רויזה פומפ
הייתי מוכרת במחנה לחמניות עגולות.
קונה קמח, אופה, ומוכרת בין היהודים.
כל יום הייתי אופה משני קילו קמח.
קיבלתי את הרישיון לאפות בגלל אבי החולה.
אמרתי לפיקלר שהוא חייב לאכול לחם לבן, והוא אישר לי.
הרווח היה יכול להספיק לקניית כיכר לחם,
וחמישים או מאה גרם חמאה.
בזכות הלחמניות שאפיתי כבר לא היינו רעבים.
היינו יכולים להסתדר טוב יותר.
הן נתנו רווח יפה.
את המטבח והמאפייה במחנה ניהלה משפחה אחת,
המשפחה של רויזה פומפ.
היא ישנה במיטה אחת לידי.
שמה המקורי היה אחר.
כולם כינו אותה כך כי עשו ממנה צחוק.
היה לה מאהב גרמני, שהיה שותף שלה עוד מהגטו.
היתה לה שם מאפייה יחד איתו.
היא קיבלה דרכו את הרישיון לכל אספקת המזון למחנה.
היו לה גם בעל, ובת אחת.
שני ילדים הרגו לה בכיכר.
היא היתה גונבת את כל המזון שלנו.
בלחם היא היתה מערבבת נסורת.
היא היתה מוכרת את בשר הסוסים שקיבלנו.
במרק שהכינה לא היה כלום חוץ ממים.
והיא ובעלה היו שמנים כמו שני שוורים.
קיבלתי רישיון לאפות במאפיה שלה.
היא ראתה שאני אופה ומוכרת לחמניות.
היא הלכה לפיקלר והלשינה:
''מה?! היא אופה לחמניות! היא מוכרת אותן!
חייבים להפסיק עם זה!''
לפיקלר לא היה אכפת מה אני עושה עם הלחמניות.
הוא ענה בשלווה: ''מותר לה לאפות. אם יש עודף, שתמכור.
שהיא תחליט לבד מה שהיא רוצה.''
היא לא הרשתה לי לאפות את הלחמניות.
היא התחילה לאפות ולמכור לחמניות בעצמה.
חוץ מהחלוקה שלה היה במחנה גם מטבח חופשי.
היה בו תנור אפיה, וכל יתר האמצעים לבישול.
הגויים היו מביאים למחנה מצרכים, כמו קמח ובשר.
מי שהיו לו האמצעים והאפשרות היה קונה מהם,
והיה יכול לבשל במטבח הזה.
התחלתי לאפות במטבח החופשי,
רויזה פומפ הלכה להלשין לנאצים:
''היהודים לא רוצים לאכול את מה שהם מקבלים.
הם רק מבשלים לעצמם. הם עוזבים עבודה באמצע.
צריך להרוס את המטבח הזה!''
שני בחורים מהעיר שלנו, פריד ומסלוביץ,
שהיו לפני המלחמה עשירים ובעלי מחסן עצים גדול,
עבדו בעבודה הקשה ביותר בחוץ,
בפריקת קורות העץ הגדולים מקרונות הרכבת.
הם עבדו קשה, והיו זקוקים לקצת אוכל.
יום אחד הם בישלו פחית שעועית בחצר.
הם הדליקו אש קטנה, ושמו עליה פחית.
רויזה פומפ הלשינה עליהם:
''הם מחבלים בגרמניה. הם מבשלים בחצר.
המחנה יכול להישרף מהאש!''
באו חיילים נאצים, עצרו את פריד ומסלוביץ,
והכניסו להם מכות רצח על המקום.
הם הזהירו: ''אתם לא תעשו כאן חבלה,
עם האוכל שאתם מבשלים!''
אנחנו, כל המחנה, ראינו מה קורה.
אהרל'ה
היה לי בן דוד במחנה בשם אהרל'ה.
הוא היה בן שבע-עשרה, ורעב למעט אוכל.
הוא שכל את כל משפחתו.
זאת היתה משפחה של שבעה ילדים.
נותר רק הוא, בן הזקונים.
חיבבתי אותו מאד, ודאגתי לו.
