‏הצגת רשומות עם תוויות צבא ובטחון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צבא ובטחון. הצג את כל הרשומות

18.3.2022

החלונות השונים בסרט ''עין בשמיים''

 

עלילת הסרט ''עין בשמים'' עוסקת, בחלקה הגדול, בילדה המוכרת לחם צמוד לבית שבו נמצאים טרוריסטים, העומדים להיות מחוסלים באמצעות ירי טיל מכטב''ם, וקיים חשש שהיא תיפגע אנושות מהירי. 

הסרט מתאר מבצע צבאי מנוהל מרחוק, באמצעות התקשורת האלקטרונית והכטב''מים, במינימום מעורבות של כח אדם לוחם בשטח. יש לסרט מקבילות רבות במציאות ימינו. 

בסרט מופיע מרקע המחשב בסצנות רבות. במקביל למרקע-חלון זה על גרסאותיו השונות, גם חלון הבית הרגיל הוא מרכיב חזותי בולט בסרט. בנוסף לשני סוגי חלונות אלה, יש מטאפורות ''חלון'' חשובות אחדות בסרט, המופיעות באמצעות עצמים שונים. היצוג הרב והמובנה של החלונות בסרט הופך אותם למיתוס מנחה, מודל לחיקוי הנחרת בהכרת הצופים.

מאמר זה מנתח קטעים נבחרים בסרט בהם מופיעים ''חלונות'' לסוגיהם השונים. נצפו בסך הכל מעל 75 קטעים בהם יש להופעתם משמעות. מביניהם מסוקרים להלן  הבולטים ביותר. גלרית התמונות מופיעה בתחתית הפוסט.



א. החלון המטאפורי

התמונה הראשונה בסרט היא פתח תנור ביתי פרימיטיבי, שבו אופה האמא של הילדה לחם. המצלמה מגיחה מקרבו החשוך של התנור אל פתחו המואר, ומשם לחצר הבית בו מתגוררת הילדה. פתח התנור הוא חלון מטאפורי מרשים, בניגוד לכל ציפיה מפתיחה רגילה, ובפרט מסרט אשר שמו הוא ''עין בשמיים''. בדרך זאת הצופה מודע, מהרגע הראשון, שממתין לו דיון חזותי בנושא התצפית האנושית. תמונת התנור מזכירה את הסצנה האחרונה בסרט ''שליחות קטלנית'' [1984], שבו המחסל הרובוטי מהעתיד נמחץ ומחוסל בכבשן פלדה. סדרת סרטים  עתידניים זאת, שבה המכונות משתלטות על המין האנושי, מציגה ביטוי קיצוני למציאות ימינו, המוצגת גם בסרט ''עין בשמיים'': האוטומציה והאינטליגנציה המלאכותית הולכים ומשתלטים על המין האנושי.  

לפתח התנור המטאפורי אפשר להוסיף עוד חלון מטאפורי משמעותי בסרט, והוא השולחן המאולתר שעליו פורשת הילדה את הלחמים למכירה. חלון זה מופיע על המסך פעמים רבות, בעיקר ממבט העל של הכטב''ם הצופה ומכוון אליו, והוא אחד התמונות הזכורות ביותר מהסרט. השולחן הוא חלון מטאפורי, כיוון שהוא מסגרת ברורה, שבתוכה מוצגים תכנים שונים, המשקפים באופן ממוזער את הפעילות האנושית. 

חלון מטאפורי שלישי הוא הדליים שמוכר הסוכן החשאי ''רינגו'' בשוק, כמסווה לפעילות המעקב שלו על בית הטרוריסטים. גם הדלי הוא חלון מטאפורי שכן בתוכו, המלא מים בדרך כלל, אפשר למצוא השתקפות ממוזערת של הפעילות האנושית.

חלון מטאפורי רביעי, המאולתר ביותר, הוא הבלוקים שעליהם ניצבת גרוטאת המכונית שרינגו מסתתר תחתיה בעת שאנשי המיליציה המקומית, החושדים בו, רודפים אחריו. רינגו צופה במתרחש דרך פתח בבלוקים אלה. זה חלון סמוי, שהוא צוהר לעולם של תקווה.  


ב. החלון האדריכלי 

החלון הפנורמי, זה התופס כמעט קיר שלם בבית, מופיע באופן בולט בסצנות אחדות בתחילת הסרט. הוא מייצג את התרבות המערבית הנאורה, הבריטית, ושקיפות אוניברסלית

החלון הפנורמי הראשון מוצג מיד בסצנה השניה בסרט, לאחר ''חלון התנור''. זה החלון בביתה הפרטי של הקולונלית בסאסקס, אנגליה. השעה היא לפנות בוקר, התאורה היא ערפילית, והתחושה היא של מציאות בלתי מוגדרת, מיסטית. המצלמה עוקבת אחריה כשהיא עדיין מנומנמת ועוטה חלוק, מוציאה את הכלב לחצר, ופותחת את המחשב.

לאחר דקות אחדות, בהן ניסקר כל המתווה העלילתי של הסרט, מופיע חלון פנורמי נוסף, בחדר הספריה של הגנרל, שהוא שותפה של הקולונלית לקבלת ההחלטות במבצע. האור הוא כבר אור יום. הגנרל משוחח עימה בטלפון, כשגבו למדפי הספרים והוא מביט באורח מהורהר בחלון הענק. 

חלונות פנורמיים נוספים המופיעים בסרט הם של טרמינל הנוסעים בנמל התעופה בניירובי, שם ממתינים סוכנים חשאיים להגעתם של הטרוריסטים. בכל פעם שאחד מהם מגיע, חלונות הטרמינל נראים מאחוריו. באחת הסצנות רואים גם את מירקע הסמארטפון שבאמצעותו מצלם הסוכן החשאי. מרקע הסמארטפון הוא כיום החלון הממוזער האולטימטיבי. 

חלון פנורמי נוסף הוא חלון הראווה בחנות שבה קונה הגנרל צעצוע לנכדתו. מבעד לחלון זה נשקף מראה רחוב לונדוני יפה, עם עצים נטועים. זה מראה הציביליזציה במיטבה, שעומד בניגוד גמור למראות הכאוס בשכונת עוני בניירובי, ומשקף את האידיאלים שעליהם נלחמת אנגליה. 

דרך החלונות והדלת בביתה של הילדה בשכונת עוני בניירובי משתקפת המציאות המקומית. דרך אחד החלונות רואים את המסגד הענק, שמאפיל על שמי התכלת. דרך הדלת רואים לקוח שנכנס לבית מלאכה בחצר. בשעה שהילדה מכינה שיעורי בית, חודר מבעד לחלונות אור עז, ועוטף אותה בהילה.


ג. המרקע האלקטרוני

המרקע האלקטרוני של המחשב, בגדלים וסוגים שונים, הוא הבולט ביותר בסרט, ומופיע לכל אורכו.

