26.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: בית

בעיר סטרכוביצה, בדרום מזרח פולין, היה למשפחתי מגרש רחב ידיים,
ובו בית יפה ברחוב הראשי, חנות רהיטים גדולה, מאפיה, נגריה ומחסן.
היינו שבעה ילדים. אני השלישית, ונולדתי בשנת אלף תשע מאות ועשרים.

הייתי ילדה שובבה, פרחחית אמיתית, ולא אהבתי ללמוד.
הייתי מתחמקת לעיתים תכופות מבית הספר.
בימי הקיץ הייתי הולכת להתרחץ בנהר.
בימי החורף הייתי עולה לגבעה המושלגת,
ומחליקה במורד כשאני יושבת על הילקוט שלי.

לעיתים הייתי הולכת מבית הספר לבית הסוהר בעיר.
האסירים היו צועקים, מבעד לחלונות, שאקנה להם סיגריות ומצרכים.
הם היו משליכים לי כסף, הייתי קונה, ומוסרת את המצרכים בשער.

יום אחד שיחקתי בכדור, והעפתי אותו בטעות,
לעבר חלון הראווה של חנות הנעליים הסמוכה.
החלון נשבר, וברחתי מפחד למשפחת גויים שהכרתי.
נשארתי אצלם עד הלילה, וההורים חיפשו אותי כל היום.
לא הסכמתי לחזור, עד שאבא הבטיח שלא ירביץ לי.

היתה לי חברה פולניה בשם רגינה ז'מושקה.
משפחתה התגוררה בחצר שלנו, והם היו עניים מאד.
האב היה עגלון, והאמא עיוורת.

הייתי נוסעת בעגלה עם רגינה ברחבי העיר.
פעם עשיתי זאת בשבת, מכרים ראו אותי, וסיפרו לאבא.
רגינה היתה מעבירה בקביעות פתקי אהבה,
בין אשת טייס פולני למאהב הגרמני שלה.
הייתי מצטרפת אליה, תמורת מעט מהתשלום שקיבלה.

אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ולבדוק את הרכוש.
באותו זמן התרחש באזור פוגרום קלץ, שבו נהרגו עשרות יהודים.
רגינה החביאה את אמא, וכך הצילה את חייה.

היינו מהמשפחות המכובדות בסטרכוביצה.
אבי שימש פעמיים כראש ועד הקהילה היהודית.
מידי יום ראשון היו כל עמיתיו הסוחרים מתאספים אצלנו.
האנשים שהתחרו זה בזה במהלך כל השבוע,
היו שובתים ממריבותיהם בין כותלי ביתנו.

עזרתי לאמא לבשל. לכבוד שבת היו שוחטים אצלנו תרנגולות ואווזים.
שוחט מהכפר היה מביא לנו מידי פעם בחגיגיות רבע עגל.
אהבתי מאד לאכול פירות וירקות, לכן הייתי בריאה תמיד, וחזקה.

לא הייתי הרבה בחנות הרהיטים.
אך לקראת החורף, אני ואחי הצעיר בנימין,
היינו מוכרים בחנות מזחלות שלג, שקנינו בעיר סמוכה.
אלה היו מזחלות גדולות, יפות ויקרות, שהצגנו בחזית החנות.
נערי העיר קנו אותן, והרווחנו כסף רב.

אבי היה גם נגר, וניהל את הנגריה שלנו.
היו נגרים יהודים אחדים שעבדו בנגריה.
כולם היו חברים, וכמו בני משפחה אצלנו.

אבי נתן לקהילה אולם גדול שישמש כבית ספר.
הוא הביא גם שני מורים לעברית, כדי שהילדים ילמדו.
כולנו יודעים עברית עוד מפולין.
היה אצלנו באזור גם תיכון עברי.
בנימין, שהיה נער מוכשר וחביב מאד, למד בו.

מעולם לא היה ריב בינינו, הילדים במשפחה.
פעם קנה לי אבי זוג נעליים יפות.
אלקה'לה אחותי חשקה בהן, ונתתי לה אותן ללא היסוס.

היה לנו סב זקן, שכיניתי בשם 'אברהם בעל הזקן'.
הוא היה לומד תורה דרך קבע בחדרו.
אבי, זכרונו לברכה, היה נוהג לומר לנו:
''אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל.
אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה.''

25.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ב' - גטו, קטע: צרכנייה

צרכנייה

היה לי ידיד, ולאדיסלב, שבן דודו היה בעל עסק גדול בעיר.
זאת היתה צרכנייה, שנועדה לאספקה לגרמנים בלבד.
הוא מכר להם שם הכל, ממזון ועד כלי עבודה.

הוא היה פולקסדויטש, והיהודים חששו לעשות איתו עסקים.
רציתי מאד לעשות עסקים איתו, אבל לא היה בינינו קשר.
אבא דיבר עם ולאדיסלב, והוא קבע פגישה איתו.

באנו לביקור נימוסין. ולאדיסלב הציג אותנו בדרך ארץ:
''תכיר, השכנים שלנו. הם נחמדים. אם אתה רוצה,
הבחורה מסוגלת להביא לך כל מה שאתה רוצה.''

הסוחר היה בחור זהב, נאמן בין הגויים, עם אישה ובת.
הוא ביקש שאביא דברי ערך שונים, כי לא היה להם כלום.
סיכמתי איתו שאני לא רוצה כסף בתמורה, אלא מצרכי מזון.

הסברתי לו כיצד נוכל להוציא את הסחורה מהצרכנייה.
זה היה בלתי אפשרי לעשות זאת דרך החזית.
מאחורי הקיר האחורי של הבנין היתה חצר של יהודים.

יעצתי לו: ''תבנה פה דלת, כאילו אתה זקוק לאויר צח.
אם תרצה, תפתח אותה, ותהיה לך אפשרות להוציא.
תרוויח כך המון. הרי כל יום שולחים לך סחורה.''

הוא בנה את הדלת, והיתה לנו פרנסה עד למעלה מראש.
הוא היה מזמין אצלי כל דבר שבעולם, והכל הייתי מביאה.
הרווחתי המון, והיה לנו מכל טוב.

יום אחד הוא רצה לתת לאשתו צמיד זהב במתנה.
הוא ביקש ממני: ''אולי את יכולה להביא לי צמיד,
אבל שיהיה משהו מפואר.''

הלכתי לשני הזקנים שמכרתי עבורם יהלום, ואמרתי:
''יש לי קונה שרוצה צמיד זהב מיוחד.
אולי יש לכם צמיד כזה, שאפשר למכור לו.''

הם נתנו לי צמיד יפה, אך במקום להגיד מה שוויו,
הם ביקשו מחיר שהיה כפול מערכו האמיתי.
לי לא היה אכפת. ירצה - יקנה, לא ירצה - לא יקנה.

הסוחר רצה לבדוק את הצמיד, ואמר: ''בערב אתן לך תשובה.''
חזרתי, והוא אמר לי: ''זה אכן צמיד זהב, והוא שוקל כך וכך.
אך לפי מחיר הזהב כיום, ביקשת ממני מחיר כפול.''

הלכתי לשני הזקנים ואמרתי: ''האדם רוצה לקנות.
אבל אתם מבקשים הרבה כסף. הצמיד יקר מידי.''
הם היו בטוחים שארוויח המון בעסקה, ולא ירדו במחיר.

היהודים בעיר ראו שאני מיודדת עם הסוחר הגדול.
אלה מהחצר האחורית גם התחילו לעשות עימו עסקים.
הבלעדיות שלי הסתיימה, והפסקתי לעבוד איתו.

24.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ב' - גטו, קטע: יהלום

יהלום

הנאצים העבירו אותנו לגטו, לרחוב קוליובה.
גרנו שם בעלית גג קטנה, בגודל של ארון.
כשהיינו בגטו, חנות הרהיטים שלנו היתה סגורה.
לא היו לנו שום אמצעים על מנת להתקיים.
הייתי צריכה להרוויח כסף כדי שנוכל לשרוד.

בעיר שלי כולם הכירו אותי כבת למשפחה הגונה.
אנשים היו נותנים לי זהב ואבנים יקרות למכירה.
אלה היו יהודים עשירים שנמלטו מהערים הגדולות.
הכרתי הרבה גויים, וידעתי עם מי אפשר לעשות עסקים.
מי יגנוב ומי אדם ישר, מי ילשין לגרמנים ומי לא.

אלה היו עסקים רציניים ומורכבים.
היהודים היו מפקידים אצלי חפצי ערך בהשאלה,
ואני הייתי מראה אותם לקונים פוטנציאלים.
אם החפץ היה מוצא חן בעיני הלקוח, הוא היה קונה.
אם לא, היינו עומדים על המקח.

היו זוג יהודים מכובדים, כבני שישים, מלודז'.
הם נתנו לי יהלום יפה, ענק, למכירה.
לאדם שרצה לקנות אותו היתה סיטונאות לסיגריות.
הוא אמר לי: ''אני מבקש שתשאירי אצלי את היהלום.
אתן אותו לבדיקה. אם הוא אמיתי, תקבלי את הסכום שביקשת.''

הסכמתי, והשארתי אצלו את היהלום.
הלכתי לזוג הזקנים, והסברתי מה האיש רוצה.
הם הסכימו להמתין, אולם היתה להם סבלנות רק ליום אחד.
בליל היום השני הם באו אלינו בוכים, ודרשו:
''תחזירי מיד את היהלום, או שתביאי את הכסף.''

עד שש בערב היה מותר ליהודים לצאת מהבית.
אחרי שש, אסור היה להיות בחוץ.
הם באו אלינו לפני שש, והודיעו לאבי:
''אדון, אנחנו נשארים אצלך עד שנראה את היהלום.''
מאוחר בערב יצאתי מהגטו והלכתי אל הקונה.

ביום הייתי בחנות, והקונה לא היה שם.
ביתו הפרטי היה במרחק חצי שעת הליכה.
לא ידעתי אם הוא התכוון לגנוב, להחזיר, או לשלם.
הלב כבר בישר לי דברים שונים.
לא הייתי רגילה לחכות כל כך הרבה.

דפקתי בדלת ביתו בחשש כבד. פתחה גברת שלא הכרתי.
רציתי לדעת אם היא יודעת על היהלום.
שאלתי בזהירות: ''אני מתארת לעצמי שאת יודעת, בוודאי,
שבעלך מכין לך הפתעה יפה.
נתתי לו דבר מה יפה מאד עבורך.''

היא ענתה בשמחה: ''כן, אני יודעת, נכון.
בעלי חזר לפני רבע שעה. הוא לא היה בבית כל היום.''
היא הלכה לקרוא לו. הוא בא, ואמר:
''אני מבקש סליחה שהתעכבתי כל כך הרבה זמן.
הייתי מחוץ לעיר. ביררתי, זה יהלום מקורי ויפה מאד.''

הוא הוציא חבילת שטרות כסף ואמר:
''את לא צריכה אפילו לספור.
אני נותן לך את כל הסכום שביקשת.
היהלום הזה יפה מאד. זה בסדר, הכסף.''
הוא שילם לי סכום גדול מאד. הרווחתי המון.

חזרתי הביתה. בדרך קניתי כמות נאה של מצרכי מזון.
לחם, נקניק, סוכר וחמאה, כדי שיהיה לנו כבר מה לאכול.
בבית, אבא אמר: ''אחרי שהלכת, גם הם חזרו לבית שלהם.''
הנחתי את המזון שקניתי, נתתי לאבא את הרווח שלי,
ומיהרתי בשעת לילה מאוחרת אל הזקנים.

הסברתי להם: ''האדון שרוצה לקנות את היהלום ממתין למטה.
לא על יד הבית, כדי שלא תחששו שידע היכן אתם גרים.
הוא מעונין, אבל מוכן לשלם סכום נמוך יותר ממה שביקשתם.
אם אתם מסכימים, אני יכולה להביא את הכסף.
אם לא, תקבלו בחזרה את הסחורה.''

הם ענו: ''אנחנו מסכימים על הסכום שהוא רוצה לתת.''
הם גרו בקומה העליונה, והיה צריך לעלות כמאה מדרגות.
ירדתי כמחצית מהמדרגות, הוצאתי כסף מהצרור,
המתנתי מעט, עליתי בחזרה,
ונתתי להם את הסכום שהסכמנו עליו.

אבל הם היו סקרנים ושאלו:
''נו, גם את הרווחת משהו?''
הוצאתי את הכסף מכיסי, נופפתי בו, ואמרתי:
''אתם רואים, את זה אני הרווחתי.''
הם לא אמרו כלום, והלכתי הביתה.

מוקדם בבוקר, היינו עדיין ישנים, הם באו אלינו.
הזקן תבע מאבא: ''הבת שלך הרוויחה כל כך! שתחזיר כסף!''
אבא ענה במתינות: ''תשמע, אדוני. מה אתה רוצה?
אנני לא מתערב במה שהילדה שלי עושה.
אני לא אומר לה לעשות כך או כך.''

הוספתי מהצד: ''מה אתם רוצים מאבא שלי?
הוא לא מתערב. אסור לו לדעת שאנחנו עושים עסקים.
אני לא רוצה שהוא ידע שאני עושה עסקים כאלה.''
אבא ידע הכל, כי אני לא ידעתי חשבון.
הייתי קונה ומוכרת דולרים, והוא עשה את כל החשבונות.

הם התעקשו שאחזיר חלק מהכסף שהרווחתי.
עניתי להם בתקיפות: ''תשמעו, אדונים נכבדים! להחזיר כסף?
בפירוש לא! זלוטי לא! אתם סוחרים מנוסים ואני נערה צעירה.
שאלתי קודם אם אתם מסכימים. מה אתם רוצים עכשיו?
אם אתם לא מסכימים, קחו בחזרה את היהלום!''

''לא!'' - הם ראו הרבה כסף.
''לא!'' - התעקשתי שאני לא מחזירה.
התווכחנו במשך שעה ארוכה.
לבסוף הצעתי פשרה: ''אתם יודעים מה אפשר לעשות?
בואו איתי למסעדה, ותזמינו לאכול כל מה שאתם רוצים.''

''תאכלו ותשתו, וכמה שהכל יעלה, אני אשלם.
לזאת אני מסכימה, לעשות לכם כבוד.
אבל להחזיר כסף, בשום פנים ואופן לא.''
הם נאלצו להסכים. הם ראו שאני לא מוכנה לוותר.
הסכם איתי זה הסכם.