11.12.2011

פיטר פריטשה, מחבר הספר: גרמניה - אומה של טייסים

פיטר פריטשה [1955- ] הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת אילינויס בארה''ב, שמתמחה בהיסטוריה של גרמניה במאה ה-20 בכלל, ובתקופת הרייך השלישי בפרט. הוא כתב ספרים אחדים בנושאים אלה, שמתמקדים בעיקר בניתוח הכוחות החברתיים שפעלו בגרמניה.
בנוסף כתב פריטשה ספר אודות הפילוסוף פרידריך ניטשה, וספרים נוספים שעוסקים בתהליכים חברתיים בהיסטוריה המודרנית.

הראשון מבין הספרים אודות גרמניה עוסק בתהליכים החברתיים ברפובליקת וויימאר שתרמו לתופעת הנאציזם. השני, שהוא בעל חשיבות מרכזית לנושא של 'שואה ותעופה', נקרא: 'גרמניה - אומה של טייסים'.
ספר זה מתאר את העיסוק האובססיבי של הגרמנים בתעופה, החל מתחילת המאה ה-20 עם הצפלינים, וכלה בתחילת הדיקטטורה הנאצית, שהיתה דיקטטורת תעופה שבה הפכה התעופה לכלי מרכזי בגיוס ההמונים לצרכי המשטר.

מתוך הספר 'גרמניה - אומה של טייסים' לקוחים חלקים אחדים לספר 'שואה ותעופה':
הפרק אודות טייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.
הפרק אודות תנועת הדאייה הגרמנית שפרחה אחרי מלחמה זאת.
חלק מרכזי מהפרק שעוסק במודעות ובתודעה התעופתית הנאצית.

תרומתו של פריטשה ל'שואה ותעופה' היא לפיכך רבה מאד. אך נשאלת השאלה החשובה מדוע הוא לא המשיך בקו המחשבה של 'גרמניה - אומה של טייסים' כדי לתאר את השתלשלות קורות המשטר הנאצי בכלל עד לתבוסתו הסופית, ואת התהליכים שקדמו לשואה בפרט.

כאשר מתארים מצד אחד בספר מוקדם את חשיבותה העצומה של התעופה בגרמניה, אך לא ממשיכים עם קו המחשבה הזה בספרים מאוחרים יותר ומוותרים עליו, הרי שמנציחים בכך גם סתירה אישית וגם סתירה היסטורית. עבודתו המוקדמת של פריטשה כאילו ויורדת לטימיון ובמקביל, תיאור המשטר הנאצי נעשה תלוש. מכאן גם מתקצר מאד המרחק להכחשת השואה, למרות שזאת בפירוש לא היתה כוונתו של פריטשה.

הספר מסתיים מבחינה כרונולוגית בערב מלחמת העולם השנייה, שנים לא מעטות לאחר שהנאצים עלו לשילטון. אך הוא אינו עוסק כלל, למרות הקשר העובדתי המפורש, ופריטשה אינו מנמק מדוע, בגרינג, ברודולף הס, בריינהארד היידריך, וביתר האישים, התהליכים והפקודות שפעלו באותה עת, ושיזמו בתחילה את עליית הנאציזם, בהמשך את התפתחות התעופה בגרמניה, ובסופו של דבר את הפיתרון הסופי.

נראה כי פריטשה נקלע לבעיה מכמה סיבות. האחת היא היצמדותו למתודות מוכרות במדעי החברה לצורך המחקר ההיסטורי. ההשערה כי התעופה היא גורם מכריע בהתפתחות ההיסטורה המודרנית היא חדשנית, נועזת, ומהפכנית, ודורשת ביסוס מדעי מוקדם. לעומת זאת התיאוריה כי תהליכים חברתיים רחבים וכלליים ביותר שניתן לאפיינם באמצעות דעת הקהל הממוצעת של התקופה, כמו שהתבטאה בתיקשורת ובכתביהם של אנשים שונים, הם הגורמים לשינויים היסטוריים, היא הרבה יותר שמרנית ומבוססת.

