12.7.2012

פרשת משפטים וימי בין המיצרים

כאשר ביקש עם הארץ מהילל הזקן ללמוד את כל התורה על רגל אחת השיב לו הילל: 'ואהבת לרעך כמוך'.
המשמעות של התורה היא פשוטה וניתנת להבנה על ידי כל אחד ובכל דור במידה שווה. 

התורה בוודאי שלא התכוונה להמיר את החירות שנרכשה ביציאת מצרים בעבדות חדשה, עבדות לחוקים ודינים אינספור שאין לבקש את פירושם אלא לציית להם בעיוורון.

עשרת הדיברות הם הסמל המובהק של היציאה מעבדות לחירות.
לאחר עשרת הדיברות מופיעים מספר חוקים שהאחרון בהם הוא 'לא תעלו במעלות אל מזבחי', שמשמעותו היא שיש דין אחד לכל האדם, ואין מי או מה שמפרידים בין הקב''ה ליחיד שמאמין בו:
וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו.

פרשת משפטים מתחילה מיד לאחר פסוקים אלה, בפיסקה הבאה:
וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

נשאלת השאלה מדוע נפתחה פרשת משפטים בדיני עבד. אין ספק מתוך הסמיכות לעשרת הדיברות שהפרשה באה ללמד על הנושא לא כפשוטו, אלא מתוך זיקתו הרחבה ביותר לאהבת האל.

דיני עבד עיברי עוסקים בערך היקר מכל שהוא החירות. החירות היא חירות פיזית ורוחנית. היא היכולת לחשוב ולעשות הכל מבלי לפגוע בזולת.

העבדות היא הזדמנות להחזיר אלינו את כל מה שאיבדנו כתוצאה מהתנהגות חסרת אחריות ואנוכיות.


אך בדיני העבד העיברי מופיע נושא מישנה בעייתי שהוא מנוגד לעקרונות היהדות והוא בלתי אנושי מעיקרו:
אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.
כלומר יש מצב שבו אדוניו של העבד נותן לו שפחה על מנת שהוא ישכב אותה והצאצאים יהיו לעבדי האדון.

יתכן שמדובר בתאור מצב שהיה מקובל ונפוץ בעולם העתיק, אין ספק שהתורה לא התכוונה לעסוק כפשוטו במציאות זאת של שפל המדרגה שבה התייחסו לעבדים כמעט כמו אל בהמות וזיווגו אותם על מנת שהצאצאים יהיו רכוש האדון ויימכרו למרבה במחיר. התורה מעלה את הנושא כדי לקחת אותו לרמות גבוהות יותר של אמונה. 


ניתן לפרש את הפיסקה ברבדים אחדים:

א. ברובד הפשוט התורה ביקשה, מתוך מידת הרחמים, לעסוק מיד אחרי מתן תורה בנושא הכאוב מכל שהוא דיני עבדות ולהקל בו לעומת המצב שהיה מקובל. עבד עברי נשלח לחופשי לאחר שבע שנים עמוס מתנות, לעומת העבדות שנכפתה לכל החיים שהיתה מקובלת בעולם העתיק.
העבד יוצא מבית אדוניו לחופשי ב'גפו'. רש''י מפרש את 'גפו' כ'כנף ביגדו'. המשמעות המוכרת כיום של המילה לקוחה מתוך המילה 'גפיים' שהם רגליים. העבד עלול גם לצאת לחופשי בלי כל במידה ולא תיקן דרכיו. 'גפו' הוא לשון פחיתות לעומת 'גפיו'. זוג רגלי האדם הם  כמו מאזני הצדק. כאשר הוא פועל בנתינה והתחשבות יש ביניהם שיווי משקל. כאשר האדם אינו חי על פי מידות החסד והרחמים הרגליים שלו מאבדות את האיזון.

ב. ברובד גבוה יותר התורה מתיחסת באופן עמוק לשאלת יחסי העבד עם השפחה שזיווג לו אדונו. התורה קובעת כי עבד אשר יצהיר כי הוא אוהב את משפחתו החדשה יוכל להישאר עימה בתנאי שיישאר עם אדוניו לעולם. התורה מקדשת בכך את יחסי האישות ואת מוסד הנישואין והמשפחה ואינה מתירה לאדוני העבד והשפחה לזווג ביניהם בלי כל סייג. 

