16.1.2012

גשר המוגרבים - גשר החמלה

לאחרונה התעוררה מחלוקת בין הרשויות היהודית והמוסלמית המופקדות על הר הבית, בכל הנוגע להקמתו מחדש של גשר המוגרבים הקורס.

הגשר, שמקומו הוא מימין לרחבת הכותל, ומשמש לעלית מי שאינם מוסלמים אל רחבת הרב הבית, הוא במצב רעוע ביותר ועומד להתמוטט.

כתוצאה מכך הוא גודר וחוזק באופן מאולתר ומכוער, ומראהו זה פוגם בחוויה הדתית של מי שמגיעים אל המקום הקדוש.

אדריכלים הכינו תוכניות לגשר חדש, והעיריה הוציאה צו הריסה לישן, אך הביצוע מתעכב מחשש להתעוררות זעם בעולם המוסלמי.

תגובות אלה עלולות להתגבר, חושש ראש הממשלה, עד למדרגה של מלחמה, ולכן המצב בשטח מוקפא.

כיצד אפשר להפוך את הבעיה להזדמנות?

אפשר להציג את גשר המוגרבים כגשר שמקרב בין הדתות, כזה המבטא את רגש החמלה הקיים בכל אדם ובכל דת.

מי שמגיעים אל הר הבית מבטאים רגשות שונים, ובוודאי גם אמונה קיצונית ובלעדית בדתם. אך המקום, כידוע, נועד לתפילה במלוא קשת הרגשות אשר הלב מסוגל להביע, בין אדם למקום, לחברו, ולעצמו.

בין הרגשות החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב ביותר, נמצא רגש החמלה, המפייס ומקשר אותו עם חבריו והעולם החיצון כולו.

החמלה היא גם זאת המפייסת ומקשרת בין הדתות השונות.

אך לא נמצא עד כה על הר הבית אלמנט אדריכלי כלשהוא שיבטא זאת.

הגשר, אלמנט הנדסי-אדריכלי המקשר בין שני מקומות שאין כל דרך אחרת לקשר ביניהם, מתאים מאין כמותו לבטא את רגש החמלה.

מי שפוסע על גשר כלשהוא מתמלא חמלה. החמלה של העובר על הגשר היא בתחילה  חמלה עצמית, חמלה של האדם על עצמו החושש ליפול לתהום שבין שמיים לארץ. אך מתוך החמלה העצמית צומחת גם הזדהות עם האחרים שפוסעים על הגשר, וההבנה כי גורל האדם הוא אחד, וכולנו פוסעים במקומות בהם הלכו אחרים לפנינו. 

במהלך ההיסטוריה של האדריכלות הצליחו אדריכלים דגולים לבטא באמצעות גשרים שבנו תפישת עולם רוחנית, שלפיה הגשר שבנו מגשר בין העולמות לא מבחינה תחבורתית בלבד, אלא גם מבחינה רוחנית. זאת על ידי מתן עיצוב מיוחד לגשר שבנו, כזה שמציג גם השקפה אמנותית אוניברסלית. 

גשרים לדוגמא שמבטאים רוחניות בדרגה גבוהה הם גשר הזהב בסן פרנציסקו, וגשרים יפניים מסוימים שההקפדה על עיצובם באה לומר כי הדרך חשובה יותר מאשר המטרה. המסע על הגשר, המעבר הזהיר מתוך חמלה בין שני עולמות מנוגדים, חשוב יותר גם מנקודת המוצא.

יש גשרים שזכו להפוך למייצגים של קשר זה בעל כורחם, כמו הגשר העתיק במוסטאר בבוסניה, שנבנה כשמצידיו שכנים עוינים זה לזה, ושיקומו בעיקבות המלחמה ביניהם הפך להיות סמל שיקום המחלוקת ביניהם.

כזה צריך להיות גשר המוגרבים. הושקעה בוודאי חשיבה רבה בעיצובו של הגשר החדש, ויתכן כי נעשתה גם חשיבה על מהותו באורח שהוצג כאן, כי כזאת צריכה להיות דרך הצגתו בפני הציבור הרחב בעולם כולו.

