24.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ב' - גטו, קטע: יהלום

יהלום

הנאצים העבירו אותנו לגטו, לרחוב קוליובה.
גרנו שם בעלית גג קטנה, בגודל של ארון.
כשהיינו בגטו, חנות הרהיטים שלנו היתה סגורה.
לא היו לנו שום אמצעים על מנת להתקיים.
הייתי צריכה להרוויח כסף כדי שנוכל לשרוד.

בעיר שלי כולם הכירו אותי כבת למשפחה הגונה.
אנשים היו נותנים לי זהב ואבנים יקרות למכירה.
אלה היו יהודים עשירים שנמלטו מהערים הגדולות.
הכרתי הרבה גויים, וידעתי עם מי אפשר לעשות עסקים.
מי יגנוב ומי אדם ישר, מי ילשין לגרמנים ומי לא.

אלה היו עסקים רציניים ומורכבים.
היהודים היו מפקידים אצלי חפצי ערך בהשאלה,
ואני הייתי מראה אותם לקונים פוטנציאלים.
אם החפץ היה מוצא חן בעיני הלקוח, הוא היה קונה.
אם לא, היינו עומדים על המקח.

היו זוג יהודים מכובדים, כבני שישים, מלודז'.
הם נתנו לי יהלום יפה, ענק, למכירה.
לאדם שרצה לקנות אותו היתה סיטונאות לסיגריות.
הוא אמר לי: ''אני מבקש שתשאירי אצלי את היהלום.
אתן אותו לבדיקה. אם הוא אמיתי, תקבלי את הסכום שביקשת.''

הסכמתי, והשארתי אצלו את היהלום.
הלכתי לזוג הזקנים, והסברתי מה האיש רוצה.
הם הסכימו להמתין, אולם היתה להם סבלנות רק ליום אחד.
בליל היום השני הם באו אלינו בוכים, ודרשו:
''תחזירי מיד את היהלום, או שתביאי את הכסף.''

עד שש בערב היה מותר ליהודים לצאת מהבית.
אחרי שש, אסור היה להיות בחוץ.
הם באו אלינו לפני שש, והודיעו לאבי:
''אדון, אנחנו נשארים אצלך עד שנראה את היהלום.''
מאוחר בערב יצאתי מהגטו והלכתי אל הקונה.

ביום הייתי בחנות, והקונה לא היה שם.
ביתו הפרטי היה במרחק חצי שעת הליכה.
לא ידעתי אם הוא התכוון לגנוב, להחזיר, או לשלם.
הלב כבר בישר לי דברים שונים.
לא הייתי רגילה לחכות כל כך הרבה.

דפקתי בדלת ביתו בחשש כבד. פתחה גברת שלא הכרתי.
רציתי לדעת אם היא יודעת על היהלום.
שאלתי בזהירות: ''אני מתארת לעצמי שאת יודעת, בוודאי,
שבעלך מכין לך הפתעה יפה.
נתתי לו דבר מה יפה מאד עבורך.''

היא ענתה בשמחה: ''כן, אני יודעת, נכון.
בעלי חזר לפני רבע שעה. הוא לא היה בבית כל היום.''
היא הלכה לקרוא לו. הוא בא, ואמר:
''אני מבקש סליחה שהתעכבתי כל כך הרבה זמן.
הייתי מחוץ לעיר. ביררתי, זה יהלום מקורי ויפה מאד.''

הוא הוציא חבילת שטרות כסף ואמר:
''את לא צריכה אפילו לספור.
אני נותן לך את כל הסכום שביקשת.
היהלום הזה יפה מאד. זה בסדר, הכסף.''
הוא שילם לי סכום גדול מאד. הרווחתי המון.

חזרתי הביתה. בדרך קניתי כמות נאה של מצרכי מזון.
לחם, נקניק, סוכר וחמאה, כדי שיהיה לנו כבר מה לאכול.
בבית, אבא אמר: ''אחרי שהלכת, גם הם חזרו לבית שלהם.''
הנחתי את המזון שקניתי, נתתי לאבא את הרווח שלי,
ומיהרתי בשעת לילה מאוחרת אל הזקנים.

