‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות

17.3.2022

'חלון' התקשורת האלקטרונית על פי פול ויריליו

 

האויר הצח החודר דרך החלונות הפתוחים הוא אחד הגורמים החשובים ביותר בבריאות האדם. 'חלונות' הוא גם שם תוכנת הפעלת המחשב הנפוצה ביותר בעולם. פול ויריליו, בהכשרתו המוקדמת, לפני שפנה לאדריכלות אורבאנית, ולחקר המהירות במרחב האנושי, למד להיות אמן ויטראז'ים. במהלך חייו הוא ראה עצמו כאדם ויזואלי, המתעסק מקצועית בחזות העירונית והארכיטקטונית, ובמקביל גם בדימוי הקולנועי, אשר מרכיב מרכזי בו הוא המהירות. 

קיימים שלושה סוגי אור בסיסיים, המכונים גם 'חלונות' על ידי ויריליו: אור טבעי, אור החשמל ואור המרקע. כתוצאה מכך, קיימים כיום שני אופקים: אופק טבעי ואופק מלאכותי, שנוצר על ידי המרקע. המירקע יצר עידן חדש. אור המרקע הוא דינאמי. בעידן המרקע קו האופק אינו סטטי, אלא הוא זורם, ארוע מתמשך.  מירקע המחשב הוא חלון נייד, שצופה על העולם. אך הכל נראה דרכו באופן חלקי, דרך מסגרת. המבט החזיתי הפך כולו לסינמטי ומהיר. החלון הפך למרקע כבר בעקבות המצאת כלי התחבורה המכניים המהירים, הרכבת, המכונית והמטוס. זאת כי גם דרך החלונות בהם התמונה חולפת במהירות, כמו בסרט.  

המצאת התקשורת החזותית האלקטרונית ביטלה, לדבריו, את ההבדל והדיאלקטיקה בין 'פנים' ו'חוץ', שהיא כה משמעותית. על פי גסטון בשלרד, האדם מוגדר במרחב יותר מאשר בכל קטגוריה אחרת. ההבדל בין 'פה' ל'שם' שקול להבדל בין 'כן' ו'לא'.

קיצור המרחק נעשה כיום לא באמצעות כלי תחבורה מוטוריים, אלא באמצעות טכנולוגיות אודיו-ויזואליות. טכנולוגיות אלה מלוות אותנו, באמצעות הסמארטפונים, לכל מקום. מאמץ הטיול העיקרי שלנו כיום הוא באמצעות דפדוף דיגיטלי בהם, לחיצה על עכבר המחשב, או זיפזוף בשלט הרחוק של הטלוויזיה. תמונת הנוף החולף הפכה לבלתי משמעותית, לעומת התמונות המתחלפות על המרקע האישי. 

גבולות העולם החיצון התבטלו. הסמארטפונים האישיים שמלווים את האדם בכל דרך,  הפכו להיות עבורו השמים והארץ. הדימוי החזותי האלקטרוני מלווה את האדם לכל מקום, בבית ובחוץ. מלבד הסמארטפון, הדימוי החזותי משודר גם דרך מרקע הטלוויזיה הביתי, ולוחות החוצות בכרכים, אשר הפכו לגדולים ובולטים מאד לעין עקב מהירות התנועה הגוברת בדרכים. 

במרחב ה'חוץ', הרחוב המסורתי איבד את מקומו כמקור לאינטראקציה חברתית, גם כי מצלמות מכל הסוגים, אישיות וציבוריות, סורקות אותו בלי הרף. במרחב ה'פנים', אנשים רבים הפכו ל'כוכבי אינטרנט', המתעדים את חייהם האישיים באמצעות מצלמה קבועה שמלווה אותם לכל מקום. אצל האדם הפרטי, כמו אצל כוכבי הקולנוע, ואצל חלק מהפוליטיקאים, אין הבדל רב כיום בין החיים הפרטיים לבין החיים באמצעי התקשורת. 

ויריליו טוען שכמו שהעיר והאדם  שינו את פניהם, גם הצבא שינה את פניו. הצבא הוא בלתי ניתן לזיהוי כיום, הוא חשאי. הוא עטף עצמו במעטפת בטחון כללי. הוא בלתי מוגדר במקום, בזמן, ביעדים, ובאמצעים העומדים לרשותו. עידן המסדרים הצבאיים המפוארים חלף מן העולם. לוחמת הסייבר הפכה למרכזית. 

יכולת החמקנות הפכה לתכונה מוערכת ביותר בכל מטוסי הקרב המתקדמים. הכטבמ''ים, בפרט, הם עמומים מבחינת התודעה הציבורית. עמימות, היעלמות, וחמקנות, הם מושגים קרובים. הכטבמ''ים הם חמקנים פיזית, חמקנים בגלל השידורים החזותיים המהירים שלהם, וחמקנים בגלל החשאיות הנדרשת בהפעלתם במרחבי תבל. 

החמקנות מקבילה ליכולת ה''פייק ניוז''. ויריליו מביא כדוגמא את מלחמת קוסובו הקצרה בין יוגוסלביה לכוחות נאט''ו בשנת 1999. היה זה המקרה הראשון שבו הקומפלקס הצבאי-תעשיתי השתלט גם על כל אמצעי התקשורת והלוגיסטיקה של התפיסה.  המלחמה היתה מהפכנית בניהולה. היא נוהלה באמצעות הלווינים, ובוצעה מהאויר באמצעות  מוקדי שליטה אלקטרוניים ממוקמים בארה''ב. היתה זאת גם מלחמת הכטב''מים הראשונה. הופעלו בה באורח חשאי, עדיין לצרכי גילוי בלבד, דגמים מתקדמים שלהם.

מלחמה זאת היתה התנסות גם במין האנושי, בהמצאת חווית מציאות חדשה. המהפכה הצבאית החדשה היא מהפכת מדע, תקשורת וטכנולוגיה משולבת. היא קומפלקס מדעי-צבאי יותר מאשר תעשיתי-צבאי. המדע הפך להיות חלק מהותי בה, גם כי המעורבות האנושית בשטח היא מזערית. השורשים למהפכה הצבאית החדשה הם עמוקים, ומקורם בעקרונות הפיזיקה המודרנית. מלחמת קוסובו הפכה להיות מלחמת קודש, שבה צלב המטרה החליף את הצלב הדתי.

הצבא בימינו, באמצעות יכולות השליטה החזותית-טכנולוגית שלו, הורס כל המערכות החברתיות שאינן כפופות למרותו, בעיקר המשפחה. במקביל, האינטראקטיביות האלקטרונית בין בני האדם היא צורה של רדיואקטיביות. זאת כי 'העולם בזמן אחד' אינו מציאות הגיונית. מגמות אלה הם מקור לתאונה אינטגרלית גלובאלית, בלתי נמנעת ומקיפה, המוצאת את ביטויה בהיעדר משילות וכאוס חברתי מתמשך.   




4.3.2022

האלכסון של שבט דן


שבט דן, שממנו יצא שמשון הגיבור, נדד צפונה בארץ ישראל והתישב באזור הסמוך לצידון. שם התחבר עם גויי הים והפך לשבט יורדי אוניות. משם, על פי אחת המסורות, הוא המשיך בכיוון צפון-מערב, והפך לחלק משבטי יוון, שנקראו אז ''דנאים''. הוא המשיך בנדודיו בכיוון זה לאורך נהרות הדון, הדנייפר והדנובה, והגיע עד לדנמרק. כל המקומות האלה מכילים את ההברה ''דן'' בתחילת שמותיהם.
ה''אלכסון'' הוא מושג גיאומטרי חשוב גם בתכנון הערים. הוא מציין פשרה עיצובית בין המימדים האופקי והאנכי של המרחב האורבאני, בעולם שהוא כיום עיר גלובאלית אחת, המתנהלת באופן וירטואלי במהירות האור, על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים.
אוקראינה, אשר לאורכה עובר נהר הדנייפר, נמצאת ב''אלכסון פוליטי'', כמדינת תווך בין מזרח למערב.
אלכסון חדש במרחב גאוגרפי זה של העולם, ארוך הרבה יותר, הוא ציר התחבורה המתוכנן הימי-יבשתי, המיועד לחבר בין תת היבשת ההודית לאירופה, דרך המפרץ הפרסי וישראל.
המשמעות הצבאית באלכסון הגיאוגרפי-פוליטי-מלחמתי הזה עבור מדינת ישראל היא מיקומו מדרום לרוסיה, והתארכותו לכיוון לבנון, סוריה, מדינות המפרץ ואיראן. קיימת שותפות גורל בין כל המדינות מדרום לרוסיה, כיוון שכולן מעונינות לבלום את ההשפעה הרוסית.


