31.12.2011

פרשת וישב - הבור של יוסף והנפילה האינסופית

בסיפור מכירת יוסף מתוארת קינאת החינם ההולכת ומתרקמת בין יוסף ובין יתר האחים. נימוקי האחים הם העדפתו של יעקב את יוסף וכתונת הפסים שנתן לו, הוצאת דיבת האחים רעה על ידי יוסף, והשיא - חלומותיו של יוסף, הממחישים את שאיפותיו לבכורה ועליונות על פני יתר אחיו. הקינאה הופכת לשנאה שמובילה לכך שכאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם בשליחותו של אביהם, הם זוממים להורגו. לאחר שראובן מונע מהם להרוג אותו, הם משאירים את יוסף בבור סמוך ונפנים לאכול לחם.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם

חז''ל מפרשים שהבור היה בלי מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו.

אך יתכן כי הבור מסמל גם דבר שונה במקצת, והוא את הריקנות המוחלטת, את הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום, את פחד הנפילה - הוורטיגו.

נפילה אל התהום, כמו השלכת יוסף אל הבור הריק, מתרחשת בדימיון החלומות בשעות של מצוקת ההוויה הארצית, בשעות הייאוש והאכזבה הקשים ביותר. חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון, אך הנפילה הדמיונית אינה מובילה אותנו למטאפורות. הנפילה הארוכה, הנפילה לפירים השחורים, הנפילה לתהומות, והנפילה מגן העדן אל השאול הן נפילות דמיוניות שבסוף החלום אותן מתעוררים וזוכרים שלא היה במהלכן כלום, אלא ריקנות שחורה משחור. 

הבור בו שמו האחים את יוסף היה בבחינת ירידה לצורך עליה. אך הירידה - נפילה היא, על אף משמעותה הרבה, ריקה כמעט ממחשבות וחסרת מילים ודימויים, ואילו העליה היא עשירה מאד בדימויים ומליצות.

באין מילים מתאימות, ירידות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות כמעט באופן מילולי. לעומת זאת, לנסיקה כלפי מעלה יש אינספור מטאפורות. לכן דימיון הנפילה השירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.

יש בסיפור יוסף טעמים נוספים לכך שנפילתו לבור היתה בבחינת נפילה אינסופית:

יעקב אבינו לא חשב שיוסף מת כי לא נגלה לו כך בחלום. הוא סבר כי יוסף איבד את דעתו בעקבות נשיכת חיה רעה, וזאת משמעות הביטוי 'טרוף טורף'.

בסיפור זה ובסיפורים אחרים בספר בראשית מתואר תמיד המסע לארץ מצרים בלשון 'ירידה', ואילו המסע ממצרים לארץ ישראל בלשון 'עליה'.

לאחר שיוסף מגיע למצרים הוא נכלא בבור האסורים, בעיקבות פרשת אשת פוטיפר. 

כמו שנפילת יוסף היא אינסופית כך גם הגאולה לה הוא זוכה, ובעיקבותיו כל עם ישראל עם היא אינסופית.

חג החנוכה מתרחש בזמן בו קוראים בתורה את סיפורי יוסף בפרשת השבוע. נס פך השמן הוא בבחינת האור האינסופי שבוקע מתוך המצולה האינסופית.

ספורט הדאיה בגרמניה כגורם לעליית הנאצים לשלטון

הדאיה היא דברים רבים לאנשים רבים ושונים. לאחדים היא תחביב ודרך להכיר אנשים. לאחרים היא דרך זולה להמריא לאויר. לרבים היא גם ספורט אתגרי בדומה למירוצי מכוניות או אווירובטיקה. לכולם, על כל פנים, זאת דרך שקטה ונעימה לטוס בלי מנוע.
טיסה בדאון היא עבור האדם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. הדאונים מונעים על ידי זרמי האויר וכוח המשיכה בלבד, ומרחפים בשקט בשחקים, לעיתים למשך שעות אחדות בכל פעם.
מכיוון שאין להם מנועים הדאונים הם כלי טיס טהורים, אשר נשארים מרחפים בשליטה באויר בזכות האיזון בין כוח המשיכה המושך אותם לאדמה לכוח העילוי הנושא אותם למרומים.