ג. ברובד התיקון הרוחני אין פרשת עבד עיברי ושיפחת אדוניו אלא משל ליחסי היחיד עם הקב''ה.
העבד הוא מי שחטא ומחפש מחדש את האמונה הקרובה אל אדוני באמצעות השפחה שהיא ההזדמנות.
התנאי לכך הוא אהבה. במידה והעבד מגלה את אהבתו הוא נשאר עם משפחתו החדשה וזוכה לחיים חדשים.
יש קשר עצום בין המילה א ה ב ה למילה י ה ו ה.
שתי המילים נהגות כמעט באורח זהה. הגימטריא של אהב''ה היא 13, מחצית מזאת של השם המפורש, היא כנגד שלוש-עשרה מידות, ועליה נאמר: אַשְׁרֵינוּ כְּשֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּות וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁות וּמְיַחֲדִים שִׁמְךָ בְּכָל יום תָּמִיד וְאומְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד.

ד. ברובד ההיסטורי מתארת פיסקת דיני עבד עברי את עם ישראל שגלה מארצו ונמכר לעבדות, ומנת חלקו היתה מלוא כוס היסורים בגלל שינאת חינם. כאשר מאמץ העם מחדש את ערך 'ואהבת לרעך כמוך' הוא זוכה לחיים חדשים.

ברוח זאת יש להבין את הטכס הפשוט לכאורה של הצהרת הנאמנות של העבד העברי למשפחתו החדשה, שהוא רציעת האוזן אל האלוהים:
 וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
יש לקרוא את הפסוק בדגש על תחילתו 'והגישו אדוניו אל האלוהים'. זאת צורת ביטוי יחידה במינה במקרא לתיאור הקשר בין היחיד לקב''ה. אין זאת רציעה פשוטה בה יוצרים נקב באוזן שמונחת על משקוף של דלת רגילה, אלא ביטוי לחיבור האדם מחדש אל הקול האלוהי. טכס זה שנערך בבית המקדש הוא למעשה לידה מחדש. אין זה פשוט כלל לזכות בכך. זה אות מיוחד של כבוד שמבטא חיבור אל הקדושה, והוא נערך לאדם שבחר בדרך חדשה בחיים, ומשמש מקור השראה. משמעותו היא כי הקול האלוהי חודר אל האדם בתחילה דרך נקב צר ומשם הולך ומתפשט לכל הנשמה.
זאת יציאה מבין המיצרים כדברי הפיתגם של ר' נחמן מברסלב: 'כל העולם כולו הוא גשר צר מאד'.

9.7.2012

חישמול רכבת ישראל

בימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של המאבק נגד חישמול הרכבת בחיפה.


החישמול העילי בחיפה יביא להצבת עמודים ומתיחת כבלי חשמל לאורך נתיב המסילה ובכך יחסום את מראה הנוף, יכער, ובנוסף יצור קרינה מסוכנת על סביבתו.

חיפה נבחרה משום מה להיות המקום הראשון בישראל שבו ייבנה מערך החישמול של הרכבת.

זאת דווקא בשעה שהעיר זכתה לאישור לפתיחת חזית הים העירונית, ומבקשת למצב את עצמה כעיר תיירותית שנפתחת לים כדוגמת ברצלונה.

זאת איוולת ממדרגה ראשונה מצידו של שר התחבורה להתחיל תוכנית זאת בחיפה.

אך איוולת עוד יותר גדולה היא עצם התוכנית לחשמל את כל רכבת ישראל באמצעות עמודים.

מדינת ישראל היא ארץ תיירותית קדושה והחישמול העילי יעניק לה מראה מכוער של פרבר תעשייתי נידח.

אין חולק על כך כי החישמול יזניק את הרכבת קדימה, אך אסור לעשות זאת על חשבון מראה הנוף של ארץ הקודש.

