1.11.2008

פרשת נוח - פרדוקס המאזניים


מסיפור קין והבל אנו לומדים את הרקע לפרשת נוח והמבול.
לאחר שאלוהים בונה את הצמדים ביקום, כמו השמש והירח ואדם וחוה, מתברר שהמאזניים עולות לצד אחד, ויורדות באותה המידה בצד השני.
אלוהים יכול היה לאהוב את מנחת הבל מעט יותר מאשר את מנחת קין, ובדרך זאת לא היה מעורר את חמתו. אלא שבאותה מידה שאלוהים קיבל את מנחת הבל - הוא דחה את מנחת קין.
זה פרדוקס המאזניים.

זאת גם הפתיחה לפרשת נוח, שמתארת את החמס כגורם המרכזי להחלטה להביא את המבול על האנושות.
החמס, או הגזל, הוא לקיחה של דבר ממישהו. האחד יוצא מורווח והשני מופסד. זאת כמו שהמאזניים עולות בצד אחד ויורדות בצד השני.

נוח, כשמו כן הוא, מייצג את דמות האדם המאוזן. הוא מי שפיו וליבו שווים, ואינו מפלה בין הבריות.

נוח הוא במרכז השושלת שבין אדם הראשון לאברהם אבינו: עשרה דורות בין אדם לנוח, ועשרה דורות בין נוח לאברהם.

המים הפועלים על פי חוק הכלים השלובים, שניקווים ויוצרים את המישור השטוח כפלס, הם האמצעי בו משתמש האלוהים להביא כליה על האנושות.

אלוהים מצווה לבנות את התיבה כ'קינים', כלומר מחולקת מבפנים לתאים ומחיצות שתי וערב, כדוגמת גן העדן.

נוח בונה את התיבה, שהיא היצירה ההנדסית הגדולה מכל, מקורות שיש לחברן בדייקנות. הוא חייב להשתמש בכלי מלאכה משוכללים ומכויילים היטב.
כל כלי המלאכה הם תולדה של המאזניים, שבהן בא לידי ביטוי עיקרון הישר ההנדסי, באותה מידה שהן מסמלות את עיקרון היושר המוסרי.
מדרש תנחומא מרחיב בתרומתו זאת של נוח לעולם: עד שלא נולד נוח, עושים מלאכה בידיהם. משנולד נוח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה'.

כאשר מסתיימים ימי המבול, רוצה נוח לדעת אם קלו המים. 'קלו' - מלשון מישקל, ולא 'שקעו' או 'ירדו'.

נוח שולח את העורב והיונה. בעלי הכנף, מכל בעלי החיים, מזכירים במעופם את צורת המאזניים, כאשר כנפיהם פרושות.

סיפור מגדל בבל, שבא לאחר סיפור המבול, הוא תיאור ניסיונם הכושל של בני האדם ליצור יחידת מאזניים אחת בלבד, אשר תשמש את האנושות כולה. הדבר אינו מצליח, כיוון שכל אדם חייב למצוא בכוחות עצמו את המאזניים הפנימיות שלו.

פרשת נוח מסתיימת בתחילת תיאור קורותיו של אברהם אבינו. הפרשה הבאה נקראת 'לך לך'. ההליכה היא ביטוי מובהק של האיזון הטיבעי.

'אל הארץ אשר אראך' - זאת דמות האדם של הארץ הקודש. יש ארץ אשר היא לבדה מסוגל להנחיל את תחושת האיזון הטיבעי.

הנשר חולף - כך חש נוח לאחר המבול

21.10.2008

פרשת בראשית - גן העדן כמפה רוחנית


ראשית הפרשה הוא בחלוקת היקום לשניים על ידי האלוהים: אור וחושך, טוב ורע, אדם וחוה, ועוד.

מושג הצדק הטבעי, כמו שתואר בפרשות הקודמות כמתגלם במושג מאזני צדק, הופך בדרך זאת למרכזי.

הפרשה מרחיבה את המושג, ומביאה תיאור מפורט של גן העדן, שהוא מבוע מים מרכזי, שארבעה נהרות יוצאים ממנו, האחד לכל כיוון.

גן העדן הוא לפיכך הביטוי 2*2, שהם מאזני צדק מושלמים, בהיותם מכיילים זה את זה.

המושג גן העדן ניתן להרחבה קוגנטיבית משמעותית, שמרמזת עליה בריאת המאורות ביום הרביעי דווקא:

גן העדן הוא הריבוע המתפצל לארבעה ריבועי משנה בתודעה.

כלומר, זאת תמונת העולם אותה אנו תוחמים בדימיוננו באמצעות רשת קווים שתי וערב שאינם פרושים על גבי המציאות, אלא מהווים חלק מהותי ממנה.

זאת כמו שאנו מקבלים את הצדק הטבעי כיסוד עולם, ולא כתפאורה חיצונית בלבד.

יתכן וגן העדן שימש מקור השראה לאייזיק ניוטון כאשר חקר את התפצלות האור הלבן, אור השמש, לצבעים, באמצעות מנסרה.

התובנה המהפכנית האמיתית של ניוטון הייתה שכל צבע בתוך קרן האור נשבר באופן שונה בתוך המנסרה. הצבע האדום נשבר מעט מאוד, בעוד הצבע הכחול משנה כיוון בצורה דרסטית. כתוצאה מכך כל צבע בתוך קרן האור עוזב את המנסרה במקום שונה לגמרי, ובמקום נקודה אחת של אור לבן על המסך- אנחנו מקבלים את הקשת הצבעונית.

יש בני אדם החוזרים בבת אחת מבידוד רוחני אל עולם המציאות.

ההגדרה של בידוד רוחני היא רחבה מאד. לענין זה אל לנו לומר נהר פרת, שהוא הנהר הרביעי בגן עדן, אלא נהר פרט.

באדם שבתוכו נתקל לפתע ארמון החלומות הרוחני בפרטנות היומיומית הקשה, עשוי האור הלבן של התודעה להשתבר כמו במנסרה, וליצור את הצורה המופשטת של רשת דינאמית, כמו שכל צבע בתוך קרן האור נשבר באופן שונה בתוך המנסרה.

זאת הקשת שבפרשה הבאה, פרשת נוח, תוגדר כאות הברית בין האלוהים לאדם.