אלכסון שבט דן





הנתיב האלכסוני של המטוסים שטסים ילשראל 





ציר התחבורה הודו-המפרץ הפרסי-ישראל-אירופה








1.2.2022

המרחב הקריטי על פי פול ויריליו


הביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו, הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. מדינת ישראל בפרט, הפכה זה מכבר, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את הבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

ההימצאות בכל מקום, המיידיות, מתבצעת בעקבות החלפת סדר היום המסורתי, שהיה מבוסס על מחזור החמה, בסדר יום טכנולוגי מואץ, הממומש על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים והדיגיטליים. סדר היום המואץ דוחק את הרגלי העבר של איכלוס המרחב. את מקום התכנון האזורי והעירוני היציב של המרחב תפס זה מכבר חוסר רסן כללי, בחסות  ההשתעבדות החברתית לטכנולוגיה מואצת. הטכנולוגיה המואצת מלווה את בני האדם בדרכם היומיומית באמצעי התחבורה המהירים, מטוסים, מכוניות ורכבות. אמצעי התחבורה האלה שחקו מאד את חשיבות המרחב העירוני המסורתי. בני האדם הפכו לשחקני העברות במרחב הגיאוגרפי, שבו הם ניידים בלי הרף. 

סיבה נוספת להתפוררות המרחב המסורתי היא כלי הנשק המודרניים, שהפעלתם מאופיינת בקבלת החלטות אוטומטית מרחוק במהירות הבזק. נוצרה מסה קריטית כבדה, המבשרת אסון של התפורות העיר ההיסטורית, של האורבניזציה המסורתית, כמו גם של המדינה, כתוצאה משקיעתם של ההרכבים הפוליטיים המסורתיים.

כיוון שהפריסה המרחבית המגובשת אבדה לטובתה של תצורה מורפולגית בלתי נראית, נוצרה השתרשות מתחייבת של בידוד אישי, אינטראקטיבי. נוצרה אטומיזציה של הפרט. בתהליך מואץ זה, היחיד נמצא בהמתנה לשיבה למולדת, אך אין לו מנוס מהחיים בפרוור.

ההתפשטות האורבנית האינסופית צועדת יחד עם הקריסה האורבנית הפנימית. שתיהן יחד הכחידו את ההבחנה בין איכלוס עירוני להתיישבות קולוניאלית. הן מטשטשות את הנתינות הלאומית, את עצם המחויבות להעניק אזרחות פוליטית משמעותית לאוכלוסיות המצויות תחת סמכות. הפרדה בין נתינות קולוניאליזם לנתינות ממלכתית היא בלתי מעשית לחלוטין, לנוכח התהליכים האורבניים האלה. תחושת הכליאה במרחב הקיברנטי משותפת לכל המגזרים. 

שני הצדדים חיים על הסקלה של הישרדות אינדיבידואלית. לכל אחד משני סוגי הנתינים יש, בפועל, זכויות וחובות שמשווים את מעמדם. הנתין ה''קולוניאלי'' פטור משירות צבאי ומחובות אזרחיות נוספות. הוא מסוגל לבנות את ביתו הפרטי על אדמת המדינה מבלי להשיג היתרי בניה, לא לשלם מיסים, להתחתן עם נשים אחדות ועוד. הנתין ה''ממלכתי'' מחויב בציות לכל חוק, קלה כחמורה, והשלטונות מנצלים כל הזדמנות להטיל בו שררה. שני סוגי האזרחים נהנים מביטוח סוציאלי ובריאותי בסיסי חינם. הקשרים הכלכליים ביניהם הם רבים ומגוונים ביותר.

הקולוניאליזם הבינלאומי המסורתי המוחצן, שהתאפיים בכיבוש שטחים רחוקים מהמולדת, הפך כיום לקולוניאליזם מופנם, שנשלט על ידי תאגידי הטכנולוגיה והתיקשורת הגלובליים. העיר המסורתית קרסה לתוך עצמה והתפוררה. מרכזי הערים הגדולות ברחבי תבל הפכו לסלאמס. 

האינטראקטיביות המיידית של הטכנולוגיות גרמה לשקיעת ערך כוח העבודה האנושי המקומי. היא מעניקה עדיפות לריכוזיות המונופוליסטית הרב-לאומית. זאת אידיאולוגיה השוללת את שלטון תנועות החופש הלאומיות. היא יוצרת נישות מנוגדות לשאיפת הניהול העצמי. היא תואמת לתביעה למדינה מינימלית שמציגים הכלכלנים. תביעה זאת מאפשרת יצירת טכנולוגיות שאינן צריכות תעסוקה מלאה ונוכחות ממשית ומעשית של עובדים.

שאיפת הריבונות כיום היא תסמין של חיפוש משותף ובו־זמני של תאוצה. זאת תאוצה המאפיינת את אי ההפרדה הקיימת בין כל המעמדות העירוניים העכשוויים, בלי קשר לזהותם הלאומית. שאיפת הבידוד הפוליטי היא בעלת מימדים מופלגים, וכוללת את כל מגזרי האוכלוסייה. תנועות איכות הסביבה האנטי ממסדיות הציגו זה מכבר את מימדיהן העצומים, לדוגמה בתנועות ההישרדות הצפון אמריקאיות. תנועות ההישרדות גם יכולות לשמש אבן בוחן לגבי סיכוייהן האבסורדיים כתרבות נגד. 

כיום, השיבוש המרחבי הפך לשיבוש הזמן. הארעיות הפכה למושג מפתח בתחום התעסוקה. האבטלה הטכנית, התעסוקה הזמנית, פיזור נטל המשכורות, פיצול מערך העבודה, פיצול המגורים, פיצול המשפחה, וכן הלאה, הפכו לסימן ההיכר המובהק של החיים בימינו. בנוסף לכך, נוצרה תרבות רשתות חברתיות באינטרנט, המבוססת על עקרונות דומים של ארעיות. 

המשפחה המסורתית והקהילה, שהיו  אבני הבניין של הזהות הלאומית, נעלמו. הן התפרקו בעקבות אורח החיים המודרני. להתפרקות זאת יש גם השלכות שליליות למעמד האזרחות, כיוון שהיא מאפשרת חוסר ציות למוסדות המדינה, כמו באמצעות מרד מיסים והיעדר משילות. אין עוד מרכז אזרחי של ממש, אין כמעט מרכז פוליטי בעל ערך. הנשק האמיתי הוא קודם כל העמדה, המערך וההכוונה של הכוחות הנוכחים בפריסה המערכתית  העכשווית, הנוטה לנטרל באופן מוחלט את הקשרים בין  האזרחים, את יחידת השכנות.

כתוצאה מכך, התפתחות הטרוריזם בימינו היא מוגבלת. לטרור אין היום שום קשר למעשי. למעשה, אף פעם לא היה לתנועות הטרור הלאומיות השונות קשר להתנגדות לקריסת המערכות העירוניות המסורתיות. הן ביטאו קשר אוטופי למולדת, בזמן שארץ כיסופיהם הפכה זה מכבר לפרבר.

גופי  טרור מסורתיים הם כיום, במציאות של ערי העל המתפשטות וקורסות בו זמנית ללא שליטה, בלתי יעילים ובלתי רלבנטים. ראשית, הם קמו כדי להציג חזון אוטופי מופרך של מולדת, אך לא על מנת להתמודד עם הנושא האורבני כמו שהמציאות מחייבת, בדרך של הצגת אלטרנטיבה עצמאית להתחדשות עירונית. שנית, הם פועלים בחברה מתפוררת, כי המשפחה והקהילה המסורתית, שהן המקור להתנגדות מאורגנת קלאסית, אינן קיימות יותר עבור כל תושבי ערי העל. שלישית, הם פועלים באסטרטגיה מיושנת, של הנשק הקונבנציונלי, בעוד שהמפתח כיום הוא הנשק הטכנולוגי, המבוסס על מהירות. 

הקידמה הטכנולוגית הצבאית, שמכתיבה כיום את קבלת ההחלטות הפוליטית, מאופיינת בטילים הבליסטיים.  הכול מובן כיום במשכי זמן קצרים ביותר, דקות אחדות ולעיתים עוד פחות. דוקטרינת המטח הראשון טוענת שכדי להשיג את היעד, יש לשגר את טילי הגרעין בטרם עזבו אלה של האויב את הקרקע. מאפיינים אלה דומים למאפייני הפעולה של כלי הטייס הבלתי מאוישים, שהם כיום כלי הנשק הנפוץ ביותר במלחמה נגד הטרור.

על מנת להצליח להתבטא, על גופי ההתנגדות הפוליטיים למיניהם לאמץ חשיבת קוואנטום מהירה כבזק, מבוססת על זמן ולא על מרחב, ולפעול בניידות מכסימלית, על פי יוממות, בין מרכז לשוליים, בטריטוריה שבה הם נמצאים. המהירות גם מחייבת לפעול בהתקפיות במקום במגננה. זאת תוך הסיכון של אבדן זהות עצמית, האופייני למקבלי ההחלטות הקוואנטיות. הם מסתכנים גם בחוסר תמיכה מצד הציבור, שעסוק בניהול זמן במירוץ טכנולוגי ואינפורמטיבי, ובהבטחות פוליטיות חסרות בסיס, בסביבה עירונית שאיבדה את זהותה המקורית. 


המאמר נכתב בהסתמכות על ספרו של פול ויריליו ''המרחב הביקורתי'', בהוצאת רסלינג.