הבת של רויזה פומפ היתה בת שלוש-עשרה.
היא היתה מפותחת, והתעניינה בבחורים.
מרוב שנאה למשפחתה,
אף בחור לא רצה לחזר אחריה.
אזרתי עוז ופניתי לאהרל'ה:
''אל תהיה טיפש. אתה רעב למעט לחם,
והחזירים האלה אוכלים את האוכל שלנו.
הם אוכלים את הכל ומתפוצצים מרוב אוכל.
הם משמינים כל יום, ואנחנו מתים מרעב!''
''אהרל'ה, אל תתבייש. תעשה לי טובה.
תתחיל להתעסק איתה.
מה אכפת לך? ירד לך הכבוד?
יהיה לך טוב, תהיה שבע.
תוכל להישאר בחיים, אהרל'ה!''
כל יום נדנדתי לו: ''אהרל'ה, תלך!''
אנחנו כל כך רעבים. מה יש? מה יכול לקרות?
יירד לך הכבוד? אחרי המלחמה תחזיר אותו.
העיקר הוא מה שקורה עכשיו.
במלחמה עושים הכל בכדי לחיות.''
הוא היה עונה לי בבחילה:
''לא, גולדה'לה, הם כאלה נבלות!
אני לא מסוגל.''
נדנתי לו במשך חודש, עד שנכנס שכל לראשו,
והוא התחיל להתעסק איתה.
ראינו אותו יושב איתה בחצר כל ערב.
הם היו מדברים, מתחבקים, ומתנשקים.
היא היתה מרוצה, והם הפכו לחברים קרובים.
רויזה פומפ אימצה את אהרל'ה כבן משפחה.
הוא אכל איתם, והיה שמח בחלקו.
הוא חי אצלם רוב הזמן שהיינו במחנה העבודה.
שנתיים הם זמן רב, ובינתיים צריך לחיות.
שנתיים, ובינתיים לאהרל'ה היה טוב.
הייתי מרוצה שלפחות ילד אחד ממשפחתי אינו רעב.
קיויתי שלפחות הוא יישאר בחיים.
בזמן שהגרמנים פינו את אושוויץ בצעדת המוות,
הלכו הגברים למקום אחד, והנשים למקום אחר.
הבעל השמן של רויזה פומפ נפל בדרך ומת.
הם הלכו ברגל שלושה שבועות, ולא היה מה לאכול.
רויזה פומפ והבת שלה נשארו בחיים.
אחרי המלחמה הן התגוררו בלודז'.
אהרה'לה, שהתרגל לילדה, רצה לבקר אותן.
הוא דפק על הדלת, ורויזה פומפ פתחה.
היא שאלה בהמוניות: ''מה אתה רוצה? למה באת?''
אהרל'ה גמגם במבוכה: ''באתי לבת שלך.''
היא ענתה בלעג: ''מה? עומד לך כבר שבאת אליה?
תחזור מהר למקום שבאת ממנו.''
אהרל'ה נשאר בלודז', ויום אחד ראה את הבת ברחוב.
שני אמריקנים אחזו בזרועותיה, והיא נראתה יפה מאד.
מה היה לו לומר? הוא פנה לדרכו, והתחתן עם אהובתו.
נר זיכרון
רויזה פומפ החביאה המון כסף אצל המאהב הגרמני שלה.
אחרי המלחמה הוא החזיר לה את הכסף.
היא התחתנה, ונולד לה ילד.
גם הבת התחתנה.
הן גרות באמריקה, ויש להן שם קונדיטוריה.
מידי פעם הן מגיעות לביקור בישראל.
פגשנו את רויזה פומפ בתל אביב.
היא באה לטקס זיכרון לקדושי עירנו.
באו לטקס ניצולים מכל העולם.
זה היה ממש גועל נפש לראות אותה.
העמידו באולם שבעה נרות זיכרון,
וונתנו למכובדים מבן הקרואים להדליק אותם.
ראש ועד ההנצחה נתן גם לה להדליק נר.
כל הנוכחים שאלו בזוועה:
''איך נתנו לנבלה הזאת להדליק נר!?''
