פרשת נשא - המים המאררים ובקעת הלבנון

פרשות ספר במדבר עוסקות בספירות שבגוף האדם, מהעליונה ועד לתחתונה.

כל פרשה, למעט הראשונה והאחרונה שהן מסגרת, מתארת את אחת הספירות.

פרשת נשא היא השניה בספר במדבר, ועוסקת בספירת הכתר שמעל לראש האדם.

הנושא הבולט ביותר בפרשה הוא ברכת הכהנים.

ברכת הכהנים מתבצעת בנשיאת ידיים ופשיקת אצבעות.

בהקבלה יש לכך מיתאם עם החבלים הגאוגרפיים של ארץ ישראל על פי מפת דמות האדם שלה.

פרישת האצבעות מזכירה מאד את צורת הרי הלבנון שגם הם בצורת משולש הפוך, שמתכנס בקודקודו לעבר ימת כינרת.

נושא בולט נוסף בפרשת נשא הוא המים המאררים, שאותם שותה אישה שחשודה בחטא הניאוף. במידה והיא אשמה ביטנה צבה, ובמידה והיא זכאית ביטנה נשארת כמו שהיתה.

נשאלת השאלה כיצד מתקשר נושא זה אל מפת דמות האדם של ארץ הקודש.

מי שמתבונן במפת הרי הלבנון רואה שאמנם מבחוץ צורת ההרים היא כשל משולש הפוך, אך בצידם הפנימי הם יוצרים שני קווים מקבילים, שבתוכם בקעה רחבה הידועה בשם בקעת הלבנון.

קווי הרים אלה מסומנים  בתצלום הלווין שלמעלה.

צורה משולבת זאת של משולש הפוך שבמרכזו שני קווים מקבילים מזכירה מאד את המבנה האנטומי של אגן האישה.

לכן מופיע נושא המים המאררים בפרשת נשא.

המילה א ה ב ה ויחס הזהב

סכום הגימטריא של האותיות במילה א ה ב ה הוא 13.

13 הוא מספר בסידרת יחס הזהב.

המספרים הראשונים בסידרה הם כידוע: 1,1,2,3,5,8,13,21,34,55,89

להלן החישוב:
א - 1
ה - 5
ב - 2
ה - 5
סה''כ 13.

לא זאת בלבד!

כל אחת מהאותיות במילה א ה ב ה היא מספר בסידרת יחס הזהב:

1,2,5 הם מספרים בסידרת יחס הזהב.

המספר 3 שחסר בגלוי במילה אהבה קיים בה במובלע באמצעות 3 האותיות השונות ממנה היא מורכבת.

טבע המחשבה הוא למיין לשלושה, כדוגמת: 'על שלושה דברים העולם עומד...'.

צרוף גימטרי זה של האותיות במילה כה משמעותית מעניק לחשיבותה משנה תוקף והופך אותה לגלגל יסוד מניע במחשבה.

הצרוף מחזק את הקשר בין המילה א ה בה לשם המפורש י ה ו ה שסכום האותיות שבו הוא בדיוק כפול: 26

י - 10
ה -5
ו - 6
ה - 5
סה''כ = 26

הקשר בין שתי המילים מתבקש מאליו עוד טרם חישובי הגימטריא, באמצעות הדימיון הרב באותיות ובדרך ההגיה של שתיהן:
א - י
ה - ה
ב - ו
ה - ה

המילה א ה ב ה והמספר 13 נשזרים בתפילה ובמקורות היהדות בדרכים רבות:

הפסוק 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' נאמר לפני ובצמוד לקריאת 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'.

תפילת שלוש-עשרה מידות של הקב''ה היא חשובה מאד.

ביהדות יש רשימה ארוכה של דברים המנויים במספר 13, שיש להם קשר לענינים יסודיים של רוחניות אחדות וקדושה.

על כל אלה נאמר גם הפסוק 'שראשי נמלא טל' משיר השירים, שהוא העיקר בתפילת 'פתיחת אליהו' שקודמת לתפילת מנחה:

ט ל בגימיטריא הם 39.
39 הם 26-הוי''ה + 13-אהב''ה.

הקשר בין יחס הזהב ליהדות הוא עמוק ושורשי הרבה יותר ממה שנדמה.
זה קשר פנימי, אישי ורוחני, ממהויות הנפש.

פרשות ספר במדבר עוסקות בספירות שבגוף האדם, מהעליונה ועד לתחתונה.
כל פרשה, למעט הראשונה והאחרונה שהן מסגרת, מתארת את אחת הספירות.
פרשת חוקת, שבמרכזה דיני פרה אדומה, עוסקת באזור הלב.
סוד חוקת פרה אדומה הוא האהבה.

בין טריפולי למכה - יחס הזהב וקווי הרוחב והאורך של כדור הארץ

קו של י''ח באייר - ל''ג לעומר עובר מעל הר מירון, שהוא גם בקו רוחב 33,.והדבר מעורר למחשבה על המיקום היחסי של קו רוחב זה על פני 90 קוי הרוחב על פי יחס הזהב. 

מפת דמות האדם של ארץ הקודש נוצרה בהשראת יחס הזהב, שהיה אמת מידה דתית בעולם הדתית על פיה ניבנו הפירמידות, הפרתנון, והפנתיאון. בגוף האדם מתקיים יחס הזהב ביחסי המידות של איברים רבים.

הסבר מתמטי קצר:

יחס הזהב הוא החילוק בין שני מספרים בסידרה הבאה: 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89, וכך הלאה.

כל מספר בסידרה זאת הוא חיבור בין השניים הקודמים. לדוגמא: 3 הוא 1+2, 34 הוא 21+13.

היחס בין חילוק כל שני מספרים בסידרה הוא קבוע, בערך 1.61. 

לדוגמא: 89/55 = 1.61

ביחס זה השתמשו כאמור גם במבני הקודש של העולם העתיק. כאשר מחלקים מידות של בנין לפי יחס הזהב, לאו דווקא מספרים מדויקים בסידרה, מתקבלת הרמוניה מיוחדת.

יחס הזהב של 90 הוא 34.4, קו רוחב שנמצא מדרום לעיר הנמל טריפולי בצפון לבנון. 

שני המספרים לחישוב היחס הם 55.6 ו- 34.4 שסכום שניהם הוא 90.

