הרוח

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית.

נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה.

קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות. אפשר לשמען מייללות. בשרעף הסערה, אין זאת העין היוצרת את הדימויים, אלא דווקא האוזן הנחרדת. זאת אינה היללה שמגיעה מגרונה של החיה, אלא יללה הנובעת מהסערה. העוצמה שיצרה אותן היא צעקת הכעס.

באמצעות האוויר הסוער, אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון. הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום, הנולד ונולד מחדש מתוך עצמו, המתעוות ומסתובב.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה.

כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה.

הדבר הראשון הנוצר באמצעות כעס יצירתי זה הוא הסופה. התנועה יוצרת ישות; אויר סופה מתערבל יוצר את הכוכבים. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

ככל שתהיה הפעולה שקולה וככל שהיא מבטיחה להיות ערמומית, עדיין היא חייבת ראשית לחצות סף קטן של כעס. כעס הינו החומצה שבלעדיה שום רושם אינו נחרט על ישותנו. הוא יוצר רושם פעיל.

עבור חולמים רבים, ארבעת כיווני המצפן הם בראש ובראשונה המחוזות השייכים לארבעת הרוחות הגדולות. במובנים רבים, ארבע רוחות גדולות אלה הן ארבעת היסודות. הן מפיקות את הדיאלקטיקה הכפולה של חום וקור, יובש ולחות.

לנשמה המתחדשת של העולם יש עצמיות עמוקה. משב הרוח העז הוא פיראי וטהור. הוא מת ונולד מחדש. ברוח נושמת נשמה בתולית שלא הושחתה בכל דבר ארצי. החיים הם כה גדולים שאפילו לחורף יש עתיד.

תרגילי נשימה מקבלים משמעות מוסרית בדתות אלטרנטיביות. הם טקסים אמיתיים המציבים את האדם בקשר עם היקום. הרוח עבור העולם, והנשימה עבור האדם מפגינים את התפשטות הדברים האינסופיים.

כשהאש חודלת, היא חודלת ברוח. כשהשמש שוקעת, היא שוקעת ברוח. כשהירח נעלם, הוא נעלם ברוח. כך הרוח מכלה את הכול.

מתוך הספר 'אוויר וחלומות' מאת גסטון בשלרד

קיצוץ בצל בלי לדמוע בעזרת מים

הבצל המטוגן טעים ובריא, והוא המרכיב שאיתו מתחילים לבשל כול מנת קדירה רצינית. אין כמעט תבשיל קדירה שאינו מתחיל בהוראה: לקחת בצלים אחדים, לקצץ, ולטגן בשמן עד שיזהיבו.

הבעיה היא שבעת קיצוץ הבצל מתחילות העיניים לדמוע. הדמעות הן רבות וחריפות. הן כה חזקות, עד שהן נדמות כמכשול בלתי עביר.

הדמעות מסוכנות. הן עלולות לגרום לעיוורון חלקי בעת הכנת האוכל, שעלול לגרום לתאונה ולדלקות עיניים, וכך המחשבה על דמעות הבצל היא לעיתים סופם של החלומות על מטבח ביתי ראוי לשמו.

יש עזרים מכאניים שונים לקיצוץ בצל, והם עשויים להקל על הבעיה. יש גם שיטות סבתא שונות. אך אין כמו סכין חיתוך טובה וקרש חיתוך לביצוע יעיל של כל מטלות עיבוד הירקות לבישול. לכן השאלה היא איך קוצצים בצל בשיטה הפשוטה, באמצעות סכין וקרש חיתוך, בלי הדמעות, הדם והיזע.

התשובה הפשוטה היא: באמצעות מים.

כאשר הידיים,הבצל, הסכין וקרש החיתוך, רטובים בכול עת הקיצוץ, הדמעות פוחתות למינימום. המים מונעים את התפשטות החומר המדמיע אשר בבצל.

כיצד מתבצע הדבר הלכה למעשה?

בטרם מתחילים בחיתוך הבצל מכינים קערה גדולה מלאת מים. שוטפים היטב במי ברז את הידיים, קרש החיתוך, והסכין, ולא מנגבים או מייבשים אותם.

קולפים את הבצלים, ומניחים בקערת המים.

לוקחים בצל מהקערה, ומתחילים לפרוס אותו באמצעות סכין.

בכול עת החיתוך, הידיים, הסכין וקרש החיתוך חייבים להיות רטובים.

לאחר שמסיימים את חיתוך הבצל לפרוסות, מתיזים עליהן מעט מים.ממשיכים וקוצצים, לפי הצורך, עד לקוביות זעירות.

מגלים, למרבה ההפתעה, כי ניתן לסיים קיצוץ בצל שלם מבלי שתזלוג אף לא דמעה אחת.

לאחר קיצוץ כול בצל, טובלים ושוטפים שוב בזריזות את הידיים והסכין בקערת המים. מידי פעם, לפי הצורך, שוטפים במי הברז גם את קרש החיתוך.

בדרך זאת אפשר להכין כמות גדולה של בצל קצוץ, לצריכה מיידית או להקפאה. בצל קפוא נשמר היטב במקרר, וקל להפשיר ולטגן אותו מבלי שיאבד מהטעם.

סלט טחינה מעורבב עם סלט חצילים ומיונז, לשיפור הטעם.

סלט טחינה וסלט חצילים ומיונז הם שני המוצרים המשלימים, הנמצאים דרך קבע על המדפים במרכולים, בצמוד למתחרה הדומיננטי, סלט החומוס הפופולארי.

מסיבה זאת נתקלת בם באופן מיידי עינו של הצרכן.

סלט חצילים עם מיונז וסלט טחינה הם מהחוויות הקולינאריות הראשוניות הטראומטיות של כל בשלן מתחיל.

שני מוצרים אלה אינם זוכים לפופולאריות המתקרבת לקרסולי זאת של החומוס, ונזנחים עד מהרה.זאת למרות שבמקרים רבים הם מוצעים למכירה בדילים של מחירים אטרקטיביים במיוחד.

לכאורה מה רע שיהיו במקרר סלט טחינה וסלט חצילים עם מיונז מפירמות ידועות, מוכנים לאכילה ואינם דורשים את ההכנה הממושכת מחומרים הגולמיים.

הבעיה היא טעמם האיום!

טעמו של סלט הטחינה הסטנדרטי הוא מריר. המרירות מפתיעה בעוצמתה, ומזכירה את זאת של לימון בלתי בשל.לכן לאחר מספר טעימות זונחים את סלט הטחינה במקרר, בתקווה קלושה לשלבו בעתיד בתבשיל יוקרתי, כגון צלעות טלה ברוטב טחינה.

אם טעמו של סלט הטחינה עוד נסבל איכשהו, הרי שלסלט החצילים ומיונז יש טעם איום ונורא. לא משנה מאיזה פירמה, הטעם בפה הוא של סיליקון או חומר דומה. התחושה בעת האכילה היא כאילו בנאי שם בפיך עיסה שעירבב לצורך בנייה בשיטות מתקדמות. הטעם נשאר יצוק בבטן למשך ימים.

מה עושים כאשר שוכחים כל זאת, ומוצאים בדרך הביתה את שני המוצרים בתוך סל הקניות, לאחר שנקנו במחיר אטרקטיבי, ומתמלאים הרהורי חרטה על הטעם הנורא המתקרב ובא, ועל הבזבוז כתוצאה מההשלכה הצפויה לפח.

התשובה היא שערבוב של שני הסלטים יחד, בשיעור של חמישים אחוז כל אחד, מנטרלת את הטעמים השליליים ויוצרת מעדן שטעמו לא רע בכלל.המרירות של הטחינה מעניקה טעם למיונז הסינתטי, ולהפך: המיונז מקהה את הטעם המריר של הטחינה.החצילים הם תוספת תזונתית משובחת, שגם מחספסת את המרקם החלק, ויוצרת נקודות גרוי קלילות ונעימות בחיך.

התוצאה היא סלט טעים ומזין.

אין לחשוש מאניני הטעם שילינו על כך שטחינה עורבבה עם מיונז. טובים השניים מן האחד.