גם העיסוק של פריטשה בתעופה הוא לוקה בחסר. מן הראוי היה שיפתח את הספר 'אומה של טייסים' בסקירה אודות תעופת הכדור הפורח שאפיינה את מרבית המאה ה-19, ויסיים אותו בתעופת הטילים הבליסטיים שהיתה מרכיב מרכזי בשלהי המשטר הנאצי ואפיינה גם את המחצית השנייה של המאה ה-20 כולה.
פריטשה אינו עושה זאת, אך ניתן לסלוח לו על כך בשל תובענותו ומורכבותו הטכנית של הנושא, אשר הוא שקע בו בכל מאודו בעת תיאורו המעמיק את תעופת הצפלינים, מטוסי הקרב הראשונים, והדאונים.

פריטשה עוסק במקביל ביצירותיו בפילוסופיה גבוהה וביומנים אוטוביוגרפיים. הוא כותב על ניטשה ועל המלנכוליה של הזמן, אך גם חוקר יומנים אישיים של דמויות אנונימיות, שמייצגות בעיניו את התקופה בה חיו. הוא עובר מהתמודדות עם תהליכים חברתיים באמצעות דיסציפלינות אקדמאיות לעמידה חתרנית בנעליהם של אנשים פרטיים, מבלי ליצור את הקשר בין השניים. הוא מודה בכך בכישלון הפסיכולוגיה החברתית ובכישלון הפסיכולוגיה של האישיות להבין את ההתנהגות האנושית כפי שהיא מתבטאת באירועים היסטוריים, ובכישלון מדע ההיסטוריה בכלל.

פריטשה הרחיב בהתמדה שיטתית את טווח הזמן והרדיוס הגיאוגרפי שבהם הוא עוסק במהלך הקריירה האקדמית שלו. בראשית הקריירה הוא עסק ברפובליקת וויימאר. הוא התרחב בהמשך לתקופות שלפניה ואחריה בגרמניה. לאחרונה הוא עוסק גם במהפכה הצרפתית וגם בעידן הפוסט מודרני הגלובאלי.

התרחבות זאת לא סייעה לו לגלות תובנות חדשות. הוא חוקר את רוח האדם הממוצע וחושב שהיא ההסבר העיקרי, כאשר למעשה עליו לחקור בנוסף את הטכנולוגיה ואת המנהיגים שהשכילו להשתמש בה. במקרים רבים היו אלה בעיקר אנשים בודדים או קבוצות אליטה קטנות שעיצבו את ההיסטוריה, והם עשו זאת כיוון שהיו ברשותם אמצעים טכנולוגיים מהפכניים לעשות זאת, כמו המטוס.

פריטשה רואה לפיכך בתעופה תופעה חשובה מאד, אך משנית ביחס למכלול הגורמים שעיצבו את ההיסטוריה במאה ה-20. הראייה לכך היא שהוא אינו מזכיר כלל את הנושא בספריו האחרים והמאוחרים יותר.
יתכן גם כי ספרו 'גרמניה - אומה של טייסים' היה מבחינתו ניסיון אינטלקטואלי נועז מידי, והוא זנח אותו ככל שהתקדם בקריירה האקדמית.

בספר 'שואה ותעופה' מוקדש פרק מיוחד לתיאור השפעת התפתחויות חשובות בטכנולוגית התעופה על ההיסטוריה המודרנית, ובראשן המהפכה הצרפתית. אך בתקופות קדומות יותר היו אלה טכנולוגיות פורצות דרך אחרות אשר הביאו לשינויים חברתיים והיסטוריים מפליגים.
דוגמאות אחדות הן:
בזכות טכניקת פרשים חדשנית שיישם ג'ינגס חאן הוא כבש חלקים נרחבים מאירואסיה במאה ה-13.
השליטה בימים באמצעות ספינות משוכללות הביאה להקמת האימפריה הבריטית במאה ה-19.
המצאת הדפוס במאה ה-16 תרמה לעליית הפרוטסטנטיות.
המצאת האינטרנט משנה סידרי עולם במאה ה-21.

מתוך קריאה פשוטה של הביוגרפיות של מקבלי ההחלטות העיקריים ברייך השלישי, שאליהם אפשר להוסיף את קרל האושופר, אלברט ספיר, ארתור גרייזר, ויתר הדמויות המופיעות בחלק ב' של הספר 'שואה ותעופה', מגיעים בקלות ובאופן בלתי נמנע למסקנה לגבי חשיבות התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי לשואת יהודי אירופה.