29.1.2022

הסגנון והתוכן של פול ויריליו

ציטוטים מתורגמים של פול ויריליו, ההוגה הפוסט-מודרניסטי הצרפתי, מתוך הספר: The Virilio Reader, העורך ג'יימס דר דריאן:

הערה מקדימה: הקריאה בכתביו של פול ויריליו היא קריאה אוראלית. הוא מובן היטב כאשר מקריאים אותו. זאת כי למילה הנשמעת יש את היכולת, בזכות משך הזמן של שניות ספורות הנדרש להשמעתה, להתעכב על הדימוי החזותי במשך פרק הזמן המתאים לפענוחו, וליצור את הגרוי השכלי המתאים לפענוח, דבר שאינו אפשרי כאשר העין חוזה בדימויים שמתחלפים בלי הרף, מה שקורה בעת קריאה אילמת, או במציאות היומיומית בכלל. בכך דומה ויריליו להוגי דעות צרפתים פוסט מודרניים נוספים, וביניהם גסטון באשלר, שגם אותו מתקשים להבין עד שנכנסים לנעליו. לפיכך, כל קריאה של תקציר או סיכום של כתביהם היא חסרת ערך. יש לקרוא קודם את המקור על מנת להבין במה מדובר, כמו שקוראים שיר.  

הרושם מהדמות של פול ויריליו היה של אדם גאה אך ביישן משהו, ללא שום מאפיין שמציין רבים מהפילוסופים החדשים. הוא היה פופולרי וקיבל הזמנות רבות לנאום, אך מימש רק מעטות. הוא נולד ב-1932, ובילדותו חווה מפגש ראשון עם המהירות של מכונת המלחמה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהאזין לרדיו בעיר הולדתו נאנט, שמע שהגרמנים הגיעו אליה, וכמעט בו זמנית , שמע את קול הטנקים מחוץ לחלון שלו. זה היה החיכוך הראשון שלו עם מלחמת הבזק. גם ההפצצות האוויריות הכבדות על נאנט הותירו רושם עמוק עליו, שכן הן הרסו את העיר לחלוטין. הוא התגייס להילחם במלחמתה של צרפת נגד אלג'יריה, לפני שפתח בקריירה של הוראת אדריכלות עירונית. בין לבין הוא למד את אומנות יצירת הוויטראז'. הביוגרפיה הרשמית שלו מתחילה בדרך כלל בכהונתו כפרופסור (1969), מנהל כללי (1975) ונשיא (1990) של ה- Ecole Spéciale d'Architecture.

לצד תרומתו לפילוסופיה של הטכנולוגיה והחברה, ויריליו כתב מספר רב של מסות ומאמרים אודות קולנוע, אמנות, אדריכלות ונושאים דיפלומטיים-צבאיים עכשוויים.

ויריליו מייצג את ניצחון כוח הרצון, האינטלקט והאמונה על היעדים הטכנולוגיים של המודרניות העכשווית. ויריליו מאמין שתאונות משחקות משחק כפול, הן כאסון והן כאבחנה של מצב האדם. הן יכולות לשמש כלי כפירה רב עוצמה בכוחותיהם של אלוהויות הטכנולוגיה החדשות.

כישרונו של ויריליו למעבר מקורי, ולעתים קרובות בלתי צפוי, מדיונים רגילים לכאורה לסינתזות ביקורתיות עמוקות, לעיתים טרנסצנדנטיות, דורש תשומת לב מיוחדת למשחק הגומלין בין האקטואלי והרטורי. הוא מסוגל, בין השאר, לבצע את המעברים הללו - שאותם אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כסינתזות מקריות - בזכות הרגישויות הספציפיות של השפה והתרבות הצרפתית, שלא ניתן לשחזר בקלות בשפות אחרות.

מה שנראה לאחדים כראוותני, אחרים יחשבו כמענג. לפעמים המשפטים המסורבלים האלה נראים כלא יותר מאמצעי יעיל להעברת מידע גולמי. במקרים אחרים מלאכת הקריאה שלו כרוכה בזיהוי רגעים שבהם מתרחש שינוי בהתרשמויות ממה שנראה בהתחלה מידע בלבד, לעבר מה שמסתכם בסופו של דבר, בצורה כמעט אקראית - מכוח שפע צרוף, שפע מסחרר של הפניות - כאחת מאותן סינתזות ייחודיות. ניתן לתאר את משימת הקריאה בכתביו בצורה הטובה ביותר כתחושה, קירוב או אפילו ניחוש באופן שחותר לקשר מסוים.

גלישה באינטרנט, היפרטקסט ודברים אחרים הקשורים למחשב, משתלבים היטב עם הסגנון והתיאוריות של פול ויריליו, לגבי השפעת המהירות על העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותו. כשמטפסים על עץ האינטרנט, אפשר למצוא את הקריסה המוחלטת של המרחק, המלווה בהפחתת זהות רדיקלית. אובדן המבט הכולל, כמו גם הזהות המקורית של האדם, אופייניים לגלישה בחיפוש אחר מידע, על פי מילות מפתח שונות. בני האדם מתדלדלים, נעלמים לתוך הספירה, מתרחקים מהכל. מושג מעניין, משהו שרגע אחד היה כל כך קרוב, לכאורה כל כך משמעותי, הופך בבת אחת לשום דבר.

ויריליו אינו הראשון שהבחין בצד האפל הזה של ההארה אשר, על פי רוב, היתה השובשינה של נישואים מאושרים ומתקדמים בין העצמי, ההגיון והטכנולוגיה. אזהרות קודמות לגבי הסכנות האפשריות של טכנולוגיות השכפול הושמעו בעוצמה ובשכנוע.

הראשון כמעט בכל רשימה הוא וולטר בנג'מין. בגרמניה, בשנות ה-1930, הוא הבחין כיצד אמנות משוכפלת מכנית, במיוחד קולנוע, הופכת שימושית עבור הפשיזם, לצורך עיבוד הפוליטיקה לאסתטיקה, עם היתרון של גיוס ההמונים למלחמה מבלי לסכן את יחסי הקניין המסורתיים. במאמרו, "אמנות בעידן השכפול המכני", הוא צופה את הקישור שמתאר ויריליו בין הטכנולוגיות של האצה ומלחמה. הוא מביא כדוגמה מוקדמת את חסיד המהירות האיטלקי, הפוטוריסט פיליפו מרינטי.

שני הוא גאי דבור [Guy Debord], מנהיג תנועת ''הסיטואציוניזם'' [Situationniste] בצרפת בשנות ה-1950 וה-1960, ומחבר הספר הקצר אך רב ההשפעה, Society of the Spectacle. דבור סקר את התפשטות הספקטקל, הפטישיזציה של הדימוי ועלייתה של חברת הצריכה. הוא צפה את כישלון הפוליטיקה הקונבנציונלית בארועי מאי 1968 בצרפת.

שלישית, יש את התובנות החוץ-תחומיות של מישל פוקו אודות טכניקות שליטה פוליטיות הנובעות מפאן-אופטיקה. ללא חשש מהאשמה בהעתקה, ויריליו לוקח את מודל הפאן-אופטיקה של פוקו לרמה על אנושית של משמעת ושליטה, ומציע אנליזה של האופן שבו טכנולוגיות חדשות של פיקוח וארגוני שליטה, שהומצאו על ידי בריתות אסטרטגיות של הקהילות הצבאיות, התעשייתיות והמדעיות, חוצות את הגבול למגזר האזרחי והפוליטי, ויוצרות ממשל גלובלי של פחד.

כל ההוגים הביקורתיים הללו, ורבים אחרים, סיפקו תובנות חשובות לגבי ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הופעתן של טכנולוגיות שכפול חדשות. יחד עם זאת, הם נראים בלתי מעודכנים, תקועים במקום, בהשוואה לחוסר המנוחה המתהדר, אך עם זאת עדכני, של ויריליו. על פיו, ההתפשטות של מערכות וירטואליות במהירות גבוהה בזמן אמת, קולנועיות, גלובליות וברשתות מחשבים, שינתה לנצח את האופן שבו אנחנו רואים, ואת מה שאנחנו יודעים.

במאמר שהופיע במקור ב-Le Monde Diplomatique, ויריליו ממפה את ההשלכות החברתיות הנובעות מכך: מה שעומד לפנינו הוא הפרעה בתפיסה של מהי המציאות; זה הלם, זעזוע מוח נפשי. והתוצאה הזו צריכה לעניין אותנו. מדוע? כי מעולם לא הושגה כל התקדמות בטכנולוגיה מבלי להתייחס להיבטים השליליים הספציפיים שלה. ההיבט השלילי הספציפי של אוטוסטרדות המידע הללו הוא בדיוק אובדן ההתמצאות כלפי האחר וכלפי העולם. ברור שאובדן האוריינטציה הזה, חוסר ההתמצאות הזה, עומד להוביל למשבר עמוק שישפיע על החברה ומכאן על הדמוקרטיה. בחברות שבהן שוררים תנאי ייצור מודרניים, כל החיים מציגים את עצמם כהצטברות עצומה של מופעי ראווה. כל מה שמוחשי התרחק לעבר הייצוגי.