בפעם הראשונה הוא בסצנה השניה בסרט, בה פותחת הקולונלית את המחשב האישי בביתה, ומתחילה בדרך זאת את שגרת הפעילות היומית. 

בפעם השניה היא צופה במרקעי תצוגה ענקיים. זאת לאחר דקות אחדות מתחילת הסרט, וכשעה מזמן תחילת העלילה. היא לבושה במדי צבא, בתוך הבונקר שהוא חדר המבצעים שלה. מרקעים ענקיים מוצבים על כל הקירות והשולחנות, ומעניקים תמונת מצב מכל מקום ברחבי הגלובוס, תוך כדי קשר אינטראקטיבי עם מקבלי ההחלטות והמפעילים השונים.

מרשימים לא פחות הם המרקעים בחדר הבקרה הקטן של מפעילי הכטב'''ם בבסיס בנוואדה, עימם הקולונלית נמצאת בקשר שוטף. 

סט נוסף של מרקעים מרשימים נמצא באולם הפענוח בפרל הרבור, שבו מזהים את הטרוריסטים על פי צילומי פנים חלקיים שלהם שהכטב''ם קלט. מרקעים אלה, יחד עם המרקעים בקרון הבקרה בנוואדה, הם המשוכללים ביותר, שכן הם מאפשרים,  באמצעות מגע אצבע על המסך, הגדלה עד לפרטים הקטנים ביותר.

סט מרקעים נוסף נמצא בחלל הסגור של מכונית מסחרית גדולה, שבתוכה יושבים הסוכנים החשאיים המקומיים בניירובי, שעוקבים אחר הטרוריסטים. 

בחדר המבצעים של המיניסטריון הממשלתי, בו דנים במבצע הגנרל, השר הממונה, היועץ המשפטי ועוזריהם, יש על הקיר שורה של מרקעים גדולים. המרקעים בחדר גדול זה הם צנועים יחסית יותר, דומים ללוח בכיתה. זאת לעומת המרקעים בחללים קודמים, הממלאים את כל שדה הראיה. 

המחשב האישי הנייד מופיע אביזר חיוני. הוא נמצא אצל הגנרל בלונדון, אצל שר החוץ הבריטי השוהה במלון בסינגפור, ואצל המפקד של כוחות הצבא המקומיים, שנמצא בכוננות במחסן בניירובי. 

המירקע האלקטרוני המרתק ביותר בסרט הוא גם הקטן ביותר. זהו הסמארטפון האישי המיוחד של הסוכן החשאי ''רינגו''. הוא מטיס באמצעותו רחפן מיניאטורי בצורת חיפושית. 


ד. מצלמות הכטב''מים והרחפנים

מצלמות הכטב''מים והרחפנים הם סוגת משנה של המרקע האלקטרוני, המאופיינת בכך שהמצלמה שמותקנת בהם מאפשרת צילום כמעט ללא הגבלת מקום וגודל. מצלמות אלה הם 'חלונות תקשורת', מסגרת מופשטת המאפשרת חשיפת-יתר. התמונה מתוחמת בשרטוטי קואורדינטות ובצלב מטרה. השידור החי במהלך המבצע מופיע במרקעים הצבאיים ברחבי תבל, וצופים בהם מרותקים למסך. 

מצלמת הרחפן הקטנה ביותר היא זאת של החיפושית שמפעיל רינגו. רינגו יושב בשוק, תחת מסווה של מוכר דליים, בקרבת בית הטרוריסטים. הוא שולף את החיפושית מתא סמוי בקופסת סיגריות, ומטיס אותו באמצעות הסמארטפון. 

גדולה יותר היא מצלמה המורכבת על ציפור מכנית בצורת יונק דבש. באמצעותה מנסה ללא הצלחה, הסוכנת החשאית במכונית המסחרית, להציץ אל הנעשה בבית, שחלונותיו מכוסים בוילונות.

הכטב''ם הגדול ביותר בסרט דומה בצורתו וגודלו למטוס קטן. הוא בעל מצלמה עוצמתית במיוחד, מצויד גם בטילים, ומסוגל לשהות באויר במשך יממות אחדות בגובה רב. סוג כטב''ם צבאי זה מחליף כיום את המטוס המאויש במשימות רבות. 


אפשר לעסוק בפול וירילו בהקשרים פילוסופיים, פוליטיים, חברתיים, אדריכליים, צבאיים, אמנותיים ואחרים, אך הוא הצהיר על עצמו בפשטות כאדם בעל חשיבה חזותית, והגותו הנרחבת היא בנושא המדיה החזותית. הסרט ''עין בשמיים'' הוא, לכאורה, סרט פעולה צבאי, ואפשר לעסוק גם בו בהקשרים שונים, אך בליבתו הוא עיסוק של הצלם במצלמה ובמדיה החזותית. ויריליו והסרט הם, כל אחד בנפרד, צמד סטרוקטורלי שמאופין בחיבור בין האדם לדימוי החזותי. השילוב המתבקש בין שני הצמדים הנפרדים, שנעשה במודע ככל הנראה, יוצר יחד צמד חדש, שמגדיר את הטוטאלית של החשיבה החזותית בימינו. החשיבה הסינמטית מופיעה בסרט העלילתי בתמציתיות שעשויה לשמש אבן פינה, בזכות סגנונו הריאלי. טוטאליות זאת מתבטאת בימינו, בן היתר, בשימוש בסמארטפון בכל מקום.


גלריה של החלונות בסרט ''עין בשמיים''

א. החלון המטאפורי

פתח תנור אפית הלחם בבית של הילדה

השולחן שעליו מניחה הילדה לחמים למכירה

הדליים שהסוכן החשאי מוכר בשוק בעזרת ילד

הסוכן המסתתר מציץ מבעד לבלוקים 


ב. החלון האדריכלי 

החלון הפנורמי הפונה לגן בבית הקולונלית

החלון הפנורמי בחדר הספריה של הגנרל

החלונות הפנורמיים בטרמינל נמל התעופה בניירובי

אור רב חודר מבעד לחלונות ומציף בהילה את הילדה


ג. המרקע האלקטרוני

מרקע המחשב האישי בבית הקולונלית

המרקעים הגדולים הרבים בבונקר המבצעים בלונדון

המרקעים בקרון הבקרה של מפעילי הכטב''ם בנוודה

המחשב הנייד של שר החוץ הבריטי בסינגפור


ד. מצלמות הכטב''מים והרחפנים

הסמארטפון שמפעיל הסוכן המטיס רחפן-חיפושית

רחפן זעיר בצורת ציפור שצופה על בית הטרוריסטים


הכטב''ם שדומה למטוס עם המצלמה בגחונו





17.3.2022

'חלון' התקשורת האלקטרונית על פי פול ויריליו

 

האויר הצח החודר דרך החלונות הפתוחים הוא אחד הגורמים החשובים ביותר בבריאות האדם. 'חלונות' הוא גם שם תוכנת הפעלת המחשב הנפוצה ביותר בעולם. פול ויריליו, בהכשרתו המוקדמת, לפני שפנה לאדריכלות אורבאנית, ולחקר המהירות במרחב האנושי, למד להיות אמן ויטראז'ים. במהלך חייו הוא ראה עצמו כאדם ויזואלי, המתעסק מקצועית בחזות העירונית והארכיטקטונית, ובמקביל גם בדימוי הקולנועי, אשר מרכיב מרכזי בו הוא המהירות. 