כל עמוד חשמל יהיה בבחינת מסמר בארון המתים של עתידה התיירותי של ארץ ישראל.


הפיתרון הנכון הוא להשתמש בפס שלישי לחישמול המסילה. פס שלישי הוא קו מתח בגובה הפסים וביניהם. בזכות זאת החישמול אינו פוגם במראה הנוף.

פס שלישי מקובל במרבית מסילות המטרו של ערי תבל.

הוא אינו מקובל עדיין כיום במסילות הבינעירוניות.

אך יש לזכור כי מדינת ישראל ברובה היא מטרופולין אחד מבחינת גודלה, ולכן היישום של פס שלישי מתאים עבורה.


ראוי לציין כי המתנגדים לחישמול העילי של הרכבת בחיפה מבקשים למנהר אותה לכל אורך הדרך, וכי הפיתרון של פס שלישי אינו נמצא כלל על סדר היום שלהם.

עירית חיפה הצליחה, לאחר משא ומתן מתיש, להשיג שיקוע של הרכבת בקטע קצר בלבד לאורך פארק החוף שלה.

זה הישג בטל בשישים לעומת הנזק הגורף שייגרם לחיפה.

מעבר לכך, המינהור יעלה מיליארדי שקלים, הוא יבטל את חווית הנסיעה ברכבת בחיפה, ובעיקר - לא ברור אם הוא כלל אפשרי מבחינה הנדסית.

זאת מכיוון שמנהרה על ציר הרכבת תיבנה לאורך אקוויפר המים של החוף.
המנהרה תיבנה בתנאים של הצפת מים מתמדת, וגרוע מכך: המנהרה תחסום את זרימת מי התהום מהר הכרמל לעבר הים ובכך תיצור בכל האזור שמצידה אדמה רוויה במים שעלולה להביא לשקיעת הבנינים לאורך הציר.


במדינת ישראל הסתיים לא מכבר פיתוחה של מכונית מהפכנית חשמלית. אין ספק כי נמצאים בה המוחות והיכולות לפתח את הפס השלישי לרמה המתאימה, ובכך להפוך אותה למדינה ירוקה מובילה.

פס שלישי לחישמול הרכבת מציב אתגרים טכנולוגיים ובטיחותיים. אך זול יותר בהרבה להקים אותו לעומת עמודי החשמל, ולכן השקעה בפיתוחו עשויה להשתלם גם מבחינה כלכלית.

8.7.2012

פרשת בלק מול פרשת וירא

פרשות ספר במדבר עוסקות בספירות שבגוף האדם מהעליונה ועד לתחתונה.

כל פרשה מתארת את אחת הספירות.

פרשת חוקת עוסקת באזור הלב. סוד פירוש דיני פרה אדומה, שבראש פרשת חוקת, הוא האהבה.

מתחת למערכת הלב-ריאות נמצאת מערכת העיכול.

פרשת בלק עוסקת במערכת העיכול.

ניתן ללמוד זאת מיד מתוך השם של גיבור הפרשה בלעם, ששורש שמו הוא ב.ל.ע - לבלוע.

כיצד מתקדמת התורה מעיסוק נשגב כאהבה לעיסוק בדבר ארצי כמו מערכת העיכול.

כמו הלב, גם מערכת העיכול מורכבת ברובה משרירים טבעתיים.

שני מעגלי ידע המתחברים בצורה מושלמת הם מאפייני האהבה.

האינסוף האלוהי מלמד אותנו כך לגלות את רגש האהבה שאינה תלויה בדבר, הבוקעת לאחר יאוש מתוך הכאוס האישי.

האתון המדברת של בלעם מסמלת את עולם החומר. יש חיה נוספת אחת בלבד שמדברת בתורה והיא הנחש שמדבר אל חוה אימנו. גם הנחש עשוי כולו שרירים טבעתיים. דרכו של בלעם היא דרך הנחש.

יש הקבלות רבות בסיפור המעשה של בלעם המתכונן לקוב את ישראל ואברהם אבינו המתכונן להעלות לעולה את יצחק.

ניתן ללמוד על כך עוד מההפטרה של פרשת חוקת שקודמת לבלק, שהיא סיפור יפתח הגלעדי אשר נדר להקריב את היוצא ראשון לקראתו משער ביתו לאחר שיחזור כמנצח מהמלחמה, ומי שיצאה היתה ביתו היקרה.

אברהם אבינו ובלעם בן בעור הולכים שניהם בצו אלוהים, שניהם חובשים את החמור/אתון, לשניהם מתלווים שני משרתים, ולשניהם מתגלה מלאך בטרם יבצעו את משימתם.

מדוע פרטה התורה כל כך בסיפור האתון.

התורה הקדושה מתמודדת מול הנושא הארצי באמצעות הבאת קדושה יתירה כנגדו, וזאת כך:

הפועל החשוב ביותר בפרשה, שמופיע פעם אחת נוספת בלבד במקרא, הוא י.ר.ט - וזאת בפסוק 'וירט הדרך לקראתי' שאומר המלאך לאחר שהוא נגלה לבלעם.

פועל זה שייך למשפחת פעלים קטנה שבה גם השורשים הבאים: י.ר.ד, י.ר.ה, י.ר.ק, י.ר.ש, שכולם מציינים לשון ירידה.

אין פעלים אלה מציינים ירידה פשוטה אלא ירידה הדרגתית שיש במהלכה מטמורפוזה מלאה, כדרך ירידת האוכל במערכת העיכול.

בדרך הפשט משמעות 'וירט' הוא שדרכו של בלעם הלכה ופחתה בפני הקב''ה עד שנאלץ לעצור בעדו.

יש פועל נוסף במשפחה זאת והוא: י.ר.א

משמעות הפועל 'לירוא', שהוא מקור המילה 'יראה' שמקבילה ל'אמונה חזקה עם תחושת פחד', קשורה גם כן ליתר הפעלים בקבוצה: הפועל 'לירוא' מתאר אמונה שיש בה מימד של שפל בפני נשגב ממנו.

בלק חוזה שזאת היא נקודת התורפה של ישראל ובוחר מקומות תצפית גבוהים כדי לקללם משם.

סיפור העקידה נמצא בסוף פרשת וירא. סיפור האתון של בלעם נמצא בתחילת פרשת בלק.

פרשת בלק היא יוצאת דופן בתורה מכיוון שהיא מתנהלת כולה מחוץ למחנה ישראל.

התנהלותו של בלעם היא על דרך הבחירה החופשית בבחינת 'מה שיהיה יהיה', בניגוד לאמונה השלמה וההחלטית של אברהם אבינו.

זאת היא גם נקודת החולשה שלו כי אין בעיה שאי אפשר להפוך אותה להזדמנות, אין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

פרשת בלק היא אם כן היפוכה של פרשת וירא.

כאשר קוראים ומשווים בין שתי הפרשות מתגלות צפונות האל.

הניגודיות המוחלטת בין אברהם לבלעם מובאת בדברי חז"ל בפרקי אבות:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.

לאחר שאברהם אבינו מקריב את האיל באמצעות המאכלת הוא קורא למקום: 'השם יראה'.

יתכן כי המשך פסוק זה: 'אשר יאמר היום בהר השם יראה', מכוון לפרשת בלק.

בכל אחת משלוש הברכות של בלעם חוזר סיפור המעשה דרך שמונה שלבים, כנגד שני מעגלי הידע שמאפיינים את האהבה:
א. בחירת המקום הראוי
ב. הכנת המזבחות
ג. הליכת בלעם לבדו
ד. מפגש בלעם עם ה'
ה. שובו של בלעם אל בלק
ו. משל הברכה
ז. תגובת הכעס של בלק
ח. תשובת בלעם

התורה אינה מפקפקת בכוחו של בלעם, אלא שכוח זה הוא של בלעם הינו טבעי במובן זה שהוא פועל כמו כוחות הטבע האחרים. האדם יכול לנצל את כוחות הטבע לשם סיפוק צרכיו היומיומיים, אבל אין להעלות על הדעת שניתן להכניע את ה'.