הסברתי להם: ''האדון שרוצה לקנות את היהלום ממתין למטה.
לא על יד הבית, כדי שלא תחששו שידע היכן אתם גרים.
הוא מעונין, אבל מוכן לשלם סכום נמוך יותר ממה שביקשתם.
אם אתם מסכימים, אני יכולה להביא את הכסף.
אם לא, תקבלו בחזרה את הסחורה.''

הם ענו: ''אנחנו מסכימים על הסכום שהוא רוצה לתת.''
הם גרו בקומה העליונה, והיה צריך לעלות כמאה מדרגות.
ירדתי כמחצית מהמדרגות, הוצאתי כסף מהצרור,
המתנתי מעט, עליתי בחזרה,
ונתתי להם את הסכום שהסכמנו עליו.

אבל הם היו סקרנים ושאלו:
''נו, גם את הרווחת משהו?''
הוצאתי את הכסף מכיסי, נופפתי בו, ואמרתי:
''אתם רואים, את זה אני הרווחתי.''
הם לא אמרו כלום, והלכתי הביתה.

מוקדם בבוקר, היינו עדיין ישנים, הם באו אלינו.
הזקן תבע מאבא: ''הבת שלך הרוויחה כל כך! שתחזיר כסף!''
אבא ענה במתינות: ''תשמע, אדוני. מה אתה רוצה?
אנני לא מתערב במה שהילדה שלי עושה.
אני לא אומר לה לעשות כך או כך.''

הוספתי מהצד: ''מה אתם רוצים מאבא שלי?
הוא לא מתערב. אסור לו לדעת שאנחנו עושים עסקים.
אני לא רוצה שהוא ידע שאני עושה עסקים כאלה.''
אבא ידע הכל, כי אני לא ידעתי חשבון.
הייתי קונה ומוכרת דולרים, והוא עשה את כל החשבונות.

הם התעקשו שאחזיר חלק מהכסף שהרווחתי.
עניתי להם בתקיפות: ''תשמעו, אדונים נכבדים! להחזיר כסף?
בפירוש לא! זלוטי לא! אתם סוחרים מנוסים ואני נערה צעירה.
שאלתי קודם אם אתם מסכימים. מה אתם רוצים עכשיו?
אם אתם לא מסכימים, קחו בחזרה את היהלום!''

''לא!'' - הם ראו הרבה כסף.
''לא!'' - התעקשתי שאני לא מחזירה.
התווכחנו במשך שעה ארוכה.
לבסוף הצעתי פשרה: ''אתם יודעים מה אפשר לעשות?
בואו איתי למסעדה, ותזמינו לאכול כל מה שאתם רוצים.''

''תאכלו ותשתו, וכמה שהכל יעלה, אני אשלם.
לזאת אני מסכימה, לעשות לכם כבוד.
אבל להחזיר כסף, בשום פנים ואופן לא.''
הם נאלצו להסכים. הם ראו שאני לא מוכנה לוותר.
הסכם איתי זה הסכם.

23.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ג' - מחנה עבודה, קטע: מאיר

מאיר

לפני ששלחו אותנו לאושוויץ,
הודיע לנו פיקלר באומץ ובעצב:
''יהיום בא הגסטאפו לקחת אתכם לאושוויץ.
ילדים אהובים שלי, תצילו את עצמכם, תברחו!

מתי שתראו אותי יוצא במכוניתי החוצה,
ומניף לכם בידי לשלום,
תדעו שזה האות לכך שאני לא כאן יותר.
תעשו הכל כדי לברוח, ולהציל את חייכם.''

כמאה אנשים ברחו,
ביניהם גם מאיר אחי.
הם שברו את החלונות של בית החרושת,
ויצאו דרכם כאשר הנאצים התקרבו.

היו מעט חיילים בחוץ.
הם הבחינו בבורחים, והתחילו לירות.
הם הרגו אנשים אחדים,
ביניהם גם את בן דודי יומה וגמן.

מאיר נמלט ליערות, לפרטיזנים.
הוא היה בין כובשי ברלין.
יש לו סיפורי גבורה רבים.
הוא הציל פעם גדוד חיילים רוסיים.

הם לא היו רבים, ולא היה להם נשק.
הגרמנים התנפלו עליהם.
מאיר התחיל לצעוק: ''הורא! הורא! הורא!''
הגרמנים חשבו שיש הרבה חיילים, וברחו.

20.3.2016

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ג' - מחנה עבודה, קטע: רויזה פומפ

רויזה פומפ

הייתי מוכרת במחנה לחמניות עגולות.
קונה קמח, אופה, ומוכרת בין היהודים.
כל יום הייתי אופה משני קילו קמח.
קיבלתי את הרישיון לאפות בגלל אבי החולה.
אמרתי לפיקלר שהוא חייב לאכול לחם לבן, והוא אישר לי.

הרווח היה יכול להספיק לקניית כיכר לחם,
וחמישים או מאה גרם חמאה.
בזכות הלחמניות שאפיתי כבר לא היינו רעבים.
היינו יכולים להסתדר טוב יותר.
הן נתנו רווח יפה.

את המטבח והמאפייה במחנה ניהלה משפחה אחת,
המשפחה של רויזה פומפ.
היא ישנה במיטה אחת לידי.
שמה המקורי היה אחר.
כולם כינו אותה כך כי עשו ממנה צחוק.

היה לה מאהב גרמני, שהיה שותף שלה עוד מהגטו.
היתה לה שם מאפייה יחד איתו.
היא קיבלה דרכו את הרישיון לכל אספקת המזון למחנה.
היו לה גם בעל, ובת אחת.
שני ילדים הרגו לה בכיכר.

היא היתה גונבת את כל המזון שלנו.
בלחם היא היתה מערבבת נסורת.
היא היתה מוכרת את בשר הסוסים שקיבלנו.
במרק שהכינה לא היה כלום חוץ ממים.
והיא ובעלה היו שמנים כמו שני שוורים.

קיבלתי רישיון לאפות במאפיה שלה.
היא ראתה שאני אופה ומוכרת לחמניות.
היא הלכה לפיקלר והלשינה:
''מה?! היא אופה לחמניות! היא מוכרת אותן!
חייבים להפסיק עם זה!''

לפיקלר לא היה אכפת מה אני עושה עם הלחמניות.
הוא ענה בשלווה: ''מותר לה לאפות. אם יש עודף, שתמכור.
שהיא תחליט לבד מה שהיא רוצה.''
היא לא הרשתה לי לאפות את הלחמניות.
היא התחילה לאפות ולמכור לחמניות בעצמה.

חוץ מהחלוקה שלה היה במחנה גם מטבח חופשי.
היה בו תנור אפיה, וכל יתר האמצעים לבישול.
הגויים היו מביאים למחנה מצרכים, כמו קמח ובשר.
מי שהיו לו האמצעים והאפשרות היה קונה מהם,
והיה יכול לבשל במטבח הזה.

התחלתי לאפות במטבח החופשי,
רויזה פומפ הלכה להלשין לנאצים:
''היהודים לא רוצים לאכול את מה שהם מקבלים.
הם רק מבשלים לעצמם. הם עוזבים עבודה באמצע.
צריך להרוס את המטבח הזה!''

שני בחורים מהעיר שלנו, פריד ומסלוביץ,
שהיו לפני המלחמה עשירים ובעלי מחסן עצים גדול,
עבדו בעבודה הקשה ביותר בחוץ,
בפריקת קורות העץ הגדולים מקרונות הרכבת.
הם עבדו קשה, והיו זקוקים לקצת אוכל.

יום אחד הם בישלו פחית שעועית בחצר.
הם הדליקו אש קטנה, ושמו עליה פחית.
רויזה פומפ הלשינה עליהם:
''הם מחבלים בגרמניה. הם מבשלים בחצר.
המחנה יכול להישרף מהאש!''

באו חיילים נאצים, עצרו את פריד ומסלוביץ,
והכניסו להם מכות רצח על המקום.
הם הזהירו: ''אתם לא תעשו כאן חבלה,
עם האוכל שאתם מבשלים!''
אנחנו, כל המחנה, ראינו מה קורה.




אהרל'ה

היה לי בן דוד במחנה בשם אהרל'ה.
הוא היה בן שבע-עשרה, ורעב למעט אוכל.
הוא שכל את כל משפחתו.
זאת היתה משפחה של שבעה ילדים.
נותר רק הוא, בן הזקונים.

חיבבתי אותו מאד, ודאגתי לו.
הבת של רויזה פומפ היתה בת שלוש-עשרה.
היא היתה מפותחת, והתעניינה בבחורים.
מרוב שנאה למשפחתה,
אף בחור לא רצה לחזר אחריה.

אזרתי עוז ופניתי לאהרל'ה:
''אל תהיה טיפש. אתה רעב למעט לחם,
והחזירים האלה אוכלים את האוכל שלנו.
הם אוכלים את הכל ומתפוצצים מרוב אוכל.
הם משמינים כל יום, ואנחנו מתים מרעב!''

''אהרל'ה, אל תתבייש. תעשה לי טובה.
תתחיל להתעסק איתה.
מה אכפת לך? ירד לך הכבוד?
יהיה לך טוב, תהיה שבע.
תוכל להישאר בחיים, אהרל'ה!''

כל יום נדנדתי לו: ''אהרל'ה, תלך!''
אנחנו כל כך רעבים. מה יש? מה יכול לקרות?
יירד לך הכבוד? אחרי המלחמה תחזיר אותו.
העיקר הוא מה שקורה עכשיו.
במלחמה עושים הכל בכדי לחיות.''

הוא היה עונה לי בבחילה:
''לא, גולדה'לה, הם כאלה נבלות!
אני לא מסוגל.''
נדנתי לו במשך חודש, עד שנכנס שכל לראשו,
והוא התחיל להתעסק איתה.

ראינו אותו יושב איתה בחצר כל ערב.
הם היו מדברים, מתחבקים, ומתנשקים.
היא היתה מרוצה, והם הפכו לחברים קרובים.
רויזה פומפ אימצה את אהרל'ה כבן משפחה.
הוא אכל איתם, והיה שמח בחלקו.

הוא חי אצלם רוב הזמן שהיינו במחנה העבודה.
שנתיים הם זמן רב, ובינתיים צריך לחיות.
שנתיים, ובינתיים לאהרל'ה היה טוב.
הייתי מרוצה שלפחות ילד אחד ממשפחתי אינו רעב.
קיויתי שלפחות הוא יישאר בחיים.

בזמן שהגרמנים פינו את אושוויץ בצעדת המוות,
הלכו הגברים למקום אחד, והנשים למקום אחר.
הבעל השמן של רויזה פומפ נפל בדרך ומת.
הם הלכו ברגל שלושה שבועות, ולא היה מה לאכול.
רויזה פומפ והבת שלה נשארו בחיים.

אחרי המלחמה הן התגוררו בלודז'.
אהרה'לה, שהתרגל לילדה, רצה לבקר אותן.
הוא דפק על הדלת, ורויזה פומפ פתחה.
היא שאלה בהמוניות: ''מה אתה רוצה? למה באת?''
אהרל'ה גמגם במבוכה: ''באתי לבת שלך.''

היא ענתה בלעג: ''מה? עומד לך כבר שבאת אליה?
תחזור מהר למקום שבאת ממנו.''
אהרל'ה נשאר בלודז', ויום אחד ראה את הבת ברחוב.
שני אמריקנים אחזו בזרועותיה, והיא נראתה יפה מאד.
מה היה לו לומר? הוא פנה לדרכו, והתחתן עם אהובתו.





נר זיכרון


רויזה פומפ החביאה המון כסף אצל המאהב הגרמני שלה.
אחרי המלחמה הוא החזיר לה את הכסף.
היא התחתנה, ונולד לה ילד.
גם הבת התחתנה.
הן גרות באמריקה, ויש להן שם קונדיטוריה.

מידי פעם הן מגיעות לביקור בישראל.
פגשנו את רויזה פומפ בתל אביב.
היא באה לטקס זיכרון לקדושי עירנו.
באו לטקס ניצולים מכל העולם.
זה היה ממש גועל נפש לראות אותה.

העמידו באולם שבעה נרות זיכרון,
וונתנו למכובדים מבן הקרואים להדליק אותם.
ראש ועד ההנצחה נתן גם לה להדליק נר.
כל הנוכחים שאלו בזוועה:
''איך נתנו לנבלה הזאת להדליק נר!?''