הגשר העתיק במוסטאר בבוסניה

2.1.2012

דאונים במלחמה

הטסת לוחמים על ציודם באמצעות דאונים אל שדה הקרב בעורף האויב פותחה על ידי הגרמנים בשנות ה-1930 המאוחרות. השימוש בדאונים בשדה הקרב התבקש מאליו בגרמניה הנאצית, שחיפשה כל דרך לשקם ולהגדיל את חיל האוויר שלה. המושג 'כוחות מוטסים' היה מהפכני באותה תקופה. אך לרשות גרמניה עמד ניסיון שאין שלו בתחום הדאיה, וכך נבנו דאונים גדולים שיכלו לשאת עשרות לוחמים, וכלי רכב ותותחים קלים.

בעת תכנון הפלישה לצרפת התברר למטכ''ל הגרמני כי המבצר הבלגי השולט על הגבול לאורך הנהר מאז הוא מחסום בלתי ניתן לכיבוש מהקרקע. היה זה היטלר בעצמו אשר הציע את הרעיון להנחית דאונים על הגג הגדול של המבצר, שהיה שטוח ונטוע דשא. 8 דאונים שנשאו 85 לוחמי סער נחתו על הגג בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10 למאי 1940. בכך נפתחה המערכה לכיבוש צרפת ובלגיה על ידי הנאצים. לא קדמה לפעולה כל הכרזת מלחמה. עובדה זאת יצרה הפתעה מוחלטת אצל הכוחות הבלגים, אשר נכנעו במהרה.

הצלחת הפעולה עודדה את הגרמנים להתחיל כמעט בדיוק שנה לאחר מכן, ב-20 במאי 1941, את המבצע לכיבוש האי כרתים, באמצעות פלישה מסיבית של דאונים עמוסי חיילים, יחד עם כוחות גדולים של צנחנים שצנחו ממטוסים. הקרב על כרתים היה ייחודי ממספר היבטים: היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה שבו בוצעה פלישה גדולה המבוססת בעיקרה על כוח מוטס. הייתה זו הפעם הראשונה שבה עשו בעלות הברית שימוש משמעותי בפענוח של קוד האניגמה הגרמני. בקרב זה נתקלו הגרמנים הפולשים לראשונה בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית.
הקרב התנהל כשהוא רצוף טעויות של שני הצדדים בכל התחומים, אך בסופו של דבר נכנעו בעלות הברית ב-1 ביוני, לא בלי שהסבו אבדות כבדות לגרמנים.
הקרב הכניס לראשונה צורת לחימה מהפכנית. בכך הייתה לו השפעה משמעותית על מהלך המאורעות של מלחמת העולם השנייה. אך לאור האבדות הכבדות של כוחות מוטסים, שלל אדולף היטלר מבצעים מוטסים נוספים. בעיניו של היטלר היו האבדות בצנחנים גרמנים גבוהות מאוד, והגרמנים נאלצו לבחון מחדש את דוקטרינת הכוחות המוטסים שלהם, דבר שהוציא מכלל פעולה בקנה מידה גדול את השימוש בנשק זה בברית המועצות.
האבדות הכבדות של חיל האוויר והכוחות המוטסים בכרתים התווספו אצל פילדמרשל גרינג לחדשות מרות אחרות בתחום התעופה הגרמנית, ובראשן הסילוף שעשה ארנסט אודט במספרי המטוסים שיוצרו על ידי התעשיה האוירית. היה זה ערב הפלישה לברית המועצות, וגרינג נותר עם אלפי מטוסים פחות מהתכנון ועם כוח מבצעי חשוב, הכוחות המוטסים, שהוכח כבלתי יעיל בשדה הקרב. עם כל אלה על שולחנו הוא חתם, כחודשיים לאחר מכן, על הפקודה להיידריך להתחיל ב'פיתרון הסופי'. היה זה מהלך שנועד לפצות על החסר.

לאחר האבדות הכבדות בעת הפלישה לכרתים הפסיקו הגרמנים לעשות שימוש בלוחמה בקנה מידה גדול באמצעות דאונים, אך הם ערכו מספר מבצעים קטנים, מפורסמים ומתוקשרים. אחד מהם היה חילוץ מוסוליני משביו בהרי איטליה ב-12 לספטמבר 1943. גנרל הקומנדו סקורציני נחת עם כוחותיו באמצעות דאונים על רחבת הדשא שלפני המלון בו הוחזק מוסוליני, הצליח להתגבר על השומרים, והמריא עימו מהמסלול הקצר באמצעות מטוס קל.
מבצע שני נערך נערך במרץ 1944 ביוגוסלביה, בניסיון ללכוד את המרשל טיטו. הדאונים נחתו במפקדתו בשעה שהתקיים בה כנס גדול של מפקדי פרטיזנים. אך טיטו הצליח להימלט ואילו הכוחות המוטסים ספגו שוב אבדות כבדות.

