יהלום
הנאצים העבירו אותנו לגטו, לרחוב קוליובה.
גרנו שם בעלית גג קטנה, בגודל של ארון.
כשהיינו בגטו, חנות הרהיטים שלנו היתה סגורה.
לא היו לנו שום אמצעים על מנת להתקיים.
הייתי צריכה להרוויח כסף כדי שנוכל לשרוד.
בעיר שלי כולם הכירו אותי כבת למשפחה הגונה.
אנשים היו נותנים לי זהב ואבנים יקרות למכירה.
אלה היו יהודים עשירים שנמלטו מהערים הגדולות.
הכרתי הרבה גויים, וידעתי עם מי אפשר לעשות עסקים.
מי יגנוב ומי אדם ישר, מי ילשין לגרמנים ומי לא.
אלה היו עסקים רציניים ומורכבים.
היהודים היו מפקידים אצלי חפצי ערך בהשאלה,
ואני הייתי מראה אותם לקונים פוטנציאלים.
אם החפץ היה מוצא חן בעיני הלקוח, הוא היה קונה.
אם לא, היינו עומדים על המקח.
היו זוג יהודים מכובדים, כבני שישים, מלודז'.
הם נתנו לי יהלום יפה, ענק, למכירה.
לאדם שרצה לקנות אותו היתה סיטונאות לסיגריות.
הוא אמר לי: ''אני מבקש שתשאירי אצלי את היהלום.
אתן אותו לבדיקה. אם הוא אמיתי, תקבלי את הסכום שביקשת.''
הסכמתי, והשארתי אצלו את היהלום.
הלכתי לזוג הזקנים, והסברתי מה האיש רוצה.
הם הסכימו להמתין, אולם היתה להם סבלנות רק ליום אחד.
בליל היום השני הם באו אלינו בוכים, ודרשו:
''תחזירי מיד את היהלום, או שתביאי את הכסף.''
עד שש בערב היה מותר ליהודים לצאת מהבית.
אחרי שש, אסור היה להיות בחוץ.
הם באו אלינו לפני שש, והודיעו לאבי:
''אדון, אנחנו נשארים אצלך עד שנראה את היהלום.''
מאוחר בערב יצאתי מהגטו והלכתי אל הקונה.
ביום הייתי בחנות, והקונה לא היה שם.
ביתו הפרטי היה במרחק חצי שעת הליכה.
לא ידעתי אם הוא התכוון לגנוב, להחזיר, או לשלם.
הלב כבר בישר לי דברים שונים.
לא הייתי רגילה לחכות כל כך הרבה.
דפקתי בדלת ביתו בחשש כבד. פתחה גברת שלא הכרתי.
רציתי לדעת אם היא יודעת על היהלום.
שאלתי בזהירות: ''אני מתארת לעצמי שאת יודעת, בוודאי,
שבעלך מכין לך הפתעה יפה.
נתתי לו דבר מה יפה מאד עבורך.''
היא ענתה בשמחה: ''כן, אני יודעת, נכון.
בעלי חזר לפני רבע שעה. הוא לא היה בבית כל היום.''
היא הלכה לקרוא לו. הוא בא, ואמר:
''אני מבקש סליחה שהתעכבתי כל כך הרבה זמן.
הייתי מחוץ לעיר. ביררתי, זה יהלום מקורי ויפה מאד.''
הוא הוציא חבילת שטרות כסף ואמר:
''את לא צריכה אפילו לספור.
אני נותן לך את כל הסכום שביקשת.
היהלום הזה יפה מאד. זה בסדר, הכסף.''
הוא שילם לי סכום גדול מאד. הרווחתי המון.
חזרתי הביתה. בדרך קניתי כמות נאה של מצרכי מזון.
לחם, נקניק, סוכר וחמאה, כדי שיהיה לנו כבר מה לאכול.
בבית, אבא אמר: ''אחרי שהלכת, גם הם חזרו לבית שלהם.''
הנחתי את המזון שקניתי, נתתי לאבא את הרווח שלי,
ומיהרתי בשעת לילה מאוחרת אל הזקנים.
הסברתי להם: ''האדון שרוצה לקנות את היהלום ממתין למטה.
לא על יד הבית, כדי שלא תחששו שידע היכן אתם גרים.
הוא מעונין, אבל מוכן לשלם סכום נמוך יותר ממה שביקשתם.
אם אתם מסכימים, אני יכולה להביא את הכסף.
אם לא, תקבלו בחזרה את הסחורה.''
הם ענו: ''אנחנו מסכימים על הסכום שהוא רוצה לתת.''
הם גרו בקומה העליונה, והיה צריך לעלות כמאה מדרגות.