בקיצור, וירטואליות הורסת את המציאות. לכאורה, אולי לא הפסד גדול; אבל ויריליו שם לב לנזק שנגרם לאתוס המציאות גם במרחב הציבורי הפיזי, הפגיע ביותר, שבו אנשים מקיימים אינטראקציה משמעותית. עבור ויריליו, הקשר ההדדי בין מערכות וירטואליות אינו פותח סדר יום דמוקרטי חדש, אלא סדר חדש של נוכחות מרוחקת ובלתי אישית. האינטראקטיביות בקצב גבוה הופכת, טכנית ומילולית, לתחליף לקשר הבין אישי בקצב האיטי יותר של מערכות פוליטיות מסורתיות. הוא רואה באדם המודרני מעין לוח מטרה ממוקד וירטואלית, אשר התרוקן מתוכן וננטש בעקבות הקריסה הפוליטית, שהותירה אחריה שובל של הריסות נוצצות.

קריאה בכתבי  ויריליו, בהכרח, מותירה את הקורא לעיתים בתחושת הפרעה נפשית, שבדרך כלל מתווספת לחוויה של ורטיגו, שכן מהירות היא לא רק הנושא, אלא גם הסגנון של ויריליו. במשפט טיפוסי של ויריליו, שלעתים אורך פסקה שלמה, הרעיונות עלולים להתחמק. רבים מהם ממוחזרים בספרים מאוחרים יותר. חלקם, הנהנים מהגדרות אמפיריות חדשות, בולטים כמו אבני חן מלוטשות. כמעט כולם מספקים תפיסות שונות בתכלית אודות ההשלכות החברתיות של כוחות טכנולוגיים, והם חופשיים מהניתוח המקובל.

טענה חשובה ומרכזית מאוד בספריו היא ''מרחב קריטי'': הקולוניאליזם הבינלאומי של התקופה התעשייתית, האימפריאלית הפך להיות מופנם בעקבות חוסר התיעוש וההתיישנות של המרכזים העירוניים, ומוחצן בעקבות הצמיחה המהירה של ערי על טרנס-לאומיות וטרנס-פוליטיות. ערי העל נמצאות בתהליך קולוניזציה פוסט-תעשייתית.

ויריליו ראה עצמו בקיא בהילכות הפיזיקה המודרנית, של תפיסת העולם הסימולטנית, עם עיקרון אי הוודאות, שעל פיו המציאות תלויה בעיני המתבונן. תובנותיו מנומקות לעיתים מנקודת המבט של תורת היחסות הפוסט-איינשטיינית, שלא רק נראית כמתעתעת בחוקי ההיגיון הבסיסי, אלא גם כמפרה אחדים מחוקי היסוד של הפיזיקה. חוסר היכולת של השפה לתיאור תוצאות של ניסויים פיזיקליים חדשניים, ואת תחום מכניקת הקוונטים בכלל, נפגש עם נקודת המבט של ויריליו. ייתכן והקורא צריך בשל כך לערוך פה ושם מאמץ שכלי על מנת להבין אותו. עם זאת, על אף המושגים העקיפים  או הטענות התיאורטיות המוגזמות של ויריליו, כל תובנותיו צולחות בהצלחה את המדמנה של הניתוח הפוליטי הקורקטי.

על פי תכונה זו בלבד, אין ספק שהוא משתייך לחבורת בנג'מין ואדורנו, דבור ובודריאר, פוקו ודלז, בארת ודרידה. הוא לקח את הבנתנו את היחסים הדיסקורסיביים בין טכנולוגיה, חברה ופוליטיקה לרמה גבוהה יותר, למישור של תודעה פוליטית ביקורתית. עם תחילת המילניום החדש הוא בולט, יותר מכל עמיתיו, כחדשן רעיוני ופרובוקטור אינטלקטואלי, מי שהולך עד לקצה ורואה מעבר לאופק המסורתי של המודרניות.



1.6.2021

הטייס כגיבור על בקולנוע הישראלי


טייס הקרב הישראלי כגיבור על

לסיסמה "הטובים לטיס" יש עדיין משקל סגולי משמעותי במדינת ישראל. רוב הציבור מייחס לטייס יוקרה וחשיבות רבה. מלחמת-העולם השנייה הנציחה את הטייס כדמות מיתולוגית. סיפורי ''הקרב על בריטניה'' תיארו אותו באופן הירואי.  וינסטון צ'רצ'יל אמר: ''מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך''.  עזר ויצמן, אשר שירת כטייס בחיל האויר הבריטי במלחמת העולם השניה ושימש כ-8 שנים כמפקדו של חיל האויר הישראלי, הפך לסמל המובהק ביותר של הטייס הישראלי. הוא יצר את הסיסמה המקומית. היא מעידה על הצטיינות ומשתמע ממנה כי מי שטס הוא טוב.

הגורם ההיסטורי העיקרי להתפתחות מיתוס זה בישראל הוא המלחמות הרבות שהוכרעו בכוחה. מבצע קדש בשנת 1956 היה מוצלח יחסית מבחינת חיל-האוויר, אבל לא העצים את המיתוס בצורה משמעותית. במלחמת ששת הימים נקבעו שיאי הישגיו של חיל האויר והסרטים הדוקומנטרים אודותיו הבליטו את מיתוס הטייס הישראלי. אחריה, כשחיל-האוויר נקשר אוטומטית עם הצלחות והפלות, היתה עלייה עצומה בכמות המתנדבים לקורס-טיס. הביטחון העצמי היה גבוה ועטפו את הטייסים בהרבה אהבה. 

הדימוי של הטייס הגיבור הכל-יכול נותר בתודעת האזרחים גם במלחמת יום כיפור. על אף המורל הנמוך שהביאה עמה, חיל-האוויר הצטייר במלחמה זאת כחומת המגן העיקרית. סטריאוטיפ הטייס הונצח בה כגיבור המושלם, שהוא גם ''קורבן גואל'', המוכן לסכן את נפשו ולהקריב את חייו למען מדינת ישראל.  

אחרי מלחמת יום הכיפורים  הטייסים פחות התהדרו בכנפיים. זה קרה בעיקר אצל הצעירים. אבל גם אם היתה הפוגה קלה בהערצה הציבורית כלפי טייסים, הם הצליחו לרכוש בחזרה את ההילה, בזכות  מבצעים מוצלחים כמו ''אנטבה" ו''תקיפת הכור בעיראק''. המבצעים האלו ניחנו בסגנון שהשווה לטייס הישראלי נופך הוליוודי.

כיום הצבא אינו יותר ערך-על בחברה הישראלית, ומותר לבקר אותו, כולל את חיל-האוויר. עדיין, הדימוי של טייס הקרב בציבור יותר טוב משל אנשי הצבא האחרים. כיום החברה היא אינדיבידואלית והטייס מבטא בדיוק את הערך הזה. אם מוסיפים לזה מרכיבים כמו תגובה מהירה, החלטיות, אומץ, אתגריות, שליטה עצמית ודיוק, מגיעים למסקנה שמדובר בדמות הגיבור הפופולרי.

שאלה מעניינת היא לאיזה כיוון תתפתח דמות הטייס בעתיד, שבו המלחמה תתנהל במידה רבה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים, אשר דורשים מאפיינים ומגזרי אוכלוסיה שונים.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי תעשיית הקולנוע היתה, מראשיתה, מקור תעסוקה חשוב לאנשי חילות האויר ברחבי תבל, לאחר שהשתחררו מהשירות הצבאי. הם השתלבו בתעשייה זאת בכל התחומים והדרגים. אנשים אלה הם שעיצבו את דמות ''טייס הקרב האבירי'' בתרבות הפופולרית.


מיתוס התעופה במדיה החזותית במדינת ישראל

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את התעופה כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים ''מודעות אוירית'' ו''תודעה אוירית''. ההבדל ביניהם הוא, בקצרה, הוא כמו ההבדל בין המושגים ''אמן'' ו''אומן''. 

המושג ''מודעות אוירית'' מסביר את ההתלהבות של יחידים מהמכונה המעופפת, המצטברת ליצירה עצמאית ופעילות וולונטרית של יצירת מסורות וסמלים בנושא. 

במעצמות המערב, כמו ארה''ב, אנגליה, וצרפת, המודעות האוירית שמה במרכז את האינדיבידואל העצמאי שמתעניין בתעופה. היא הדומיננטית ובהתאם לכך מעוצבת דמות הטייס כגיבור בודד, בעל נפש רגישה. הוא מפעיל מכונה מורכבת ביותר תוך תנועה פיזית מתמדת במציאות תלת-מימדית. הוא חווה חוויות, חי מראות ומקבל החלטות שאינן נחלת האדם הפשוט, שחי בסביבה דו-מימדית. טייס הקרב הוא לפיכך ''אמן''. 

המושג ''תודעה אוירית'' משמעותו שימוש מושכל בתעופה ליצירת זהות לאומית וחברתית מקיפה, ובהתאם לכך הטייס הוא חלק מהמערכת החברתית ואינו מטיל בה ספק. במלחמת העולם השניה היו ארבע מדינות שהשליטו את ''התודעה האווירית'', במה שניתן לכנות ''דיקטטורה אווירית''. מדינות אלה הן: גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, יפן הקיסרית וברית המועצות הקומוניסטית. מכיוון שבמדינות אלה הדגש בהכשרה היה על הכמות לעומת האיכות, התואר שמתאים לטייס בהן הוא ''אומן''.

בתווך נמצאות המדינות שאינן משתייכות באורח מובהק לאחד משני הגושים וביניהן ישראל, אשר יצרה תרבות תעופה ייחודית. מלבד היותו חלק ממיתוס וסאגת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם'', הדימויים אודות טייס הקרב הישראלי כגיבור על ניזונים גם מקשריה של ישראל עם ארצות הברית הם כוללים את התרבות הפופולרית האמריקנית, עם תרבות גיבורי העל שלה. בניגוד לדימוי ה''קאובוי'', הצרכים הבטחוניים תרמו גם לעיצוב דמות טייס קרב ישראלי בעל עמדות פוליטיות ואפוף ביקורת חברתית, בסרטים ובמציאות, כמו במקרה של יפתח ספקטור, שהפך לאחד מראשי המבקרים של מדיניות הביטחון הישראלית. 

אירועי תעופה אמריקניים אמיתיים במחצית המאה האחרונה השפיעו על החברה הישראלית, באמצעות הטלוויזיה אשר סיקרה אותן גם כאירועי מדיה בולטים ומרתקים. לדוגמא ''מלחמת המפרץ הראשונה'' שהתרחשה בשנים 1990-1991. במהלכה, סרטוני הפצצות מדויקות אמריקניות קיבלו זמן מסך ממושך מידי ערב. סרטי תעופה עלילתיים וביניהם ''אהבה בשחקים'' (1986), ממחישים את הקשר ההדוק בין חיל האויר האמריקאי לישראלי, בזכות הרקע החברתי והאידיאלים הדומים, השימוש במטוסים זהים והאימונים והיעדים המשותפים. 

הארוע התעופתי-טלויזיוני החשוב ביותר עד כה הוא הנחיתה הראשונה על הירח, ביולי 1969. כמו בכל העולם, גם בישראל עקבו בחרדה ובהתרגשות אחר מסעם המופלא של שלושת טייסי אפולו 11: כתבים נשלחו למרכז החלל של נאס''א, דיווחים שוטפים בטלוויזיה וברדיו סיקרו את המאורע מכל זווית אפשרית ופרשנים ומלומדים התווכחו בשאלת משמעותה ההיסטורית, המדעית והרוחנית של הנחיתה. האסטרונאוטים של אפולו 11 זכו למעמד של גיבורי תרבות בתקשורת המקומית ומוספים שלמים הוקדשו לקורותיהם. 

התרבות הפופולרית בארה''ב מחזקת מאד את מיתוס התעופה, אך במקביל גם את דימוי הטייס כאדם פרטי בעל צרכים אישיים. סאגת סרטי ''מלחמת הכוכבים'', שבה בולטת דמות הטייס כגיבור על,  ניתנת לניתוח כטקסט מקראי אודות הקרב הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, והרצון לשרוד בעזרת האל - ''הכוח''. יש מלומדים יהודים שמאתגרים את ההפרדה הרעיונית בין התרבות הפופולרית לחיים הדתיים, ומקשרים בין אפיזודות בסאגה לדת  ולהיסטוריה היהודית. הסאגה מאפשרת דיון ביקורתי מקומי בסוגיות שונות, כמו פמיניזם ומגדר, ממשל ומיעוטים, נפש ואישיות, איכות חיים וסביבה, ועוד. ל''מלחמת הכוכבים'' יש גם חשיבות מעשית בישראל מבחינה צבאית, כשם נרדף ללוחמה בחלל, וכמקור ללימוד אסטרטגיות צבאיות. 


סרטים עלילתיים בנושא טייס הקרב במדינת ישראל 

לעומת המקום הנרחב שיש לחיל האויר בחברה הישראלית, והספרים הרבים שנכתבו אודותיו, נעשו במדינה מעט סרטים עלילתיים אודות נושא טייס הקרב. בסרטים המעטים שנוצרו במדינת ישראל, האייקון הפך בהדרגה מלאומי לאישי, ובתווך גם חשוף לביקורת חברתית. 

הסרט ''סיניה'' (1961) הוא סרט תעופה עלילתי ייחודי בקולנוע הישראלי, שעלילתו מתרחשת במהלך מבצע סיני. כיכב בו טייס קרב ישראלי, יפתח ספקטור, שהושאל לסרט מחיל האויר ולימים הפך אחד מבכירי הטייסים והמפקדים שלו. הסרט נוצר כשהוא היה עדיין טייס צעיר. הוא מבוסס בקווים כלליים על אירוע אמיתי. ספקטור משחק בתפקיד עצמו כטייס ישראלי, שמטוס המיסטר שלו התרסק ליד מאהל בדואי בסיני. הוא מצליח להשתלט על מטוס פייפר מצרי, מתקן אותו במאהל וממריא עם התינוקת הבדואית הפצועה סיניה והאם שלה. המטוס מתרסק והטייס מת. סיניה נותרת בחיים ונאספת על ידי קצין ישראלי אחר, שנותר להמתין לחילוץ. דמותו של ספקטור מעניקה מימד מיתולוגי לסרט, כיוון שהוא מגלם את דמות הצבר האגדי.

הסרטים העלילתיים המוקדמים, כמו ''סיניה'' ו''שמונה בעקבות אחד'' (1964), מנציחים את מיתוס טייס הקרב כגיבור על מקומי. הסרטים המאוחרים הם ביקורתיים יותר. יש סרטי תעופה ישראלים שמשתמשים במיתוס זה על מנת להציג ביקורת כלפי המדיניות הלאומית, או ביקורת עצמית כלפי דמות הטייס האישית כגיבור על. בסרטי עלילה כמו ''דרך הנשר'' (1990) ו''העפיפונים של ארמנד'' (2011), דמות הטייס הגיבור כפופה לביקורת עצמית וחיצונית. 

דוגמא מהתקופה האחרונה היא הסרט "הרפתקה בשחקים'' (2019), שמשולבים בו קטעי תוכן חזותי ממוחשב. נער ונערה חובבי תעופה מוצאים גרוטאה של מטוס "מסרשמידט" של חיל האויר. יחד עם זקן מתבודד ומסתורי, שהיה מכונאי מטוסים במלחמת העצמאות. הם מחליטים לשפץ את המטוס ולהטיס אותו במפגן יום העצמאות. לאורך הסרט ניתן למצוא זיקה הדוקה לטייסת הקרב הראשונה של חיל-האוויר, אך דמויות משנה אנטגוניסטיות קומיות, שמציגות את השחצנות שמזוהה לעיתים עם מקצוע הטייס, מצליחות לשמור על הצביון הביקורתי. 

בין דמות הטייס כגיבור לאומי לבין הביקורת עליו נמצאת האישיות הפרטית. טייס הקרב הישראלי מהלך על חבל מתוח, אשר שזור ממקצועו  ומצפונו כאחד.  התוצאה, לרוב, מחדדת את הביקורת העצמית, שהיא גם כלי מרכזי ביכולתו לשפר את ביצועיו, במסגרת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם''. 


הסרט ''כל ממזר מלך" (1968)

הדיון בערכיות דמות הטייס עולה שלב נוסף בסרטו העלילתי של אורי זוהר ''כל ממזר מלך'' (1968), שאת התסריט עבורו כתב אלי תבור והפיק אברהם דשא. הסרט זכה להצלחה רבה. הסרט מוקדש לכוחות הבטחון שפעלו במלחמת ששת הימים. הוא היברידי, כיוון שהוא כולל קטעי קרבות דוקומנטריים ארוכים. ההיברידיות היא גם אמצעי אמנותי להמחשת המסר העיקרי של הסרט, כמו שיתואר להלן. זה סרט שניתן להבנה וניתוח מלא כסרט תעופתי, כיוון שהפרוטגוניסט מייצג את דמות הטייס כגיבור על, למרות שהוא טייס פרטי, שפועל ממניעים אישיים. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של אייבי נתן וטיסת השלום שלו. 

את הסרט מרכיבים שלושה צירים עלילתיים: הציר הראשון עוסק בטייס השלום רפי כהן (עודד קוטלר) שדמותו מעוצבת על פי אייבי נתן. הציר השני עוסק בדמות חברו יהורם (יהורם גאון) שהופך ללוחם אמיץ במלחמה. הציר השלישי עוסק בעיתונאי אמריקני, רוי המינגס (וויליאם ברגר), שבא לסקר את  המלחמה המתקרבת  יחד עם רעייתו איילין (פייר אנג'לי). 

אייבי נתן, בעל מסעדה ופעיל שלום, המריא באופן פרטי במטוס פרטי קל למצרים בפברואר 1966, בנסיון לשוחח עם נאצר. הסרט מעניק לטיסה משמעות אנושית וייצוגית שחורגת מהארוע האזוטרי. הוא מוכתר בו כאייקון חלופי לטייס גיבור העל. משפט מפתח בסוף הסרט הוא: ''אם אתה רוצה לחיות - תלמד לטוס''. 

הסרט מתחיל בשיירת מכוניות קטנה, שבה במכונית המובילה נוהג יהורם, כשלצידו יושב רפי. יחד עימם במכונית נמצאת האלמנה איילין. הם נוסעים לשדה התעופה בלוד. השיירה עוברת בין המטוסים, חונה ומעלה למטוס נוסעים גדול ארון מתים עטוף דגל ארצות הברית, שבו גופת רוי המינגס. באותה התקופה נחשבו שדה התעופה והתחבורה האוירית כביטוי נוסף של העליונות האוירית הישראלית. הסצנה מבשרת את המציאות בימינו, שבה הטיסה במטוסי נוסעים הפכה להמונית ומייגעת. 

לאחר מכן מתחיל הנרטיב הכרונולוגי, שנפתח בתאור שמקליט המינגס, של המצב בארץ ערב המלחמה: ''ישראל היא אסופה שיטתית ומבולגנת של פרדוקסים, שאיכשהו יש בה איזשהו היגיון, שאי אפשר להסביר. כל מה שתגיד על הישראלים ההיפך הוא הנכון.'' דבריו נשמעים על רקע תמונת מטוס אל-על מבהיק, שממריא עם ארון המתים שלו. 

המימד המיסטי-דתי משתלב, כאשר רפי מוביל שבעה מפגינים, הצועדים לירושלים למען השלום. הם אומרים להמינגס שאם הפוליטיקאים לא הביאו שלום, אולי רפי יצליח. יהורם אומר שהאומץ של רפי נובע מיאוש. הוא פעם הציל את חיי רפי במסיבת גג, שבה הוא הלך על המעקה כדי לעשות רושם על בחורה וכמעט נפל לתהום. הסיפור מסופר על רקע סצנה בפלאש בק, של יהורם הצנחן וחבריו צונחים ממטוס צבאי גדול. יהורם מספר כי הצניחה היא הדבר הטוב ביותר בעולם, אך לצאת מהמטוס זה מפחיד. 

המינגס מגלה את שאיפת המלחמה הקולקטיבית של הערבים. רואים בפלאשבק את הארוע שבו רפי הלך על מעקה הגג, מסופר שוב על יד רפי בעצמו, לאיילין שעימה הוא מפתח רומן. ברפי יש יצר הרס עצמי. יתכן והוא מעוניין להיות ''קורבן גואל''. גם הדיאלקטיקה הארצית, ששיאה הוא רעיון האהבה, היא חסרת יכולת לפתור את בעיותיו.  

המינגס מתרעם על כך שיהורם נהגו לקח חיילת כטרמפיסטית, אך יהורם אומר שהוא ''חופשי כמו ציפור'' ועובד בשביל לחיות. המינגס חוזר על המשפט כשהוא מקליט את חוויות היום. התסבוכת הרומנטית מתרחבת עם הקשר של יהורם ואיילין. 

המינגס מקבל טלפון מרפי שמעוניין לשוחח עימו על טיסה חוזרת למצרים. רפי מספר להמינגס כי הוא טס לא בגלל מה שהוא, שהוא חסר משמעות מבחינתו,  אלא למרות מי שהוא. 

רפי מספר להמינגס על הטיסה למצרים. סצנת הטיסה מופיעה במלואה: הכנות להמראה, טיסה, התגובות הספונטניות בציבור. לרגע חוזרים לשניהם כשהם בדיסקוטק. המינגס מנסה להבין את הארוע כ''נס''. רפי עונה לו שאם הוא רוצה להבין, ''עליו לטוס''. לאחר מכן: נחיתה באל עריש, חיילים מצרים מקיפים את רפי שאומר שרוצה לדבר עם נאצר על שלום, שיחה עם המושל המצרי על הזכויות של עם ישראל על ארץ ישראל, הטיסה חזרה לתל אביב, קבלת הפנים, ההמונית והדימיונית בחלקה, לגיבור שנישא על כפיים.

לאחר השיחה בין המינגס לרפי, שומעים מתוך הדיסקוטק קריין רדיו, שמספר על כפר שדרקון מאיים על תושביו. משום מקום מגיע גיבור במטרה להרוג אותו ומצליח באמצעות חרב נייר. בתפנית טראגית, תושבי הכפר הורגים את הגיבור, כיוון שאין להם צורך יותר בו. ''מסע הגיבור'' האמיתי אינו נעשה על ידי מי ששואף להיות גיבור, אלא מעוצב בדיעבד על ידי ההמונים. 

יהורם מקבל צו קריאה. המלחמה מתחילה, בסצנות דוקומנטריות ממושכות, אשר מנציחות את הארועים ההיסטוריים. למרות שהן נראות לכאורה בלתי שייכות לעלילה, הן מבטאות בהצלחה את המסר הסימבולי של הסרט. הטנקים נכנסים לפעולה, בסצנת קרב של כיבוש פתחת רפיח. ציפור קטנה שעומדת על ענף רועד ברוח משולבת בין הקטעים. פס הקול העלילתי מתחלף בקולות ממכשירי הקשר הצבאיים. מראות הטנקים משולבים במראות הלוחמים הנלחמים והפצועים, בעיקר בסיפור הגבורה של הלוחם יוסי, שהוא השיא הדרמטי של הסרט. למרות שבסצנות המלחמה לא מופיע חיל האויר, הדבר אינו גורע מהילת הניצחון שלו.

בסןף הסרט, בשש אחרי המלחמה, המינגס עולה בטעות על שדה מוקשים.  למרות האזהרות של רפי, הוא דורך על  מוקש ונהרג. לפני מותו מהדהד במוחו המשפט של רפי: ''אתה רוצה להבין? תטוס!'' לאחר מכן נשמעת הקלטה שלו מראשית הסרט על המצב בישראל. זאת על רקע מטוס הנוסעים שממריא עם ארון המתים. בסצנה האחרונה, יהורם ורפי נפרדים בטרמינל. 

''כל ממזר מלך'' מציב מראה מול החברה הישראלית של ערב מלחמת ששת הימים. הוא מציג מתאם מרתק בין רוח התקופה לדמות הטייס האינדיבידואל. הסרט חוקר את תודעת התעופה לעומת מודעות התעופה. מצב התודעה הראשון הוא של רפי, שרואה בתעופה את חזות הכול. השני הוא של המינגס, שרואה בתעופה מודעות בלתי מחייבת. יהורם מציג את דמות הביניים הביקורתית.

במקביל, הסרט חוקר שני סוגי דיאלקטיקות: אופקית ואנכית. הדיאלקטיקה האופקית מחפשת, מתוך הרגל קיומי, אחר מה שמצוי על פני השטח, את הארצי. הדיאלקטיקה האנכית שואפת, מתוך שורת הנחות אידאיות, כלפי מעלה, אל הנשגב. יש בסרט סצנות אישיות שמבליטות את הפער בין שני סוגי הדיאלקטיקות. לדוגמא, איילין, שמתוארת כחסרת זהות לאומית אמיתית, מנהלת מערכות יחסים עם שלושת הגברים. ניתן להגדיר את הסצנות האישיות גם כ''טרומיות'' ומציגות משך זמן בלתי מובחן. לעומתן, סצנות התעופה והמלחמה הן ''סימבוליות'', כיוון שהן מציגות מודעות וסדר. 

הסרט עורך דה-קונסטרוקציה למציאות הישראלית. הוא מפרק ומאתגר את המבנה הסטרוקטורלי שעליו מתבססת המדינה. הסרט מתבהר כמאדיר את מיתוס התעופה, המאפשרת לכל אדם בהירות רוחנית עצמאית ובלתי תלויה, בלי קשר לסטריאוטיפ טייס הקרב האבירי. 



18.5.2021

מיתוס, פורמליזם וסמיוטיקה


המיתוסים הם תופעה תרבותית אוניברסלית ומעניינת. הם קיימים משחר הציביליזציות, וכנראה בעלי כושר ההתמדה הרב ביותר, בדומה לדתות החשובות. כל תרבות יצרה דימויים מיתיים, מה שמצביע על כך שהמיתוס הוא מרכיב בסיסי בהבעה האנושית. למרות שהתרבות המערבית מוגדרת בדרך כלל כמדעית וחילונית, היא כוללת גם תכנים מיתיים פעילים רבים. יש סמלים ארכיטיפיים רבים, אשר המאמינים סוברים כי מקורם הוא אלוהי. לדוגמא, ציפור עשויה להיות ה''מבשר'', מקום גבוה עשוי להיות ''מקום ההתגלות'', ועץ ענק ''עץ החיים''.

המקורות המיתולוגיים הם מרכזיים לסמיוטיקה, שהיא התחום המקצועי של עיסוק בשפת הסימנים - הבסיס לעיצוב  מותגים. באגדות המיתולוגיה הכל אפשרי. זאת גם התחושה שמנסה להנחיל משווק של כמעט כל מוצר.  השיווק הוא תמהיל של מוצרים, שירותים ורעיונות. המשווק  מבקש תוצאות ברות מדידה, כתשובה לחיפוש של כל צרכן אחר משמעות בחיים המודרניים. 

עבור הסמיוטיקאי, כל חפץ פשוט עשוי להיות בעל משמעות סמלית. סמלים כאלה הם, לדוגמא, הסיגר של זיגמונד  פרויד, מקל ההליכה של צ'רלי צ'פלין, והכפפה של מייקל ג'קסון. הסמלים ניתנים לסחר חליפין בשוק החופשי. למרות זאת, הם ניחנים בריבוי משמעות, ומה שלאדם אחד הוא בגדר ''מציאות'', עבור השני הוא בגדר ''דימיון''. סחר החליפין מתנהל על פי כללי משחק ברורים. נחלת הסמלים היא לעולם נעלה יותר מאשר נחלת המוצרים, ותמיד יש מוצר שצמוד לסמל, אחרת אין תוקף לסמל. המטוס הפך בידי אמני התעמולה לחפץ בעל משמעות סמלית מהמעלה העליונה. 

בני האדם חיים על פי הסיפורים שהם שומעים וחווים במהלך חייהם. הסיפורים האלה ספוגים בסמלים ומיתוסים נפוצים, וכורכים חידות ותשובות. הם מציגים את האתוס האנושי, וגם הפרסומות מציגות זאת. העלילה הקולנועית היא ביטוי לכך. הסיפור הקולנועי או הפירסומי הוא רב מימדי, ומשולב במערכת סמלים תואמים, שנובעים מהתנהגות, מיתוס, מסורת וכדומה, בחיי הצופים והצרכנים. לצורך יצירת נרטיב משולב בכל התרבות הפופולרית.

כיוון שהמיתוסים מבטאים ערכים תרבותיים מרכזיים, הם מופיעים בכל ערוצי התקשורת והתרבות, ההמוניים והאליטיסטים כאחד. המיתוסים קיימים בעולם הפירסום, התעמולה וגם בעולם הסרטים. הקולנוע הוא מקום בו רווח השימוש במיתוסים, ושילוב מיתוסים בסרטים עלילתיים הוא תופעה מרכזית. סרט הקולנוע בשיטת האולפן ההוליוודי הוא מוצר, ששותפים ליצירתו אנשים רבים מאד בתהליך ההפקה. מכאן, בדומה למיתוס, הוא פונה למכנה משותף רחב ככל האפשר. 

במאה העשרים, ככל שהחברה האנושית הפכה להיות מודרנית, טכנולוגית ומורכבת יותר, כך גבר הצורך בשימוש במיתוסים בתרבות הפופולרית, לצורך הגדרת תפקידו של כל אדם בהמון. הקולנוע הוא חיבור בין מציאות ודמיון, ומציע מרחב מעבר ביניהם. הוא אמנות טוטאלית, שמשלבת תחומי אמנות רבים, וגם כוכבי קולנוע רבים הפכו להיות מודלים לחיקוי. גיבורי סרטים  משתייכים לקטגוריית ''גיבור העל'', שהוא אחד הארכיטיפים החשובים ביותר בתרבות האנושית. הם בצמרת יחד עם ארכיטיפ ה''משפחה'' בהגדרה המורחבת שלה, כקבוצת אנשים בעלת קשרים הדוקים.

השינוי הססמי במבנים הפוליטיים באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה הצמיח את התנועות והמשטרים הפשיסטיים, שנבנו על עקרונות המודרניות המיתית. המודרניות המיתית התבססה על שאיפה לטכנולוגיה מתקדמת, תוך שימוש באמונה והתניות ארכיטיפיות לצורך יישומה, במקום בשכל הנאור. השאיפה לסדר מיתי פשיסטי התפתחה במלחמה. ארועי המלחמה, נפילת שושלות השלטון ותהפוכות הפוליטיות היו התוצאה הגלויה ביותר של שבר בסדר הישן, והצמיחו את הפאשיזם.

הוגה דעות גרמני משפיע היה ארנסט יונגר. יונגר, החייל הקרבי המעוטר שהפך לפילוסוף משפיע על התנועה הנאצית, זיהה בבירור את הזעזועים סביבו, והטיף למציאות אזרחית חדשה, שתיקח דוגמא מהמלחמה. יונגר תיאר את המלחמה במונחים היגיינים: המלחמה היא מטרה בפני עצמה, היא המצב הקיומי האידיאלי. המלחמה יצרה סוג חדש של בן אנוש, גזע לוחמים חדש שאימץ אתוס של גבריות צבאית, משמעת, כוח וגבורה, ומיזוג של אדם ומכונה. החיים האזרחיים הם המשך של המלחמה בדרכים אחרות. הלוחמה הטכנולוגית והפוליטית ממשיכה בהם, ועימה מתעצם גם החישול האנושי. 

הסמל המובהק של המודרניזם  הטוטליטרי המיתי בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפאשיסטית היה המטוס. הסמלים והמטאפורות הלשוניים שקשורים לשיח התעופתי, תפישתו ופירושו, הם רבים, והמקורות שעליהם אפשר להסתמך בהקשר זה הם רבים מאד. הם כוללים אירועים תרבותיים חשובים, יצירות אמנות, ספרים, מגזינים, מוצרי תעמולה, ועוד. לא התעופה כשלעצמה, אלא הקשריה, לא הטייס כשלעצמו אלא הקונספציות שכרוכות בו, היו במוקד תשומת הלב. הם שימשו כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר.

סדר היום החברתי, שהיה במוקד תשומת הלב במשטרים פאשיסטים, מתבהר באמצעות הנרטיב של גיבורי התעופה, ובאמצעות החזון של האדם החדש שהפאשיזם ניסה להפוך למציאות באמצעות מהפכה אנתרופולוגית. דמויות הגיבורים היו מודלים ואבות טיפוס שהאזרחים נדרשו להשתמש בהם על מנת לעצב את חייהם. הנורמות והערכים שהמדיה  פירסמה כמגולמים באותם גיבורים חילחלו למציאות החברתית, והעולם הובן בהתאם למירשם.

המטוס והטייס היו טוטמים, במלוא מובן המילה של אייקונים בעלי מאפיינים ארכיטיפיים. הם שיקפו את השאיפה לסדר, והם היו התגלמות המודרניות. ההדדיות הרוחנית בין הפאשיזם לתעופה היתה חד משמעית. היא יצרה מודרניות מיתית, מנוגדת למודרניות הליברלית

תפישת עולם זאת מתאימה לסגנון הסרט הפורמליסטי, שבהם הבמאים מעוניינים לבטא באופן סובייקטיבי לא מוצנע את חוויות המציאות שלהם, ולא את האופן שבו אחרים תופסים אותה. בסרטים פורמליסטים אפשר למצוא דרגה גבוהה של מניפולציה, של עיצוב מחדש של המציאות. הקולנוע הפורמליסטי נוטה להדגיש את הצורה, הטכניקה וסגנון הביטוי.

קיימת הקבלה בין שיווק דמויות במטרה שיהפכו לידוענים, לבין שיווק מדינות במטרה שיהפכו אטרקטיביות יותר בקהילה הבינלאומית. בנקודת המשיק, הדימוי של מנהיגים פוליטיים הוא תוצאה של השקעה מקצועית אינטנסיבית, שנמדדת על פי תחום שיווק מוצרי הצריכה כמותגים.  היטלר היה אייקון בקהילה הבינלאומית, וכמוהו גם גרמניה הנאצית, שהפכה למותג.  המדינה כמותג מתקיימת לצרכי מדיניות פנים ומדיניות חוץ.

רולאן בארת, מאבות תורת הסמיוטיקה, בחן דימויים דרך ניתוח המסרים שהם מכילים, כדי לדעת באיזו מידה דימויים חזותיים יוצרים תמונת עולם אידיאולוגית. מושגים מרכזיים בניתוח הם ה''מסמן'' וה''מסומן''. ה''מסמן'' הוא מה שאנחנו רואים, שומעים, חשים. ה''מסומן'' הוא המשמעות שנפיק מהמסמן. לדוגמא, הצילום נתפס לנו כמציאות, אולם יש בו הבנייה אידיאולוגית תרבותית. צילום חייל מצוחצח ממוצא מקומי, על רקע דגל המעצמה הקולוניאלית של ארצו, משקף נאמנות וזהות שלו אשר יתכן ואינם קיימים בפועל. 


15.3.2021

הזהות הרוסית החדשה-ישנה


לאחר מלחמת האזרחים, ובעקבות השינוי בסדר העדיפויות הסובייטי לעבר סוציאליזם בארץ אחת, רוסיה הפכה למדינה לאומנית. מיתוס ה''קורבן וגאולה'' היה הנרטיב השלטוני שפתר את בעיה חברתית של הגדרת משמעות הלאומיות. אפשר לראות דוגמאות לכך בסרטיו של סרגיי אייזנשטיין, ''איוון האיום'' ו''אלכסנדר נייבסקי''.

הזהות הרוסית של פטריוטיזם על הנרטיב בין קורבן לגאולה, הסתבכה עם הטיהורים הסטאליניסטים בשנות ה-1930, שהפכו הפך את הגיבורים הפטריוטים לפושעים. 

בתקופת חרושצ'וב שוב התהפכו היוצרות, והבוגד הפך לפטריוט. נוצר זיגזג, שגם חרושצ'וב לא עמד בו, בעקבות מהומות שהתחוללו מהומות במדינות החסות, ולדוגמא המהומות בוורשה, והוא נאלץ לשמר את המנגנון הישן.

בתקופת ברז'נייב הפטריוטיזם המשיך לשלוט, באמצעות מיתוס מלחמת העולם השניה, ''המלחמה הפטריוטית הגדולה'', אשר החליפה את ''מהפכת אוקטובר''. נרטיב זה התערבב עם הסטאליניזם, ועקב כך גם עם הפשע, כי השאלה ''מהי גבורה''? הפכה לשאלה ''מהו מוסר''? לדוגמא, הסרט ''נעורי איוואן'', שעוסק בילד במלחמה שמקריב עצמו מתוך השחתה מוסרית.