קיימים שלושה סוגי אור בסיסיים, המכונים גם 'חלונות' על ידי ויריליו: אור טבעי, אור החשמל ואור המרקע. כתוצאה מכך, קיימים כיום שני אופקים: אופק טבעי ואופק מלאכותי, שנוצר על ידי המרקע. המירקע יצר עידן חדש. אור המרקע הוא דינאמי. בעידן המרקע קו האופק אינו סטטי, אלא הוא זורם, ארוע מתמשך.  מירקע המחשב הוא חלון נייד, שצופה על העולם. אך הכל נראה דרכו באופן חלקי, דרך מסגרת. המבט החזיתי הפך כולו לסינמטי ומהיר. החלון הפך למרקע כבר בעקבות המצאת כלי התחבורה המכניים המהירים, הרכבת, המכונית והמטוס. זאת כי גם דרך החלונות בהם התמונה חולפת במהירות, כמו בסרט.  

המצאת התקשורת החזותית האלקטרונית ביטלה, לדבריו, את ההבדל והדיאלקטיקה בין 'פנים' ו'חוץ', שהיא כה משמעותית. על פי גסטון בשלרד, האדם מוגדר במרחב יותר מאשר בכל קטגוריה אחרת. ההבדל בין 'פה' ל'שם' שקול להבדל בין 'כן' ו'לא'.

קיצור המרחק נעשה כיום לא באמצעות כלי תחבורה מוטוריים, אלא באמצעות טכנולוגיות אודיו-ויזואליות. טכנולוגיות אלה מלוות אותנו, באמצעות הסמארטפונים, לכל מקום. מאמץ הטיול העיקרי שלנו כיום הוא באמצעות דפדוף דיגיטלי בהם, לחיצה על עכבר המחשב, או זיפזוף בשלט הרחוק של הטלוויזיה. תמונת הנוף החולף הפכה לבלתי משמעותית, לעומת התמונות המתחלפות על המרקע האישי. 

גבולות העולם החיצון התבטלו. הסמארטפונים האישיים שמלווים את האדם בכל דרך,  הפכו להיות עבורו השמים והארץ. הדימוי החזותי האלקטרוני מלווה את האדם לכל מקום, בבית ובחוץ. מלבד הסמארטפון, הדימוי החזותי משודר גם דרך מרקע הטלוויזיה הביתי, ולוחות החוצות בכרכים, אשר הפכו לגדולים ובולטים מאד לעין עקב מהירות התנועה הגוברת בדרכים. 

במרחב ה'חוץ', הרחוב המסורתי איבד את מקומו כמקור לאינטראקציה חברתית, גם כי מצלמות מכל הסוגים, אישיות וציבוריות, סורקות אותו בלי הרף. במרחב ה'פנים', אנשים רבים הפכו ל'כוכבי אינטרנט', המתעדים את חייהם האישיים באמצעות מצלמה קבועה שמלווה אותם לכל מקום. אצל האדם הפרטי, כמו אצל כוכבי הקולנוע, ואצל חלק מהפוליטיקאים, אין הבדל רב כיום בין החיים הפרטיים לבין החיים באמצעי התקשורת. 

ויריליו טוען שכמו שהעיר והאדם  שינו את פניהם, גם הצבא שינה את פניו. הצבא הוא בלתי ניתן לזיהוי כיום, הוא חשאי. הוא עטף עצמו במעטפת בטחון כללי. הוא בלתי מוגדר במקום, בזמן, ביעדים, ובאמצעים העומדים לרשותו. עידן המסדרים הצבאיים המפוארים חלף מן העולם. לוחמת הסייבר הפכה למרכזית. 

יכולת החמקנות הפכה לתכונה מוערכת ביותר בכל מטוסי הקרב המתקדמים. הכטבמ''ים, בפרט, הם עמומים מבחינת התודעה הציבורית. עמימות, היעלמות, וחמקנות, הם מושגים קרובים. הכטבמ''ים הם חמקנים פיזית, חמקנים בגלל השידורים החזותיים המהירים שלהם, וחמקנים בגלל החשאיות הנדרשת בהפעלתם במרחבי תבל. 

החמקנות מקבילה ליכולת ה''פייק ניוז''. ויריליו מביא כדוגמא את מלחמת קוסובו הקצרה בין יוגוסלביה לכוחות נאט''ו בשנת 1999. היה זה המקרה הראשון שבו הקומפלקס הצבאי-תעשיתי השתלט גם על כל אמצעי התקשורת והלוגיסטיקה של התפיסה.  המלחמה היתה מהפכנית בניהולה. היא נוהלה באמצעות הלווינים, ובוצעה מהאויר באמצעות  מוקדי שליטה אלקטרוניים ממוקמים בארה''ב. היתה זאת גם מלחמת הכטב''מים הראשונה. הופעלו בה באורח חשאי, עדיין לצרכי גילוי בלבד, דגמים מתקדמים שלהם.

מלחמה זאת היתה התנסות גם במין האנושי, בהמצאת חווית מציאות חדשה. המהפכה הצבאית החדשה היא מהפכת מדע, תקשורת וטכנולוגיה משולבת. היא קומפלקס מדעי-צבאי יותר מאשר תעשיתי-צבאי. המדע הפך להיות חלק מהותי בה, גם כי המעורבות האנושית בשטח היא מזערית. השורשים למהפכה הצבאית החדשה הם עמוקים, ומקורם בעקרונות הפיזיקה המודרנית. מלחמת קוסובו הפכה להיות מלחמת קודש, שבה צלב המטרה החליף את הצלב הדתי.

הצבא בימינו, באמצעות יכולות השליטה החזותית-טכנולוגית שלו, הורס כל המערכות החברתיות שאינן כפופות למרותו, בעיקר המשפחה. במקביל, האינטראקטיביות האלקטרונית בין בני האדם היא צורה של רדיואקטיביות. זאת כי 'העולם בזמן אחד' אינו מציאות הגיונית. מגמות אלה הם מקור לתאונה אינטגרלית גלובאלית, בלתי נמנעת ומקיפה, המוצאת את ביטויה בהיעדר משילות וכאוס חברתי מתמשך.   




