ספינת-האוויר החדשה LZ-127 הושקה תחת הכינוי ''הגראף צפלין' בחודש יולי 1928. היא לא היתה שונה בהרבה מקודמתה. אורכה היה 236 מטרים, והיא כללה תאי-נוסעים עם מיטות וכיורי-רחצה, בנוסף לאולם אוכל גדול. חווית הנסיעה בה היתה דומה לשיט ספרטני בספינת-תענוגות.
היה בספינה שינוי טכני חשוב אחד לעומת קודמתה, והוא סוג הדלק שבו השתמשו להנעת המנועים. בכל ספינת-אוויר עד אז נתקלו בבעיה דומה בעת הטיסה: המנועים צרכו דלק נוזלי, שמשקלו הלך ופחת ככל שהטיסה התארכה, והדבר הצריך פליטת גז מימן יקר כדי לשמור על גובה הטיסה. הפיתרון שנמצא היה שימוש בגז לצורך הנעת המנועים. הגז ששימש כדלק היה במשקל דומה לאוויר, ואוחסן בתאי בד אטומים מתחת לתאי גז המימן ששימש לעילוי. לאחר שהתאים בהם אוחסן דלק זה התרוקנו, הם מולאו באוויר רגיל.
ל'גראף צפלין' היתה צורה נקייה יותר מאשר לקודמיו. תא-הנוסעים היה טמון בתוך חלל הגוף ולא תלוי מתחתיו, ומתלי המנועים היו אווירודינאמיים. הצורה המחוטבת הצביעה על התקדמות רבה, למרות שהביצועים השתפרו אך במעט. למרות שהמטוסים טסו כבר הרבה יותר מהר, הם נותרו קטנים, רועשים, רועדים, ומסוכנים. ספינת-האוויר ביטאה נוחות מופלגת כאשר שטה בשחקים. בנוסף, 'הגראף צפלין' היה היחיד מסוגו. זאת ועוד, בנייתו גם דרשה כישורים של בעלי-מלאכה אומנים. כל אלה הגבירו את ערכו הסימלי. העובדה שהייה זה אב-טיפוס בלבד העציבה אחדים, אך גרמה לרבים אחרים לחשוב כי מדובר בביטוי יוצא דופן של הגניוס האנושי. הפוטנציאל העיסקי של ספינת-האוויר גם היה מלהיב. ניתן היה להגיע באמצעותה מגרמניה לברזיל בתוך ארבעה ימים בלבד במקום בשבועיים.
מה שהבדיל עוד יותר את 'הגראף צפלין' לעומת חידושי קידמה אחרים שהלהיבו את הציבור בתקופת רפובליקת וויימאר היתה בלעדיותו כסמל גרמני. בעוד שהקולנוע והמטוס הגיעו מחו''ל, הוא היה ביטוי של הגרמניות. המראה שלו מרחף בציוריות מעל אזורי הכפר הגרמניים זכה לביטוי נרחב באמנות הפופולארית.
מעט יותר מעשר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, יזכה כלי טיס חדשני בלעדי גרמני נוסף, טיל הוי-2, להגדרה כ'נשק פלא' ולעדיפות בהקצאת המשאבים של מכונת המלחמה הלאומית, למרות יעילותו המוטלת בספק.
מסע 'הגראף צפלין' סביב העולם בשנת 1929 זכה להצלחה בי''ל רבה, וסייע למוסס את מעט המחסומים שנותרו בדרך להכרה שוב בגרמניה כמעצמה עולמית. המסע הושלם בתוך תריסר ימים, והוא הרשים מדינות רבות. גרמניה הדמוקרטית נראתה יציבה מבחינה כלכלית, למרות שהמשבר החקלאי העולמי, והסדר פריסת החובות שלה, פגעו קשה מאד בכלכלתה.
היות 'הגראף צפלין' סמל יקר ערך עבור הציבור הגרמני באה לידי הביטוי הרב ביותר בעת ביקורו בחבל הריין בשנת 1930, במסגרת החגיגות לרגל יציאת כוחות הכיבוש של בעלות-הברית מהאזור, שבו שהו מאז סיום המלחמה הגדולה. הצפלין נחת באזור פעמיים במהלך שלושה חודשים, יוצר תחושת התרוממות רוח שהעיתונות קבעה שטרם נראתה כמותה. נחיתת הצפלין בחבל הריין התבצעה גם כחלק מהחזרת זכויות הטיסה של גרמניה באזור זה, ולהגעת הצפלין התלווה מטס גדול ומתוכנן היטב שכלל מטוסים רבים. נחיתת הצפלין תוארה על ידי אחד העיתונאים כ'חזרתו הביתה של ענק טוב לב, שיצא היישר מאגדות הילדים. הוא מגלם את קסם הטכנולוגיה, אינו מסוגל לגרום כל רע, ומביא שמחה בלבד. בימים קשים אלה של טוב ורע השזורים יחד, הוא גיבור חירות סימלי, מועצם ומואנש, שצורתו וקול מנועיו ההומים נחרתים כזיכרון בלתי נשכח בלבבות תושבי חבל הריין.'