התוצאה של חילוק שניהם זה בזה היא 1.61:

55.6/34.4 = 1.61

הר מירון בקו רוחב 33 אינו מיוחד לפיכך על פי יחס הזהב.

יתכן ויימצא קשר מיוחד בין 33 לל''ג בעוומר. קשר זה יצטרך לנבוע מהמספר 90 שהוא המספר שנקבע לחלוקת קוי הרוחב.

לשם כך צריך לחקור את הסיבה לחלוקת קוי הרוחב כמו שהם מוכרים לנו.

ראוי לדעת כי העיר מכה, המקום הקדוש לאיסלאם, נמצאת על קו רוחב 21.14, שהוא יחס הזהב בין הקוטב הצפוני לדרומי, כלומר 111.14 לפי 180 מעלות.

שני המספרים לחישוב היחס הם 111.14 ו- 68.86 שסכום שניהם הוא 180.

התוצאה של חילוק שניהם זה בזה היא 1.61:

111.14/68.86 = 1.61

העיר מכה לא זאת בלבד שממוקמת על חיתוך הזהב ביחס לקווי הרוחב, אלא שגם ביחס לקו האורך 180 מעלות, שמפריד בין היבשות אמריקה ואסיה לאורך האוקינוס השקט, היא ממוקמת בחיתוך הזהב. 

עובדה זאת מעניקה לעיר מכה סגולות צמיחה יוצאות דופן.

זאת בדומה לאופן פיזור העלים שעל גבי הענף, שנעשה בטבע על פי יחס הזהב.

בהנחה שהשמש והגשם באים מלמעלה, זווית הסטייה של העלים חייבת להיות כזאת שתמזער חסימה של עלים על ידי עלים גבוהים יותר. ההסדר האופטימלי ביותר על גבי הענף  שדרכו עלה חדש פונה מן העלה המבוגר הקודם  מתקבל כשבר של מעגל ביחס של שני מספרי יחס הזהב.

ספירת העומר וקווי הרוחב בכדור הארץ על פי לוח השנה העברי

אדם יקר, אשר לצער רבים אתר האינטרנט שלו הפסיק לפעול, יצר פרשנות מקורית לקווי הרוחב הגיאוגרפיים.
המפות בפוסט זה ותוכנו לקוחות מהאתר המקורי.
לא נמצאה אפשרות ליצור קשר עם יוצר התוכן.
נושא זה מחזק את תוקף מפת דמות האדם של ארץ הקודש.

לפי פרשנותו, ראש השנה - א' תשרי, הוא קו הרוחב הראשון, המצוי בקוטב הצפוני.

משם הולך ומתחלק הגלובוס לקווי רוחב על פי ימות השנה בלוח העיברי.

יש קו לכל יום בשנה.

סך הכול יש 356 קוי רוחב, עד הגיעם לקו המשווה, שהוא קו הרוחב כ''ט באלול.

אם נתבונן בקו הרוחב 30 מעלות במפה 1, נראה כי קו זה, העובר מעט צפונית לאילת הוא, על פי קווי הרוחב העיבריים, הגבול בין חודש אייר לחודש סיוון.

המפה מאפשרת ציון קו רוחב גיאוגרפי של מקום באמצעות היום והחודש בהם הוא נמצא. לדוגמא: ירושליים תצויין במפה זאת ביום כ''ג אייר, כפי שהיא מצויינת בקו רוחב 31 מעלות ו-45 דקות במפה הרגילה.

מפה מס' 1 מתארת באופן סכמאטי את חציו הצפוני של כדור הארץ המחולק ל-12 אזורים שווים, כאשר כל אזור הוא בן 7.5 מעלות [90 מעלות מחולקים ל-12 חודשים].

בימין המפה מופיעות שתי רשימות:

1.           רשימת חודשי הלוח העברי.

2.           רשימה הלקוחה מגלגל המזלות. כל חודש מקבל את שם המזל המתאים לו.

בחודש של 30 [ל] ימים יש 4 ימים בכל מעלה. [30 יום מחולקים ל – 7.5 מעלות].

בחודש של 29 [כ''ט] ימים, וכל יום תופס שטח מיזערי יותר גדול.

מפה 1 - קווי הרוחב בכדור הארץ על פי לוח השנה העברי

במפה 2, שהיא מפת ארץ ישראל, יש חלוקת מישנה לימים:

בשמאל המפה מופיעה רשימת הימים: אייר מט''ז עד כ''ט, וסיוון מ-א' עד ט''ו.

בימין המפה מופיעים קוו הרוחב הרגילים.

על פי מפה זאת עובר קו הרוחב של ל''ג בעומר – י''ח באייר, בהר מירון שהוא בקו רוחב 33.

קו הרוחב של חג השבועות – ו' בסיוון, עובר בהר סיני שהוא מקום מתן תורה.

מפה 2 - קווי הרוחב בארץ ישראל על פי לוח השנה העברי

כדאי לשים לב לכך שיום שחרור ירושלים, שהוא יום חג לאומי בישראל, חל בכ''ח באייר, ואילו על פי המפה קו הרוחב הוא בכ''ג אייר, חמישה ימים קודם. מן הראוי הוא שיום ירושלים יחול בתאריך כ''ג באייר.

בימי ספירת העומר עוברים בארץ ישראל קווי הרוחב של העולם, על פי לוח השנה העיברי.

חמישה חומשי תורה וארבעת היסודות

יש ארבעה חומשים שמספרים את התורה כולה מתחילתה ועד סופה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר. כידוע החומש החמישי 'דברים' הוא חזרה על כל התורה מפי משה רבינו.

המספר 4 מתקשר בתודעה לארבעת היסודות: אויר, מים, אש, אדמה.

ארבעת היסודות הם המרכיבים הבסיסיים הכימיים על פי תורת האלכימיה.

הצירוף בין כל היסודות, במינון שונה, יוצר את כל אחד מהחומרים הידועים לנו.

לדוגמא, השילוב בין אדמה ואש יוצר את המתכת. השילוב בין אדמה ומים יוצר את הצמח. השילוב בין אש ואויר יוצר את הקיטור, וכך הלאה.

ארבעת היסודות הם גם מאפייני נפש האדם. לדוגמא, תריסר המזלות מתחלקים לקבוצות של טיפוסי אישיות שונים בדרך זאת.

נשאלת השאלה איזה יסוד מתאים לכל אחד מארבעת חומשי התורה.

השאלה אינה פשוטה שכן כל חומש מספר סיפורים מורכבים, רבי עלילה ודמויות.

אך בכל חומש קיים נושא מרכזי ולכן אפשר למצוא גם את היסוד המתאים אליו.

החומש הקל ביותר לזיהוי עם אחד היסודות הוא חומש שמות, והיסוד שקשור אליו הוא מים. משה רבינו נימשה מן היאור, ויציאת מצרים במעמד חצית ים סוף היא הסיפור המרכזי בספר. עלילת הספר מתרחשת בארץ היאור, וחז''ל גם אומרים שחומש שמות הוא בבחינת אספקלריה, בדומה למים.

חומש ויקרא עוסק ברובו בדיני אש התמיד, ולכן הוא מתקשר ליסוד האש. בחומש זה יש הלכות רבות שעוסקות בהקרבת קורבנות בעלי חיים, שכולם בלי יוצא מן הכלל נשרפים על אש המזבח. גם דיני הכהונה סובבים כולם סביב שמירת אש התמיד בבית המקדש, שדולקת כאבוקה ישרה העולה לשמיים.

חומש במדבר כשמו כן הוא, ועוסק ביסוד האדמה. המדבר הוא אדמה צחיחה שמשתרעת לכל עבר. היכולת של עם ישראל לשרוד באדמה זאת בכח ניסי האמונה משדרגת את החומש למדרגת רוחניות גבוהה ביותר, אך למרות זאת חומר האדמה נוכח ומוחשי מאד לכל אורך העלילה.

בפיתרון חידת התשבץ הזאת החומש האחרון הוא חומש בראשית, שמתקשר אל יסוד האויר. לכאורה חומש בראשית עוסק בעלילותיהם  הניפתלות של שלושת האבות, אך למעשה רוח האל היא שמולכת בספר זה החל מהפסוקים הראשונים בפרק א', שמתארים את קדם הבריאה כ'ורוח אלוהים מרחפת על פני המים'. הרוח היא הביטוי המובהק ביותר של יסוד האויר. הביטוי 'רוח האדם' מתאר את תמצית הישות האנושית, ו'רוחניות' היא מילה נרדפת לאמונה.

אצה ומצה

בחג הפסח אוכלים מצה, אך יש מאכל כשר נוסף שצורתו צורת מצה ואף שמו דומה לה מאד, והוא האצה.

דף האצה, שממנו מכינים את מאכל הסושי היפני הפופולרי,  זהה למצה בצורתו הרבועה והשטוחה והוא בדיוק במידתה.

האצה, שמקורה בים, היא ההיפוך המשלים למצה, שמקורה ביבשה.

האצה עשויה להזכיר בחג הפסח את חציית ים סוף, וגם את דמותו של משה רבנו שנמשה מן המים.

השילוב 'אצה ומצה' מספק בזאת פירוש לחג הפסח: החג נועד להזכיר לנו עם בוא האביב את ערש החיים שהוא המים והים, ולהנחיל לנו חירות, אורך רוח,  ורוחב אופקים גדולים כים הגדול.

האצה היא בריאה מאד כיוון שמכילה יוד וברזל. היא גם מאכל טעים שניתן לשלב כמעט בכל מתכון.

אפשר לשלב אותה בקלות במתכוני חג הפסח ולדוגמא: גפילטע פיש על מצע אצה, כריך מצה ואצה, מרק קניידלך עם אצות, וכדומה.

מאכל הסושי עשוי להשתלב בארוחת הסדר. הנטיה היפנית לסדר וסגנון עשויה לשמש כהשראה לסדר פסח כולו.

מדוע לא מוזכר שם הוי''ה במגילת אסתר

בכל ספרי התנ''ך נכתב שם הקב''ה פעמים רבות, למעט במגילת אסתר שבה הוא אינו מופיע אפילו פעם אחת.

מה הסיבה לכך?

הסיבה היא שגיבורת סיפור המגילה, שעל שמה היא נקראת, היא אישה.

שם הוי''ה מקופל בפנימיותה של כל אישה, ועל כן אין צורך להזכירו בפניה.

בצרוף מקרים מעניין מתרחש יום האישה הבינלאומי בשבוע של חג הפורים.

בצרוף מקרים מעניין נוסף גם טכס האוסקר, שהוא החשוב ביותר בעולם בתחום אמנות הקולנוע ואמנות הבמה בכלל, מתרחש בסמיכות לחג הפורים, שבו מרבים בשמחה ומתלבשים בתחפושות.

גשר המוגרבים - גשר החמלה

לאחרונה התעוררה מחלוקת בין הרשויות היהודית והמוסלמית המופקדות על הר הבית, בכל הנוגע להקמתו מחדש של גשר המוגרבים הקורס.

הגשר, שמקומו הוא מימין לרחבת הכותל, ומשמש לעלית מי שאינם מוסלמים אל רחבת הרב הבית, הוא במצב רעוע ביותר ועומד להתמוטט.

כתוצאה מכך הוא גודר וחוזק באופן מאולתר ומכוער, ומראהו זה פוגם בחוויה הדתית של מי שמגיעים אל המקום הקדוש.

אדריכלים הכינו תוכניות לגשר חדש, והעיריה הוציאה צו הריסה לישן, אך הביצוע מתעכב מחשש להתעוררות זעם בעולם המוסלמי.

תגובות אלה עלולות להתגבר, חושש ראש הממשלה, עד למדרגה של מלחמה, ולכן המצב בשטח מוקפא.

כיצד אפשר להפוך את הבעיה להזדמנות?

אפשר להציג את גשר המוגרבים כגשר שמקרב בין הדתות, כזה המבטא את רגש החמלה הקיים בכל אדם ובכל דת.

מי שמגיעים אל הר הבית מבטאים רגשות שונים, ובוודאי גם אמונה קיצונית ובלעדית בדתם. אך המקום, כידוע, נועד לתפילה במלוא קשת הרגשות אשר הלב מסוגל להביע, בין אדם למקום, לחברו, ולעצמו.

בין הרגשות החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב ביותר, נמצא רגש החמלה, המפייס ומקשר אותו עם חבריו והעולם החיצון כולו.

החמלה היא גם זאת המפייסת ומקשרת בין הדתות השונות.

אך לא נמצא עד כה על הר הבית אלמנט אדריכלי כלשהוא שיבטא זאת.

הגשר, אלמנט הנדסי-אדריכלי המקשר בין שני מקומות שאין כל דרך אחרת לקשר ביניהם, מתאים מאין כמותו לבטא את רגש החמלה.

מי שפוסע על גשר כלשהוא מתמלא חמלה. החמלה של העובר על הגשר היא בתחילה  חמלה עצמית, חמלה של האדם על עצמו החושש ליפול לתהום שבין שמיים לארץ. אך מתוך החמלה העצמית צומחת גם הזדהות עם האחרים שפוסעים על הגשר, וההבנה כי גורל האדם הוא אחד, וכולנו פוסעים במקומות בהם הלכו אחרים לפנינו. 

במהלך ההיסטוריה של האדריכלות הצליחו אדריכלים דגולים לבטא באמצעות גשרים שבנו תפישת עולם רוחנית, שלפיה הגשר שבנו מגשר בין העולמות לא מבחינה תחבורתית בלבד, אלא גם מבחינה רוחנית. זאת על ידי מתן עיצוב מיוחד לגשר שבנו, כזה שמציג גם השקפה אמנותית אוניברסלית. 

גשרים לדוגמא שמבטאים רוחניות בדרגה גבוהה הם גשר הזהב בסן פרנציסקו, וגשרים יפניים מסוימים שההקפדה על עיצובם באה לומר כי הדרך חשובה יותר מאשר המטרה. המסע על הגשר, המעבר הזהיר מתוך חמלה בין שני עולמות מנוגדים, חשוב יותר גם מנקודת המוצא.

יש גשרים שזכו להפוך למייצגים של קשר זה בעל כורחם, כמו הגשר העתיק במוסטאר בבוסניה, שנבנה כשמצידיו שכנים עוינים זה לזה, ושיקומו בעיקבות המלחמה ביניהם הפך להיות סמל שיקום המחלוקת ביניהם.

כזה צריך להיות גשר המוגרבים. הושקעה בוודאי חשיבה רבה בעיצובו של הגשר החדש, ויתכן כי נעשתה גם חשיבה על מהותו באורח שהוצג כאן, כי כזאת צריכה להיות דרך הצגתו בפני הציבור הרחב בעולם כולו.

הגשר העתיק במוסטאר בבוסניה

פרשת וישב - הבור של יוסף והנפילה האינסופית

בסיפור מכירת יוסף מתוארת קינאת החינם ההולכת ומתרקמת בין יוסף ובין יתר האחים. נימוקי האחים הם העדפתו של יעקב את יוסף וכתונת הפסים שנתן לו, הוצאת דיבת האחים רעה על ידי יוסף, והשיא - חלומותיו של יוסף, הממחישים את שאיפותיו לבכורה ועליונות על פני יתר אחיו. הקינאה הופכת לשנאה שמובילה לכך שכאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם בשליחותו של אביהם, הם זוממים להורגו. לאחר שראובן מונע מהם להרוג אותו, הם משאירים את יוסף בבור סמוך ונפנים לאכול לחם.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם

חז''ל מפרשים שהבור היה בלי מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו.

אך יתכן כי הבור מסמל גם דבר שונה במקצת, והוא את הריקנות המוחלטת, את הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום, את פחד הנפילה - הוורטיגו.

נפילה אל התהום, כמו השלכת יוסף אל הבור הריק, מתרחשת בדימיון החלומות בשעות של מצוקת ההוויה הארצית, בשעות הייאוש והאכזבה הקשים ביותר. חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון, אך הנפילה הדמיונית אינה מובילה אותנו למטאפורות. הנפילה הארוכה, הנפילה לפירים השחורים, הנפילה לתהומות, והנפילה מגן העדן אל השאול הן נפילות דמיוניות שבסוף החלום אותן מתעוררים וזוכרים שלא היה במהלכן כלום, אלא ריקנות שחורה משחור. 

הבור בו שמו האחים את יוסף היה בבחינת ירידה לצורך עליה. אך הירידה - נפילה היא, על אף משמעותה הרבה, ריקה כמעט ממחשבות וחסרת מילים ודימויים, ואילו העליה היא עשירה מאד בדימויים ומליצות.

באין מילים מתאימות, ירידות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות כמעט באופן מילולי. לעומת זאת, לנסיקה כלפי מעלה יש אינספור מטאפורות. לכן דימיון הנפילה השירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.

יש בסיפור יוסף טעמים נוספים לכך שנפילתו לבור היתה בבחינת נפילה אינסופית:

יעקב אבינו לא חשב שיוסף מת כי לא נגלה לו כך בחלום. הוא סבר כי יוסף איבד את דעתו בעקבות נשיכת חיה רעה, וזאת משמעות הביטוי 'טרוף טורף'.

בסיפור זה ובסיפורים אחרים בספר בראשית מתואר תמיד המסע לארץ מצרים בלשון 'ירידה', ואילו המסע ממצרים לארץ ישראל בלשון 'עליה'.

לאחר שיוסף מגיע למצרים הוא נכלא בבור האסורים, בעיקבות פרשת אשת פוטיפר. 

כמו שנפילת יוסף היא אינסופית כך גם הגאולה לה הוא זוכה, ובעיקבותיו כל עם ישראל עם היא אינסופית.

חג החנוכה מתרחש בזמן בו קוראים בתורה את סיפורי יוסף בפרשת השבוע. נס פך השמן הוא בבחינת האור האינסופי שבוקע מתוך המצולה האינסופית.

פרשת וישלח - פעמיים ישראל

בפרשה זאת יש 6 סיפורים:

מאבק יעקב במלאך במעבר יבוק שעל הירדן.

פגישתם המרגשת יעקב ועשיו בעת חזרתו מחרן.

סיפור דינה בת יעקב שנאנסה על ידי בן מלך שכם ועונש ההשמדה הקולקטיבי מיד בני יעקב.

יעקב בונה מזבח ואלוהים חוזר על ההבטחה לו.

רחל אשת יעקב יולדת את יוסף ובנימין, מתה בעת לידת האחרון ונקברת בבית לחם.

ספר השושלות של עשיו וצאצאיו.

נשאלת השאלה מה ביקשה התורה ללמד מחיבור סיפורים אלה לפרשה אחת.

התשובה היא שבפרשה חוזר פעמיים שינוי שמו של יעקב לישראל:

בפעם הראשונה אומר לו זאת המלאך לאחר המאבק עימו.

בפעם השניה אומר לו זאת אלוהים לאחר שהוא בונה את המזבח בבית אל - הר המוריה.

מדוע חוזר שינוי שם יעקב לישראל פעמיים באותה פרשה?

לאחר שיעקב נאבק עם המלאך הוא עדיין לא משנה את שמו של אלא רק מברך אותו ומאחל לו ששמו בעתיד יהיה 'ישראל':

"ויאמר [המלאך] 'שלחני כי עלה השחר!"

ויאמר: "לא אשלחך כי אם בירכתני!".

ויאמר אליו: "מה שמך?'

ויאמר: 'יעקב".

ויאמר: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל ; כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל".

'יעקב' הוא שם שמציין חולשה ונחיתות - אדם שהולך בעקבות אחרים ("וידו אוחזת ב עקב אחיו"). 'ישראל' הוא שם שמציין גדולה ועוצמה - מלשון שר - "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

באותו לילה הפגין יעקב עוצמה ועצמאות בלתי רגילה כשנאבק, והמלאך בירך אותו ששמו ישתנה בהתאם.

אלוהים שמברך אותו אומר לו: "שמך יעקב. לא ייקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך! ויקרא את שמו ישראל".

'יעקב' הוא שם שמציין רמאות, כמו 'עקום', 'עקיף', 'עקלקל'. ("הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". "כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך... לימדו לשונם דבר שקר..." - ירמיהו ט3).

'ישראל' הוא שם שמציין יושר. יעקב אבינו זוכה סופית לשם 'ישראל' לאחר שציווה על בני ביתו שיזרקו את כל האלילים שלהם ויפסיקו "לפסוח על שתי הסעיפים".

'ישראל' הוא, אם כן, שם שמציין עוצמה ובמקביל הוא שם שמציין יושר.

יעקב עובר תהליך של התיישרות בגוף ובנפש.

הוא זוכה בדרך הקשה להיות הבן הנבחר של הקב''ה.

השם 'ישראל' הפך לשם נרדף לאמונה בקב''ה.

דבר אינו מסביר אותו והוא מסביר הכול, כמו אכסיומה.

אם האדם רוצה לחיות ולהרגיש ולהשוות, הוא מבין שיש לאכסיומה זאת איכות ראשונית טבעית יותר מכל האחרות.

מידות הספירות בגוף האדם הולכות ונעשות קטנות יותר בהדרגה, וביחס הפוך לחשיבותן, מהגפיים לעבר הראש.

במפת דמות האדם של ארץ הקודש כל ספירה, על פי מפת צירי האנרגיה שבימין הבלוג, היא באותו גודל וערך.
שוני זה בין המידות בגוף למידות המפה נותן לכל אחד מהשניים מאפיינים ותכונות ייחודיים ומעניינים, ויוצר השפעה הדדית.

תפילת שירת העשבים

חיים חפר אמר פעם ששיריה של נעמי שמר יהיו התפילות של הדורות הבאים.

השיר נכתב בעיקבות סיפור ששמעה בתכנית לט"ו בשבט ששודרה ב"קול ישראל". שלמה ניצן סיפר שם על הרבי נחמן מברסלב, שהיה אדמו"ר באוקראינה ובתורתו מקום חשוב ביותר לניגון.

הרבי כתב: "דע לך, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו. גם אם אינו רועה תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון, כי כל עשב ועשב יש לו שירה. ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".

נעמי שמר התקשרה לשלמה ניצן אחרי השידור ואמרה לו שבתוך הסיפור שהוא סיפר כבר נמצאת המנגינה שתתאים לו.

היא שינתה קצת את המילים כדי שיתאימו ללחן שהתנגן בראשה והשיר בוצע לראשונה ב-1976 בהצגה "מסעות בנימין השלישי".

נעמי שמר הקליטה אותו מאוחר יותר לאלבומה "על הדבש ועל העוקץ" שיצא ב-1981.

בניגוד לסיפור הפשוט של ר' נחמן, יש בשיר של נעמי שמר היגיון פילוסופי עמוק.

השיר הוא השתלשלות לוגית שבה כל מסקנה מובילה למסקנה נשגבת יותר:

יש הרבה מיני עשבים.

כל עשב מיוחד לרועה.

הרועה מחבר עליו ניגון.

ניגון שכזה ממלא את הלב.

ניגון שכזה הוא בהכרח יפה.

ניגון מיוחד יוצר את התפילה.

תפילה יוצרת את עבודת השם.

כל זה גורם תשוקה לארץ הקודש.

מהעשבים הפשוטים נעשה ניגון עליון.

פרשת תולדות - המשמעות הרוחנית של הבכורה

בפרשת תולדות מתוארת מכירת הבכורה:

באחד הימים בא עשו מן השדה ומוצא שיעקב מכין נזיד עדשים. הוא מבקש מיעקב לאכול מן הנזיד, ויעקב מבקש שימכור לו בתמורה את הבכורה. עשו מסכים, תוך שהוא מזלזל במופגן בבכורה, והמכירה מתבצעת.

מה משמעות הבכורה? הלא כל בני האדם שווים, ובפרט אחים בשר ודם.

אלא שלבכורה יש משמעות רוחנית: היא סוג של טוהר רוחני, שכל אדם יכול לזכות בו מתוך בחירה.

יכול להיות שהבכור מבחינה ביולוגית אינו נחשב לבכור הרוחני.

אין זכויות בבכורה אלא חובות בלבד.

אך מי שמתמיד בדרך הרוחנית זוכה לשכרם של צדיקים.

תוכו הוא כברו, וכל הספירות שבגופו הן במעלת הספירה הרוחנית העליונה.

הוכחה למשמעות הגופנית - פיזית של הבכורה היא שהיא שיעקב קנה אותה במזון - נזיד עדשים, ולא בחפץ אחר כלשהו.

פרשת חיי שרה - שכל קיפול יהפוך לכפול

בפרשה זאת מתוארת באריכות פרשת קניית מערת המכפלה.

חז''ל שואלים מדוע האריכה התורה כל כך בפרטים בסיפור זה.

התשובה היא כי 400 שקל הכסף ששילם אברהם לעפרון הם כנגד 40 הימים והלילות של המבול.

קברי האבות שבמערה הם כנגד תיבת נוח.

קניית המערה התרחשה זמן לא רב אחרי חורבן סדום ועמורה, שהיו ארוע דומה מאד למבול מימי נוח.

בטכס הקנייה הממושך יש עדות לחשיבות שימור הזיכרון והלקח המוסרי ההיסטורי שאברהם אבינו מגלם.

מערת המכפלה דומה לתיבת נוח, לא בהגדרתה בלבד כמשכנם האחרון של החיים, אלא גם בצורתה:

מידותיה של תיבת נוח הם 300 אמה אורך על 50 אמה רוחב על 30 אמה גובה, מידה שדומה לזאת של שתי מצבות של בני אדם המונחות האחת בהמשך לשניה.

יש קווי דימיון נוספים בין מערת המכפלה לתיבת נוח:

שמה של מערת המכפלה נגזר מכך שהיתה בנויה קומה על קומה, כמו תיבת נוח שהיתה בנויה שתי קומות.

הסבר שני לשם מערת המכפלה הוא שהיא היתה בנויה כזוג מערות, זכר לזוגות החיות שהכניס נוח לתיבה.

בזכות קדושתו של אברהם אבינו זכינו שמערת המכפלה גם תהיה סמל לשפע:

כל מי אשר מקבל עליו ומקפל את עצמו לאמונת הקב''ה זוכה שהקב''ה ישיב לו כפליים.

פרשת לך לך

אברהם אבינו הוא בחזקת אדם הראשון אשר ניחן במעלת הרוחניות העליונה.

כמו שביום הראשון נברא האור מן החושך כנגד ימינו ושמאלו של האדם, כך גם קורות אברהם מתחילות במצוות הקב''ה: 'לך לך'.

בפרשת לך לך מופיעה לראשונה העיר סדום, אלא שבניגוד לסיפור הידוע על העיר החטאה, בפרשה זאת היא מופיע בהקשר חיובי:

העיר שוכנת בכיכר הירדן השופעת כל טוב כגן ה', ובה בוחר לוט אחי אברהם לגור מכל המקומות. מלך סדום הוא בן בריתם של אברהם ומלכיצדק, כוהן לאל עליון וידידו של אברהם, במלחמה נגד כדרלעומר. בסיום המלחמה מסרב אברהם לקבל 'מחוט ועד שרוך נעל ' כתגמול על עזרתו.

בפרשה הבאה, וירא, מופיעה העיר סדום בפעם השניה, מיד לאחר לידת יצחק, אך הפעם בהקשר השלילי. כאשר נוכחו גויי הארץ בעוצמת אמונתו של אברהם השתנה המשטר בסדום, וכנגד מידת הרחמים של הקב''ה הנהיגו תושביה את מידת הדין, שבעטיה נגזר עליהם העונש הנורא.

בין שני הארועים הכרוכים בסדום מופיע גם בהרחבה סיפור שרה אשת אברהם, אשר פרעה מלך מצרים חשק בה.

המימד הגיאוגרפי כרוך לפיכך במימד האנושי באופן בלתי ניתן להפרדה.

החיבור למפת דמות האדם של ארץ הקודש מתבקש כמו מאליו על פי הכתוב.

רש''י מפרש כי עונשה של סדום הגיע לה מכיוון שאנשיה הענישו בעונש מוות אכזרי בחורה שנתנה בלי רשות צדקה לעני.

סדום שוכנת לחופי ים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם והאוזן על פי המפה. לפיכך מידת הדין בה היתה כה עזה עד שלא היתה יכולת למקום להכילה.

מידת הרחמים, כמו זאת בסיפור לוט הצדיק, מקלה על הדין.

מידת הרחמים היא דמות האדם כולו, אשר אין לאף אחד מאבריו קיום בפני עצמו, אלא כולם כאחד פועלים בהרמוניה.

פרשת בראשית ופרשת נח על פי פרויד

פרי העץ למינהו עובר שלושה שלבי צמיחה, שמתחילים באות ב' בה מתחיל כידוע ספר בראשית:

בוסר - טעם מר

בגרות - טעם ממוצע

בשלות - טעם מתוק

עץ הדעת הוא הפרי הבשל מאד, בעל הטעם המשכר. כל הדברים המפתים לחטא מאז ומעולם הם אלה הבשלים והמתוקים מידי, שטעמם רב מכוח חושיו של האדם הממוצע, אך הוא חושב שהם מכילים דרך לעולמות נפלאים ונסתרים.

חווה שאכלה מהפרי האסור גרמה בכך גם לקנאתו של קין בהבל. לפי פרויד, לקין היה סוג של תסביך אדיפוס. הוא הרג את הבל מכיוון שחסם את הקשר הבלעדי שלו לאימו, ולעולמות המתוקים והמופלאים שהיא הכירה.

פרשת נח היא תיקון למעשה זה. אלוהים התכוון במבול לשפע וגודש רבים יותר מידי של ידע, רגש ומודעות. הפרשה אינה באה לבטא את זעמו של האל על חטאות האדם, אלא את הצורך והחשיבות של ברית הזוגיות, הין והיאנג.

החיות שנכנסו בזוגות אל התיבה, ויונת השלום שמבשרת את סוף המבול, הם החלקים החשובים והמשמעותיים יותר בפרשת נח.

הם מבטאים את האהבה ככוח עליון המושל בעולם.

שלושת שלבי צמיחת הפרי מקבילים לשלוש חלקי האישיות: איד, אגו, וסופר אגו.

אין טוב יותר לאדם מאשר התמזגות של הבשלות הפיזית עם הסופר אגו הרוחני.

זאת הקשת בענן.

בדיוק כמו שהצבעים בקשת מסודרים, אותיות המילה ק-ש-ת הן אותיות הא' ב' האחרונות על פי סדר עולה.

זאת למעט האות ר', שהיא האות האחרונה במילה אור - יוצר הקשת.

הדרך לשנות את העולם לטובה ולזכות באהבה היא לבצע מעשה טוב באקרעי מידי פעם.

באנגלית ראשי התיבות של 'מעשה טוב באקרעי' הם:

Act of Random Kindness - ARK

פירוש המילה ARK באנגלית הוא 'תיבה'.

ביבליוגרפיה:

Evan Almighty - a 2007 American religious comedy film

Random act of kindness

מצוות הסוכה ופני האדם

יש מדרש לפיו ארבעת המינים הם כנגד אברי הגוף הפנימיים של האדם:

האתרוג הוא כנגד הלב

הלולב הוא כנגד עמוד השידרה

ההדס הוא כנגד מערכת הנשימה

הערבה היא כנגד בני המעיים

אם כך כנגד מה היא הסוכה?

הסוכה היא כנגד הדמות החיצונית של האדם, ופניו בפרט.

בכך שהקב''ה מצווה עלינו לשבת בסוכה בנחת הוא מוציא אותנו כדי להראות את עצמנו ברבים ולראות את זולתנו, בלי היסח הדעת והתפאורה שקיימים בחיי היומיום.

בעת הישיבה בסוכה אנו מביטים בזולת והזולת מביט בנו בפשטות, במאור פנים ומתוך מצוות הכנסת אורחים, ואנו זוכים לכך שדמות פנינו הפיזיים והרוחניים יהיו לאחד וישתקפו במלוא הדרם.

על זאת נאמר בפתיחת פרשת וזאת הברכה שאותה קוראים בשבת חול המועד סוכות:

יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ

תפילת שלוש עשרה מידות ויחס הזהב

שלוש עשרה מידות הן כינוי של חז"ל למידות הרחמים של ה', כפי שנתגלו למשה רבנו על הר סיני, כאשר עלה לקבל את לוחות הברית בפעם השנייה.

וכך נאמר: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"

(שמות לד 6 - 7).

תפילת שלוש עשרה מידות היא אחת מהחשובות ביותר במחזור התפילות.

חשיבותן של שלוש עשרה המידות בבקשת סליחה בתפילה בציבור מודגשת במדרש אגדה:

"מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה. יאמרו שלוש עשרה מידות, ואני מוחל להם."

שלוש עשרה מידות הרחמים שולבו בתפילה בציבור בבית הכנסת: בתפילות של ימי צום ותענית ציבור, בסליחות של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, בתפילות יום הכיפורים, ויש הנוהגים לומר שלוש עשרה מידות גם בימים שני וחמישי בתפילת שחרית.

ביום הכיפורים אומרים אותה כ''ו פעמים, כמנין שם הוי''ה.

יש לומר את התפילה בנחת ובמתינות, ובכוונת הלב, ובפרט להטעים את הפסק שבין שני שמות ה'.

המספר הכולל של שלוש עשרה מידות נזכר כבר בתלמוד הבבלי, אם כי אופן חלוקתן שנוי במחלוקת.

יש שיטות רבות למנות את 13 מידות של רחמים. השיטות שונות ומגוונות. אבל אין אחד מבין מביאי השיטות המעיז לומר, כי יש פחות או יותר מהמספר הנקוב 13.

סידרת המספרים יחס הזהב מכונה גם בשם 'המידות האלוהיות'.

בסידרה זאת כל מספר הוא חיבור בין שני המספרים שלפניו.

הסידרה נוצרת כאשר לוקחים את המספר - 1 ומחברים לו 1.

לתוצאה - 2 מחברים את המספר הקודם - 1 ומתקבלת התוצאה - 3.

ל - 3 מחברים את המספר הקודם - 2 ומתקבלת התוצאה - 5.

ל - 5 מחברים את המספר הקודם - 3 ומתקבלת התוצאה - 8.

ל - 8 מחברים את המספר הקודם - 5 ומתקבלת התוצאה - 13.

וכך הלאה.

89=34+55 , 55=21+34 , 34=13+21 , 21=8+13 , 13=5+8 , 8=3+5

יחס זה משמש בטבע, במדע ובאמנות כאמת המידה המושלמת והאסטתית ביותר.

יש לו איכויות מדהימות, מתמטיות וגיאומטריות. המבין אותו, כאילו מתהלך בחדווה בגן מלא ציפורי שיר.

העיסוק ביחס הזהב כה מלהיב, ההרמוניות הנוצרות באמצעותו כה יפות, עד שתפישת עולם שלמה נוצרה בזכותו.

ההיסטוריונים מייחסים ליחס הזהב חשיבות רבה בעיצוב ההיסטוריה והידע האנושיים.

מידות הפירמידה הגדולה במצרים, הפרתנון באתונה והפנתיאון ברומא עוצבו על פי יחס הזהב, שניתן לחישוב בגאומטריה פשוטה.

המפסר 13 הוא אחד המספרים המוכרים ביותר ביחס הזהב. הוא כה מזוהה עם הסידרה עד שכאשר הוא מוזכר יש רבים המקשרים אותו מיד באופן אינטואיטיבי עימה.

ביהדות יש רשימה ארוכה של דברים המנויים במספר 13, ויש להם קשר לענינים יסודיים של רוחניות אחדות וקדושה.

מכאן ששלוש-עשרה מידות הרחמים של הקב''ה אינם מספר מקרי, ויש לשאול לגבי הקשרם ליחס הזהב.

תפילת שלוש-עשרה מידות במלואה היא כדלקמן:

אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת
מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּוֹ מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
מַרְבֶּה מְחִילָה לַחַטָּאִים וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים
עוֹשֵׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר וָרוּחַ לֹא כְרָעָתָם לָהֶם גּוֹמֵל
אֵל הוֹרֵתָנוּ לוֹמַר מִדּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה זְכֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה
כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְתָ לֶעָנָו מִקֶּדֶם וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ
וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה
וְשָׁם נֶאֱמַר:
וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:
יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה:

את המשפט המרכזי בתפילה, של שלוש עשרה המידות, מתפללים על פי ההטעמה והפיסוק הבאים:

וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

יְהֹוָה יְהֹוָה.

אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה.

כאשר סופרים את מספר המילים בכל משפט בפיסקה זאת מתקבלת התוצאה הבאה:

• וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: = 1 מילה - משפט מקדים זה יש למנות על פי המילה היחידה שחשובה בו בלבד
• יְהֹוָה יְהֹוָה. = 2 מילים
• אֵל רַחוּם וְחַנּוּן. = 3 מילים
• אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. = 5 מילים
• נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה. = 8 מילים

זה משפט שבנוי בדיוק על פי יחס הזהב.

פרשת בראשית - ששת ימי בראשית הן ספירות בגוף האדם

בערב ראש השנה, יום בריאת האדם על פי התורה, חש המאמין שפע מיוחד, כאילו העולם כולו מוצף באבנים טובות שממתינות לו כדי שיאסוף אותן.

הסיבה היא קיומן של ספירות בימי השבוע של הבריאה.

על פי המקובל מחולק גוף האדם לספירות מהקודקוד ועד לגפיים.

הספירות ידועות גם בכינויים כמו צ'אקרות, צירי אנרגיה, מעגלי אנרגיה בגוף, ועוד.

אחת הגישות הנפוצות ביותר קובעת כי מספרן של הספירות בגוף האדם הוא שישה.

מספר זה מתקשר מיד לששת ימי בראשית.

ששת ימי הבריאה הם הקבלה לששת הספירות.

מקובל למנות את הספירות מלמעלה כלפי מטה, מספירת הראש העליונה ועד לספירת הגפיים התחתונה.

אך בפרק א' בבראשית הספירות מתוארות מלמטה כלפי מעלה.

היום הראשון, שעוסק בבריאת האור, מקביל לספירה התחתונה של הגפיים.

היום השישי, שעוסק בבריאת האדם, מקביל לספירה העליונה של הראש.

המיון המפורט של ימי הבריאה על פי הספירות בגוף האדם הוא כדלקמן:

היום הראשון מתיחס לגפיים

היום השני מתייחס למערכות העיכול והמין

היום השלישי מתיחס למערכות הלב-ריאות

היום הרביעי מתיחס לצוואר

היום החמישי מתיחס לחושים

היום השישי מתיחס למוח

מעשי הבריאה בכל אחד מהימים מתאימים לאופי הפעולה של הספירות המקבילות בגוף האדם.

לדוגמא: היום הרביעי מקביל לאיזור הצואר. ביום הרביעי נבראו המאורות בשמים, שהם אותות לימים ולמועדים. הצואר הוא איבר התיקשורת הבסיסי בגוף, שכן בתוכו נמצא הגרון עם מיתרי הקול, וכמו כן הוא משמש כציר שעליו מסובב האדם את ראשו.

על פי מפת צירי האנרגיה של דמות האדם של ארץ הקודש, המופיעה מימין, מחולקת הארץ לשישה צירי אנרגיה שמקבילים לאיברים בגוף האדם.

יש במפה שתי ספירות נוספות, ראשונה ושמינית, שנמצאות מעל ומתחת לגוף. הן מופיעות בהקבלה בתחילת בראשית פרק א' ובסופו.

אחרי ומעל ספירת היום השישי נמצאת הספירה האלוהית של היום השביעי, שמופיעה בתחילת פרק ב'. אלה הם הרי לבנון ושיריון, קרני המלאך בדמות האדם של ארץ הקודש.

לפני ומתחת לספירה של היום הראשון, יום בריאת האור, נמצאת ספירת התוהו ובוהו, שמתוארת ממש בתחילת ספר בראשית. בגוף האדם מקבילה לה ספירת החרדה המתמדת, שהיא הים האדום במפת דמות האדם.

גודלה של כל ספירה בגוף האנטומי הוא שונה.

הספירה התחתונה של הגפיים היא הגדולה ביותר, והספירות שמעליה הולכות ומצטמצמות בגודלן, ביחס הפוך לחשיבותן, עד לראש שהוא הקטן ביותר.

מידות הספירות בגוף האדם הולכות ונעשות קטנות יותר בהדרגה על פי יחס הזהב, וכל ספירה קטנה בערך בשליש מזאת שמתחתיה.

להלן גודל הספירות על פי המספרים הראשונים בסידרת יחס הזהב:

13 - יום ראשון

8 - יום שני

5 - יום שלישי

3 - יום רביעי

2 - יום חמישי

1 - יום שישי

1 - יום שבת

אך במפת דמות האדם של ארץ הקודש כל ספירה היא באותו גודל.

החלוקה היא מדויקת מבחינה גאוגרפית. המרחק בין כל ציר הוא כמאה קילומטר.

שוני זה בין מידות הגוף למידות המפה נותן לכל אחד מהשניים מאפיינים ותכונות ייחודיים ומעניינים.

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

יחס ח''י בין סיני לכינרת

מידות חצי האי סיני הן 383 על 237 קילומטרים.

מידות ימת כינרת הן 21 על 13 קילומטרים.


חילוק של מידת אורך חצי האי סיני במידת אורך ימת כינרת נותן בקירוב את התוצאה 18:

383/21 = 18

חילוק של מידת רוחב חצי האי סיני במידת רוחב ימת כינרת נותן בקירוב את התוצאה 18:

237/13 = 18


ניתן להכיל את ים כינרת בתוך חצי האי סיני:
18*18 = 324


שנת 324 לספירה היא שנה חשובה מאד מבחינה היסטורית ודתית.
בשנה זאת עברה ההגמוניה העולמית לידי הקיסרות הביזנטינית הנוצרית.
הקיסרות הביזנטינית, שבירתה היתה קונסטנטינופול, ניצחה סופית במלחמה בשנה זאת את הקיסרות הרומית הפגאנית, שבירתה היתה רומא.
לאחר שנים רבות של אנרכיה באימפריה הרומית הפך הקיסר קונסטנטינוס, שליט ביזנטיון, לשליט יחיד של האימפריה הרומית כולה.
בשנת 324 לספירה מקובל גם לראות את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטינית בארץ ישראל, לאחר קרוב ל-400 שנה של תקופת השילטון הרומי.
קונסטנטינוס הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, ובנה בירושלים את כנסיית הקבר. נבנו עשרות כנסיות ומנזרים והארץ נעשתה מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.

לקריאה מורחבת: ארץ הקודש ויחס הזהב - פרק 8 - יחס ח''י בין סיני לכינרת

מידות ימת כינרת הן של ריבוע זהב

אורך הכינרת על פי המלבן התוחם אותו הוא 21 קילומטרים.
רוחב הכינרת הוא 13 קילומטרים.

21 ו-13 הם שני מספרים בסידרת יחס הזהב. התוצאה קובעת את העובדה המדהימה כי המלבן שנוצר הוא ריבוע זהב.

לקריאה מורחבת: ארץ הקודש ויחס הזהב - פרק 7 - יחס הזהב וימת כינרת