4.3.2022

האלכסון של שבט דן


שבט דן, שממנו יצא שמשון הגיבור, נדד צפונה בארץ ישראל והתישב באזור הסמוך לצידון. שם התחבר עם גויי הים והפך לשבט יורדי אוניות. משם, על פי אחת המסורות, הוא המשיך בכיוון צפון-מערב, והפך לחלק משבטי יוון, שנקראו אז ''דנאים''. הוא המשיך בנדודיו בכיוון זה לאורך נהרות הדון, הדנייפר והדנובה, והגיע עד לדנמרק. כל המקומות האלה מכילים את ההברה ''דן'' בתחילת שמותיהם.
ה''אלכסון'' הוא מושג גיאומטרי חשוב גם בתכנון הערים. הוא מציין פשרה עיצובית בין המימדים האופקי והאנכי של המרחב האורבאני, בעולם שהוא כיום עיר גלובאלית אחת, המתנהלת באופן וירטואלי במהירות האור, על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים.
אוקראינה, אשר לאורכה עובר נהר הדנייפר, נמצאת ב''אלכסון פוליטי'', כמדינת תווך בין מזרח למערב.
אלכסון חדש במרחב גאוגרפי זה של העולם, ארוך הרבה יותר, הוא ציר התחבורה המתוכנן הימי-יבשתי, המיועד לחבר בין תת היבשת ההודית לאירופה, דרך המפרץ הפרסי וישראל.
המשמעות הצבאית באלכסון הגיאוגרפי-פוליטי-מלחמתי הזה עבור מדינת ישראל היא מיקומו מדרום לרוסיה, והתארכותו לכיוון לבנון, סוריה, מדינות המפרץ ואיראן. קיימת שותפות גורל בין כל המדינות מדרום לרוסיה, כיוון שכולן מעונינות לבלום את ההשפעה הרוסית.


אלכסון שבט דן





הנתיב האלכסוני של המטוסים שטסים ילשראל 





ציר התחבורה הודו-המפרץ הפרסי-ישראל-אירופה








11.2.2022

הסצנה השלישית בסרט ''עין בשמיים''


 

הסצנה השלישית בסרט ''עין בשמיים'' היא קצרה ודחוסה. הקולונל מכניסה כונן זעיר למחשב. באמצעות טביעת אצבע עליו היא נכנסת למחשב. בזמן שהמחשב עולה, היא בוחנת את תמונות ראשי הטרוריסטים ומידע אודותיהם, הממלאים את הקיר לצד המחשב. במרכז התמונות מפת העולם. חוטים מקשרים רבים, שיוצרים סבך אינסופי, מתוחים בין המפה והתמונות. מראה פני הטרוריסטים מתחלף במראה פניה הבוחנים של הקולונל. קלוז אפ של עיניה מתחלף בקלוז אפ של עיני הטרוריסטית המבוקשת ביותר. המחשב מצפצף כי יש מייל בהול. הקולונל פונה מהקיר בתנועה מהירה, ומתיישבת מולו. יש במייל קישור לסרטון חדשות בטלוויזיה, המדווח על הוצאה להורג, על ידי ארגון הטרור. ראשו של הקורבן נראה על המסך, ולאחר מכן רואים טרוריסטים לובשי מדים ורעולי  פנים, ומפורטים שורה של פיגועים המוניים שביצעו בשנים האחרונות במקומות שונים. האג'נדה שלהם, אכיפת חוקי השריעה, מומחשת באמצעות קליפ של שריפת גופות לעיני ההמון. לאחר מכן, במעבר חד, נראה גבר ישן בחדר חשוך. לצידו שעון מעורר דיגיטלי מצלצל. הוא מכבה אותו. הגבר, כמו שנראה בהמשך, הוא טייס כטב''ם בנבדה.


העריכה תואמת את תפיסת עולמו של פול ויריליו, אשר עוסקת בניתוח הסייבר-ספייס והשפעתו על יצירת מרחב גלובלי מאוחד. הסצנה הקצרה חוצה עולמות גיאוגרפיים בתוך שניות ספורות: מחדר העבודה בבית הקולונל עוברים ללוח העמוס שעל הקיר. משם חוזרים למייל ממקום העבודה. משם עוברים לסרטון טלוויזיה, המאגד אירועים שונים שהתרחשו במקומות שונים בזמנים שונים. לבסוף רואים חדר שינה בנבדה. 


הקישור הראשוני בסצנה זאת ליצירתו של ויריליו נעשה באמצעות הכונן הנשלף שהקולונל מפעילה. מחקרו הראשון עסק ברשת הבונקרים העצומה שהקימו הנאצים לחופי האוקיינוס האטלנטי. הוא הסיק שהאנושות כולה עוברת לחיים בתוך בונקר. בונקר זה הפך בהדרגה, במהלך השנים לאחר מלחמת העולם השניה, מהבונקר נגד התקפה אטומית לחלל הביתי המגונן, שבו צופים בטלוויזיה בשרשרת אינסופית של אירועים. בהמשך, הבונקר הפך לעמדת המחשב. ויריליו תופס את דיירי ה'בונקר' כמובלעים בחץ הזמן הקוסמי, מנותקים מהזמן המקומי.  בני האדם הפכו לנוודים, מעצם מסעותיהם הוירטואליים. הם הפכו לקורבנות של אינרציה חסרת תקדים. הסייברנאוט - הצופה הפעיל במדיה האלקטרומגנטית, הוא גוף מנוון, שבטיחותו עדיפה על כל פעילות. זאת עד לרמה כזאת שבה, מבחינתו, הוא מעניק לסביבה הקונקרטית נקודת התייחסות אחת בלבד. ה'נקודה' הזאת היא צומת, כפתור, בליטה. זאת  נקודה מרכזית מקשרת, שבה קווים או שבילים מצטלבים ומסתעפים.


סרטון החדשות המוצג במחשב, שהפך בהזדמנות זאת למרקע טלוויזיה, ממחיש את החשיבות שמייחס ויריליו לתקשורת החזותית. יתר על כן, מציאות אלקטרו-מגנטית החליפה את המציאות המוחשית. תיאוריות של אור ומהירות החליפו את הזמן והמרחב. ’נאורות’ חדשה שולטת בחשיבה המדעית. גם המרחב העירוני איבד, בתורו, את המציאות הגיאוגרפית שלו.


סרטון הטלוויזיה נראה, בגלל רצף התוכן המזעזע שבו, בו זמנית מוחשי ומנותק מהמציאות, ככל הנראה גם בעיני חלק מהדמויות המופיעות בו. הוא מבטא נקודת השקפה נוספת של ויריליו. המרחב הופך ל'קריטי'. המרחב הקריטי מתייחס לפירוק של תצורות קודמות, מוחשיות, של מרחב וזמן תחת השפעת הטכנולוגיה. אמצעי התקשורת וטכנולוגיות המחשב מחסלים כל משך והארכת זמן בהעברת מסרים ותמונות. הם ממרכזים את המרחב העירוני, והחיים בכלל, ל''מיידיות'' אינטנסיבית. 'המרחב הקריטי' הוא ביטוי חיצוני של מושג 'הנקודה' הפנימי. 


בשלב מוקדם זה של הסרט ''עין בשמיים'' אנו רואים את הייצוג החזותי באמצעים מיושנים יחסית, של סרטון חדשות. בהמשך הסרט אנו נראה אותו באמצעים משוכללים הרבה יותר. ויריליו התמקד במחקריו ביחס בין מלחמה, מהירות, טכנולוגיה ואמצעי הייצוג, במיוחד מכונות ראייה למיניהן. לדבריו, קיימת 'לוגיסטיקה של התפיסה' המגולמת בקולנוע, במחשבים ובמכונות מציאות מדומה חדשות. המלחמה, טוען ויריליו, תלויה, מאז ומתמיד, בלוגיסטיקה של ייצוג, במתן תיאורים מדויקים של חיילי האויב ופריסת הנשק. ככל שהטכנולוגיות של מעקב חזותי התקדמה, כולל באמצעות אינפורמטיקה והדמייה, הייצוג הקולנועי נעשה בולט ורב ערך יותר לאסטרטגיה צבאית. את תופעת המציאות הוירטואלית החדשה מכנה ויריליו 'דרומולוגיה', מלשון המילה היוונית dromos - 'מירוץ'. הדרומולוגיה הפכה לנושא העיקרי של מחקריו, ובעקבותיה הוא זנח את עיסוקו בקולנוע. 


בודריאר, הוגה דעות בן דורו של ויריליו, המציא את מושג ה'סימולקרה'. הסימולקרה היא גרסה מוקצנת של הסימולציה. היא שיעתוק של דימויים ברצף הולך ומתרחק מהמקור, עד כדי כך שהיא מאומצת על ידי חוויה  כמקור בפני עצמו. הדרומולוגיה של ויריליו שונה מהסימולקרה, כיוון שאין בה דרך חזרה. היא הופכת לפתולוגיה, בצורת תאונה גלובאלית. סדרי הסימולקרה ניתנים להפיכה. סדרי הדרומולוגיה הם חד כיווניים. ויריליו חוזה תאונה גלובאלית. יש 'אקולוגיה אפורה', זיהום תפיסתי שנוצר על ידי אמצעי המידע האלקטרו-מגנטיים, שאינם מסוגלים לפרוץ את מחסום מהירות האור. יתר על כן, כל המצאה של חפץ טכני הביאה בעקבותיה תאונה מסוימת. 


החלון הוא דימוי שחוזר שוב ושוב בסרט ''עין בשמיים''. בתמונה הראשונה זה פתח התנור. לאחר מכן אלה הם החלונות הגדולים בחדר העבודה של הקולונל. בהמשך יהיו אלה חלון מכונית בנבדה, וחלון הבית באפריקה. דרך כולם יש מבט ייחודי למציאות. עבור ויריליו, המסך האלקטרוני הוא 'החלון השלישי'. החלון הראשון הוא חלון הבית, הפתח למעבר גופים שהוא התנאי המינימלי לכל דירת מגורים. החלון השני הוא 'חלון האור', המנורה שהיא הפתח להארה של חלל הפנים. המסך האלקטרוני כ'החלון השלישי' מציב את הטלוויזיה ומסוף המחשב כיורשים ההיסטוריים של שני קודמיו. חלון המסך, המירקע האלקטרוני, שונה מבחינה מכוננת, כיוון שהאופק שהוא חושף הוא ארעי ובלתי רציף כאחד, נתון לניידות הבלתי פוסקת של הפרספקטיבה ותנודות המהירות של המונטאז'. מה שמתרחש הוא הפרעה בתפיסה של מהי המציאות. זה הלם, זעזוע מוח נפשי. ההיבט השלילי הספציפי של אוטוסטרדת המידע הוא אובדן התמצאות ביחס לשינוי ולאחר. אובדן האוריינטציה מוביל למשבר עמוק, המשפיע על החברה כולה.


הביקורת על ויריליו טוענת שהוא מתעלם מהטבע הבלתי אמצעי של אמצעי התקשורת החדשים. אפשר לטעון כי דווקא הספונטניות היא הפונקציה המרכזית של התקשורת, עד כדי כך שאפילו חילופי פקודות או מידע הם אופנים של סולידריות. תוכן האמת של הודעות אינו מוגבל בהכרח לתוכן שלהם, אלא לכתובת שלהם. הדבר נובע הן ממיידיות התקשורת והן מהתפוצה הרחבה שלה, המאפשרים לכל אחד לבחור בכל מה שליבו חפץ. ויריליו היה קשוב לטכנולוגיות משתנות, אך נראה כי תיאוריית הייצוג שלו נשענת באופן יותר מידי על תפיסה של אמת שלמה, ומזוהה לחלוטין עם קיומו של עולם קיים מראש. הוא מתעלם מהמציאות הרטורית היומיומית, המתבטאת בביטויים שונים כמו: ''אנחנו מביאים לכם תמונות חיות'' או ''תודה על קבלת הפנים שלנו בביתך''. עמדתו של ויריליו היא לא רק ליברלית אלא הומניסטית. היא דומה לזו של מבקר הקולנוע הריאליסטי אנדרה באזין, שגם הוא דגל בחשיבות הרצף הריאליסטי על פני המונטאז'.





4.2.2022

תעופה, פוסט מודרניזם, ומלחמת יום הכיפורים


הפיוט ''היום הרת עולם'' ממחיש את המחדל המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים, כי ביום זה נסוגה דת המדינה בפני דת ההלכה. 

הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם
הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם
אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים
אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת
עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ
אָיוֹם קָדוֹשׁ.


מי שהוביל בשנות ה-1980 את הניסיון לחקור את מלחמת יום הכיפורים בתקשורת היה העיתונאי רון בן ישי, שעסק במונח ''אפכא מסתברא'', שאותו שמעו ממנו בלי הרף. לא היה מי שיגיד ''המלך הוא עירום''. לא היה מי שיגיד שהמצב היה פשוט יותר ושאנשים לא באו לעבודה במודיעין ערב המלחמה כי הם לא ידעו איך להתמודד עם הנושא. הם התכנסו בעצמם ונשארו בבית, מחכים לגרוע מכל, בכאוס מתגבר והולך. 

מרגל? חבלה? טעות אנוש? מה עשינו? מה הלאה? כל אלה שאלות שנותרו בלי מענה, כי אין אף אחד שמסוגל לענות עליהם. פשוט כי אף אחד לא היה למעשה במקום בשעת הארוע, בשבוע האחרון לפני המלחמה. ביטויים יותר מתאימים למציאות ההזויה דאז הם ''חוק מארפי'', ''ברבור שחור'', ''שיטת הסמוך''. 

ערב יום הכיפורים נמצאנו בתל אביב בחברה פוסט מודרניסטית, משוללת עבר, שחיה על ציר הרוחב של האינטרטקסואליות, שבה כל אחד ממציא את עצמו. תובנות השואה והתקומה נשכחו. הכל היה, כמו כיום בעידן הפייק ניוז, סימולקרה, היפר מציאות המורכבת מסמלים ומאוויים, שהיא האמת שמסתירה שאין אמת. הכל היה טקסט ונרטיב, כשהספריה היא המציאות היחידה. 

ערב מלחמת יום הכיפורים נמצאה גם מערכת המודיעין בעידן פוסט מודרניסטי, שבו אי אפשר להשליט סדר. כלאנו עצמנו בסדר מדומה. בעולם הפוסט מודרני לא מסוגלים להבין כלום. אין התרחשות, יש מערכות טקסטואליות בלבד. הפוסט מודרניזם, שעליו יש מחקרים רבים מאד, הוא הכלי האמיתי לתובנות מחדל מלחמת יום הכיפורים.

העדר מפה ברורה היה מאז ומתמיד בעוכרי הרעיון הציוני. המושג ''צלם אלוהים'' הוא רב חשיבות ביהדות, אך דמות האדם אינה נקשרת בו לארץ ישראל. זאת למרות שבתנ''ך כתוב כי האלוהים, עם ישראל, וארץ ישראל, הם ישות מאוחדת. הגדרה זאת חרצה את גורל העם היהודי, כי בניגוד למוחשיות הברורה של העם והחוקים, גבולות הארץ נותרו עמומים ובלתי מוגדרים. הדבר הפך את ארץ ישראל למושג מופשט, כזה המבטא ערך בלבד ואינו מוחשי, גם בעיני אזרחי מדינת ישראל עצמם. 

הפוסט מודרניזם עשוי להסביר גם את התנהגות הצד המצרי, שפעל באוירה דומה. סאדאת פעל בגישה מערכתית, עקב בצד אגודל, כשהוא מתקדם צעד אחר צעד בבנית ההפתעה. הוא המתין לראות בכל שלב אם הצד השני, ישראל, מגיב לצעדיו בהיזון חוזר. לא היה צורך ביותר מכך. לאחר שהיה בטוח שאין תגובה הוא התקדם, בזהירות רבה, צעד נוסף לקראת הפתיחה במלחמה. 

קהיר של אנואר סאדאת היתה חלק מהביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו, אשר הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. גם מדינת ישראל הפכה, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את העיר ההיסטורית והבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

הפוסט מודרניזם ניזון במידה רבה מעולם התעופה, אשר שינה את הגדרות המרחב והזמן, בעיקר במישור הצבאי. במדינת ישראל היתה קיימת תחושת ביטחון בעליונות האוירית, בעקבות מלחמת ששת הימים, ובעקבות ההתחמשות במטוסי הפאנטום ודגמי המיראז' מיצור מקומי. 

במצרים שררה תחושת ביטחון דומה ערב מלחמת יום הכיפורים. היא נבעה ממרכיבים חדשים שנוספו לעוצמתה האוירית: מפציצים נושאים טילי אויר-קרקע מכווני רדאר, מטוסי מיראז' 5 שהגיעו מלוב, טילי קרקע-אויר משוכללים, וטילי קרקע-אויר אישיים. 

מרכיבים אלה שכנעו את סאדאת שביכולתו לפתוח במלחמה מוגבלת. הוא לא היה זקוק למודיעין עומק, כי גם אם היה ברשותו כזה, הוא לא יכול היה לסמוך על אמינותו. זאת בדומה לחוסר ההסתמכות של מדינת ישראל על מודיעין העומק שהיה לה במצרים. 

הוכחה נוספת לגישתו הפוסט-מודרנית של סאדאת, ופעולתו באוירת חשדנות ומידע כוזב, שמאפיינים את הפוסטמודרניזם. היא השימוש בדוקטרינת התרגיל המקיף הסובייטית, לפיה הכנה למלחמה מתבצעת באמצעות תרגילים  גדולים של כל זרועות הצבא. ההחלטה להפוך את התרגיל לפעולה מלחמתית שמורה למקבלי החלטות ספורים בלבד.





3.2.2022

פול ויריליו - תנועת מצלמה לאורך שמונים שנים


תכונותיו של יסוד האש מנחות את ויריליו בכתיבה בנושא. האש היא יסוד חסר דימויים כמעט, למעט שלושה: אור, חום, מיידיות. האור על פי ויריליו הוא אור המצלמה, החום הוא כלי הנשק, המיידיות היא קבלת ההחלטות. 

ויריליו סוקר כיצד התפתחות המסרטה נבעה מהתפתחות מכונת היריה, ובכלל כיצד התפתחות הצילום הקולנועי נבעה מהשלכות של פיתוחים צבאיים שונים. התצפית והמודיעין החזותי הם אבן היסוד של הצבאיות. לכן הם הם נמצאו בחזית הטכנולוגיה משחר ההיסטוריה עד ימינו. ככל שכלי הנשק השתכללו והקטל בשדה הקרב גבר, גבר גם הצורך באמצעי תצפית משוכללים יותר. מטוס התצפית הפך לאמצעי היעיל ביותר, ובדרך זאת הפך גם שדה הקרב, ומאוחר יותר העולם כולו, לסינמטי. המלחמה עצמה הפכה למופע חזותי מרהיב עין, בגלל השתכללות אמצעי התאורה הליליים ועוצמת הפגזים, במקביל להשתכללות אמצעי ההגנה נגדם, חפירות וביצורים, שיצרו תחושה של נתק.  


תפקיד המצלמה הוא ראשית לחבר את שברי השלם המתגלים לה בתמונות נפרדות, לתמונה אחת שלמה. לא כמו בצילום המודרני יותר, המתמקד בפרטים ויוצר רזולוציות. כיום, עם התפתחות אמצעי התצפית גם לבלתי נראים, כמו אינפרא אדום ורדאר, ואמצעים אלקטרוניים נוספים, הבעיה היא ניהול המידע שמגיע מהם, שהוא האמין ביותר, אך גם גדוש יתר על המידה. כך נוצר הצורך במיחשוב, ומשם קצרה הדרך לקבלת החלטות אוטומטית. בדרך זאת המלחמה הפכה לסרט בלתי פוסק, וניהול הזמן הבלתי פוסק החליף בה את ניהול המרחב. נוצרה גם האובססיה אחר כלי נשק חמקניים, הדמיות, והטעיות אלקטרוניות. כתוצאה מכך המלחמה הפכה לבלתי אישית ובלתי מוחשית.


כיוון שתחושת המציאות השתבשה, השתבש גם ההיגיון האנושי. הצורך בסינון מידע בתנאים של פעילות משולבת אדם-מכונה, התגלה לראשונה במלחמת העולם השניה עם השתכללות אמצעי ההגנה האווירית. כך נוסד מדע הקיברנטיקה, המבוסס על מושג המערכת וההיזון החוזר, ובפרט ההיזון החוזר השלילי, המאפשר ניפוי טעויות אנוש באמצעות תירגולים.


תמונת עולם מנותקת נוצרה כתוצאה מכך, והפכה את סרטי הקולנוע למוחשיים יותר מהמציאות. המציאות, אשר נכלאה וחוסלה על ידי העולם הקיברנטי האלקטרו-מגנטי, מתעוררת מחדש לחיים באמצעות עולמות הדמיון המודרך של הקולנוע. סרטי הקולנוע הפכו לכוונת הרובה הטלסקופית שבאמצעותה אנו מסתכלים על המלחמה בפרט, ועל העולם בכלל. 


במלחמת העולם השניה, התצפית האווירית, שהשתכללה מאד, הפכה לאמצעי ההזנה החשוב ביותר של חומרי גלם לסרטים שנועדים לתאר את המציאות בעין אובייקטיבית. אך התצפית האווירית גם הפכה את פני השטח לאובייקט מנותק, כמו במעבדה. הכל הפך ברור ומיידי מידי מהאוויר, ונדרשו הוכחות חוזרות ונשנות, כמו בניסוי מעבדה, על מנת לאשר כל דיווח. זאת עקב המהירות והניידות הגוברת של התנועה הצבאית הקרקעית המודרנית. הצורך בפרשנות מילולית נרחבת לגבי תוצאות קרבות אוויר והפצצות, הפך את סרטי התצפית האילמים לסרטים מדברים בקרב הצופים בחדרי הפיקוד. היכולת לבצע תקיפות ליליות באמצעות תאורה עזה והשימוש ברדאר הוסיפו לתחושת ההתנתקות הסינמטית מהמציאות. מהירות ההחלטה הפכה חשובה יותר מנכונותה. הניידות, סימן הכוח המובהק של הכוח הצבאי, הפכה לשורה של פקודות באמצעי הקשר, שאותן שיגר המפקד העליון בלבד לכל כוח בשטח. הסטטיסטיקה הפכה לכלי מרכזי עבורו בקבלת החלטות. 


גם האזרחים בעורף הפכו שותפים למציאות בחדרי הפיקוד. הם היו קשובים לאזעקות, תחת עננת אי הוודאות של ההפצצה המתקרבת אליהם מחד, וחזו בלילות  בחיזיון המרהיב של זרקורי ההגנה האווירית ופצצות התאורה.

חיזיון דומה חווים כיום אזרחי ישראל הצופים מהמרחב המוגן במירקעים בעימותים בעזה, כמו במבצע ''שומר חומות'' שבו האירו את השמים שובלים של אלפי טילים. מלחמת לבנון הראשונה היא דוגמה מוקדמת ושונה להשתלטות אמצעי הראיה על המלחמה, באמצעות כלי הטיס הבלתי מאוישים, שבאמצעות מצלמותיהם התבצעו תקיפות המטוסים. 


במלחמת העולם השניה, שיאו של חיזיון האור והאש היה הפצצה האטומית. מיד אחרי המלחמה החליפה אותו הפליטה ממנועי מטוסי הסילון, ושנים אחדות לאחר מכן האש שפלטו מנועי הטילים ששוגרו לחלל. משבר הטילים בקובה בשנת 1962, שחייב תגובה מיידית מצד ארה''ב בעקבות החשש משיגור טילים מהאי, ביטא העצמה של התהליכים שחיברו בין מאפייני התצפית, המיידיות וכח הנשק, שהם גלגול מודרני של האש הקדמונית.


במלחמת וייטנאם נעשה לראשונה שימוש בכלי טיס בלתי מאוישים סילוניים, במסגרת מערך אלקטרוני משוכלל של הכוונה ואיסוף נתונים מחיישנים שונים. הכטב''מים, והטילים המשוגרים על ידי טייסים מרחוק בשיטת שגר ושכח, תרמו להתנתקות הלוחמים מהמלחמה. מה שנותר הוא הקישור בין הבזק האור למלחמה, לחימוש המשוגר. למלחמה כחיזיון חבר בוייטנאם השימוש בסמים אצל החיילים. המלחמה כקולנוע הפכה לברירת מחדל. 


בשנות  ה-1970 פותח סימולטור הטיסה המתקדם, שאיפשר הדמיה מלאה של טיסה מבצעית, והפך כמעט לתחליף שלה. הטיסה הפכה למיזנסצנה קולנועית. גם ההרתעה האסטרטגית תורגלה באמצעות משחקי מלחמה אלקטרוניים. המפות הממחושבות, שנוצרו באמצעות הסריקה האווירית של פני השטח, יצרו עולם חדש של מיפוי, הדמיה וניווט ממוחשבים. לטייסים נוספו תצוגה עילית, קסדות מתוחכמות, ויכולות להטיס ולשגר באמצעות דיבור והתמקדות העין. ההטסה הפכה לאוטומטית. העין והנשק התמזגו.



מתוך הספר: The Virilio Reader, העורך ג'יימס דר דריאן.




1.2.2022

המרחב הקריטי על פי פול ויריליו


הביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו, הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. מדינת ישראל בפרט, הפכה זה מכבר, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את הבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

ההימצאות בכל מקום, המיידיות, מתבצעת בעקבות החלפת סדר היום המסורתי, שהיה מבוסס על מחזור החמה, בסדר יום טכנולוגי מואץ, הממומש על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים והדיגיטליים. סדר היום המואץ דוחק את הרגלי העבר של איכלוס המרחב. את מקום התכנון האזורי והעירוני היציב של המרחב תפס זה מכבר חוסר רסן כללי, בחסות  ההשתעבדות החברתית לטכנולוגיה מואצת. הטכנולוגיה המואצת מלווה את בני האדם בדרכם היומיומית באמצעי התחבורה המהירים, מטוסים, מכוניות ורכבות. אמצעי התחבורה האלה שחקו מאד את חשיבות המרחב העירוני המסורתי. בני האדם הפכו לשחקני העברות במרחב הגיאוגרפי, שבו הם ניידים בלי הרף. 

סיבה נוספת להתפוררות המרחב המסורתי היא כלי הנשק המודרניים, שהפעלתם מאופיינת בקבלת החלטות אוטומטית מרחוק במהירות הבזק. נוצרה מסה קריטית כבדה, המבשרת אסון של התפורות העיר ההיסטורית, של האורבניזציה המסורתית, כמו גם של המדינה, כתוצאה משקיעתם של ההרכבים הפוליטיים המסורתיים.

כיוון שהפריסה המרחבית המגובשת אבדה לטובתה של תצורה מורפולגית בלתי נראית, נוצרה השתרשות מתחייבת של בידוד אישי, אינטראקטיבי. נוצרה אטומיזציה של הפרט. בתהליך מואץ זה, היחיד נמצא בהמתנה לשיבה למולדת, אך אין לו מנוס מהחיים בפרוור.

ההתפשטות האורבנית האינסופית צועדת יחד עם הקריסה האורבנית הפנימית. שתיהן יחד הכחידו את ההבחנה בין איכלוס עירוני להתיישבות קולוניאלית. הן מטשטשות את הנתינות הלאומית, את עצם המחויבות להעניק אזרחות פוליטית משמעותית לאוכלוסיות המצויות תחת סמכות. הפרדה בין נתינות קולוניאליזם לנתינות ממלכתית היא בלתי מעשית לחלוטין, לנוכח התהליכים האורבניים האלה. תחושת הכליאה במרחב הקיברנטי משותפת לכל המגזרים. 

שני הצדדים חיים על הסקלה של הישרדות אינדיבידואלית. לכל אחד משני סוגי הנתינים יש, בפועל, זכויות וחובות שמשווים את מעמדם. הנתין ה''קולוניאלי'' פטור משירות צבאי ומחובות אזרחיות נוספות. הוא מסוגל לבנות את ביתו הפרטי על אדמת המדינה מבלי להשיג היתרי בניה, לא לשלם מיסים, להתחתן עם נשים אחדות ועוד. הנתין ה''ממלכתי'' מחויב בציות לכל חוק, קלה כחמורה, והשלטונות מנצלים כל הזדמנות להטיל בו שררה. שני סוגי האזרחים נהנים מביטוח סוציאלי ובריאותי בסיסי חינם. הקשרים הכלכליים ביניהם הם רבים ומגוונים ביותר.

הקולוניאליזם הבינלאומי המסורתי המוחצן, שהתאפיים בכיבוש שטחים רחוקים מהמולדת, הפך כיום לקולוניאליזם מופנם, שנשלט על ידי תאגידי הטכנולוגיה והתיקשורת הגלובליים. העיר המסורתית קרסה לתוך עצמה והתפוררה. מרכזי הערים הגדולות ברחבי תבל הפכו לסלאמס. 

האינטראקטיביות המיידית של הטכנולוגיות גרמה לשקיעת ערך כוח העבודה האנושי המקומי. היא מעניקה עדיפות לריכוזיות המונופוליסטית הרב-לאומית. זאת אידיאולוגיה השוללת את שלטון תנועות החופש הלאומיות. היא יוצרת נישות מנוגדות לשאיפת הניהול העצמי. היא תואמת לתביעה למדינה מינימלית שמציגים הכלכלנים. תביעה זאת מאפשרת יצירת טכנולוגיות שאינן צריכות תעסוקה מלאה ונוכחות ממשית ומעשית של עובדים.

שאיפת הריבונות כיום היא תסמין של חיפוש משותף ובו־זמני של תאוצה. זאת תאוצה המאפיינת את אי ההפרדה הקיימת בין כל המעמדות העירוניים העכשוויים, בלי קשר לזהותם הלאומית. שאיפת הבידוד הפוליטי היא בעלת מימדים מופלגים, וכוללת את כל מגזרי האוכלוסייה. תנועות איכות הסביבה האנטי ממסדיות הציגו זה מכבר את מימדיהן העצומים, לדוגמה בתנועות ההישרדות הצפון אמריקאיות. תנועות ההישרדות גם יכולות לשמש אבן בוחן לגבי סיכוייהן האבסורדיים כתרבות נגד. 

כיום, השיבוש המרחבי הפך לשיבוש הזמן. הארעיות הפכה למושג מפתח בתחום התעסוקה. האבטלה הטכנית, התעסוקה הזמנית, פיזור נטל המשכורות, פיצול מערך העבודה, פיצול המגורים, פיצול המשפחה, וכן הלאה, הפכו לסימן ההיכר המובהק של החיים בימינו. בנוסף לכך, נוצרה תרבות רשתות חברתיות באינטרנט, המבוססת על עקרונות דומים של ארעיות. 

המשפחה המסורתית והקהילה, שהיו  אבני הבניין של הזהות הלאומית, נעלמו. הן התפרקו בעקבות אורח החיים המודרני. להתפרקות זאת יש גם השלכות שליליות למעמד האזרחות, כיוון שהיא מאפשרת חוסר ציות למוסדות המדינה, כמו באמצעות מרד מיסים והיעדר משילות. אין עוד מרכז אזרחי של ממש, אין כמעט מרכז פוליטי בעל ערך. הנשק האמיתי הוא קודם כל העמדה, המערך וההכוונה של הכוחות הנוכחים בפריסה המערכתית  העכשווית, הנוטה לנטרל באופן מוחלט את הקשרים בין  האזרחים, את יחידת השכנות.

כתוצאה מכך, התפתחות הטרוריזם בימינו היא מוגבלת. לטרור אין היום שום קשר למעשי. למעשה, אף פעם לא היה לתנועות הטרור הלאומיות השונות קשר להתנגדות לקריסת המערכות העירוניות המסורתיות. הן ביטאו קשר אוטופי למולדת, בזמן שארץ כיסופיהם הפכה זה מכבר לפרבר.

גופי  טרור מסורתיים הם כיום, במציאות של ערי העל המתפשטות וקורסות בו זמנית ללא שליטה, בלתי יעילים ובלתי רלבנטים. ראשית, הם קמו כדי להציג חזון אוטופי מופרך של מולדת, אך לא על מנת להתמודד עם הנושא האורבני כמו שהמציאות מחייבת, בדרך של הצגת אלטרנטיבה עצמאית להתחדשות עירונית. שנית, הם פועלים בחברה מתפוררת, כי המשפחה והקהילה המסורתית, שהן המקור להתנגדות מאורגנת קלאסית, אינן קיימות יותר עבור כל תושבי ערי העל. שלישית, הם פועלים באסטרטגיה מיושנת, של הנשק הקונבנציונלי, בעוד שהמפתח כיום הוא הנשק הטכנולוגי, המבוסס על מהירות. 

הקידמה הטכנולוגית הצבאית, שמכתיבה כיום את קבלת ההחלטות הפוליטית, מאופיינת בטילים הבליסטיים.  הכול מובן כיום במשכי זמן קצרים ביותר, דקות אחדות ולעיתים עוד פחות. דוקטרינת המטח הראשון טוענת שכדי להשיג את היעד, יש לשגר את טילי הגרעין בטרם עזבו אלה של האויב את הקרקע. מאפיינים אלה דומים למאפייני הפעולה של כלי הטייס הבלתי מאוישים, שהם כיום כלי הנשק הנפוץ ביותר במלחמה נגד הטרור.

על מנת להצליח להתבטא, על גופי ההתנגדות הפוליטיים למיניהם לאמץ חשיבת קוואנטום מהירה כבזק, מבוססת על זמן ולא על מרחב, ולפעול בניידות מכסימלית, על פי יוממות, בין מרכז לשוליים, בטריטוריה שבה הם נמצאים. המהירות גם מחייבת לפעול בהתקפיות במקום במגננה. זאת תוך הסיכון של אבדן זהות עצמית, האופייני למקבלי ההחלטות הקוואנטיות. הם מסתכנים גם בחוסר תמיכה מצד הציבור, שעסוק בניהול זמן במירוץ טכנולוגי ואינפורמטיבי, ובהבטחות פוליטיות חסרות בסיס, בסביבה עירונית שאיבדה את זהותה המקורית. 


המאמר נכתב בהסתמכות על ספרו של פול ויריליו ''המרחב הביקורתי'', בהוצאת רסלינג.