31.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: ברנארק, גיטל סקוצ'קה

ברנארק

פולקסדויטש אחד, פולני שהפך לנאצי,
חמד את הבית שלנו.
הוא היה אופה, ורצה בית עם מאפיה.

אותו יום הפך לנו ליום שחור.
בכינו כולנו, גם אבא. היינו שבורים.
עוד לא היה גטו, או כל סידור אחר,
ורק אותנו רצו לגרש.
בלי שיהיה לנו לאן ללכת, בלי שום דבר.

היה לאבא פתק ללכת לעבוד בניקיון.
לקחו את כל היהודים, בכל פעם מישהו אחר.
הצעתי לו: ''במקום שאתה תלך, אני אלך במקומך.''

היה זה ביום שבת בחורף, עם שלג רב.
באתי למקום העבודה, וניגשתי למנהל, גרמני בשם בראון.
רצה המזל, והוא היה גם הממונה על כל הבתים בעיר.
הוא הורה לי: ''לנקות את המשרדים''.
הייתי מנקה יפה, ובוכה.

בראון בא אלי, ושאל מתוך סקרנות: ''מדוע את בוכה?''
בהתחלה לא רציתי לענות, אבל הוא נדנד ונדנד,
והביא לי לחמניה, ואמר: ''תאכלי, אולי את רעבה.''

לא יכולתי לענות לו, רק בכיתי ועבדתי.
הוא הזהיר אותי: ''את חייבת להסביר מדוע את בוכה.
מאומה לא יעזור לך. אחרת תקבלי מכות!''
לא היתה לי ברירה.
סיפרתי שלקחו את הבית שלנו.

הוא לא הוסיף לחקור, ורק שאל:
''את יודעת היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם?''
עניתי: ''אני יודעת''.

הלכנו אליו כדי לבקש שיקח הרבה כסף, ויחפש מקום אחר,
אבל הוא רצה רק את הבית שלנו, 
כיוון שהיה ברחוב הראשי.
בראון הביא עגלה רתומה לסוס ואמר לי: ''תעלי''.
היה זה יום שבת, והיינו דתיים. עליתי בלי להבין מדוע.

בראון אמר: ''תראי לי היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם.''
הגענו לפולקסדויטש, אשר שמו היה ברנארק.
שניהם הצדיעו זה לזה בהצדעה נאצית מושלמת.

בראון שאל: ''מדוע הפרת את החוק?!
אתה רוצה את הבית שלהם?!
מדוע הלכת ישר אליהם כדי שיתנו לך אותו?!
אני בעל הבית של כל הבתים בעיר!
תבוא אלי מחר, ואתן לך בית אחר כמו זה.''

כך היה. אך לבסוף הסכמנו עם ברנארק,
שאת המאפיה אנחנו מוכנים למסור לו.
היא היתה מתחת לבית, וזה לא הפריע לנו.



קופסת אפר

ברנארק היה אדם נחמד וטוב לב, בעל הליכות טובות.
כאשר היה לו עודף לחמים, הוא מכר לנו אותם בזול.
היינו מוכרים אותם בעצמנו, וכך התפרנסנו.
אבא, שהיה נגר, בנה עבורו בנגריה שלנו,
את המשוטים לרדיית הלחם בתנור האפיה.

האדם הזה הרשה לחבריו לשמוע ברדיו אצלו בבית,
תחנות זרות בפולנית מכל העולם.
כך ידענו גם אנחנו את החדשות מכל העולם.

זאת למרות האיסור שהוטל על כל האזרחים להחזיק רדיו.
כל מכשירי הרדיו הוחרמו בתחילת המלחמה.
מי שמצאו אצלו רדיו, מיד אסרו אותו.
יום אחד הלשינו עליו, כשגוי אחד בשם זפצקי,
שכן שהיתה לו מספרה בחזית הבנין שלנו, הקשיב לרדיו.

הגסטאפו באו בלילה ולקחו את ברנארק, ולא ידענו לאן.
לאישתו היו שלושה ילדים. היא לקחה פועלים,
והיתה נותנת לנו גם היא לחמים בכל פעם.

אחרי כחודשיים קיבלה האישה חבילה מאושוויץ.
זאת היתה קופסת עץ קטנה, ובתוכה אפר שחור.
לקופסא היה מצורף מכתב רשמי מהנאצים, ובו כתוב:
''הרי לך בזאת אפר גופת בעלך, ששרפנו אותו באושוויץ.
שלחנו לך את האפר כדי שתוכלי להקים עבורו מצבה.''

האשה הפכה לאלמנה עם שלושה ילדים.
שוטר פולני אחד, שהיה קונה אצלה לחם, התידד עימה.
הם התחתנו, ונולד להם גם ילד.

אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ורכוש.
היא הלכה לבקר את הגברת.
לפתע היא ראתה את ברנארק הולך לקראתה.
הוא חזר בריא ושלם מאושוויץ.
האשה התגרשה מבעלה השני וחזרה אליו.



גיטל סקוצ'קה

קופסת האפר של ברנארק היתה אמצעי אחד מיני רבים,
שבהם השתמשו הנאצים, במסכת הונאות גדולה ומשוכללת.
אימי שרדה באושוויץ, כי היתה בקבוצה שהוקמה למטרות הונאה.
היו איתה מבוגרים וילדים, שהנאצים צילמו במצבים יומיומיים,
שהראו כאילו במחנה ההשמדה הם בריאים ומאושרים.

לגיטל סקוצ'קה מעירנו היה בעל בארץ ישראל.
היא הגישה לנאצים בקשה להצטרף אליו.
הודיעו לה שעומדים להחליף אותה עם גרמני שהיה עצור בארץ.

כבר היתה מלחמה, ולא היתה אפשרות לנסוע,
אך הנאצים בישרו לה יום אחד ברשמיות ידידותית:
''בואי, בעוד שבועיים את נוסעת לבעלך, לפלשתינה.''
הם יעצו לה לארוז, להתכונן, ולעשות הכל כחפצה.
אם יש לה כסף, וכל דבר אחר, הכל היא יכולה לקחת.

גיטל ביקשה להיפרד מקרוביה ומכריה.
היא ביקרה את כולם, ואפילו לקברי הוריה עלתה.
הצמידו אליה גרמני, שליווה אותה לכל מקום.

אחרי שנתיים, כשהגענו לאושוויץ, היא היתה שם.
כשהיא חלתה, ריחמתי עליה ועזרתי לה.
היא ביקשה תמיד שאביא לה לחם לבן.
היא לא יכלה לאכול לחם רגיל.
היא נפטרה לבסוף מדלקת ריאות.

30.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: רוזבאדוב, מעבורת

רוזבאדוב

ברוזבאדוב היתה לנו חנות רהיטים.
גוי אחד, שעבד בסטרכוביצה והיה לקוח שלנו,
פנה בהזדמנות אחת אל אבי ושאל אותו:
''מדוע אינכם פותחים שם חנות?''

אחותי הבכורה סוניה ובעלה,
שהיו זוג צעיר,
החליטו לפתוח שם עסק,
והיו להם קונים רבים.

כחודש לאחר שהתחילה המלחמה,
הגיעו אלינו גוי אחד ממכרינו בבהלה, ואמר:
''גירשו את הבת שלך, אדון שטרנקרץ.''
מחמש ערים במחוז גרשו את כל היהודים.

כשאבי שמע זאת, הוא ביקש שאסע מיד לרוזבאדוב,
לחפש את סוניה, ולהביא אותה לסטרכוביצה.
נסעתי לרוזבאדוב, וראיתי שאף יהודי לא נותר בה.
בתים רבים היו מוגפים. בבית של סוניה היו רק גרמנים.

הלכתי לתחנת הרכבת כדי לחזור. היתה שעת ערב, ועמדתי בתחנה.
לידי עמדו שתי נשים עטופות בשכמיות. לפתע הן לחשו בעצבנות:
''את אחותה של סוניה שנולד? שתדעי לך שהיא לא נמצאת כאן יותר.
הן כאילו לא פנו אלי, אבל שמעתי אותן היטב.

המשכתי להמתין בתחנת הרכבת.
לפתע הגיעו שני חיילי משמר גרמנים,
וציוו עלי: ''בואי איתנו!''
הם לקחו אותי למשרדי התחנה.

הכניסו אותי לחדר המנהל. היה לו צלב קרס על זרועו.
הכרתי אותו. זמן קצר לפני המלחמה הוא קנה אצלנו רהיטים.
הוא היה באותה עת שומר הניקיון של התחנה.
בתוך חודש הוא הפך למנהל גדול.

הוא לא זכר אותי. ביקשתי ממנו בנימוס:
''אני מבקשת לדבר איתך ביחידות.''
הוא פקד על שני החיילים: ''לצאת''
הם יצאו, ופניתי אליו בדברי שכנוע:

''אתה לא זוכר מי אני? אני אחותה של סוניה שנולד.
קנית אצלה רהיטים רבים לפני שהתחילה המלחמה.
אני זוכרת איזה רהיטים: סלון, ספה, ומיטת מתכת.
הייתי היום אצל אחותי כי שמעתי שעזבה, ובאתי לחפש אותה.''

הוא הקשיב לי בשקט, בלי לומר מאומה.
לאחר שסיימתי אמר: ''את יודעת מה אני רוצה ממך?
שאת, ברכבת הראשונה, תחזרי למקום ממנו באת.
השבתי לו: ''תודה רבה'', ונסעתי הביתה.



מעבורת

כעבור שבועיים ידענו היכן נמצאת סוניה.
היא היתה בפיאסקי, אזור ביצות וחולות במזרח פולין.
אבא ביקש שאסע לשם, הפעם עם אלקה'לה.
נסענו שתינו לרוזבאדוב, ומשם רצינו להמשיך בדרכנו.

הלכנו לאדם אחד שהיה מבריח גבול, אחד מכמה שפעלו בעיר,
כדי שיראה לנו את הדרך לפיאסקי, שהיה מזרחית לנהר הויסלה.
לא הכרתי את הדרך, ורק לגויים היתה זכות לנוע באזור.
הסכמתי איתו: ''תקבל סכום כסף נכבד לאחר שתעביר אותנו.''

הוא לקח אותנו עד לנהר, וראיתי שהלכנו רק עשר דקות.
המרחק היה קצר. רציתי שישאר לנו כסף, לכן התמקחתי:
''אתה לא התעייפת, הלכנו שני צעדים בלבד, תיקח פחות.''
לא נתתי לו יותר ממה שהגיע לו, והוא לא התווכח עימי.

אלקה'לה ואני עלינו על המעבורת שחוצה את הנהר.
התרחקנו כבר כעשרים מטרים מהחוף.
לפתע הוא התחיל לצעוק לעברנו: ''יודה! יודה! יודה! יודה!''
היו על המעבורת חיילים גרמנים אחדים, ששמעו אותו.

הבנתי שאנחנו נמצאות בסכנה גדולה.
אמרתי לאלקהל'ה שתכסה את הראש, ותעשה עצמה ישנה.
היא נראתה יהודיה: שחרחורת, ובעלת אף גדול.
אני דמיתי יותר לנכריה.

היו נוסעים רבים על המעבורת.
הגרמנים ניגשו לכל אחד, והורו לו להרים את ראשו.
הבנתי שכאשר הם יגיעו לאחותי, יהיה סופנו רע ומר.
הם ישליכו אותנו לנהר.

היו נוסעים אחדים לפני, קמתי בבת אחת ממקומי,
והתחלתי לצעוק לקראת הגרמנים,
תוך כדי כך שאני מצביעה על האדם בחוף:
''אדוני! זה יודה! אדוני! זה יודה!''

הם הסיחו את דעתם מהנוסעים,
ונתנו פקודה לחבריהם בחוף לעצור אותו.
ראיתי חייל גרמני אוחז ברובהו,
ומכה אותו בקת הרובה מכות נמרצות.

הגרמנים הפסיקו את הבדיקה שלנו.
בינתיים סיימנו גם לחצות את הנהר,
ושתינו הגענו בשלום לגדה השניה.
כך ניצלנו, ממש בנס.

הגרמנים זרקו לפיאסקי את כל היהודים שיכלו.
פגשתי שם יהודים רבים מרוזבאדוב.
הם סיפרו שאחותי, יום קודם, נסעה ללבוב.
הם תיארו חפצים שזכרתי, אשר היא לקחה עימה.

29.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: פולין, אישור עליה, אנטישמיות, בנימין

פולין

הכותרות עסקו בשרה בריסטול, שאסרה שחיטה כשרה.
שמשון ברייטברט, האיש החזק ביותר בעולם,
נפטר לאחר שמסמר חלוד הרעיל את דמו,
בעת שניסה לתקוע אותו באגרופו בלוח עץ עבה.

חוק חדש חייב את כל בעלי הבתים להקים גדר סביב החצר.
סעיף בחוק חייב להחליף את גדרות העץ בגדרות רשת.
כולם עסקו בחוק, שמנע מרבים מעבר לדרך ראשית.
אמי פרצה פתח בגדר שהקימה משפת ז'מושקה.

במשך עשרות שנים בנו הגרמנים עצמם בסתר בפולין.
במחוזות הכפריים התנהל מסחר מפותח בפירות יער.
תחנות המסחר היו מונופול של חברה גרמנית.
עובדי התחנות היו מרגלים, שדיווחו על כל המתרחש.

מרגלים גרמנים היו בכל מקום.
פעם הלכתי עם דוד שלי בטיילת של עיר אחת.
הוא הצביעה על גבר בחליפה, שחבש כובע גדול.
ואמר: ''הוא מרגל, ובכובעו יש מצלמה זעירה.''

בעיר רוזבאדוב, כמאה קילומטרים מדרום מזרח לסטרכוביצה,
הקים קונצרן גרמני שכונת מגורים שלמה בשם סטאלו-וידה.
התגוררו בה עובדים של מפעלים שבנו הגרמנים.
במפעלים יצרו חלקי מטוסים, כלי נשק, ומכונות לגרמנים.

הפולנים, בחלקם, שיתפו פעולה עם הגרמנים.
מיעוט קטן התנגד למעשיהם. אחרים היו אובדי עצות.
לרוב המכריע לא היה אכפת, או שלא שמו לב,
שהגרמנים הולכים ומשתלטים על פולין.



אישור עליה

היה קשה מאד להשיג אישור עליה לארץ ישראל.
היה לנו קרוב משפחה בכפר יחקאל, הדוד צבי ברמן.
אחותו ביקשה ממנו להשיג עבורה אישור עליה.

הדוד נסע פעמים רבות למשרדים הבריטיים בירושלים,
בתנאים הקשים של מאורעות הדמים באותה התקופה,
וטרח מאד עד שהצליח להשיג את האישור המיוחל.

האחות עלתה לארץ,
אך לאחר זמן קצר החליטה לחזור לפולין.
הדוד החליט שלא ינסה יותר להשיג אישורי עליה.



אנטישמיות

בשנים האחרונות לפני המלחמה הפכו הגויים לאנטישמים מאד.
קודם היה יחסם יפה, אבל באותן שנים הם היו מטיפים:
''אל תקנו אצל יהודים!''
הפרחחים ביניהם היו גם מרביצים ליהודים.

בחור אחד בגילי היה פושע כזה, שהציק מאד ליהודים.
מרביץ, שובר שמשות, וצועק בחזית חנויות של יהודים:
'אל תקנו כאן! הוא יהודי!''
לא הצליחו להשתלט על אחד כמוהו, גם לא המשטרה.

יום אחד תפשתי את הפרחח המזיק,
וגררתי אותו בכוח לתוך הבית שלנו.
העליתי אותו לקומה השניה, הטלתי אותו על המיטה,
והורדתי לו את המכנסיים.

משכתי לו החוצה את הקטן ביד אחת,
הנפתי סכין בידי השניה, ואיימתי עליו,
תוך כדי תנועות חיתוך בצד הקהה שלה:
''אם תעשה צרות ליהודים, אני חותכת לך!''

הוא צרח עד לשמים.
הפועלים שלנו שמעו, ובאו לראות מה קורה.
אחר כך היה שקט אצלנו, ובכל העיר אמרו,
שכאשר אני הולכת ברחוב, כל הבחורים רועדים.



בנימין

ביום בו פרצה המלחמה היינו בבית, מנהלים חיי שגרה.
חוה, אחותי הקטנה, שהתה בבוקר במרפסת.
לפתע היא צעקה: ''יש המון מטוסים בשמים!''

יום לאחר שנכנסו הגרמנים לעיר,
נמלט בנימין לברית המועצות.
הכריחו אותו לנקות בתי שימוש בידיים.

הוא חזר בערב הביתה, נעל את ארונית הספרים,
נתו את המפתח לאמא,
ואמר: ''תשמרי עליו עד שאחזור.''

הרוסים חשבו שהוא מרגל, ועינו אותו קשות.
כשחזר לפולין אחרי המלחמה, האנטישמים פגעו בו.
הוא חלה ברוחו לאחר שעלה לארץ.

באותו בוקר יצא אבי לעבודה עם זקן על הפנים.
הוא חזר בערב בלעדיו. הגרמנים הורידו לו אותו.
הם לקחו אותו מהחנות כדי לטאטא כבישים בעיר.