אך יתכן כי אם פריטשה היה נוקט בדרך זאת היה מוטל עליו גם להעמיד את עצמו בנעליהם של הקורבנות, יהודי אירופה שהלכו למשרפות, ולכך לא היה מסוגל כנראה.
להיות בנעליהם של המנהיגים והקורבנות בו זמנית הוא משימה קשה מאד, בפרט למי שנוטה, על פי הבחירה שעשה בספריו, להתיחס אל האדם הממוצע, וזאת מתוך נקודת מבט חברתית.

היה עליו לתאר את התפתחות התעופה כשילוב בין טכנולוגיה לרוח האדם. עליו להיות רוחני כיוון שזאת משמעות העיסוק בחווית המעוף, שעומדת ביסוד התעופה.
גסטון בשלרד, בסיפרו 'אויר וחלומות', תיאר את פרידריך ניטשה, פילוסוף החצר של הנאצים, כאב הטיפוס של משוררי הפסגות שכפועל יוצא מכך יצר את דמות 'האדם העל'. בסיפרו של פריטשה אודות ניטשה אין כל התיחסות לבשלרד.

פריטשה מסכם את סיפרו משנת 2009 'חיים ומוות ברייך השלישי', בקביעה כי 'יצר שליטה' ו'תחושת סכנה' חברו יחד באורח שטני בקרב העם הגרמני במהלך תריסר השנים של הרייך השלישי. הם הביאו לניגוד העצום שבין חייו הטובים של העם הגרמני להרס העצום שהמיט על אויביו.

השאלה היא מה גרם לכך לאותה דיכטומיה במחשבה, שמתוארת אצלו כטבעית אך למעשה היא בדיוק ההפך מכך. הדעת האנושית אינה נוטה לראות את המציאות בצבעי שחור ולבן בלבד, אלא במגוון צבעי אפור. כל בר דעת בתבל מתחנך לכך מיום היוולדו.

תיאוריו של פריטשה אודות תהליכים חברתיים רחבים, עמוקים וממושכים, שהביאו למרות זאת לדיכוטומיה וקלות דעת חברתית-פוליטית מביאים בכל זאת למסקנה, לאור חשיבות הטכנולוגיה כגורם מכריע בהיסטוריה, כי השפעת התעופה הסמויה היתה רבת משקל הרבה יותר מאשר דעת הקהל הגלויה.

רוח האדם תופשת מקום חשוב בקביעת סדר היום הטכנולוגי. לכל מוצר על המדף קודמות שנים רבות של תכנון, פיתוח, יצור, ושיווק. הטכנולוגיה, הכלכלה וכמובן הפוליטיקה, מונעים לפיכך על ידי מערך ציפיות, שההתנהגות החברתית מושפעת ממנו ומשפיעה עליו. המרוץ הטכנולוגי הבלתי פוסק יוצר מנצחים ומפסידים כחדשות לבקרים. כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות. בסופו של דבר כלי הטיס המשוכלל אינו התכלית אלא האמצעי. הוא אינו התוכן אלא הקנקן.

בראשית עידן התעופה, למרות שהמוצר המוגמר היו מטוסים משוכללים, הרי שקדמו להם עשרות רבות של שנים של תכנונים ודגמים מוקדמים, שכולם ביחד יצרו מערך ציפיות, שהתלוותה אליו התנהגות אנושית, חברתית ופוליטית תואמת.
התעופה, בתהליך של ניסוי וטעיה, הצלחה וכישלון, השפיעה באפן הרבה יותר עמוק וממושך מאשר התוצר הסופי שלה.
הדמיון והפסיכולוגיה האנושיים פעלו בהתאם לניצני ההתפתחות השונים שלה הרבה לפני שאלה התממשו בפועל.
לדוגמא, חשיבותו של הצפלין לא היתה רק בכושר טיסתו, אלא גם בכך שהיה מופת לכושר העבודה הגרמני ואיכות היצור שלה. כתוצאה מכך הצפלין חיזק מאד את כושר התחרות של גרמניה בשווקי העולם.