הר הוואסרקופה
הר הוואסרקופה אינו מפורסם בהיסטוריה הגרמנית. למרות זאת בין שתי מלחמות העולם הוא התחרה בביירוט על הלהט הפטריוטי שיצר. בכל קיץ אלפי מטיילים נסעו ברכבות מיוחדות לתחנת העיירה גרספלד הסמוכה לעיר פולדה, ומשם המשיכו באוטובוסים או ברגל עד לפסגת ההר סחוף הרוחות, והתאספו בראשו הרחב כדי לחזות בטייסי הדאונים הצעירים ממריאים ומרחפים אל ספרי השיאים. מפגני הדאיה האלה עקפו את מגבלות חוזה וורסאיי ושיקמו את תחושת העוצמה האוירית הגרמנית.
האירועים סיפקו תצוגה מרהיבה ותחרותית של כישרון וגאווה לאומית. הדאיה הפכה בשנים אלה לביטוי המרכזי של הלאומיות הגרמנית. הפטריוטים הכריזו: 'אם איננו מסוגלים לטוס באמצעות מנועים נטוס בלעדיהם'.
הדאיה הפכה במהרה לפופולארית מאד בגרמניה בזכות ההקשר הפטריוטי, ובזכות ההישגים הספורטיביים והטכניים שלה. במהלך שנות ה-1920 וה-1930 שלטו הגרמנים בתחרויות הבינלאומיות, ונתנו לספורט זה את כיוונו.
טייסי הדאונים הצליחו, כיוון שהיו מרוחקים מהעימותים הפוליטיים בגרמניה, לשמר את מורשת התעופה הגרמנית בשנים הקשות, ולהפגין אידיאליזם והסתמכות עצמית בפני הדור כפוי הטובה והחומרני של אחרי מלחמת העולם הראשונה.
הדאייה שימשה טרם עלית הנאציונל-סוציאליסטים כזרז לתחיית הלאומנות.

איש הדאון
איש הדאון הוא אמיץ ונחוש, בעל כוח פיזי רב וקואורדינציה מעולה, טכני, דייקן, ממושמע, בעל רוח צוות, ובאותה עת מתחבר לאיתני הטבע. מצד שני הדאון נגרר אחרי האוירון, ורגישותו למשבי הרוח הופכת אותו לפסיבי, רגיש וסתגלני יותר. הדאון האנושי חי כל העת כדבר והיפוכו, ולפיכך הוא שם את הדגש על חשיבה אנליטית וטכנית שתפצה אותו על מגבלות הדאיה. הוא חי את החירות האוירית, אך רואה בה אמצעי להגשמה בתחומים אחרים. לחווית הנפילה הפסיכולוגית יש עבורו משמעות דיאלקטית רבה.

הנפילה הדימיונית האוירית
חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי האוירי. אך ככלל, הנפילה הדמיונית מובילה אותנו למטאפורות שהן יסודיות רק בדמיון הארצי, כמו נפילה ארוכה, נפילה לפירים השחורים, ונפילה לתהומות. נפילות דמיוניות אלה הן בעלות קירבה במיוחד לדמיון האדמה השחורה, רווית המסתורין והסבל. כדי להגדיר את המקרים האפשריים בהן הן מתרחשות, עלינו לקחת בחשבון את מצוקת ההוויה הארצית, את הייאוש והאכזבה שעל סף התאבדות. נפילות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות מנקודת המבט של הדמיון השירי האוירי, באין מילים מתאימות.
לכן דימיון הנפילה האוירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.

גל האויר
במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לחווית הגלישה בגלשן גלים. לכן הם מושכים את אותו סוג אוכלוסיה, של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים ובלתי ממוסדים. העובדה הזאת מסבירה כיצד הצליח היטלר לזכות לפופולריות כה רבה. הוא היה טיפוס דומה: צעיר, רווק, חסר אמצעים, בוהמיין, אנטי מימסדי, נילהב, שאפתן, טעון באידיאולוגיות אזוטריות וסיסמאות שטחיות.
מושג גל האויר, שעליו נישאים הדואים כלפי מעלה, הוא בבחינת מסר של קלילות, אך גם של שטחיות לשמה. פעילות על פני השטח ומציאות ריקה מתוכן. חווית הדאיה מסתמכת על הקירבה לאיתני הטבע - עוצמת הרוח, מתוך התנסות חוזרת ונשנית, כאשר אין באף הזדמנות לדאות משום הבטחה להצלחה, בגלל חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר.
בתחילה היתה הדאיה ספורט חופשי, אינטואיטבי ורגוע ככל האפשר. בהמשך, תת תרבות החובבים הפכה לתעשייה עניפה, שגלשה לתחומי חיים נוספים. כמו שגלישת הגלים התרחבה לתת תרבות עניפה, ולגלישה במדרכות הרחבות ובמורדות ההרים המושלגים באמצעות לוחות גלישה מסוגים אחרים.
המימד התחרותי העניק לספורט הדאיה מימדים של יעילות, תכנון והספק. הסגנון החופשי הפך לקטגוריות מדויקות. ההתמקצעות, התחרותיות והמסחור השתלטו על הענף.
תחושת החוויה החופשית ונטולת הדאגות אבדה, אך מימד הסיכון נותר והתגבר ככל שהענף השתכלל. סכנת החיים הפכה למוחשית יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתתפים, והשתפרו שיאי הדאונים. לכן היטלר יכול עלה לעלות על 'גל אויר' פוליטי לשיכוך אכזבות ו'לדאות' בו, עד שתת התרבות הזאת הפכה לזרם התרבותי העיקרי שהוסדר על ידי השלטון הנאצי.
במידה מסוימת מזכירה עלייתו לשלטון, על רקע זה, את עלילת הסרט 'הנוער לשילטון', שבו חבורת צעירים מסוממים מצליחה לזכות בבחירות באמצעות הכריזמה של מנהיגה, שהוא גם מנהיג להקת רוק פופולארית, שלאחר מכן משליך את כל המבוגרים למחנות ריכוז.

אורי אבנרי על עלית הנאציזם לשלטון
העיתונאי והפוליטיקאי אורי אבנרי היה ילד בן 10 בגרמניה כשעלו הנאצים לשלטון. הוא סיפר על חוויותיו ומחשבותיו בכתבה ב'הארץ', בהשראת צפיה במחזמר 'קברט'. את כל מה שאבנרי מספר אפשר לקחת ולהתאים לדברים שנכתבו כאן לגבי ספורט הדאיה כגורם לעליית הנאצים לשלטון, וזאת מבלי לגרוע מחשיבות דבריו, אלא כדי להשלים את החסר.
'בכל הסיפור הארוך והנורא של הרייך השלישי, השאלה שהטרידה אותי כל חיי היתה: איך הם הגיעו בכלל לשלטון? איך זה יכול היה לקרות? איך אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם, שקרא לעצמו "עם המשוררים והפילוסופים", בחר באופן דמוקרטי במשטר מפלצתי שכזה? איך נפלה הרפובליקה המפוארת?
יש הרבה תיאוריות, ואני מכיר את כולן: ההיסטוריה הגרמנית, האופי הגרמני, המשבר הכלכלי הנורא, מיליוני המובטלים, העלבון על מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הזעם על חוזה השלום המשפיל שנכפה על גרמניה אחרי המלחמה. רוב התיאוריות האלה נכונות, ובכל זאת - אין בהן תשובה שלמה, סופית.
בראשית שנות ה-30, כאשר גבר האיום הנאצי, האמינו רבים שזה יקרה גם הפעם. האגודות המקצועיות היו עדיין בשיא כוחן ואם הן רק יכריזו על שביתה כללית, או אז היטלר ייעלם. אבל בשעת המבחן, שום שביתה לא הוכרזה, ומנהיגי האגודות היו אחוזי שיתוק. הם פחדו, ורבים מחברי האגודות כבר נהפכו בעצמם לנאצים.
זאת ועוד: בריוני פלוגות הסער בחולצות החומות לא היו לובשי המדים היחידים. לכל מפלגה גרמנית גדולה - הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, השמרנים - היה צבא פרטי, שלבש מדים והיה בעל מחסני נשק נסתרים. אך בבוא היום, אף אחד מהם לא נקף אצבע כדי להציל את הדמוקרטיה.
והיה גם הצבא. צבא מיוחד במינו, ממושמע ומאומן להפליא. חוזה השלום קבע שמותר לגרמניה להחזיק רק בצבא קטנטן של 100 אלף חיילים. כל אחד מחייליו היה מסוגל להיות קצין. אך כאשר ראשי הצבא חשבו על האפשרות לעצור את הנאצים ברגע האחרון, התברר שרבים מהחיילים והקצינים הזוטרים כבר היו לנאצים מושבעים.
ביום הדין, לא היה במדינה כמעט איש שהיה מוכן לקום ולהגן על הדמוקרטיה. כמעט אף אחד לא אהב אותה. כמעט אף אחד לא כיבד אותה. כמעט אף אחד לא הבין שהדמוקרטיה שומרת ומגינה עליו. כעבור כמה שנים, כאשר כבר נהרגו מיליוני גרמנים במדבריות השלג של רוסיה או מתחת להריסות הערים הגרמניות הבוערות, היה מאוחר לחשוב על כך.
ייתכן שהמחזמר 'קברט' מסביר הרבה. המסר החשוב ביותר של 'קברט' הוא שבשנים המכריעות היה רוב הציבור הגרמני אדיש. הלכו למועדונים, נהנו, עסקו בעניינים האישיים.
נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו; הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור. "בסדר, אני יודע שננצח", הוא קורא בקוצר רוח, "אבל זה לא מספיק!" הוא הולם באגרופו בשולחן: "צריך להישפך דם!" הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. "ברור, חמוד, ברור שיישפך", היא הומה בקולה המרגיע, "המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו".'

13.12.2011

ניטשה ומותו של האלוהים - ספר מאת פיטר פריטשה


הפילוסוף הגרמני והניהילסט המוצהר פרידריך וילהלם ניטשה התבלט כהוגה דעות זועם ומתפרץ, אשר קרע לגזרים בהתמדה את הוודאויות של המאה ה-19, ואשר יצירותיו מושכות, מפתיעות, ומערערות את נפשם של קוראים רבים עד לימינו אלה. הספר ניטשה ומותו של האלוהים, מאת פיטר פריטשה, מביא מבחר מכתביו של ניטשה, שכולם תורגמו מחדש על ידי המחבר, ומקל על הבנתו והדיון במישנה הפילוסופית שלו, סיגנונו והשפעתו.

בהקדמה מרתקת וקלה להבנה מקנה פריטשה לציבור הקוראים היכרות עם חשיבתו של ניטשה והשפעתו האינטלקטואלית והפוליטית יוצאת הדופן: שלילתו את המאה ה-19 כמנוונת ובלתי יצירתית, דחייתו את הנצרות, הדמוקרטיה, והסוציאליזם, אמונתו כי כל התרבויות מיוסדות על שקרים ואשליות והשתכנעותו כי על האינדיבידואל להתגבר על המוסכמות וערכי המוסר, במטרה ליצור את עצמו כסופרמן.

רודריק סטאקלברג פירסם מאמר ביקורת מקיף אודות הספר:
ניטשה של פריטשה הוא בעיקר נביא הספקנות הפוסט מודרנית אודות האפשרות לרכוש אמת מטאפיסית, והמבשר של 'העיוות הלשוני', שלפיו השפה בה אנו מדברים אינה בהכרח מציינת את המציאות האמיתית.
ניטשה של פריטשה הוא מי שהמימסד הדתי שונא בגין המוסריות היחסית שלו וחוסר האחריות הקוגנטיבי. פריטשה כותב כי ניטשה אינו מעוניין להגיע לחקר האמת, אלא לחשוף כארכיאולוג את מקורותיהן של אמיתות רבות אשר בני האדם נוצרים כיקרות לליבם.
פריטשה ממחיש זאת בקטע מתוך 'המדע העליז', שבו האיש המטורף טוען לראשונה כי 'אלוהים מת'. המטורף אינו מבקש מאנשי השוק, שזה מכבר איבדו את אמונתם, אישור לכך שהאלוהים מת. בדומה להודאתו של נחקר בעינויים, הוא לוחץ עליהם להודות בכך שהם אלה שרצחו אותו.
ניטשה מעוניין שאנשי השוק/הקוראים יראו את עצמם כמרצחים, כותב פריטשה מכיוון שהכרה כזאת מאפשרת להם לראות את עצמם כמי שבוראים ומחריבים את דמות האלוהים, ולפיכך הם אנשים חזקים ויצירתיים, מכיוון שהם מסוגלים לקחת שליטה על כל היבט של חייהם.
הניסוח המחודש של 'אלוהים מת' כ'אנחנו הרגנו אותו' משמעו שהשאלה אינה אם יש או אין אלוהים בעולם, אלא כיצד אנו רואים את עצמנו בנדון.
לפיכך אין בניטשה של פריטשה אבחנה מפורשת ומחייבת לגבי מהות העולם, אלא המלצה לריבוי דעות והשקפות, כחלק מהתאוריה שהידע הוא לעולם חלקי ומוגבל מבחינת תפישתו של היחיד. פריטשה כותב כי אין בנמצא 'עולם אחד ויחיד', אלא יש ריבוי תרבויות, שפות, ופרשנויות.
פריטשה מתעלם ממשפטו המפורסם של ניטשה בסיפרו 'מעבר לטוב ולרע', כי 'העולם כפי שהוא נראה מבפנים, העולם כמו שהוא מוגדר ונקבע על ידי כל אדם אינטליגנטי, אינו אלא הרצון לעוצמה בלבד'. משפט המפתח של ניטשה על פי פריטשה נלקח מיצירה מוקדמת ובלתי ידועה שלו והוא 'מה היא, אם כן, האמת? היא ערב רב של מטאפורות, מילים נרדפות, והאנשות - בקצרה, סכום היחסים והקשרים בין בני אדם, אשר הועתקו, עוטרו, הועצמו ושוכפלו בשירה, בפרוזה וברטוריקה..'.
פריטשה מעריץ את ביקורתו של ניטשה על המודרניזם, ובפרט את הביקורת על מושגי הפוליטיקה המודרנית שנוצרו בעידן ההארה, והקידמה החברתית והתרבותית שנוצרו בזכותם. ניטשה פשוט אינו מקבל את יהירות המודרניזם, לפיה החיים והתרבות בהווה הם מתקדמים וחכמים יותר מאשר בעבר. ניטשה פשוט אלרגי למושג 'מנצח'. הוא דוחה בקביעות את שביעות הרצון העצמית של 'המנצחים' שבהווה, ולועג למושגי הקודש של התרבות המערבית כ'רדידות מחשבתית'.
ניתן לחוש בהסכמה שבשתיקה מצד פריטשה לתיעובו של ניטשה את הפוליטיקה, ובפרט הפוליטיקה של מדינת הרווחה. הוא מגן על שיוויון הנפש הידוע לשימצה של ניטשה לנושאי מדיניות רווחה חברתית. ניטשה רואה מדיניות זאת כבעלת השפעה מנוונת ומשתקת. הוא אינו מעוניין באנרגיה המושקעת ברווחת הציבור החלש, כי בני האדם חייבים להיות במבחן ומאותגרים כל העת. פריטשה אינו שואל מדוע בעלי ההון והיכולת אינם צריכים להיות מאותגרים גם הם.
