3.2.2016

משפט החברים של אלזה לפה

בבלוק שלי באושוויץ היתה משגיחה אחת, שכינינו אותה בשם אלזה לפה.
קראנו לה כך כי היא היתה מכניסה לנו מכות בגב ידה, שהיו משכיבות אותנו על הרצפה.
היא היתה צעירה ויפהפיה, שמנמנה ובגובה ממוצע.
בבלוק היו כאלף בחורות, והיא היתה אחראית למחציתן.
מפקחת על הניקיון, אחראית שהן תקומנה לעבודה, ושתהיינה מסודרות.
היא לא היתה אחראית על הצד שלי, אך למרות זאת הכניסה לי פעם בזדון מכות כה חזקות בפנים, שנפלתי מהן.
פעם אחרת, איני זוכרת מדוע, היא התרגזה, השכיבה אותי על האדמה, ובעטה בי בכעס פעמים רבות בבטן. עד היום אני סובלת מהבעיטות.

מידי פעם היא היתה יוצאת לעבודה איתנו באגם שבו היינו קוצצות קני סוף, אף שלא היתה חייבת. לא ידענו, אך היא היתה נפגשת שם עם פרטיזנים.

אלזה לפה עלתה לארץ באניה ''חיים ארלזורוב'' יחד איתי. אני לא ראיתי אותה, אך אנשים אחרים הכירו אותה. הם היכו אותה, ורצו לזרוק אותה לים.
רב-החובל ראה שצפויות לו צרות. הוא כינס אסיפה, וגונן עליה בנאום נמלץ: ''מדוע שתזרקו בחורה לים? זה אסור. הסערות ירדפו אחר האניה ויטביעו אותה. יהיו צרות לאוניה, לכל המעפילים. תחשבו על כך יפה. מדוע שתעשו משפט על הים? זה נכון, הכל טוב ויפה, אתם זוכרים הכל, היא הכתה אתכם ומגיע לה עונש. אבל עוד מעט אנחנו מגיעים לארץ ישראל, ושם תעשו לה משפט צדק. זה יהיה יותר יפה''.
הוא לקח אותה תחת אחריותו, והחביא אותה בבטן האניה.

אלזה לפה גרה בשכונת נווה-שאנן בחיפה בראשית שנות החמישים. בת אחת מהעיר שלנו, בשם פייצ'ה לוסטמן, עבדה בקופת-חולים ברחוב החלוץ. יום אחד היא זיהתה אותה במרפאה, לוקחת מספר של תור לרופא.
היא סיפרה לרופא איזה צרות שהיא עשתה.
כשנכנסה אליו אלזה לפה הוא פתח את הנושא, ואמר לה ישירות: ''את עשית כך וכך, הרבצת ליהודים, היית כל כך רעה. את יהודיה וזה לא מגיע ליהודים! מדוע!?''

אלזה לפה תבעה את פיי'צה לוסטמן בתביעת דיבה, על כך שהיא השמיצה אותה בפני הרופא.

פייצ'ה לוסטמן הגישה תביעת נגד.

לאלזה לפה נערך משפט חברים בהסתדרות.

חווה אחותי, אמא, אני, וכל הנשים שהיו באושוויץ אצלה, באנו להעיד. כל אחת היתה מספרת איזה מכות קיבלנו ממנה, ואיזה צרות היא הביאה עלינו.
מתן העדויות נמשך עד השעה אחת לפנות בוקר. כל-כך הרבה בחורות באו להעיד נגדה. המקום היה שחור מרוב אנשים.

מתוצאות המשפט לא שמענו. לכן הלכנו להסתדרות להתעניין מדוע היא לא הועמדה לדין.
נודע לנו שחברת הכנסת חייקה גרוסמן היתה במחתרת איתה, והיא הגנה עליה והצילה אותה מעונש.
עד היום היא חופשיה.

יום אחד, שנים אחדות לאחר המשפט הזה, הייתי בקולנוע ''ארמון'' בסרט. לפתע נתקפתי בכאבי בטן איומים. הסדרנים הוציאו אותי החוצה, והשכיבו אותי על ספסל בלובי, כדי שאנוח מעט עד שיגיע אמבולנס או רופא.
בינתיים הוטב לי. התביישתי, כי הסתכלו עלי, והתישבתי.

לפתע אני רואה את אלזה לפה מסתכלת בתמונות שבכניסה. היא עברה מול הדלת וזיהיתי אותה. היא היתה עם בעלה, אחותה, והחבר של אחותה.
יצאתי אליה, אחזתי בה, והכנסתי לה מכות רצח.
בעלה התקרב וצעק מבוהל: ''תעזבי אותה, אל תצעקי,אל תצעקי 'קאפו מאושוויץ', אל תצעקי 'היא הרגה יהודים'!''

