2.4.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: קונדיטוריה, אישור עבודה, יודנראט

קונדיטוריה

לא הרחק מהבית שלנו נפתחה קונדיטוריה.

לבעל הקונדיטוריה קראו קאז'יק.
הוא בא משלונסק, מסביבה גרמנית, אך היה פולני.
הוא קנה, או לקח, את הקונדיטוריה, משתי נשים יהודיות.

הוא ידע לאפות, והיה מוכר שם עוגות.

זה היה מקום קטן, אך משגשג, כי הגרמנים אהבו לבקר בו.
קאז'יק לא היה יכול להשיג קמח, חמאה, או ביצים.
זה היה בלתי אפשרי בזמן המלחמה.

הפכתי לסוחרת מצרכי מזון, מדרילץ' ומקורות נוספים,

וכל מה שקאז'יק היה צריך, הייתי מוכרת לו.
חמאה בחבילות של עשר קילו, ביצים בארגזים של מאה.
הוא היה קונה הכל, ומשלם פי שלוש.

במשך הזמן הוא התידד עם גרמנים בעלי דרגות גבוהות.

הם בנו לו מאפיה חדישה וגדולה. הוא תכנן זאת איתם.
הם לקחו פועלים ממפעל התחמושת, וחומרי בניה מהצבא,
והקימו הכל על חשבון גרמניה.

מהיהודים הוא לקח חנות גדולה, ופתח מסעדה מפוארת.
הלקוחות הגרמנים היו באים לאכול ולשתות.
הייתי נכנסת למטבח ורואה אותם,
אוכלים וחוגגים סביב שולחנות עמוסים כל טוב.

היו לקאז'יק אם ואחות. האם היתה עובדת במטבח.

היא היתה מבשלת שניצלים, מרקים, ומטעמים לרוב.
האחות עבדה בקונדיטוריה, והיא התחתנה עם בחור נאה.
הוא הצטרף לעסק, והם כולם חיו יפה וטוב.

יום אחד אירע המשבר הגדול.

באתי לאמא, כהרגלי, והיא בכתה בפני:
''אוי גולדהל'ה, אין לנו חיים! אנחנו גמורים!
באו ולקחו את הבן שלי! אוי! הרגו אותו לבטח!''

היא סיפרה לי על החברים הגרמנים שלו,

והפועלים ממפעל התחמושת, שבנו לו את הכל.
מישהו הלשין, ותפשו אותו. הם נשארו בלי כלום.
החרימו להם את הקונדיטוריה והמאפיה, עוד באותו יום.

הזקנה לא שמעה יותר מהבן שלה.

הגרמנים אמרו לה שהרגו אותו.
הם חיפשו גם את אחותו ובעלה,
אשר נאלצו להסתתר.



אישור עבודה

את אישור העבודה היינו חייבים לחדש מידי חודש.
בזמן שמסרנו אותו לאישור,
היה אסור עלינו ללכת ברחוב.

אך אני תמיד הסתכנתי בעסקים,
וגם כשלא היה לי אישור,
הייתי יוצאת מהבית.

פעם, ברחוב, רדפו אחרי שני שוטרים גרמנים.
הם לא היו מהגסטאפו.
במשטרה הם לא היו פושעים גדולים.

זה היה לא רחוק מהבית שלנו.
ראיתי שהם רודפים אחרי.
נכנסתי לשכנה גויה אחת, והתחבאתי בתוך ארון.

הם נכנסו לבית,
הוציאו אותי מהארון,
ולקחו אותי לרחוב.

הלכנו מרחק רב.
הם רצו לקחת אותי למפקדת הגסטאפו.
הם עצמם לא עשו שום סידורים.

ברחוב הם פגשו שוטר פולני בשם שצ'יגן.
הגרמנים אמרו לשצ'יגן: ''תיקח אותה לגסטאפו.''
הם היו עסוקים, ורצו ללכת למקום אחר.

למפקדת הגסטאפו היה צריך ללכת מרחק גדול.
בדרך פניתי אליו.
הוא בא מעיר אחרת, אבל הכיר אותי.

התחננתי בפניו:
''אדון שצ'יגן, תעשה לי טובה.
אל תיקח אותי לגסטאפו.

הגרמנים אמנם תפשו אותי,
אבל הם לא בדקו אם יש לי אישור עבודה.
אני יכולה למות אם יגלו שאין לי.''