הנאצים ישמו את התובנה הזאת לגיוס ההמונים לצרכיהם בתחילת דרכם באמצעות שיקום התעופה בגרמניה, ובסופה באמצעות ההבטחות 'לכלי נשק אויריים סודיים ופלאיים'. היה זה מהלך של ניסוי וטעיה טכנולוגי וחברתי בו זמנית, שבמסגרתו גם התממשה במקביל ובאותו אופן תוכניתם להשמדת היהודים.

עוד קודם לכן, היותה של התעופה הציר הטכנולוגי המרכזי של מלחמת העולם הראשונה העצימה את תחושת התיסכול הגרמנית שגרמה לעלית הנאציזם ולשואה. הגרמנים התאכזבו מכישלונם במלחמה, אך לא היה זה עוד כישלון טכנולוגי. זה היה כישלון של כלי תעופה שעימו היתה מזוהה גרמניה, ספינת האויר, שגרם למפח הנפש המיוחד. כלי תעופה זה היה גורם מרכזי בכניסת גרמניה למלחמה. הגראף צפלין מבוואריה התחרה בפופולאריות שלו מול המונארכיה, שמזוהה באופן מסורתי עם המרומם והנישגב, וזאת חיפשה דרך לרתום אותו לשירותיה.

מושגי התעופה, המעוף והגבהים הם אבות המזון של רוח האדם. מאומה אינו מסביר אותם, והם מסבירים הכל באורח אכסיומטי. אך בהתגשמותם הם עלולים ליצור את היוהרה וקלות הדעת.

אל אדון על כל המעשים - אהוד בנאי




10.12.2011

טרור הפרות הבניה והתכנון האזורי הלקוי


מפת דמות האדם של ארץ הקודש נוצרה, בין היתר, מתוך רצון להעניק מראה אידילי לארץ ישראל החבולה מבחינה סביבתית.

את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים.

בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים.

התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית.

את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם.

את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

לא על פי המצוי, שלפיו מכשירים בדיעבד כל ישוב ערבי שקם בלי היתר, וברוני האספלט בונים עוד ועוד כבישים זוללי קרקע, וכדומה.

על פי הראוי, שלפיו הארץ כולה מהירדן ועד הים היא מיקשה גיאוגרפית אחת, ויש לתכנן ולבנות אותה בהתאם.

התובנה הזאת נעלמת משום מה מעיני הפוליטיקאים.

מה יועיל הסכם שלום עם הפלשתינאים אם במדינה שהם יקימו יתפשטו הישובים שלהם בתוך שנים ספורות ויכסו את כל גבעות השומרון בצורה בלתי מבוקרת.

הסכם שלום שאינו מגבש תמונת שטח מאוחדת, מתוכננת ומעוצבת לפרטים, יזרז באופן פרדוקסלי את קיצנו המשותף.

יש שתי תאוריות של התמוטטות אזורית כוללת עקב משבר חריף באיכות הסביבה:
האחת מתארת קריסה הדרגתית ואיטית.
השניה מתארת קריסה מידית, אחרי שנים רבות של יציבות למראית עין.

התוצאה הידועה ביותר של הקיצוניות היא הטרור החבלני. תוצאה מפורסמת פחות, אך בולטת לעין מאד, היא טרור הפרות הבניה שפוגע בערכים האקולוגיים והדתיים.


העמקים סביב הר הבית, אשר היו בעבר שטחים ירוקים שהבליטו אותו, הפכו במשך העשורים האחרונים לשיכון עירוני צפוף ובלתי מתוכנן.
מנגד, כיסתה ממשלת ישראל את כל הגבעות הירוקות סביב ירושליים בשכונות מגורים.
בית שנבנה במקום מעורר מחלוקת עתיד להישאר על מקומו משך מאות שנים. גם אם יהרס, יעבור זמן רב מאד עד שהטבע יכסה על חורבותיו.

העובדות החמורות האלה בשטח הן סוג של טרור שעושה את הסכסוך בלתי פתיר.

המחדל הפעוט לכאורה של הרשויות המקומיות, שאינן מקפידות די הצורך על חוקי הבניה, הכוללים תכנון זהיר ופיקוח הדוק, הוא המקור האמיתי של הסכסוך כיום.