לפיכך טוען פריטשה טענה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה הנאציזם הוא תנועה מהפכנית עממית, שקרובה ברוחה יותר לשמאל המהפכני מאשר לימין הפאשיסטי. הנאציזם על פי פריטשה הוא למעשה מהפכה דמוקרטית, שבה תפש העם הגרמני את השילטון מידי המוסדות המלוכניים של העבר. הוא קובע בזאת את עמדתו במחלוקת האם שורשיו של הנאציזם מעוגנים במהפכה הצרפתית או במיליטריזם הפרוסי.
למרות שפריטשה שותף להעדפתו של ניטשה את הביקורת התרבותית על פני הביקורת הפוליטית, חברתית וכלכלית, הוא אינו מכחיש את נגישותה הרבה של הגותו של ניטשה לפרשנות פאשיסטית. הוא כותב כי 'אכן יש מימד ברור של חוסר רחמים, ואפילו גזענות בהגותו... קריאתו לחברה להמציא מיתוסים חדשים, יהיה תוכנם אשר יהיה, איפשרה את הנאציזם'.
פריטשה מחזק בכך את הביקורת נגד ניטשה, אך הוא אינו מפרט מהם המיתוסים החדשים שהחברה מסוגלת להמציא. תוכנם של מיתוסים אלה הוא שחשוב יותר מכל, וחובה היא לפרט ולפרש אותם באופן מעשי, כדי למנוע אי הבנות. כי דווקא דחייתו של ניטשה את הפוליטיקה, המעורבות החברתית והניתוח הכלכלי, לטובת תפישת עולם אסתטית, היא שהפכה אותו לפילוסוף הרישמי של הנאצים.
אימוץ ההתמקדות של ניטשה בביקורת התרבות, מתוך תפישת עולם פוסט מודרניסטית אזוטרית, הוא שהביא לסחף של גרמניה לעבר הימין הנאצי בשליש הראשון של המאה ה-20. ניטשה ציפה שהתקפתו את הנצרות תגרום לו לבעיות עם החוק הגרמני, והיה מוכן לצאת בתוצאות. אך אף אחד מספריו לא הוחרם. העדרו של תוכן מפוליטי מובהק בהם הפך אותם ל'בטוחים ובלתי מסוגלים להשפיע פוליטית' בעיני הרשויות. לא התוכן הפוליטי, אלא דווקא היעדרו של תוכן כזה הוא שיצר את הדחף החברתי העז שנבע מספריו של ניטשה, דחף שהפך לכלי מסוכן בידיים פאשיסטיות.

סיפרו של פריטשה אינו נוגע במה שהיה מוחשי וברור כל כך לגסטון בשלארד, והוא המימד האוירי ביצירתו של ניטשה, שכה הלם את תקופת חייו בראשית עידן התעופה. למרות זאת פריטשה מחזק בעקיפין את התזה לפיה התעופה היתה גורם מפתח לשואה. זאת כיוון שהוא מתאר היטב, בפרשנותו לשאלת 'מות האלוהים', את דו המשמעות התרבותית שפתוחה לכל פרשנות פוליטית, שאליה חותר ניטשה. גסטון באשלרד תיאר דו משמעות זאת בפשטות 'כסחרחורת הגבהים שבה כל דימוי משתכפל עד אינסוף מעצמו ובדרך זאת נוצרים פרחי הרוע'.

מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.
כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.
בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם אקסיומתיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.

המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. הרושם הראשון שעשה הכדור הענק המצויר שהופרח באוויר היה עז ביותר. כל אדם יכול היה להתרומם לשחקים ולצפות בעולם מלמעלה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. העם מרד בשלטון המלוכני המושחת, ותוהו ובוהו חברתי השתלטו, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם.

מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה, נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.

ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו, אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים. הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.