הוא עשה עצמו כלא מאזין.
התחננתי שנית: ''אתה מוליך אותי לגסטאפו,
וכל האנשים רואים שאתה לוקח אותי.

לא לוקחים אותי גרמנים, רק אתה.
אתה רוצה שיהיה על המצפון שלך שהם יהרגו אותי?
למה אתה עושה את זה, אדון שצ'יגן?

תעשה לי טובה, ואני אחזיר לך טובה.
תיקח אותי ליודנראט, ליהודים.
אני עובדת. תמיד יש לי סידור עבודה.

הסידור נמצא בחידוש.
אקח אותו עכשיו, כרגע.
הם יתנו לי אותו, ואז אמשיך איתך.''

תוך כדי כך ששהתחננתי בפניו,
הגענו כמעט עד למפקדת הגסטאפו.
התחננתי סופית: ''זה יהיה על מצפונך.

קח אותי ליודנראט, ואסביר להם את הכל.
הם יודעים שאני עובדת, ויתנו לי את האישור.
כשיהיה לי את הנייר בכיס, אלך איתך לגסטאפו.''

ברגע האחרון, ממש מול המפקדה,
הוא נכנע לתחנוניי, וחזר עימי ליודנראט.
במהירות ובעצבנות סיפרתי מה קרה.

''אבל'', אמרתי, ''הם לא ביקשו ממני אישור.
רק תתחתמו לי עליו,
ואני אלך עם השוטר.

קיבלתי את האישור, וחזרנו לגסטאפו.
שצ'יגן דיווח ששני הגרמנים הורו לו למסור אותי.
הוא לא אמר מאומה על כל מה שקרה בדרך.

אמרתי לגסטאפו שיש לי אישור עבודה.
הוצאתי אותו מהכיס, והראיתי להם.
הם החליטו לשחרר אותי בלי חקירה.



יודנראט

היתה בסטרכוביצה משפחה מכובדת בשם הלפרט.
היתה להם מסעדה גדולה, בכיכר שבמרכז העיר.
הבכור באחים היה משה, בחור אינטליגנטי וחבר של אחי.
הם היו ביחד בנוער הציוני, בפעילות ציונית.
כשפרצה המלחמה הוא התמנה לראש היודנראט.
מרוב צרות הוא הפך לאכזר.

הגרמנים היו אוסרים יהודים על כל עבירה פעוטה.
אם פנו אליו, כדי שיבטל את רוע הגזירה,
הוא היה נוהג לומר: ''לאחר שהאיש ימות, נדאג להוציא אותו''.
הנאצים אסרו שכן שלנו, בשם טייכנר, לאחר שמצאו אצלו ביצים.
הוא לא רצה להשתדל, אפילו במילה אחת, כדי לשחרר אותו.

הוא היה גובה מיהודי העיר את הכופר לגרמנים, אחת לחודש.
כשהיה לנו כסף, שילמנו. כשאזל, אסרו את אבא.
אני ישבתי במקומו שבועיים בבית סוהר.
הוא זה שחתם לי על אישור העבודה, לאחר שתפשו אותי.

1.4.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: שק קמח

שק קמח

לפני שעברנו אל הגטו, היו חוקים שחייבו את כולם לעבוד.
היודנראט היה צריך לשלוח מכסת עובדים יומיומית.
יום אחד הוא היה שולח מאתיים איש, ולמחרת חמש מאות.
הכל לפי הדרישות של הנאצים.
היודנראט ארגן את הדברים, בחלוקה מסודרת בין היהודים.

אלה שהלכו לעבוד, היה להם אישור שהם יכולים ללכת חופשיים.
זה היה מין נייר עם חותמת של גרמניה, ובו כתוב:
''מותר לי ללכת בכל מקום באורח חופשי כי אני עובדת.''

סידרתי גם לעצמי אישור כזה.
המשפחה שלי היתה גדולה,
וכל רכושנו היה במחבוא.
רציתי לעשות עסקים ולהרוויח כסף.
לא היה איכפת לי גם ללכת לעבודה, ולהרויח מעט.

עבדתי בהגשת מים לפועלים שהעמיסו אבנים על משאיות.
הייתי עומדת למטה, וכשהם היו צועקים: ''לשתות!''
הייתי מושיטה להם בכף גדולה מי שתיה.

המנהלים היו גרמנים טירולים,
מחברה לבניית כבישים שהגיעה מאוסטריה.
היו להם כובעים עם נוצות.
הם לא היו גרמנים רעים, אלא נחמדים.
הם לא היו אנטישמים.

פעם עבדו הפועלים בסלילת כביש הרחק מהעיר,
יחד עם פועלים מעיר שניה, שהצטרפו אליהם.
הכביש היה ליד העירה הכפרית דרילץ'.

היו סביב דרילץ' כפרים, ולכפריים היה מזון למכירה:
ביצים, קמח, בשר, הכל בזיל הזול.
לא היתה להם אפשרות למכור את המצרכים.
לא היתה שם תחבורה. השטח היה סגור.
רק הפועלים שעבדו בכבישים נמצאו שם.

אני, שנסעתי כל יום עם המים, הגעתי גם לדרילץ'.
קניתי שם חמאה וביצים בארגזים, ושמתי במשאית.
הגרמנים הסכימו שאקח הכל, כשחזרנו כל ערב לסטרכוביצה.

כל הזמן הייתי קונה שם, והודות לכך הסתדרנו יפה.
יום אחד קניתי אצל יהודי אחד שבעים קילו קמח.
המחיר היה זול, בפרוטות.
סידרתי עם היהודי: ''תיקח לי את השק עד למשאית.''
כי שבעים קילו לא הייתי יכולה לשאת לבדי.

הוא אמר: ''בסדר. תני לי עכשיו את הכסף.
לפני שתחזרי הביתה, אחרי העבודה,
אשים לך את שק הקמח במשאית.''

אבל בסוף היום, כשהגיע הזמן לקבל את השק, הוא אמר:
''אני לא מעונין לעשות איתך עסק.
אני מפחד שהגרמנים יתפשו אותי.''
הגרמנים מהעבודה שלנו היו שקטים ונחמדים,
אבל היו שם גם פטרולים של חיל המשמר הגרמני.

הוא אמר לי: ''מה את רוצה?
שבשביל שק הקמח שלך יהרגו אותי. אני לא רוצה!
אחזיר לך את הכסף ותלכי לך לשלום.''

רציתי מאד את שק הקמח,
אבל אף אחד לא רצה לעזור לי להביא אותו.
ביקשתי מהיהודי שיעמיס את השק על גבי,
ושבעים קילו סחבתי בכוחות עצמי.
הלכתי כך מרחק רב.

31.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: ברנארק, גיטל סקוצ'קה

ברנארק

פולקסדויטש אחד, פולני שהפך לנאצי,
חמד את הבית שלנו.
הוא היה אופה, ורצה בית עם מאפיה.

אותו יום הפך לנו ליום שחור.
בכינו כולנו, גם אבא. היינו שבורים.
עוד לא היה גטו, או כל סידור אחר,
ורק אותנו רצו לגרש.
בלי שיהיה לנו לאן ללכת, בלי שום דבר.

היה לאבא פתק ללכת לעבוד בניקיון.
לקחו את כל היהודים, בכל פעם מישהו אחר.
הצעתי לו: ''במקום שאתה תלך, אני אלך במקומך.''

היה זה ביום שבת בחורף, עם שלג רב.
באתי למקום העבודה, וניגשתי למנהל, גרמני בשם בראון.
רצה המזל, והוא היה גם הממונה על כל הבתים בעיר.
הוא הורה לי: ''לנקות את המשרדים''.
הייתי מנקה יפה, ובוכה.

בראון בא אלי, ושאל מתוך סקרנות: ''מדוע את בוכה?''
בהתחלה לא רציתי לענות, אבל הוא נדנד ונדנד,
והביא לי לחמניה, ואמר: ''תאכלי, אולי את רעבה.''

לא יכולתי לענות לו, רק בכיתי ועבדתי.
הוא הזהיר אותי: ''את חייבת להסביר מדוע את בוכה.
מאומה לא יעזור לך. אחרת תקבלי מכות!''
לא היתה לי ברירה.
סיפרתי שלקחו את הבית שלנו.

הוא לא הוסיף לחקור, ורק שאל:
''את יודעת היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם?''
עניתי: ''אני יודעת''.

הלכנו אליו כדי לבקש שיקח הרבה כסף, ויחפש מקום אחר,
אבל הוא רצה רק את הבית שלנו, 
כיוון שהיה ברחוב הראשי.
בראון הביא עגלה רתומה לסוס ואמר לי: ''תעלי''.
היה זה יום שבת, והיינו דתיים. עליתי בלי להבין מדוע.

בראון אמר: ''תראי לי היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם.''
הגענו לפולקסדויטש, אשר שמו היה ברנארק.
שניהם הצדיעו זה לזה בהצדעה נאצית מושלמת.

בראון שאל: ''מדוע הפרת את החוק?!
אתה רוצה את הבית שלהם?!
מדוע הלכת ישר אליהם כדי שיתנו לך אותו?!
אני בעל הבית של כל הבתים בעיר!
תבוא אלי מחר, ואתן לך בית אחר כמו זה.''

כך היה. אך לבסוף הסכמנו עם ברנארק,
שאת המאפיה אנחנו מוכנים למסור לו.
היא היתה מתחת לבית, וזה לא הפריע לנו.



קופסת אפר

ברנארק היה אדם נחמד וטוב לב, בעל הליכות טובות.
כאשר היה לו עודף לחמים, הוא מכר לנו אותם בזול.
היינו מוכרים אותם בעצמנו, וכך התפרנסנו.
אבא, שהיה נגר, בנה עבורו בנגריה שלנו,
את המשוטים לרדיית הלחם בתנור האפיה.

האדם הזה הרשה לחבריו לשמוע ברדיו אצלו בבית,
תחנות זרות בפולנית מכל העולם.
כך ידענו גם אנחנו את החדשות מכל העולם.

זאת למרות האיסור שהוטל על כל האזרחים להחזיק רדיו.
כל מכשירי הרדיו הוחרמו בתחילת המלחמה.
מי שמצאו אצלו רדיו, מיד אסרו אותו.
יום אחד הלשינו עליו, כשגוי אחד בשם זפצקי,
שכן שהיתה לו מספרה בחזית הבנין שלנו, הקשיב לרדיו.

הגסטאפו באו בלילה ולקחו את ברנארק, ולא ידענו לאן.
לאישתו היו שלושה ילדים. היא לקחה פועלים,
והיתה נותנת לנו גם היא לחמים בכל פעם.

אחרי כחודשיים קיבלה האישה חבילה מאושוויץ.
זאת היתה קופסת עץ קטנה, ובתוכה אפר שחור.
לקופסא היה מצורף מכתב רשמי מהנאצים, ובו כתוב:
''הרי לך בזאת אפר גופת בעלך, ששרפנו אותו באושוויץ.
שלחנו לך את האפר כדי שתוכלי להקים עבורו מצבה.''

האשה הפכה לאלמנה עם שלושה ילדים.
שוטר פולני אחד, שהיה קונה אצלה לחם, התידד עימה.
הם התחתנו, ונולד להם גם ילד.

אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ורכוש.
היא הלכה לבקר את הגברת.
לפתע היא ראתה את ברנארק הולך לקראתה.
הוא חזר בריא ושלם מאושוויץ.
האשה התגרשה מבעלה השני וחזרה אליו.



גיטל סקוצ'קה

קופסת האפר של ברנארק היתה אמצעי אחד מיני רבים,
שבהם השתמשו הנאצים, במסכת הונאות גדולה ומשוכללת.
אימי שרדה באושוויץ, כי היתה בקבוצה שהוקמה למטרות הונאה.
היו איתה מבוגרים וילדים, שהנאצים צילמו במצבים יומיומיים,
שהראו כאילו במחנה ההשמדה הם בריאים ומאושרים.

לגיטל סקוצ'קה מעירנו היה בעל בארץ ישראל.
היא הגישה לנאצים בקשה להצטרף אליו.
הודיעו לה שעומדים להחליף אותה עם גרמני שהיה עצור בארץ.

כבר היתה מלחמה, ולא היתה אפשרות לנסוע,
אך הנאצים בישרו לה יום אחד ברשמיות ידידותית:
''בואי, בעוד שבועיים את נוסעת לבעלך, לפלשתינה.''
הם יעצו לה לארוז, להתכונן, ולעשות הכל כחפצה.
אם יש לה כסף, וכל דבר אחר, הכל היא יכולה לקחת.

גיטל ביקשה להיפרד מקרוביה ומכריה.
היא ביקרה את כולם, ואפילו לקברי הוריה עלתה.
הצמידו אליה גרמני, שליווה אותה לכל מקום.

אחרי שנתיים, כשהגענו לאושוויץ, היא היתה שם.
כשהיא חלתה, ריחמתי עליה ועזרתי לה.
היא ביקשה תמיד שאביא לה לחם לבן.
היא לא יכלה לאכול לחם רגיל.
היא נפטרה לבסוף מדלקת ריאות.