חנות הרהיטים ברחוב הרצל בחיפה

חיפשתי עבודה. הלכתי לבית התעשיה, לנגריה גדולה. שאלתי את המנהל אם יש לו עבודה בשבילי.
הוא אמר: ''את בחורה, ופה כל העבודות הן לגברים''.
עניתי: ''תן לי להראות לך מה אני יודעת''.
היתה שם מכונה להקצעת עצים. לקחתי שניים-שלושה קורות עץ ודחפתי אותן ביחד למכונה. הבחורים היו שמים קורה אחת בלבד.
ידעתי את המלאכה, שלמדתי במחנה העבודה, וזכרתי אותה.
הוא נתן לי מיד מקום עבודה.

ביקשתי מהמנהל: ''אני רוצה שכר של שלוש לירות ביום. בשתי לירות אני לא עובדת. אני עושה כמות כפולה מהאחרים.''
הרווחתי שתי לירות ושבעים אגורות ליום. לבחורים שילמו שתי לירות.

עבדתי קשה מאד בנגריה כשלושה חדשים.
בא מפקח אחד לביקורת, וראה אותי אוחזת שלוש-ארבע קורות בבת אחת ומכניסה למכונה. הוא אמר שבארץ ישראל לנשים אסור לעבוד בעבודה זאת.
פוטרתי, ונשארתי בלי אמצעי מחיה.

באותם ימים התפרסמו בעיתונות מודעות, שקראו לניצולי השואה להירשם אצל עורכי-דין ממשלתיים לצורך קבלת פיצויים.
הלכתי, ועורך-הדין שאל אותי: ''יש לך אישור מגרמניה על כך שהיית במחנות הריכוז''?
עניתי: ''לא, אין לי שום אישור.''
הוא פסק: ''אם כך, אין לך כלל זכות לקבלת פיצויים.''
אחרי שנים אחדות, ובמאמצים רבים, הצלחתי להשיג אישור רשמי מגרמניה על כך שהייתי במחנות הריכוז.
עברו עוד שנים אחדות, של מאבקים משפטיים ורפואיים קשים, עד שהתחלתי לקבל מעט פיצויים.
רופא חיפאי רע לב לא האמין לסיפורים על כל הסבל שעברתי, והחליט שמחלותיי נובעות מסיבות אחרות, משפחתיות. הוא אישר לי עשרים וחמישה אחוזי נכות בלבד.

נכנסתי לחנות רהיטים ברחוב הרצל פינת הנביאים, וסיפרתי לבעל הבית שאני יודעת לעשות פוליטורה, ומחפשת עבודה.
באתי לשם אלגנטית, עם כפפות.
בעל החנות, פינקס, אמר לי: ''מותק, תורידי את הכפפות, ונראה על הידיים שלך אם את עושה פוליטורה''.
הורדתי את הכפפות.
הוא אמר: ''לא רואים על הידיים שלך שאת עושה פוליטורה''.
עניתי: ''לא מזמן באתי ארצה, והרבה זמן לא עשיתי פוליטורה, עוד מפולין. אבל אני יודעת. קח אותי לניסיון. קח אותי ליומיים-שלושה בלי תשלום. אם העבודה שלי לא תמצא חן בעיניך, אל תשלם לי. אם תראה שאני יודעת לעבוד, תשאיר אותי. מה אכפת לך? היומיים הראשונים הם בלי כסף, לניסיון.''
הוא התלבט: ''מחר השותף שלי לא יהיה כאן. הוא נסע לתל-אביב. תחזרי מחרתיים.''
חזרתי, והם לקחו אותי לניסיון.

עבדו אצלם עוד שני פועלים. פנקס נתן לי לעשות פוליטורה על ארון פורניר. לא ידעתי כלום על העבודה, רק שמעבירים סמרטוט על העץ.
בזמן שהבחורים עבדו שאלתי אחד מהם: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו פה.''
הוא ענה בחפץ לב: ''שמים את האבקה במים ומכינים פוליטורה דלילה. מורחים על הארון, ורואים איזה תוצאה מתקבלת''.
שקעתי במלאכה. אחרי חצי שעה שאלתי שוב: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו''?
הוא ענה: ''תשימי מעט שמן, ותוסיפי עוד אבקה. הפוליטורה צריכה להיות יותר סמיכה''.
עבדתי בלי הפסקה, כמו מטורפת. רציתי ללמוד את העבודה, והצלחתי.