ירדתי כמחצית מהמדרגות, הוצאתי כסף מהצרור,
המתנתי מעט, עליתי בחזרה,
ונתתי להם את הסכום שהסכמנו עליו.
אבל הם היו סקרנים ושאלו:
''נו, גם את הרווחת משהו?''
הוצאתי את הכסף מכיסי, נופפתי בו, ואמרתי:
''אתם רואים, את זה אני הרווחתי.''
הם לא אמרו כלום, והלכתי הביתה.
מוקדם בבוקר, היינו עדיין ישנים, הם באו אלינו.
הזקן תבע מאבא: ''הבת שלך הרוויחה כל כך! שתחזיר כסף!''
אבא ענה במתינות: ''תשמע, אדוני. מה אתה רוצה?
אנני לא מתערב במה שהילדה שלי עושה.
אני לא אומר לה לעשות כך או כך.''
הוספתי מהצד: ''מה אתם רוצים מאבא שלי?
הוא לא מתערב. אסור לו לדעת שאנחנו עושים עסקים.
אני לא רוצה שהוא ידע שאני עושה עסקים כאלה.''
אבא ידע הכל, כי אני לא ידעתי חשבון.
הייתי קונה ומוכרת דולרים, והוא עשה את כל החשבונות.
הם התעקשו שאחזיר חלק מהכסף שהרווחתי.
עניתי להם בתקיפות: ''תשמעו, אדונים נכבדים! להחזיר כסף?
בפירוש לא! זלוטי לא! אתם סוחרים מנוסים ואני נערה צעירה.
שאלתי קודם אם אתם מסכימים. מה אתם רוצים עכשיו?
אם אתם לא מסכימים, קחו בחזרה את היהלום!''
''לא!'' - הם ראו הרבה כסף.
''לא!'' - התעקשתי שאני לא מחזירה.
התווכחנו במשך שעה ארוכה.
לבסוף הצעתי פשרה: ''אתם יודעים מה אפשר לעשות?
בואו איתי למסעדה, ותזמינו לאכול כל מה שאתם רוצים.''
''תאכלו ותשתו, וכמה שהכל יעלה, אני אשלם.
לזאת אני מסכימה, לעשות לכם כבוד.
אבל להחזיר כסף, בשום פנים ואופן לא.''
הם נאלצו להסכים. הם ראו שאני לא מוכנה לוותר.
הסכם איתי זה הסכם.
הנאצים העבירו אותנו לגטו, לרחוב קוליובה.
גרנו שם בעלית גג קטנה, בגודל של ארון.
כשהיינו בגטו, חנות הרהיטים שלנו היתה סגורה.
לא היו לנו שום אמצעים על מנת להתקיים.
הייתי צריכה להרוויח כסף כדי שנוכל לשרוד.
בעיר שלי כולם הכירו אותי כבת למשפחה הגונה.
אנשים היו נותנים לי זהב ואבנים יקרות למכירה.
אלה היו יהודים עשירים שנמלטו מהערים הגדולות.
הכרתי הרבה גויים, וידעתי עם מי אפשר לעשות עסקים.
מי יגנוב ומי אדם ישר, מי ילשין לגרמנים ומי לא.
אלה היו עסקים רציניים ומורכבים.
היהודים היו מפקידים אצלי חפצי ערך בהשאלה,
ואני הייתי מראה אותם לקונים פוטנציאלים.
אם החפץ היה מוצא חן בעיני הלקוח, הוא היה קונה.
אם לא, היינו עומדים על המקח.
היו זוג יהודים מכובדים, כבני שישים, מלודז'.
הם נתנו לי יהלום יפה, ענק, למכירה.
לאדם שרצה לקנות אותו היתה סיטונאות לסיגריות.
הוא אמר לי: ''אני מבקש שתשאירי אצלי את היהלום.
אתן אותו לבדיקה. אם הוא אמיתי, תקבלי את הסכום שביקשת.''
הסכמתי, והשארתי אצלו את היהלום.
הלכתי לזוג הזקנים, והסברתי מה האיש רוצה.
הם הסכימו להמתין, אולם היתה להם סבלנות רק ליום אחד.
בליל היום השני הם באו אלינו בוכים, ודרשו:
''תחזירי מיד את היהלום, או שתביאי את הכסף.''
עד שש בערב היה מותר ליהודים לצאת מהבית.
אחרי שש, אסור היה להיות בחוץ.
הם באו אלינו לפני שש, והודיעו לאבי:
''אדון, אנחנו נשארים אצלך עד שנראה את היהלום.''
מאוחר בערב יצאתי מהגטו והלכתי אל הקונה.
ביום הייתי בחנות, והקונה לא היה שם.
ביתו הפרטי היה במרחק חצי שעת הליכה.