קפאתי לרגע, והיא הצליחה לברוח ממני.

2.2.2016

ברכבת לאושוויץ - סופו של היודנראט שלנו

לכבוד יום השואה הבינלאומי 2016, להלן קטע מתוך ספר זכרונותיה של אימי ז''ל, ''סיפורי גולדה'', אשר הקלטתי וערכתי.

ברכבת לאושוויץ - סופו של היודנראט שלנו.

הגסטאפו הובילו אותנו לתחנת הרכבת.
בתחנה קיבלו חברי היודנראט קרון-נוסעים יפה למהלך הנסיעה.
חלק מהמנהלים, וביניהם משה הלפרט, עלו עליו. אחרים העדיפו לנסוע בקרונות-המשא, יחד עם בני משפחותיהם.
מתחילת המלחמה נאספו בעירנו פליטים יהודים מרחבי פולין, אשר חיו ועבדו עימנו. הם ראו את הצרות הגדולות בוורשה, בלודג', ובמקומות רבים אחרים. הם עברו את הגיהנום, והיו גיבורים, חזקים ומלוכדים.
היודנראט שלנו עולל להם צרות רבות. הפליטים התחרו מולו על המשאבים המוגבלים שהיו עבור כל היהודים, ולכן הצר היודנראט את צעדיהם ככל שיכול היה. זאת באמצעות צווים והוראות שונים שהיה ביכולתו לגזור עליהם. אם רצה גם מסר אותם לידי הנאצים, באמצעות דיווח שהם מפרי צו זה או אחר.
הפליטים ביקשו מהיודנראט: ''אנא, אל תעשו לנו צרות. גם אנו יהודים. אין זאת לטובת אף אחד אם יש חיכוכים בינינו''.
בקשותיהם ותחינותיהם היו ללא הועיל. הם נצרו זאת היטב בליבם ובמוחם, וחיכו ליום נקם, בלי להרפות מכך.
הרכבת התחילה לצאת מהתחנה, והגסטאפו כבר ירדו ממנה.
גברים אחדים מאותם פליטים נכנסו אל קרון היודנראט, וחנקו למוות שישים מחבריו.

חלק מהיודנראט היו בעלי עבר פלילי, חלק היו שייכים למעמד הגבוה המקומי, וחלק נוסף היו אנשים מכובדים פשוטים, אשר הצטרפו אליו בפקודת הנאצים.
המשרה השחיתה אותם והם הפכו לבעלי מוסר ירוד, כמו רויזה פיילה שסחרה במנות המזון שלנו במחנה העבודה. הם דאגו לעצמם בלבד, קיבלו שוחד, גנבו ומעלו.
הם חיו חיים טובים במחנה העבודה. באושוויץ היו להם את קשריהם הקודמים עם הנאצים כהוכחה לנאמנותם, והם שוב נעשו לאחראים עלינו. הסידור הזה נמשך גם בברגן-בלזן.
אחרי השחרור הם קיבלו מכוחות הצבא את משרות הייצוג והניהול במחנות הניצולים.
חלקם הפכו, בדרך זאת, גם לראשי קהילות הניצולים והיהודים בכלל, ברחבי תבל, עד עצם היום הזה.

הרכבת התחילה לזוז, ועמדנו צפופים ונחנקים בקרון המשא.
משכתי את אימי ואחותי לעבר הצוהר היחיד שהיה בקרון, כדי לנסות ולנשום אויר.
אימי אחזה בשמלתי. היא פחדה שאקפוץ ואברח דרך החלון.
הרעיון לא עלה בדעתי.

16.1.2016

שירים חדשים

מטוס נחת בחיפה
שחף ריחף וחלף
ושיחה בנחת התפתחה
חבל שהחתיכות הנכונות
לא נכנסות לחוף
להתרחץ בירכיים חשופות
החול הרך והחם
מוכן להליכתן הקלה
כמלכות ברוח הטובה


אהובתי תסלחי לי
על האלאסדי שלקחתי
והמקל בתחת שדחפתי

על התקליטים שגנבתי
הפרופיל הצבאי שהורדתי
והמכות שלאחי החטפתי

הייתי ראש סיכה
שלא מבין מאומה
ורוצה להיות נקי



שתי ציפורים יש
הגדולה עפה בעולם
הקטנה חיה בתוכנו

לשתיהן אותו הכוח
לחדור אל המוח
ולעזור לנו לצמוח

אודיסיאוס זאת ידע
לכן חזר הביתה
לאישתו אשר ציפתה