בעלות הברית התרשמו מהפוטנציאל של הכוחות המוטסים בקרב על כרתים. כמות הנפגעים הגרמנים לא הייתה ידועה להם, והם החלו בבניית דיוויזיות מוטסות משלהן. אלה התחילו לפעול באופן רציני לאחר הפלישה לנורמנדיה בלבד.

השימוש בדאונים במלחמה פסק לאחר מלחמת העולם השנייה. את מקומם החליף השימוש הנרחב במסוקים, שמשמשים עד היום כאמצעי המקובל ביותר להטסת לוחמים אל שדה הקרב.

31.12.2011

פרשת וישב - הבור של יוסף והנפילה האינסופית

בסיפור מכירת יוסף מתוארת קינאת החינם ההולכת ומתרקמת בין יוסף ובין יתר האחים. נימוקי האחים הם העדפתו של יעקב את יוסף וכתונת הפסים שנתן לו, הוצאת דיבת האחים רעה על ידי יוסף, והשיא - חלומותיו של יוסף, הממחישים את שאיפותיו לבכורה ועליונות על פני יתר אחיו. הקינאה הופכת לשנאה שמובילה לכך שכאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם בשליחותו של אביהם, הם זוממים להורגו. לאחר שראובן מונע מהם להרוג אותו, הם משאירים את יוסף בבור סמוך ונפנים לאכול לחם.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם

חז''ל מפרשים שהבור היה בלי מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו.

אך יתכן כי הבור מסמל גם דבר שונה במקצת, והוא את הריקנות המוחלטת, את הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום, את פחד הנפילה - הוורטיגו.

נפילה אל התהום, כמו השלכת יוסף אל הבור הריק, מתרחשת בדימיון החלומות בשעות של מצוקת ההוויה הארצית, בשעות הייאוש והאכזבה הקשים ביותר. חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון, אך הנפילה הדמיונית אינה מובילה אותנו למטאפורות. הנפילה הארוכה, הנפילה לפירים השחורים, הנפילה לתהומות, והנפילה מגן העדן אל השאול הן נפילות דמיוניות שבסוף החלום אותן מתעוררים וזוכרים שלא היה במהלכן כלום, אלא ריקנות שחורה משחור. 

הבור בו שמו האחים את יוסף היה בבחינת ירידה לצורך עליה. אך הירידה - נפילה היא, על אף משמעותה הרבה, ריקה כמעט ממחשבות וחסרת מילים ודימויים, ואילו העליה היא עשירה מאד בדימויים ומליצות.

באין מילים מתאימות, ירידות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות כמעט באופן מילולי. לעומת זאת, לנסיקה כלפי מעלה יש אינספור מטאפורות. לכן דימיון הנפילה השירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.

יש בסיפור יוסף טעמים נוספים לכך שנפילתו לבור היתה בבחינת נפילה אינסופית:

יעקב אבינו לא חשב שיוסף מת כי לא נגלה לו כך בחלום. הוא סבר כי יוסף איבד את דעתו בעקבות נשיכת חיה רעה, וזאת משמעות הביטוי 'טרוף טורף'.

בסיפור זה ובסיפורים אחרים בספר בראשית מתואר תמיד המסע לארץ מצרים בלשון 'ירידה', ואילו המסע ממצרים לארץ ישראל בלשון 'עליה'.

לאחר שיוסף מגיע למצרים הוא נכלא בבור האסורים, בעיקבות פרשת אשת פוטיפר. 

כמו שנפילת יוסף היא אינסופית כך גם הגאולה לה הוא זוכה, ובעיקבותיו כל עם ישראל עם היא אינסופית.

חג החנוכה מתרחש בזמן בו קוראים בתורה את סיפורי יוסף בפרשת השבוע. נס פך השמן הוא בבחינת האור האינסופי שבוקע מתוך המצולה האינסופית.