לא ידעתי אם הוא התכוון לגנוב, להחזיר, או לשלם.
הלב כבר בישר לי דברים שונים.
לא הייתי רגילה לחכות כל כך הרבה.
דפקתי בדלת ביתו בחשש כבד. פתחה גברת שלא הכרתי.
רציתי לדעת אם היא יודעת על היהלום.
שאלתי בזהירות: ''אני מתארת לעצמי שאת יודעת, בוודאי,
שבעלך מכין לך הפתעה יפה.
נתתי לו דבר מה יפה מאד עבורך.''
היא ענתה בשמחה: ''כן, אני יודעת, נכון.
בעלי חזר לפני רבע שעה. הוא לא היה בבית כל היום.''
היא הלכה לקרוא לו. הוא בא, ואמר:
''אני מבקש סליחה שהתעכבתי כל כך הרבה זמן.
הייתי מחוץ לעיר. ביררתי, זה יהלום מקורי ויפה מאד.''
הוא הוציא חבילת שטרות כסף ואמר:
''את לא צריכה אפילו לספור.
אני נותן לך את כל הסכום שביקשת.
היהלום הזה יפה מאד. זה בסדר, הכסף.''
הוא שילם לי סכום גדול מאד. הרווחתי המון.
חזרתי הביתה. בדרך קניתי כמות נאה של מצרכי מזון.
לחם, נקניק, סוכר וחמאה, כדי שיהיה לנו כבר מה לאכול.
בבית, אבא אמר: ''אחרי שהלכת, גם הם חזרו לבית שלהם.''
הנחתי את המזון שקניתי, נתתי לאבא את הרווח שלי,
ומיהרתי בשעת לילה מאוחרת אל הזקנים.
הסברתי להם: ''האדון שרוצה לקנות את היהלום ממתין למטה.
לא על יד הבית, כדי שלא תחששו שידע היכן אתם גרים.
הוא מעונין, אבל מוכן לשלם סכום נמוך יותר ממה שביקשתם.
אם אתם מסכימים, אני יכולה להביא את הכסף.
אם לא, תקבלו בחזרה את הסחורה.''
הם ענו: ''אנחנו מסכימים על הסכום שהוא רוצה לתת.''
הם גרו בקומה העליונה, והיה צריך לעלות כמאה מדרגות.
ירדתי כמחצית מהמדרגות, הוצאתי כסף מהצרור,
המתנתי מעט, עליתי בחזרה,
ונתתי להם את הסכום שהסכמנו עליו.
אבל הם היו סקרנים ושאלו:
''נו, גם את הרווחת משהו?''
הוצאתי את הכסף מכיסי, נופפתי בו, ואמרתי:
''אתם רואים, את זה אני הרווחתי.''
הם לא אמרו כלום, והלכתי הביתה.
מוקדם בבוקר, היינו עדיין ישנים, הם באו אלינו.
הזקן תבע מאבא: ''הבת שלך הרוויחה כל כך! שתחזיר כסף!''
אבא ענה במתינות: ''תשמע, אדוני. מה אתה רוצה?
אנני לא מתערב במה שהילדה שלי עושה.
אני לא אומר לה לעשות כך או כך.''
הוספתי מהצד: ''מה אתם רוצים מאבא שלי?
הוא לא מתערב. אסור לו לדעת שאנחנו עושים עסקים.
אני לא רוצה שהוא ידע שאני עושה עסקים כאלה.''
אבא ידע הכל, כי אני לא ידעתי חשבון.
הייתי קונה ומוכרת דולרים, והוא עשה את כל החשבונות.
הם התעקשו שאחזיר חלק מהכסף שהרווחתי.
עניתי להם בתקיפות: ''תשמעו, אדונים נכבדים! להחזיר כסף?
בפירוש לא! זלוטי לא! אתם סוחרים מנוסים ואני נערה צעירה.
שאלתי קודם אם אתם מסכימים. מה אתם רוצים עכשיו?
אם אתם לא מסכימים, קחו בחזרה את היהלום!''
''לא!'' - הם ראו הרבה כסף.
''לא!'' - התעקשתי שאני לא מחזירה.
התווכחנו במשך שעה ארוכה.
לבסוף הצעתי פשרה: ''אתם יודעים מה אפשר לעשות?
בואו איתי למסעדה, ותזמינו לאכול כל מה שאתם רוצים.''
''תאכלו ותשתו, וכמה שהכל יעלה, אני אשלם.
לזאת אני מסכימה, לעשות לכם כבוד.
אבל להחזיר כסף, בשום פנים ואופן לא.''
הם נאלצו להסכים. הם ראו שאני לא מוכנה לוותר.
הסכם איתי זה הסכם.