ביוני 1931 נחת 'הגראף צפלין' גם בוינה. העיר והמדינה כולה השתנו במידה רבה מאז ביקור ה'סאשן' 18 שנים קודם, אך ספינת-האוויר נותרה סמל של התרבות והטכנולוגיה הגרמניים ברחבי תבל. נחיתת הצפלין התקבלה בכבוד השמור לראשי מדינות. הנשיא וראש הממשלה הגיעו וברכו את הוגו אקנר, יורשו של הגראף צפלין האיש המיתולוגי. הנאומים הפגינו את הקשר ההדוק בין שני העמים, תוך שהם עוקפים בזהירות את שאלת האיחוד בין שתי המדינות. הנייטראליות בעיתונות נזנחה כאשר הושווה ביקור 'הגראף צפלין' לביקור ה'סאשן'. הביקור הראשון נועד למען הקיסר פראנץ-יוזף הזקן בארמון שונברון, ואילו הביקור הנוכחי נועד לכלל הוינאים, שיכולים כעת לחגוג מתוך תחושת שייכות.
ההצלחות הרבות של טיסות 'הגראף צפלין' התרחשו בתקופה שרפובליקת וויימאר ניסתה להתייצב, ושר החוץ שטרסמן ניסה לתקן את מצבה הכלכלי והפוליטי הרעוע של גרמניה באמצעות התפייסות עם צרפת ואנגליה. ספינת-האוויר שיקפה, יחד עם הישגים טכנולוגיים רבים נוספים, את הקידמה הגרמנית שבלתי אפשרי היה למצות את מעלותיה בלי סדר יום פוליטי ברור.
טיסות 'הגראף צפלין' שזכו בתשומת לב ציבורית רבה הגדילו את ערכה כמקור בידור להמונים ברפובליקת וויימאר. היא היתה הצפלין היחיד הפעיל בגרמניה, ובתור נס טכנולוגי זכתה כל טיסה לכיסוי תיקשורתי נרחב.
כדי לספק את הסקרנות הציבורת, שודרו מ'הגראף צפלין' שידורי רדיו רבים.
במקביל השתמשו בפוטנציאל הסיפרותי הטמון בה כותבים רבים, לצורך יצירת ז'אנר סיפרותי חדש של ספרי מתח עתירי תיאורים טכנולוגיים.
יחד עם חדשנות סיפרותית זאת צץ גם ז'אנר כתיבה שהאיר באור חדש את 'המלחמה הגדולה'. המלחמה באוויר תוארה, בניגוד לתיאורי מלחמת החפירות, כ'עלילת מתח טכנולוגית' המשולבת בביטויי לאומנות קיצוניים. נוצר זיכרון סלקטיבי של העימות, שבו הגבורה מילאה תפקיד מרכזי, ולא הסבל והמוות שהמיטה הטכנולוגיה. הביוגרפיות הרבות של אנשי צוותי ספינות-האוויר וטייסי המטוסים היו חלק מז'אנר זה. המחברים נטו שלא להבליט את החללים הרבים, אלא את תהילת הטיסה למען המולדת, רוח החברות של אנשי-הצוות, וכמובן גבורתם. הדבר תרם לטיהור ולרומנטיזציה של תדמית המלחמה. במובן מסוים אף התפתח פולחן אישיות. פיטר שטראסר ומנפרד פון-ריכטהופן הפכו לאלילי ההמון.
תיאורי קרבות האוויר העיבו על המסר הרישמי שלפיו ספינת-האוויר היא כלי של שלום. רוח ההקרבה העצמית נתפשה שוב כמרכיב חיוני לשמירת הזהות הלאומית הגרמנית בשחקים.
המפלגה הנאצית קמה על רקע זה. הצלחתה הייחודית של ספינת-האוויר העניקה לה מימד כמעט אנושי. היא עצמה הפכה לסמל של רפובליקת וויימאר. במקביל, המפלגה הנאצית שקמה באותה תקופה, זוהתה בציבור הרחב מתחילתה ימיה עם עולם התעופה. בדרך זאת עוצבה דמות השליט היחיד של היטלר על רקע דמותו של הגראף צפלין.
יורשו של ריכטהופן כמפקד להק מטוסי 'הקירקס המעופף' היה לא אחר מאשר הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר, מקים חיל-האוויר הנאצי, והדמות הפופולרית ביותר בגרמניה.
טייס נוספת בלהק היה רודולף הס, סגנו השני של היטלר, ומי שאכף את עקרונות המפלגה הנאצית על מוסדות השלטון הגרמני, שטס לבריטניה בשליחות שלום כושלת.
ארתור גרייזר, ראש עירית דאנציג מחרחר המלחמה, מושל חבל לודז' בעת מלחמת העולם השנייה, והמודל לביצוע מדיניות תורת הגזע ו'הפיתרון הסופי', היה גם הוא מטייסי הלהק.
ריינהארד היידריך הצעיר, סגן מפקד האס-אס, ראש המשטרה החשאית הנאצית, ומתכנן 'הפיתרון הסופי', הבין עוד בראשית הקריירה שלו כי הדרך לצמרת עוברת דרך עולם התעופה. כבן טיפוחיו של גרינג הוא שילב קריירת טייס קרב במקביל לקריירה שלו באס-אס. בדרך זאת הוא סומן כיורשו המועדף של היטלר. כנקמה על ההתנקשות המוצלחת בחייו בפראג בחודש מאי 1942 הורה היטלר על 'מבצע ריינהארד', שבו חוסלה בתוך חודשים ספורים חלק גדול מאוכלוסיית יהודי פולין, כמיליון גברים, נשים וטף, במתקני ההשמדה בגז בטרבלינקה, מיידנאק, בלזץ, וסוביבור.
מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon
12.11.2010
ספינת-האוויר 'הגראף צפלין'
הצפלין ערב מלחמת העולם הראשונה
בין השנים 1908-1914 הרעיון של הקרבה עצמית דרך מחויבות לטכנולוגיה תפש מקום מיוחד בחברה הגרמנית. הגראף צפלין שקע בכל מאודו באובססיה. בתמורה, העניקו לו הגרמנים מחסכונותיהם. הנתינה הטיכסית חזרה על עצמה בשנת 1912, לצוורך הקמת חיל האוויר הגרמני, ופעמים אחדות נוספות לאחר מלחמת העולם הראשונה, לצורך מטרות תעופה שונות. אפילו התרסקותם החוזרת ונשנית של הצפלינים לא הפחיתה מביטחון הציבור בטכנולוגיה זאת. הגראף צפלין הפך לדמות המובילה בפופוליזם זה.
התרוממות הרוח שגרם הצפלין לא היתה אחידה. הוא חבק זרמי תרבות שונים, ושיקף את התלהבות הציבור הגרמני, אשר התבטאה בתחומים רבים לא פחות. סמלים, מצעדים וטכסים למיניהם חוזקו באמצעות איזכור הצפלין בדרך זאת או אחרת. דמותו ותכונותיו של הגראף עצמו הפכו לחלק מפני החברה, והופקעו ממנו כיחיד. מוסר העבודה שלו, נאמנותו למולדת, ואומץ ליבו במאבק לשליטה באויר נתנו דוגמא לכל גרמני. כמו צ'רלס לינדברג עשרים שנה מאוחר יותר, זכה הגראף להילת קדושה בזכות המכונה המעופפת שלו.
ספינת-האוויר , שהפכה חלק בלתי נפרד מהתרבות, סיפקה מרכיב מרכזי בזהות הלאומית הגרמנית בתחילת המאה ה-20, במידה רבה כמו שעשו זאת איחוד גרמני והמיליטריזם הגרמני במאה ה-19. ההתלהבות הספונטנית של הציבור מהצפלין, על רקע התגר שקרא על השלטון בברלין, מעידה על כך כי בגרמניה האימפריאלית שרררה מידה רבה יחסית של חופש הפרט. לרוע המזל מצב זה השתנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אשר דחקה הצידה את חופש הפרט לטובת לאומנות מיליטריסטית.
לאחר שהתפייסה בזכות המצאות הצפלין והמטוס עם עידן התיעוש, יכולה היתה החברה האירופאית של תחילת המאה ה-20 להפסיק לראות את הניגוד שבין המלחמה להתרוממות הרוח הטכנולוגית. המכונות המעופפות שיקפו את כוח הגברא של החייל הבודד ושל כל האומה למענה נילחם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכו הצפלינים למוקד הגאווה הצבאית בצד אחד של החפירות ולמקור לשנאה עמוקה בצד האחר. כל צד תיאר את המכונה כמשהו שלא היתה למעשה, בלי שום קשר לביצועיה הטכנולוגיים. הפן הצבאי של הצפלין זכה לתיאורים פופולריים עוד לפני 1914 , וגירסאות שלהם הזינו את מכונת התעמולה בשני הצדדים בעת המלחמה.
