30.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: רוזבאדוב, מעבורת

רוזבאדוב

ברוזבאדוב היתה לנו חנות רהיטים.
גוי אחד, שעבד בסטרכוביצה והיה לקוח שלנו,
פנה בהזדמנות אחת אל אבי ושאל אותו:
''מדוע אינכם פותחים שם חנות?''

אחותי הבכורה סוניה ובעלה,
שהיו זוג צעיר,
החליטו לפתוח שם עסק,
והיו להם קונים רבים.

כחודש לאחר שהתחילה המלחמה,
הגיעו אלינו גוי אחד ממכרינו בבהלה, ואמר:
''גירשו את הבת שלך, אדון שטרנקרץ.''
מחמש ערים במחוז גרשו את כל היהודים.

כשאבי שמע זאת, הוא ביקש שאסע מיד לרוזבאדוב,
לחפש את סוניה, ולהביא אותה לסטרכוביצה.
נסעתי לרוזבאדוב, וראיתי שאף יהודי לא נותר בה.
בתים רבים היו מוגפים. בבית של סוניה היו רק גרמנים.

הלכתי לתחנת הרכבת כדי לחזור. היתה שעת ערב, ועמדתי בתחנה.
לידי עמדו שתי נשים עטופות בשכמיות. לפתע הן לחשו בעצבנות:
''את אחותה של סוניה שנולד? שתדעי לך שהיא לא נמצאת כאן יותר.
הן כאילו לא פנו אלי, אבל שמעתי אותן היטב.

המשכתי להמתין בתחנת הרכבת.
לפתע הגיעו שני חיילי משמר גרמנים,
וציוו עלי: ''בואי איתנו!''
הם לקחו אותי למשרדי התחנה.

הכניסו אותי לחדר המנהל. היה לו צלב קרס על זרועו.
הכרתי אותו. זמן קצר לפני המלחמה הוא קנה אצלנו רהיטים.
הוא היה באותה עת שומר הניקיון של התחנה.
בתוך חודש הוא הפך למנהל גדול.

הוא לא זכר אותי. ביקשתי ממנו בנימוס:
''אני מבקשת לדבר איתך ביחידות.''
הוא פקד על שני החיילים: ''לצאת''
הם יצאו, ופניתי אליו בדברי שכנוע:

''אתה לא זוכר מי אני? אני אחותה של סוניה שנולד.
קנית אצלה רהיטים רבים לפני שהתחילה המלחמה.
אני זוכרת איזה רהיטים: סלון, ספה, ומיטת מתכת.
הייתי היום אצל אחותי כי שמעתי שעזבה, ובאתי לחפש אותה.''

הוא הקשיב לי בשקט, בלי לומר מאומה.
לאחר שסיימתי אמר: ''את יודעת מה אני רוצה ממך?
שאת, ברכבת הראשונה, תחזרי למקום ממנו באת.
השבתי לו: ''תודה רבה'', ונסעתי הביתה.



מעבורת

כעבור שבועיים ידענו היכן נמצאת סוניה.
היא היתה בפיאסקי, אזור ביצות וחולות במזרח פולין.
אבא ביקש שאסע לשם, הפעם עם אלקה'לה.
נסענו שתינו לרוזבאדוב, ומשם רצינו להמשיך בדרכנו.

הלכנו לאדם אחד שהיה מבריח גבול, אחד מכמה שפעלו בעיר,
כדי שיראה לנו את הדרך לפיאסקי, שהיה מזרחית לנהר הויסלה.
לא הכרתי את הדרך, ורק לגויים היתה זכות לנוע באזור.
הסכמתי איתו: ''תקבל סכום כסף נכבד לאחר שתעביר אותנו.''

הוא לקח אותנו עד לנהר, וראיתי שהלכנו רק עשר דקות.
המרחק היה קצר. רציתי שישאר לנו כסף, לכן התמקחתי:
''אתה לא התעייפת, הלכנו שני צעדים בלבד, תיקח פחות.''
לא נתתי לו יותר ממה שהגיע לו, והוא לא התווכח עימי.

אלקה'לה ואני עלינו על המעבורת שחוצה את הנהר.
התרחקנו כבר כעשרים מטרים מהחוף.
לפתע הוא התחיל לצעוק לעברנו: ''יודה! יודה! יודה! יודה!''
היו על המעבורת חיילים גרמנים אחדים, ששמעו אותו.

הבנתי שאנחנו נמצאות בסכנה גדולה.
אמרתי לאלקהל'ה שתכסה את הראש, ותעשה עצמה ישנה.
היא נראתה יהודיה: שחרחורת, ובעלת אף גדול.
אני דמיתי יותר לנכריה.

היו נוסעים רבים על המעבורת.
הגרמנים ניגשו לכל אחד, והורו לו להרים את ראשו.
הבנתי שכאשר הם יגיעו לאחותי, יהיה סופנו רע ומר.
הם ישליכו אותנו לנהר.

היו נוסעים אחדים לפני, קמתי בבת אחת ממקומי,
והתחלתי לצעוק לקראת הגרמנים,
תוך כדי כך שאני מצביעה על האדם בחוף:
''אדוני! זה יודה! אדוני! זה יודה!''

הם הסיחו את דעתם מהנוסעים,
ונתנו פקודה לחבריהם בחוף לעצור אותו.
ראיתי חייל גרמני אוחז ברובהו,
ומכה אותו בקת הרובה מכות נמרצות.

הגרמנים הפסיקו את הבדיקה שלנו.
בינתיים סיימנו גם לחצות את הנהר,
ושתינו הגענו בשלום לגדה השניה.
כך ניצלנו, ממש בנס.

הגרמנים זרקו לפיאסקי את כל היהודים שיכלו.
פגשתי שם יהודים רבים מרוזבאדוב.
הם סיפרו שאחותי, יום קודם, נסעה ללבוב.
הם תיארו חפצים שזכרתי, אשר היא לקחה עימה.