פולין
הכותרות עסקו בשרה בריסטול, שאסרה שחיטה כשרה.
שמשון ברייטברט, האיש החזק ביותר בעולם,
נפטר לאחר שמסמר חלוד הרעיל את דמו,
בעת שניסה לתקוע אותו באגרופו בלוח עץ עבה.
חוק חדש חייב את כל בעלי הבתים להקים גדר סביב החצר.
סעיף בחוק חייב להחליף את גדרות העץ בגדרות רשת.
כולם עסקו בחוק, שמנע מרבים מעבר לדרך ראשית.
אמי פרצה פתח בגדר שהקימה משפת ז'מושקה.
במשך עשרות שנים בנו הגרמנים עצמם בסתר בפולין.
במחוזות הכפריים התנהל מסחר מפותח בפירות יער.
תחנות המסחר היו מונופול של חברה גרמנית.
עובדי התחנות היו מרגלים, שדיווחו על כל המתרחש.
מרגלים גרמנים היו בכל מקום.
פעם הלכתי עם דוד שלי בטיילת של עיר אחת.
הוא הצביעה על גבר בחליפה, שחבש כובע גדול.
ואמר: ''הוא מרגל, ובכובעו יש מצלמה זעירה.''
בעיר רוזבאדוב, כמאה קילומטרים מדרום מזרח לסטרכוביצה,
הקים קונצרן גרמני שכונת מגורים שלמה בשם סטאלו-וידה.
התגוררו בה עובדים של מפעלים שבנו הגרמנים.
במפעלים יצרו חלקי מטוסים, כלי נשק, ומכונות לגרמנים.
הפולנים, בחלקם, שיתפו פעולה עם הגרמנים.
מיעוט קטן התנגד למעשיהם. אחרים היו אובדי עצות.
לרוב המכריע לא היה אכפת, או שלא שמו לב,
שהגרמנים הולכים ומשתלטים על פולין.
אישור עליה
היה קשה מאד להשיג אישור עליה לארץ ישראל.
היה לנו קרוב משפחה בכפר יחקאל, הדוד צבי ברמן.
אחותו ביקשה ממנו להשיג עבורה אישור עליה.
הדוד נסע פעמים רבות למשרדים הבריטיים בירושלים,
בתנאים הקשים של מאורעות הדמים באותה התקופה,
וטרח מאד עד שהצליח להשיג את האישור המיוחל.
האחות עלתה לארץ,
אך לאחר זמן קצר החליטה לחזור לפולין.
הדוד החליט שלא ינסה יותר להשיג אישורי עליה.
אנטישמיות
בשנים האחרונות לפני המלחמה הפכו הגויים לאנטישמים מאד.
קודם היה יחסם יפה, אבל באותן שנים הם היו מטיפים:
''אל תקנו אצל יהודים!''
הפרחחים ביניהם היו גם מרביצים ליהודים.
בחור אחד בגילי היה פושע כזה, שהציק מאד ליהודים.
מרביץ, שובר שמשות, וצועק בחזית חנויות של יהודים:
'אל תקנו כאן! הוא יהודי!''
לא הצליחו להשתלט על אחד כמוהו, גם לא המשטרה.
יום אחד תפשתי את הפרחח המזיק,
וגררתי אותו בכוח לתוך הבית שלנו.
העליתי אותו לקומה השניה, הטלתי אותו על המיטה,
והורדתי לו את המכנסיים.
משכתי לו החוצה את הקטן ביד אחת,
הנפתי סכין בידי השניה, ואיימתי עליו,
תוך כדי תנועות חיתוך בצד הקהה שלה:
''אם תעשה צרות ליהודים, אני חותכת לך!''
הוא צרח עד לשמים.
הפועלים שלנו שמעו, ובאו לראות מה קורה.
אחר כך היה שקט אצלנו, ובכל העיר אמרו,
שכאשר אני הולכת ברחוב, כל הבחורים רועדים.
בנימין
ביום בו פרצה המלחמה היינו בבית, מנהלים חיי שגרה.
חוה, אחותי הקטנה, שהתה בבוקר במרפסת.
לפתע היא צעקה: ''יש המון מטוסים בשמים!''
יום לאחר שנכנסו הגרמנים לעיר,
נמלט בנימין לברית המועצות.
הכריחו אותו לנקות בתי שימוש בידיים.
הוא חזר בערב הביתה, נעל את ארונית הספרים,
נתו את המפתח לאמא,
ואמר: ''תשמרי עליו עד שאחזור.''
הרוסים חשבו שהוא מרגל, ועינו אותו קשות.
כשחזר לפולין אחרי המלחמה, האנטישמים פגעו בו.
הוא חלה ברוחו לאחר שעלה לארץ.
באותו בוקר יצא אבי לעבודה עם זקן על הפנים.
הוא חזר בערב בלעדיו. הגרמנים הורידו לו אותו.
הם לקחו אותו מהחנות כדי לטאטא כבישים בעיר.
הכותרות עסקו בשרה בריסטול, שאסרה שחיטה כשרה.
שמשון ברייטברט, האיש החזק ביותר בעולם,
נפטר לאחר שמסמר חלוד הרעיל את דמו,
בעת שניסה לתקוע אותו באגרופו בלוח עץ עבה.
חוק חדש חייב את כל בעלי הבתים להקים גדר סביב החצר.
סעיף בחוק חייב להחליף את גדרות העץ בגדרות רשת.
כולם עסקו בחוק, שמנע מרבים מעבר לדרך ראשית.
אמי פרצה פתח בגדר שהקימה משפת ז'מושקה.
במשך עשרות שנים בנו הגרמנים עצמם בסתר בפולין.
במחוזות הכפריים התנהל מסחר מפותח בפירות יער.
תחנות המסחר היו מונופול של חברה גרמנית.
עובדי התחנות היו מרגלים, שדיווחו על כל המתרחש.
מרגלים גרמנים היו בכל מקום.
פעם הלכתי עם דוד שלי בטיילת של עיר אחת.
הוא הצביעה על גבר בחליפה, שחבש כובע גדול.
ואמר: ''הוא מרגל, ובכובעו יש מצלמה זעירה.''
בעיר רוזבאדוב, כמאה קילומטרים מדרום מזרח לסטרכוביצה,
הקים קונצרן גרמני שכונת מגורים שלמה בשם סטאלו-וידה.
התגוררו בה עובדים של מפעלים שבנו הגרמנים.
במפעלים יצרו חלקי מטוסים, כלי נשק, ומכונות לגרמנים.
הפולנים, בחלקם, שיתפו פעולה עם הגרמנים.
מיעוט קטן התנגד למעשיהם. אחרים היו אובדי עצות.
לרוב המכריע לא היה אכפת, או שלא שמו לב,
שהגרמנים הולכים ומשתלטים על פולין.
אישור עליה
היה קשה מאד להשיג אישור עליה לארץ ישראל.
היה לנו קרוב משפחה בכפר יחקאל, הדוד צבי ברמן.
אחותו ביקשה ממנו להשיג עבורה אישור עליה.
הדוד נסע פעמים רבות למשרדים הבריטיים בירושלים,
בתנאים הקשים של מאורעות הדמים באותה התקופה,
וטרח מאד עד שהצליח להשיג את האישור המיוחל.
האחות עלתה לארץ,
אך לאחר זמן קצר החליטה לחזור לפולין.
הדוד החליט שלא ינסה יותר להשיג אישורי עליה.
אנטישמיות
בשנים האחרונות לפני המלחמה הפכו הגויים לאנטישמים מאד.
קודם היה יחסם יפה, אבל באותן שנים הם היו מטיפים:
''אל תקנו אצל יהודים!''
הפרחחים ביניהם היו גם מרביצים ליהודים.
בחור אחד בגילי היה פושע כזה, שהציק מאד ליהודים.
מרביץ, שובר שמשות, וצועק בחזית חנויות של יהודים:
'אל תקנו כאן! הוא יהודי!''
לא הצליחו להשתלט על אחד כמוהו, גם לא המשטרה.
יום אחד תפשתי את הפרחח המזיק,
וגררתי אותו בכוח לתוך הבית שלנו.
העליתי אותו לקומה השניה, הטלתי אותו על המיטה,
והורדתי לו את המכנסיים.
משכתי לו החוצה את הקטן ביד אחת,
הנפתי סכין בידי השניה, ואיימתי עליו,
תוך כדי תנועות חיתוך בצד הקהה שלה:
''אם תעשה צרות ליהודים, אני חותכת לך!''
הוא צרח עד לשמים.
הפועלים שלנו שמעו, ובאו לראות מה קורה.
אחר כך היה שקט אצלנו, ובכל העיר אמרו,
שכאשר אני הולכת ברחוב, כל הבחורים רועדים.
בנימין
ביום בו פרצה המלחמה היינו בבית, מנהלים חיי שגרה.
חוה, אחותי הקטנה, שהתה בבוקר במרפסת.
לפתע היא צעקה: ''יש המון מטוסים בשמים!''
יום לאחר שנכנסו הגרמנים לעיר,
נמלט בנימין לברית המועצות.
הכריחו אותו לנקות בתי שימוש בידיים.
הוא חזר בערב הביתה, נעל את ארונית הספרים,
נתו את המפתח לאמא,
ואמר: ''תשמרי עליו עד שאחזור.''
הרוסים חשבו שהוא מרגל, ועינו אותו קשות.
כשחזר לפולין אחרי המלחמה, האנטישמים פגעו בו.
הוא חלה ברוחו לאחר שעלה לארץ.
באותו בוקר יצא אבי לעבודה עם זקן על הפנים.
הוא חזר בערב בלעדיו. הגרמנים הורידו לו אותו.
הם לקחו אותו מהחנות כדי לטאטא כבישים בעיר.