מכונת התעמולה הסוותה כשלונות בכל צד והפריזה בתיאור הצלחות. ההמונים ספגו את הרטוריקה, ולעיתים אף העצימו אותה מעל ומעבר למצופה. התחושה של 'מלחמת קודש' היתה כה חזקה, עד שהיא משפיעה עד היום על כותבי היסטורית התעופה הצבאית של התקופה. הם מתמקדים בתמהיל המקובל של תיאורי קרבות, כלי נשק, ומספר הקורבנות, ומתעלמים מתרומת הרקע החברתי לעיצוב הארועים. הפסיפס של מכלול החוויות בחזית ובעורף עשוי להסביר כיצד העלאת ספינת האוויר למדרגת סמל גרמני של התרוממות הרוח יצרה קשר בין המימדים החברתיים, הצבאיים והפוליטיים של המלחמה הגדולה.
בעוד שהאידיאולוגיה הטרום-מלחמתית אודות ה'הרפתקאה באויר' כללה מספר רב של מסרים סותרים, משנת 1914 תיאורי הקולוניזציה של השחקים לבשו טון צבאי מובהק. ספרות צבאית, מקצועית ופופולרית, הבליטה אפשריות מעשיות יותר ויותר עבור ספינות-האוויר. אחד מהוגי הדעות הלאומנים בגרמניה תבע: 'אזרחי אירופה חייבים להיכנס לאימפרית המימד השלישי תחת הנהגתו של אודין'.
התיעוב בין גרמניה-אנגליה וגרמניה-צרפת הרקיע שחקים, עד כדי פרנויה. העיתונות האנגלית פרסמה חששות רבים מפני פעולות ריגול מעל האיים הבריטיים באמצעות צפלינים. תופעת החרדה הזאת כונתה בשם 'צפלניטיס'. דיווחי העיתונות ליבו את המתחים עוד יותר כאשר עסקו בטכנולוגיות מלחמה פנטנסטיות. הם כללו תיאורים אודות ספינות-אויר המצוידות בקרני מוות, וגשרים אויריים מהיבשת שבנויים מספינות אויר רבות, שישמשו לפלישת מאות אלפי חיילים גרמנים. הויכוח הגיע לפרלמנט הבריטי והכריח שר צעיר, וינסטון צ'רצ'יל, להודות כי לבריטניה אין אמצעים מקבילים לספינת-האוויר. כבודה של בריטניה, שליטת העולם, היה מונח אם כן על כף המאזניים.
ה'צפליניטיס' הבריט השפיע, בהיזון חוזר, גם על הלך הרוחת המילטנטי בגרמניה. העיתונות שם פרסמה את תיאורי העיתונים הבריטיים. עיתונאי אחד כתב: 'צפלין גרמני אחד טס מעל שמי בריטניה, ואומה שלמה נתפשה לפאניקה'. בצרפת היה המצב דומה.
מרוץ החימוש לבניית ספינות-אויר התחיל עם זאת באיטיות. עברו שנים עד שהשמועות הרותחות חילחלו לקבינטי המלחמה. הגראף צפלין גילה כי המסלול להזמנות מהצבא עובר דרך ספקנות, התלהבות, ופוליטיקה. הקריאה למירוץ חימוש נשמעה ברחבי אירופה בערך באותה עת. ההבדל בגרמניה היה שתומכי המטוסים הפסידו לתומכים הנלהבים של ספינות-האוויר. חסידי המטוסים נזקקו נואשות לתמיכת הציבור, אך הם היו חייבים להסתמך על ספינות-האוויר כהוכחה לנחיצותה של זרוע אוירית. הקמתה של זרוע אוירית חזקה בגרמניה היתה חייבת להתבצע עם ספינת-האוויר כמרכיב מרכזי. היה זה מחוייב המציאות לנוכח הפופולאריות וההצלחה הייחודית שלה.
כך קרה שבשנת 1912 קבע הרמטכ''ל הגרמני מולטקה כי הצבא זקוק לכל הפחות לעשרים ספינות-אויר בתוך שלוש שנים. המטה הכללי עבד על 'תוכנית שלייפן' למתקפת בזק שתכריע את צרפת, וחשב כי ספינות-האוויר תספקנה את היתרון האסטרטגי הנחוץ. בתוך שנה הגדילה גרמניה את כוח ספינות-האוויר שלה לתריסר, ול-26 שדות-תעופה מתאימים. עשרות אלפי קצינים טסו בספינות-אויר אזרחיות במימון הצבא, והתחילו בכך את הכשרתם הצבאית בתחום זה.
מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon
