזה, כמו המטורפות של פלאזה דה מאיו. חזרות עיקשות אצל ויריליו מבהירות שמבחינתו נשים הן דומיננטיות יותר מאשר מקובל לחשוב. הן גם ניידות יותר. לפיכך, הן מסוגלות לא רק לתווך בין טריטוריות של בני אדם או חברה לבין מרחבי מהירות, אלא גם לבנות מקום מקלט מהכיתור הטוטליטרי הצפוי על פי ויריליו, כלומר להמציא מחדש את המרחב והטריטוריה.