לאחר שבועיים פיטר פנקס את שני הפועלים. נשארתי לעבוד לבד.
עבדתי קשה מאד. הוא נתן לי עבודה לחמישה אנשים. צבעתי אינספור שולחנות, כיסאות וארונות.
הייתי באה הביתה בסוף היום, לחליסה, ולא הייתי יכולה להכניס טיפת אוכל לפה. היתה לי ספה ישנה על הגג, והייתי נרדמת עליה. השכנים היו צריכים להעיר אותי בחצות כדי שאכנס לישון.
הוא ניצל אותי, ולא נתן לי משכורת מספיקה. לא התאפשר לי אפילו לקנות אוכל בכבוד.
היתה לי חברה שעבדה כמוכרת בחנות הבגדים הסמוכה. היא היתה מקבלת לפני כל חג מתנות, כסף, ארנקים ובגדים. אני לא קיבלתי ממנו אף פעם מתנה לחג, אפילו לא חמש גרוש, והייתי מתפוצצת מרוב קנאה.

המשכתי לעבוד בחנות הרהיטים עוד הרבה זמן, בתקווה שמצבי ישתפר. יום אחד התעצבנתי, ואמרתי לעצמי: ''לעזאזל, אני לא רוצה לעבוד יותר במקום הזה.''
התפטרתי, והלכתי לעבוד במשק בית אצל אשה שבעלה היה מנהל בנמל.
לאחר חדשים אחדים הגיע פנקס לפתע לביקור בבית שבו עבדתי.
הוא אמר לי: ''גולדה'לה, אנחנו מעונינים מאד שתחזרי לעבוד אצלנו. אם תרצי, לא תעבדי יותר בפוליטורה, אלא תהיי מוכרת רהיטים''.

חזרתי, והפכתי למוכרת רהיטים מכובדת. עבדתי שם כחמש שנים. עד שהכרתי את אביך, אברהם זנדמן, והתחתנו.

ספינת המעפילים ''חיים ארלזורוב'' בחוף בת גלים

המשכנו להפליג עוד ועוד.
כבר לא הבנתי היכן אנחנו נמצאים.
לפתע, ברגע שלא ציפינו לו, הודיעו לנו שאנו מתקרבים, רואים מרחוק את ארץ ישראל.
התלהבנו, אך אסור היה לנו לעלות לסיפון, ולראות את הר הכרמל שהיה באופק.
חיכינו בסבלנות לרגע שנגיע לחוף.

כל זמן שהפלגנו בנתיבי הימים הבינלאומיים הכל היה בסדר. אבל לאחר שנכנסנו לתחום המים הטריטוריאליים של הארץ החלו הדברים להשתבש. גילינו לפתע מולנו ספינות קרב בריטיות אחדות, גדולות ומפוארות, פרושות ברחבי הים.
הן הקיפו את הספינה שלנו והתקרבו אליה.
הבריטים ידעו כל הזמן על ''חיים ארלזורוב''. הם חיכו לכך שהיא תגיע לתחום שליטתם החוקית כדי שיוכלו לעצור אותה.

מפקדי האניה גייסו קבוצה גדולה של בחורים ובחורות מבין המעפילים. הרבה בחורים ומעט בחורות, ביניהן אותי. הוטלה עלינו המשימה לנסות ולהתנגד לאנגלים בשעה שינסו לעלות על האניה.
קיוינו שנצליח להדוף אותם עד לאחר שנגיע לחוף.

הכנו במהירות רבה שמונה עמודי עץ ארוכים וחזקים. הוצאנו מכל צד של סיפון האניה ארבעה מהם, וקשרנו אותם בניצב. הם נראו כמו משוטים ענקיים.
''חיים ארלזורוב'' המשיכה להפליג. המשחתות ניסו כל הזמן להיצמד אליה, אך לא הצליחו כי העמודים בלמו אותן.

הפלגנו כך עד שהגענו לקירבת חוף בת-גלים.
התקדמנו במהירות לחוף.

האנגלים התחילו לירות עלינו פצצות גז מדמיע. הגז, שלא התפזר, שרף לנו בעיניים וחנק אותנו. התחלנו להשתעל בלי הפסקה.
היתה לי מימייה עם קפה על החגורה. ניקיתי באמצעות הקפה את פניי, ושתיתי מעט. הגז הפסיק להציק.

המשחתות לא הצליחו להרוס את העמודים.
האנגלים ירו מטח שני של פצצות גז מדמיע, רבות וחזקות.
ידינו רפו. נאלצנו להסתתר תחת הסיפון.

חיילים אנגלים אחדים, חובשי מסכות-גז, התחילו לזחול על העמודים ולהגיע אלינו.
כשראינו זאת, יצאו כל מי שיכלו אל הסיפון. יצאתי גם אני, בחורה יחידה.
הייתי מכוסה להגנתי בסיר על הראש ופח על החזה.

התחלנו לזרוק על האנגלים בקבוקים, אבנים, וכל חפץ אחר שמצאנו. אלה היו כל אמצעי ההגנה שלנו.

צעקתי לעברם: ''פשיסטים! פשיסטים בכפפות לבנות''!
הם ראו שאני בחורה, וקראו ברמקול בכעס: ''שהבחורה תרד! שהיא לא תהיה על הסיפון! מה שקורה פה לא מתאים לה!''

ראיתי לפתע את אחד החיילים האנגלים מתקדם במהירות על עמוד. הייתי קרובה אליו, והשלכתי אותו בכח לים.
האנגלים צעקו בכעס: ''אנחנו נהרוג אותך''!

מכל הלוחמים הרבים שהיינו על הסיפון בתחילה נותרו כעת מעטים בלבד. לאחר מטח פצצות הגז השני כמעט בלתי אפשרי היה להישאר עליו.
הייתי בין הבודדים שלא ויתרו.

יותר ויותר אנגלים עלו בבת אחת על הסיפון, לאחר שזחלו על העמודים. כעשרים מהם הצליחו להשתלט עליו.
שניים מהם תפשו אותי ראשונה. הם השכיבו אותי והיכו אותי קצת. מכות רבות, אך לא חזקות.
תוך כדי כך אמרו בזעם: ''מגיע לך הכי הרבה! כי היית רעה מאד והשפלת אותנו! זרקת חבר שלנו לים!''

אחר כך הם שמו משהו בפי. הראש שלי התחיל להסתובב, ולא הבנתי מה קורה. התחלתי להשתעל, והייתי צרודה במשך שעות רבות. מאוחר יותר הסבירו לי חבריי שזאת היתה אבקה שנועדה לגרום לחנק זמני.

כשהבריטים השתלטו על האניה היינו כבר ממש קרובים לחוף, מאות מטרים אחדים מדרום לראש הכרמל.
רב החובל נתן לכולנו עצה מהירה: ''מי שיכול, שיקפוץ וימלט''!
מי שיכלו, קפצו ושחו. מעטים הצליחו לעלות אל החוף.
מתנדבים מהארץ חיכו להם. הם אספו אותם, ונתנו להם בגדים ומסמכים. כך זכו מתי-מעט להישאר כאן.

האנגלים הביאו ספינת-כלא מיוחדת, שסיפונה היה מגודר ברשתות גבוהות.
הם פקדו: ''כולכם עוברים לספינה הזאת''!
מפקדנו, לובה אליאב, הסביר שנכשלנו ואין ברירה, אנחנו נשלחים לקפריסין.
בכינו, צעקנו, אך הכל היה לחינם. עלינו על הספינה הזאת והפלגנו, למרחק של יום.

אחד המפקדים שלנו היה גבר צעיר מאמריקה. לפני הירידה מהספינה בקפריסין, המפקד שלי ביקש ממני שאעזור לו. הבריטים היו עלולים לזהות את המפקדים ולאסור אותם.
הבחור ביקש שאשתדל לחפות עליו בשעה שנרד, והוא ייצמד אלי כאילו הוא בן זוגי. בנוסף לכך הוא גם נתן לי להחזיק חבילה קטנה, שאחר כך התברר לי שהיה בה אקדח.
עברנו בשלום את הביקורת.

הספינה ''חיים ארלזורוב'' נשארה מוטלת על צידה, סמוך לחוף בת-גלים, במשך שבועות רבים לאחר הקרב. תושבים מקומיים שטו אליה בסירות דיג, ובזזו את כל הרכוש שלנו שהיה עליה.

ראשי הישוב, שתכננו את מפעל ההעפלה, ידעו כי הסיכויים שספינות המעפילים יגיעו בשלום לחופי הארץ הם אפסיים, בגלל השימוש ברדאר.
מפעל ההעפלה תוכנן כדי ליצור לחץ על דעת הקהל העולמית, ולהביא את הבריטים לשפר את היחס אל הישוב היהודי בארץ ישראל.

משפט החברים של אלזה לפה

בבלוק שלי באושוויץ היתה משגיחה אחת, שכינינו אותה בשם אלזה לפה.
קראנו לה כך כי היא היתה מכניסה לנו מכות בגב ידה, שהיו משכיבות אותנו על הרצפה.
היא היתה צעירה ויפהפיה, שמנמנה ובגובה ממוצע.
בבלוק היו כאלף בחורות, והיא היתה אחראית למחציתן.
מפקחת על הניקיון, אחראית שהן תקומנה לעבודה, ושתהיינה מסודרות.
היא לא היתה אחראית על הצד שלי, אך למרות זאת הכניסה לי פעם בזדון מכות כה חזקות בפנים, שנפלתי מהן.
פעם אחרת, איני זוכרת מדוע, היא התרגזה, השכיבה אותי על האדמה, ובעטה בי בכעס פעמים רבות בבטן. עד היום אני סובלת מהבעיטות.

מידי פעם היא היתה יוצאת לעבודה איתנו באגם שבו היינו קוצצות קני סוף, אף שלא היתה חייבת. לא ידענו, אך היא היתה נפגשת שם עם פרטיזנים.

אלזה לפה עלתה לארץ באניה ''חיים ארלזורוב'' יחד איתי. אני לא ראיתי אותה, אך אנשים אחרים הכירו אותה. הם היכו אותה, ורצו לזרוק אותה לים.
רב-החובל ראה שצפויות לו צרות. הוא כינס אסיפה, וגונן עליה בנאום נמלץ: ''מדוע שתזרקו בחורה לים? זה אסור. הסערות ירדפו אחר האניה ויטביעו אותה. יהיו צרות לאוניה, לכל המעפילים. תחשבו על כך יפה. מדוע שתעשו משפט על הים? זה נכון, הכל טוב ויפה, אתם זוכרים הכל, היא הכתה אתכם ומגיע לה עונש. אבל עוד מעט אנחנו מגיעים לארץ ישראל, ושם תעשו לה משפט צדק. זה יהיה יותר יפה''.
הוא לקח אותה תחת אחריותו, והחביא אותה בבטן האניה.

אלזה לפה גרה בשכונת נווה-שאנן בחיפה בראשית שנות החמישים. בת אחת מהעיר שלנו, בשם פייצ'ה לוסטמן, עבדה בקופת-חולים ברחוב החלוץ. יום אחד היא זיהתה אותה במרפאה, לוקחת מספר של תור לרופא.
היא סיפרה לרופא איזה צרות שהיא עשתה.
כשנכנסה אליו אלזה לפה הוא פתח את הנושא, ואמר לה ישירות: ''את עשית כך וכך, הרבצת ליהודים, היית כל כך רעה. את יהודיה וזה לא מגיע ליהודים! מדוע!?''

אלזה לפה תבעה את פיי'צה לוסטמן בתביעת דיבה, על כך שהיא השמיצה אותה בפני הרופא.

פייצ'ה לוסטמן הגישה תביעת נגד.

לאלזה לפה נערך משפט חברים בהסתדרות.

חווה אחותי, אמא, אני, וכל הנשים שהיו באושוויץ אצלה, באנו להעיד. כל אחת היתה מספרת איזה מכות קיבלנו ממנה, ואיזה צרות היא הביאה עלינו.
מתן העדויות נמשך עד השעה אחת לפנות בוקר. כל-כך הרבה בחורות באו להעיד נגדה. המקום היה שחור מרוב אנשים.

מתוצאות המשפט לא שמענו. לכן הלכנו להסתדרות להתעניין מדוע היא לא הועמדה לדין.
נודע לנו שחברת הכנסת חייקה גרוסמן היתה במחתרת איתה, והיא הגנה עליה והצילה אותה מעונש.
עד היום היא חופשיה.

יום אחד, שנים אחדות לאחר המשפט הזה, הייתי בקולנוע ''ארמון'' בסרט. לפתע נתקפתי בכאבי בטן איומים. הסדרנים הוציאו אותי החוצה, והשכיבו אותי על ספסל בלובי, כדי שאנוח מעט עד שיגיע אמבולנס או רופא.
בינתיים הוטב לי. התביישתי, כי הסתכלו עלי, והתישבתי.

לפתע אני רואה את אלזה לפה מסתכלת בתמונות שבכניסה. היא עברה מול הדלת וזיהיתי אותה. היא היתה עם בעלה, אחותה, והחבר של אחותה.
יצאתי אליה, אחזתי בה, והכנסתי לה מכות רצח.
בעלה התקרב וצעק מבוהל: ''תעזבי אותה, אל תצעקי,אל תצעקי 'קאפו מאושוויץ', אל תצעקי 'היא הרגה יהודים'!''

קפאתי לרגע, והיא הצליחה לברוח ממני.