מי שעוקב בזירה הבינלאומית יותר מכל אחרי התמודדות מדינת ישראל בתחום סוגית התכנון האיזורי האיכותי הוא המעצמות הנוצריות.
עבורן מדינת ישראל היא חלק מארץ הקודש, ארץ התנ''ך והברית החדשה האידילית, שהיא מושא כיסופים מאז ולתמיד.
אולי בסתר מדינות המערב מעדיפות שיתרחש כאן אסון אקולוגי, שיבוא כתוצאה מכך שהפרות הבנייה יהפכו את הארץ לשטח הפקר, בו כל דאלים גבר.
אסון כזה מתאים לתפישה הנוצרית-משיחית את ירושליים כעיר השמיימית, וארץ ישראל כמקום של כיסופים בלבד.
נושא איכות הסביבה חשוב מאד לגרמניה בפרט. איחוד גרמניה התבצעי במידה רבה הודות למפלגת הירוקים הגרמנית החזקה.

במידה ונשכיל להבין את החשיבות הקריטית של התכנון האזורי ונקים רשויות מתאימות שיאכפו אותו כהלכה, נוכל למנף זאת עד לרמה שהסכם שלום עם הפלשתינאים יהיה מיותר.

השלום יתממש מאליו בארץ ששוקדת על שמירת ופיתוח נופה הטבעי כמו שבן אדם אשר תוכו כברו זוכה להכרה וכבוד מהסובבים אותו.

האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

הכאוס הזה גלש באורח טבעי גם לסביבה העירונית המתוכננת.

להלן דוגמאות אחדות של הכאוס התיכנוני בו אנו חיים:

במטרופולין חיפה המצב מבחינת איכות הסביבה הולך ונעשה גרוע יותר לעומת המצב בעבר מכל הבחינות, ומבחינת התכנון האזורי בפרט.
לדוגמא, הקריות הן מקבץ ישובים עירוניים צמודים וצפופים שהיה צורך זה מכבר לאחד אותן לעיר אחת. הדבר לא נעשה והתוצאה היא כיאוס תחבורתי רב שנים. את הכיאוס הזה מנסים לפתור כיום בדרכים עקיפות תרתי משמע, דהיינו בניית כבישים ומחלפים זוללי קרקע שמקיפים את האזור, אך לא יתנו פיתרון לתחבורה שבתוכו.

המצב של התחבורה הציבורית במטרופולין תל אביב הוא מזעזע, על פי סדרת מאמרים.

הנזק שגורמת תחבורה ציבורית לקויה למשק המדינה הוא אדיר. הזמן שהולך לאיבוד לכל אזרח מצטבר למיליארדי שקלים רבים כל שנה. אך דומה שאיש מבין הפוליטיקאים אינו מרים את הכפפה, ואנחנו מתבשרים על שנת שיא במכירת מכוניות פרטיות, שגודשות את הכבישים בפקק אינסופי.

אנו זקוקים ל'תוכנית סינגפור'. בסינגפור יש משאבי קרקע מצומצמים ופרנסי העיר-מדינה הזאת השכילו להבין שאין ביכולתם להתיר בנייה בלתי מבוקרת, כי הדבר ימנע מהם לפתח כראוי את משאבי האנוש. לכן הם אכפו חוקים נוקשים בתחום השמירה על איכות הסביבה. סינגפור היא כיום סמל ומודל לחיקוי בינלאומי, אך אין מפלגה בישראל שמאמצת את הסמל הזה לחיקה.

לא מספיקה כאן רשות ממשלתית כדוגמת מנהל מקרקעי ישראל, שעובר בימים אלה רפורמה רב משמעית פרדוקסלית שבמסגרת מופרטות קרקעות המדינה באגף אחד, ומוקם אגף שני לשמירה על משאבי הקרקע.

נדרשים אנשים בעלי שיעור קומה מהמגזר הצבאי, רמטכ''לים ואלופים במילואים, שינהלו את המערכה הזאת.
צריך להתמודד עם נושא אכיפת חוקי התכנון והבניה כמו במבצע צבאי לכל דבר.
יש להקים מפקדות, לאסוף מודיעין, להניע כוחות, להקים מערך דוברות, וכדומה.
לו אהוד ברק היה מקדיש את מירצו לתכנון הסביבתי ואכיפתו, ייתכן והיינו מצליחים להתמודד עם הבעייה.

הארץ היא משאב שאין לו תחליף.


קישורים: