פריצתה של מחלה נפשית היא אחת הטלטלות הקשות בחיי משפחה. לפתע החיים מתנפצים לרסיסים. אדם מוכר ואהוב משנה פתאום את פניו.
"ליווי משפחתי מתחייב בעיקר באשפוזים ראשונים כשיש אי בהירות גדולה פחד ובלבול" אומר ד"ר צבי פישל מנהל המחלקה הסגורה בבית החולים גהה. "אבל עדיין כמה שאנחנו נתמוך ונסביר למשפחה יש כברת דרך לעבור בעצמה וזה לא פשוט."
חיים בהפרעה בעמוד S24 מתוך נובמבר 05, 2010 מוסף מתוך ישראל היום
הסטיגמה שבה חיים ניצולי השואה, הידועה גם כ''מכה השמונים ואחת'', תרמה רבות להתפרצות מחלות נפש בקרב ניצולי שואה ובניהם.
על החברה הישראלית לעבור עדיין דרך ארוכה מאד כדי להטמיע את השואה כחוויה מרפאת ומתקנת, כמו שעשו מרבית ניצולי השואה בעצמם.
בינתיים, כל מי שמזוהה עם הנושא עלול להפוך בקלות לקורבן של הממסד הרפואי והחברתי האוחז בקרנות המזבח.
19.11.2010
18.11.2010
התרוממות הרוח ביצירות המשורר שאלי
גסטון בשלארד, שהיה לוחם במלחמת החפירות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, כתב את מחקרו 'אויר וחלומות' לאחר המלחמה, בעידן תור הזהב של ספינת-האויר. הפרק הראשון והחשוב ביותר, אודות 'חלום המעוף', מרבה לעסוק בחווית הריחוף הפנימי, אותה חוויה של התרוממות הרוח שאחזה באנושות לנוכח הפלא הטכנולוגי של ספינת-האויר, ואשר השלכותיה על גרמניה תוארו לעיל.
בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האוירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.
שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.
אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.
גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האוירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אוירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.
חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.
אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.
דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.
עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האוירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.
כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''
בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.
באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אוירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.
האידיאליזם האוירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.
כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.
לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:
היא היתה לעיתים מטפסת
על סולמו התלול של חרטום עננים,
עד לראש דמוי המקור של ענן נישגב.
וכמו על גב דולפין,
רכבה ושרה באויר חסר החופים, מעבר לזמן,
עוקבת אחר ערוצי הברק המתפתל כשרף,
היא אצה על רציפי הרוח.
לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.
הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר. כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:
התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!
האח! האח! להתעוררות ההנאה
העוטפת אותי כהילת אור,
ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.
אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''
המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':
ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,
המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,
היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,
לאפשר לה להצטרף למקהלתם.
עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.
אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.
פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''
זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.
בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האוירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.
שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.
אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.
גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האוירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אוירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.
חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.
אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.
דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.
עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האוירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.
כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''
בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.
באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אוירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.
האידיאליזם האוירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.
כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.
לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:
היא היתה לעיתים מטפסת
על סולמו התלול של חרטום עננים,
עד לראש דמוי המקור של ענן נישגב.
וכמו על גב דולפין,
רכבה ושרה באויר חסר החופים, מעבר לזמן,
עוקבת אחר ערוצי הברק המתפתל כשרף,
היא אצה על רציפי הרוח.
לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.
הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר. כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:
התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!
האח! האח! להתעוררות ההנאה
העוטפת אותי כהילת אור,
ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.
אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''
המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':
ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,
המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,
היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,
לאפשר לה להצטרף למקהלתם.
עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.
אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.
פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''
זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.
12.11.2010
ספינת-האוויר 'הגראף צפלין'
ספינת-האוויר החדשה LZ-127 הושקה תחת הכינוי ''הגראף צפלין' בחודש יולי 1928. היא לא היתה שונה בהרבה מקודמתה. אורכה היה 236 מטרים, והיא כללה תאי-נוסעים עם מיטות וכיורי-רחצה, בנוסף לאולם אוכל גדול. חווית הנסיעה בה היתה דומה לשיט ספרטני בספינת-תענוגות.
היה בספינה שינוי טכני חשוב אחד לעומת קודמתה, והוא סוג הדלק שבו השתמשו להנעת המנועים. בכל ספינת-אוויר עד אז נתקלו בבעיה דומה בעת הטיסה: המנועים צרכו דלק נוזלי, שמשקלו הלך ופחת ככל שהטיסה התארכה, והדבר הצריך פליטת גז מימן יקר כדי לשמור על גובה הטיסה. הפיתרון שנמצא היה שימוש בגז לצורך הנעת המנועים. הגז ששימש כדלק היה במשקל דומה לאוויר, ואוחסן בתאי בד אטומים מתחת לתאי גז המימן ששימש לעילוי. לאחר שהתאים בהם אוחסן דלק זה התרוקנו, הם מולאו באוויר רגיל.
ל'גראף צפלין' היתה צורה נקייה יותר מאשר לקודמיו. תא-הנוסעים היה טמון בתוך חלל הגוף ולא תלוי מתחתיו, ומתלי המנועים היו אווירודינאמיים. הצורה המחוטבת הצביעה על התקדמות רבה, למרות שהביצועים השתפרו אך במעט. למרות שהמטוסים טסו כבר הרבה יותר מהר, הם נותרו קטנים, רועשים, רועדים, ומסוכנים. ספינת-האוויר ביטאה נוחות מופלגת כאשר שטה בשחקים. בנוסף, 'הגראף צפלין' היה היחיד מסוגו. זאת ועוד, בנייתו גם דרשה כישורים של בעלי-מלאכה אומנים. כל אלה הגבירו את ערכו הסימלי. העובדה שהייה זה אב-טיפוס בלבד העציבה אחדים, אך גרמה לרבים אחרים לחשוב כי מדובר בביטוי יוצא דופן של הגניוס האנושי. הפוטנציאל העיסקי של ספינת-האוויר גם היה מלהיב. ניתן היה להגיע באמצעותה מגרמניה לברזיל בתוך ארבעה ימים בלבד במקום בשבועיים.
מה שהבדיל עוד יותר את 'הגראף צפלין' לעומת חידושי קידמה אחרים שהלהיבו את הציבור בתקופת רפובליקת וויימאר היתה בלעדיותו כסמל גרמני. בעוד שהקולנוע והמטוס הגיעו מחו''ל, הוא היה ביטוי של הגרמניות. המראה שלו מרחף בציוריות מעל אזורי הכפר הגרמניים זכה לביטוי נרחב באמנות הפופולארית.
מעט יותר מעשר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, יזכה כלי טיס חדשני בלעדי גרמני נוסף, טיל הוי-2, להגדרה כ'נשק פלא' ולעדיפות בהקצאת המשאבים של מכונת המלחמה הלאומית, למרות יעילותו המוטלת בספק.
מסע 'הגראף צפלין' סביב העולם בשנת 1929 זכה להצלחה בי''ל רבה, וסייע למוסס את מעט המחסומים שנותרו בדרך להכרה שוב בגרמניה כמעצמה עולמית. המסע הושלם בתוך תריסר ימים, והוא הרשים מדינות רבות. גרמניה הדמוקרטית נראתה יציבה מבחינה כלכלית, למרות שהמשבר החקלאי העולמי, והסדר פריסת החובות שלה, פגעו קשה מאד בכלכלתה.
היות 'הגראף צפלין' סמל יקר ערך עבור הציבור הגרמני באה לידי הביטוי הרב ביותר בעת ביקורו בחבל הריין בשנת 1930, במסגרת החגיגות לרגל יציאת כוחות הכיבוש של בעלות-הברית מהאזור, שבו שהו מאז סיום המלחמה הגדולה. הצפלין נחת באזור פעמיים במהלך שלושה חודשים, יוצר תחושת התרוממות רוח שהעיתונות קבעה שטרם נראתה כמותה. נחיתת הצפלין בחבל הריין התבצעה גם כחלק מהחזרת זכויות הטיסה של גרמניה באזור זה, ולהגעת הצפלין התלווה מטס גדול ומתוכנן היטב שכלל מטוסים רבים. נחיתת הצפלין תוארה על ידי אחד העיתונאים כ'חזרתו הביתה של ענק טוב לב, שיצא היישר מאגדות הילדים. הוא מגלם את קסם הטכנולוגיה, אינו מסוגל לגרום כל רע, ומביא שמחה בלבד. בימים קשים אלה של טוב ורע השזורים יחד, הוא גיבור חירות סימלי, מועצם ומואנש, שצורתו וקול מנועיו ההומים נחרתים כזיכרון בלתי נשכח בלבבות תושבי חבל הריין.'
ביוני 1931 נחת 'הגראף צפלין' גם בוינה. העיר והמדינה כולה השתנו במידה רבה מאז ביקור ה'סאשן' 18 שנים קודם, אך ספינת-האוויר נותרה סמל של התרבות והטכנולוגיה הגרמניים ברחבי תבל. נחיתת הצפלין התקבלה בכבוד השמור לראשי מדינות. הנשיא וראש הממשלה הגיעו וברכו את הוגו אקנר, יורשו של הגראף צפלין האיש המיתולוגי. הנאומים הפגינו את הקשר ההדוק בין שני העמים, תוך שהם עוקפים בזהירות את שאלת האיחוד בין שתי המדינות. הנייטראליות בעיתונות נזנחה כאשר הושווה ביקור 'הגראף צפלין' לביקור ה'סאשן'. הביקור הראשון נועד למען הקיסר פראנץ-יוזף הזקן בארמון שונברון, ואילו הביקור הנוכחי נועד לכלל הוינאים, שיכולים כעת לחגוג מתוך תחושת שייכות.
ההצלחות הרבות של טיסות 'הגראף צפלין' התרחשו בתקופה שרפובליקת וויימאר ניסתה להתייצב, ושר החוץ שטרסמן ניסה לתקן את מצבה הכלכלי והפוליטי הרעוע של גרמניה באמצעות התפייסות עם צרפת ואנגליה. ספינת-האוויר שיקפה, יחד עם הישגים טכנולוגיים רבים נוספים, את הקידמה הגרמנית שבלתי אפשרי היה למצות את מעלותיה בלי סדר יום פוליטי ברור.
טיסות 'הגראף צפלין' שזכו בתשומת לב ציבורית רבה הגדילו את ערכה כמקור בידור להמונים ברפובליקת וויימאר. היא היתה הצפלין היחיד הפעיל בגרמניה, ובתור נס טכנולוגי זכתה כל טיסה לכיסוי תיקשורתי נרחב.
כדי לספק את הסקרנות הציבורת, שודרו מ'הגראף צפלין' שידורי רדיו רבים.
במקביל השתמשו בפוטנציאל הסיפרותי הטמון בה כותבים רבים, לצורך יצירת ז'אנר סיפרותי חדש של ספרי מתח עתירי תיאורים טכנולוגיים.
יחד עם חדשנות סיפרותית זאת צץ גם ז'אנר כתיבה שהאיר באור חדש את 'המלחמה הגדולה'. המלחמה באוויר תוארה, בניגוד לתיאורי מלחמת החפירות, כ'עלילת מתח טכנולוגית' המשולבת בביטויי לאומנות קיצוניים. נוצר זיכרון סלקטיבי של העימות, שבו הגבורה מילאה תפקיד מרכזי, ולא הסבל והמוות שהמיטה הטכנולוגיה. הביוגרפיות הרבות של אנשי צוותי ספינות-האוויר וטייסי המטוסים היו חלק מז'אנר זה. המחברים נטו שלא להבליט את החללים הרבים, אלא את תהילת הטיסה למען המולדת, רוח החברות של אנשי-הצוות, וכמובן גבורתם. הדבר תרם לטיהור ולרומנטיזציה של תדמית המלחמה. במובן מסוים אף התפתח פולחן אישיות. פיטר שטראסר ומנפרד פון-ריכטהופן הפכו לאלילי ההמון.
תיאורי קרבות האוויר העיבו על המסר הרישמי שלפיו ספינת-האוויר היא כלי של שלום. רוח ההקרבה העצמית נתפשה שוב כמרכיב חיוני לשמירת הזהות הלאומית הגרמנית בשחקים.
המפלגה הנאצית קמה על רקע זה. הצלחתה הייחודית של ספינת-האוויר העניקה לה מימד כמעט אנושי. היא עצמה הפכה לסמל של רפובליקת וויימאר. במקביל, המפלגה הנאצית שקמה באותה תקופה, זוהתה בציבור הרחב מתחילתה ימיה עם עולם התעופה. בדרך זאת עוצבה דמות השליט היחיד של היטלר על רקע דמותו של הגראף צפלין.
יורשו של ריכטהופן כמפקד להק מטוסי 'הקירקס המעופף' היה לא אחר מאשר הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר, מקים חיל-האוויר הנאצי, והדמות הפופולרית ביותר בגרמניה.
טייס נוספת בלהק היה רודולף הס, סגנו השני של היטלר, ומי שאכף את עקרונות המפלגה הנאצית על מוסדות השלטון הגרמני, שטס לבריטניה בשליחות שלום כושלת.
ארתור גרייזר, ראש עירית דאנציג מחרחר המלחמה, מושל חבל לודז' בעת מלחמת העולם השנייה, והמודל לביצוע מדיניות תורת הגזע ו'הפיתרון הסופי', היה גם הוא מטייסי הלהק.
ריינהארד היידריך הצעיר, סגן מפקד האס-אס, ראש המשטרה החשאית הנאצית, ומתכנן 'הפיתרון הסופי', הבין עוד בראשית הקריירה שלו כי הדרך לצמרת עוברת דרך עולם התעופה. כבן טיפוחיו של גרינג הוא שילב קריירת טייס קרב במקביל לקריירה שלו באס-אס. בדרך זאת הוא סומן כיורשו המועדף של היטלר. כנקמה על ההתנקשות המוצלחת בחייו בפראג בחודש מאי 1942 הורה היטלר על 'מבצע ריינהארד', שבו חוסלה בתוך חודשים ספורים חלק גדול מאוכלוסיית יהודי פולין, כמיליון גברים, נשים וטף, במתקני ההשמדה בגז בטרבלינקה, מיידנאק, בלזץ, וסוביבור.
מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon
הירשם ל-
רשומות (Atom)