בעיר סטרכוביצה, בדרום מזרח פולין, היה למשפחתי מגרש רחב ידיים,
ובו בית יפה ברחוב הראשי, חנות רהיטים גדולה, מאפיה, נגריה ומחסן.
היינו שבעה ילדים. אני השלישית, ונולדתי בשנת אלף תשע מאות ועשרים.
הייתי ילדה שובבה, פרחחית אמיתית, ולא אהבתי ללמוד.
הייתי מתחמקת לעיתים תכופות מבית הספר.
בימי הקיץ הייתי הולכת להתרחץ בנהר.
בימי החורף הייתי עולה לגבעה המושלגת,
ומחליקה במורד כשאני יושבת על הילקוט שלי.
לעיתים הייתי הולכת מבית הספר לבית הסוהר בעיר.
האסירים היו צועקים, מבעד לחלונות, שאקנה להם סיגריות ומצרכים.
הם היו משליכים לי כסף, הייתי קונה, ומוסרת את המצרכים בשער.
יום אחד שיחקתי בכדור, והעפתי אותו בטעות,
לעבר חלון הראווה של חנות הנעליים הסמוכה.
החלון נשבר, וברחתי מפחד למשפחת גויים שהכרתי.
נשארתי אצלם עד הלילה, וההורים חיפשו אותי כל היום.
לא הסכמתי לחזור, עד שאבא הבטיח שלא ירביץ לי.
היתה לי חברה פולניה בשם רגינה ז'מושקה.
משפחתה התגוררה בחצר שלנו, והם היו עניים מאד.
האב היה עגלון, והאמא עיוורת.
הייתי נוסעת בעגלה עם רגינה ברחבי העיר.
פעם עשיתי זאת בשבת, מכרים ראו אותי, וסיפרו לאבא.
רגינה היתה מעבירה בקביעות פתקי אהבה,
בין אשת טייס פולני למאהב הגרמני שלה.
הייתי מצטרפת אליה, תמורת מעט מהתשלום שקיבלה.
אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ולבדוק את הרכוש.
באותו זמן התרחש באזור פוגרום קלץ, שבו נהרגו עשרות יהודים.
רגינה החביאה את אמא, וכך הצילה את חייה.
היינו מהמשפחות המכובדות בסטרכוביצה.
אבי שימש פעמיים כראש ועד הקהילה היהודית.
מידי יום ראשון היו כל עמיתיו הסוחרים מתאספים אצלנו.
האנשים שהתחרו זה בזה במהלך כל השבוע,
היו שובתים ממריבותיהם בין כותלי ביתנו.
עזרתי לאמא לבשל. לכבוד שבת היו שוחטים אצלנו תרנגולות ואווזים.
שוחט מהכפר היה מביא לנו מידי פעם בחגיגיות רבע עגל.
אהבתי מאד לאכול פירות וירקות, לכן הייתי בריאה תמיד, וחזקה.
לא הייתי הרבה בחנות הרהיטים.
אך לקראת החורף, אני ואחי הצעיר בנימין,
היינו מוכרים בחנות מזחלות שלג, שקנינו בעיר סמוכה.
אלה היו מזחלות גדולות, יפות ויקרות, שהצגנו בחזית החנות.
נערי העיר קנו אותן, והרווחנו כסף רב.
אבי היה גם נגר, וניהל את הנגריה שלנו.
היו נגרים יהודים אחדים שעבדו בנגריה.
כולם היו חברים, וכמו בני משפחה אצלנו.
אבי נתן לקהילה אולם גדול שישמש כבית ספר.
הוא הביא גם שני מורים לעברית, כדי שהילדים ילמדו.
כולנו יודעים עברית עוד מפולין.
היה אצלנו באזור גם תיכון עברי.
בנימין, שהיה נער מוכשר וחביב מאד, למד בו.
מעולם לא היה ריב בינינו, הילדים במשפחה.
פעם קנה לי אבי זוג נעליים יפות.
אלקה'לה אחותי חשקה בהן, ונתתי לה אותן ללא היסוס.
היה לנו סב זקן, שכיניתי בשם 'אברהם בעל הזקן'.
הוא היה לומד תורה דרך קבע בחדרו.
אבי, זכרונו לברכה, היה נוהג לומר לנו:
''אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל.
אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה.''
ובו בית יפה ברחוב הראשי, חנות רהיטים גדולה, מאפיה, נגריה ומחסן.
היינו שבעה ילדים. אני השלישית, ונולדתי בשנת אלף תשע מאות ועשרים.
הייתי ילדה שובבה, פרחחית אמיתית, ולא אהבתי ללמוד.
הייתי מתחמקת לעיתים תכופות מבית הספר.
בימי הקיץ הייתי הולכת להתרחץ בנהר.
בימי החורף הייתי עולה לגבעה המושלגת,
ומחליקה במורד כשאני יושבת על הילקוט שלי.
לעיתים הייתי הולכת מבית הספר לבית הסוהר בעיר.
האסירים היו צועקים, מבעד לחלונות, שאקנה להם סיגריות ומצרכים.
הם היו משליכים לי כסף, הייתי קונה, ומוסרת את המצרכים בשער.
יום אחד שיחקתי בכדור, והעפתי אותו בטעות,
לעבר חלון הראווה של חנות הנעליים הסמוכה.
החלון נשבר, וברחתי מפחד למשפחת גויים שהכרתי.
נשארתי אצלם עד הלילה, וההורים חיפשו אותי כל היום.
לא הסכמתי לחזור, עד שאבא הבטיח שלא ירביץ לי.
היתה לי חברה פולניה בשם רגינה ז'מושקה.
משפחתה התגוררה בחצר שלנו, והם היו עניים מאד.
האב היה עגלון, והאמא עיוורת.
הייתי נוסעת בעגלה עם רגינה ברחבי העיר.
פעם עשיתי זאת בשבת, מכרים ראו אותי, וסיפרו לאבא.
רגינה היתה מעבירה בקביעות פתקי אהבה,
בין אשת טייס פולני למאהב הגרמני שלה.
הייתי מצטרפת אליה, תמורת מעט מהתשלום שקיבלה.
אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ולבדוק את הרכוש.
באותו זמן התרחש באזור פוגרום קלץ, שבו נהרגו עשרות יהודים.
רגינה החביאה את אמא, וכך הצילה את חייה.
היינו מהמשפחות המכובדות בסטרכוביצה.
אבי שימש פעמיים כראש ועד הקהילה היהודית.
מידי יום ראשון היו כל עמיתיו הסוחרים מתאספים אצלנו.
האנשים שהתחרו זה בזה במהלך כל השבוע,
היו שובתים ממריבותיהם בין כותלי ביתנו.
עזרתי לאמא לבשל. לכבוד שבת היו שוחטים אצלנו תרנגולות ואווזים.
שוחט מהכפר היה מביא לנו מידי פעם בחגיגיות רבע עגל.
אהבתי מאד לאכול פירות וירקות, לכן הייתי בריאה תמיד, וחזקה.
לא הייתי הרבה בחנות הרהיטים.
אך לקראת החורף, אני ואחי הצעיר בנימין,
היינו מוכרים בחנות מזחלות שלג, שקנינו בעיר סמוכה.
אלה היו מזחלות גדולות, יפות ויקרות, שהצגנו בחזית החנות.
נערי העיר קנו אותן, והרווחנו כסף רב.
אבי היה גם נגר, וניהל את הנגריה שלנו.
היו נגרים יהודים אחדים שעבדו בנגריה.
כולם היו חברים, וכמו בני משפחה אצלנו.
אבי נתן לקהילה אולם גדול שישמש כבית ספר.
הוא הביא גם שני מורים לעברית, כדי שהילדים ילמדו.
כולנו יודעים עברית עוד מפולין.
היה אצלנו באזור גם תיכון עברי.
בנימין, שהיה נער מוכשר וחביב מאד, למד בו.
מעולם לא היה ריב בינינו, הילדים במשפחה.
פעם קנה לי אבי זוג נעליים יפות.
אלקה'לה אחותי חשקה בהן, ונתתי לה אותן ללא היסוס.
היה לנו סב זקן, שכיניתי בשם 'אברהם בעל הזקן'.
הוא היה לומד תורה דרך קבע בחדרו.
אבי, זכרונו לברכה, היה נוהג לומר לנו:
''אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל.
אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה.''