למרות כל השאלות על מוסר לא נעשו ברוסיה עדיין סרטי פשע. בשנים אלה הפטריוטיזם והפשע התערבבו בתודעת הציבור, אך האידיאל הקומוניסטי שלט.

גורבאצ'וב, ששלט בברה''מ בשנים 1987-1991, רצה בניין חדש, של קומוניזם דמוקרטי, עם המנגנונים הישנים. בתקופה זאת, שמכונה ה''גלאסנוסט'', הכל קרס. המשמעת הקומוניסטית התרופפה, והתחילה תקופה של אי וודאות שלטונית. האנרכיה השלטונית נבעה בעיקר מחוסר יכולת משטר זה להתמודד עם תופעת הגניבות ממפעלים ציבוריים, אך גם מפערים כלכליים שנוצרו לטובת מדינות חבר העמים הליברליות לעומת רוסיה בעלת הכלכלה הנוקשה, ומהגירה מסיבית לרוסיה של אוכלוסיות ממדינות אלה, אשר  יצרה עומס יתר על המערכת. 

בשנת 1991 מנגנוני הכלכלה שותקו, עקב כישלון ה''פרסטרויקה'', שהייתה הרפורמה הכלכלית שגורבאצ'וב ניסה לחולל במקביל לרפורמה הדמוקרטית. האזרחים חדלו לקבל משכורות במשך חודשים רבים, והתחולל המשבר הלאומי הגדול, אנרכיה שבעקבותיה התחיל גל ההגירה הגדול של יהודי רוסיה למדינת ישראל. המשבר לא עבר לרפובליקות הסובייטיות, כמו בלארוס, שהייתה להן זהות לאומית עשירה, שלא היתה לרוסיה.

ברית המועצות קרסה בשנת 1991, לאחר שהשמרנים נכשלו בהפיכה צבאית נגד האגף הדמוקרטי במפלגה הקומוניסטית. 

פוטין עלה לשלטון ברוסיה בתמיכת השמרנים לאחר קריסת ברית המועצות, כשהתברר כי הקומוניזם הדמוקרטי נוסח גורבאצ'וב וילצין לא מחזיק מעמד. פוטין, בעל עבר בק.ג.ב, חיזק את מנגנוני השלטון הותיקים שהצמיחו אותו, ומיחזר את הפטריוטיזם באמצעות פולחן מלחמת העולם השניה. מצד אחד, נלחמים בגרמנים, מצד שני מתגוננים נגד הסטאליניזם, שגרם לכל כך הרבה קורבנות מיותרים. שלטון פוטין דומה לסטאליניזם בעיני הרוסים, והדבר גורם להם תחושת תסכול. 

סיבה חשובה עוד הרבה יותר לאובדן הדרך של הרוסים היא המעבר החד בתקופת פוטין מאידיאולוגיה וכלכלה קומוניסטית קנאית לכלכלה קפיטליסטית קיצונית, שהצמיחה אוליגרכים מקורבים לשלטון, ויצרה פער מעמדות קיצוני.  תחושת חוסר הישע מוצאת את ביטויה בסרטי החיילים הרוסים אשר הפכו לגנגסטרים, אשר משקפים את המתרחש בחברה הרוסית.

בעשור הפוסט-סובייטי הראשון צפו יוצרי סרטים רוסיים כיצד הקהל הרב, המוניטין הבינלאומי שלהם, וסמכותם התרבותית, מתכווצים וכמעט נעלמים. הסרטים הרוסיים שהשיגו הצלחה מסחרית משמעותית בתקופה זאת הם בודדים, ולכן הם משמעותיים גם כסמנים של שינוי חברתי. ביניהם בולטים במיוחד 2 הסרטים העוקבים של אלכסיי באלאבנוב, ''אח'' [1997] ו''אח - 2'' [2000]. אלה הם מותחני פשע, שמתרחשים בסנט פטרבורג. הזהות הגברית היא מרכיב מרכזי בסרטים אלה, והיא משלבת נאמנות פטריוטית ומשפחתית כחיפוי לעיסוק בפשע ובגנגסטריזם.

הגיבור, דנילה, הוא חיל משוחרר צעיר ותמים, אשר מגיע לעיר הגדולה בעקבות אחיו, שהפך למחסל מקצועי, ורותם אותו לקחת חלק בפשעיו. העלילה עוקבת אחרי לבטיו והתפתחותו של דנילה במסלול ההתבגרות, שהוא גם מסלול ההתקדמות בעולם הפשע. בין היתר, מתואר המתח בין שורשיו העממיים לתרבות העירונית האליטיסטית, שהוא מעריץ, אך יודע שלעולם לא יהיה חלק ממנה. דנילה הוא אביר אותנטי, אך אינו שייך למסורת הרוסית ההרואית, בשל כשליו החברתיים השונים.

ניגוד זה הוא המקור לפופולריות העצומה של סרגיי בודרוב, השחקן בעל פני הילד ששיחק בתפקיד דנילה. הוא הנער המחונך מהפרובינציות שמנצח את הרוסיות החדשה, אבל אף פעם לא בוגד בעיקרון הנאמנות למשפחה והלאום. הוא אינו דמות רומנטית אלא מחושבת, ומטרתה העיקרית של האינטראקציה הרומנטית המרוחקת שלו עם נשים היא בדרך כלל מקלט - מקום לנוח ולהסתתר כמה ימים מהפושעים שרודפים אחריו כל הזמן. פניו של דנילה מאירות רק כאשר הוא מברך את אחיו. תחושת ה"אח" שהוא יוצר בצופים היא מקור הפופולריות של בודרוב.

דנילה מרחיב את עקרונותיו הבסיסיים לתחום עיסוקו: הבחור מחסל את הרעים בלי למצמץ, בין אם הם לכאורה טרוריסטים צ'צ'נים, מנהלי קולנוע אליטיסטים, רוצחים שכורים או סוחרי סמים. הוא שומר על המילה שלו, יוצר את כלי הנשק שלו יש מאין, ודוחה את כספם של חזירים קפיטליסטים אמריקאים. דנילה מעולם לא קובע את מעשיו או כוונותיו, ומציית לבכירים ממנו. עם זאת הוא שואל שאלות במצבים שבהם הוא חש צורך בכך.

בסרט ''אח - 2'' מונולוג המפתח של דנילה, שעליו הגיבו הצופים בהתלהבות, הוא זה: ''תגיד לי, אמריקאי, מהו כוח? האם זה באמת כסף? אח שלי אומר כי כסף הוא כוח, ויש לך הרבה כסף, אבל מה!? אני חושב שהכוח בא מן הזכות [פרבדה]. מי שדובר אמת הוא מי שחזק יותר. הנה אתה רימית מישהו, עשית ערימה של כסף, ומה יוצא לך מזה - אתה הופך להיות חזק יותר? לא! אתה לא. כי אתה לא בצד הצדק. מי שרימית, הוא שצודק, לכן הוא חזק יותר. כן!?''

המוסריות של דנילה משולבת בלאומניות, אנטי-אמריקאית או אחרת. יש קשר בין דנילה ותפקידו כהתגלמות העוצמה והצדק ותפקידו כ"לאומי". סיסמאות בשבח הגבורה הרוסית יוצאות מפיו שוב ושוב, בשורות כמו: "הרוסים בזמן מלחמה לא נוטשים את עמיתיהם", "הרוסים לא נכנעים ", או "האם אתם כנופיה? - לא, אנחנו רוסים!" בסצנה האחרונה של הסרט, דנילה עוזב את סנט פטרסבורג לצלילי שיר בביצוע מקהלת ילדים רוסית.

עם זאת, העלילה היא בסגנון הוליוודי, עם שאיפות מסחריות. ''אח - 2'', בפרט, הוא שובר הקופות המרכזי בעידן הפוסט-סובייטי, והוא בעת ובעונה אחת מתנגד ונכנע לדומיננטיות העולמית של התרבות הפופולרית האמריקנית.

הגבריות הלאומית הנ''ל נתמכת גם על ידי הנוסטלגיה ל''משפחה הנפלאה'', שהייתה נרטיב מרכזי ברטוריקה הסובייטית בשנות ה-1930. זאת גם הזיקה ל''אבות הצבאיים'', כמו בסרטו של מיכאלקוב ''שמש בוגדנית''. המטאפורה של "משפחה גדולה", שמאוחדת על ידי קוד מוסרי מסוים, היא תחליף לקשרים, הערכים התרבותיים, והנאמנויות ללא תנאים למדינה שכבר לא קיימת. אבל הכמיהה לקהילה נשארת, וכך גם הכמיהה לדימוי לאומי הרואי שמסוגל להתגונן מאיומים זרים. האחים הנאמנים נועדו להרגיע את הכמיהה. הם בני גיבורים, אשר סמכותם התרבותית ומגנטיותם המינית נובעת מנאמנותם לקוד מוסרי גברי, שמשווה פטריוטיזם עם נאמנות ילדותית ואחווה. בגבריותם האמפתית ולעתים קרובות קסנופוביות, גיבורי הסרטים הללו גם מעידים על עומק חוסר הביטחון של היוצרים שלהם בכוח לאומי ובפולחן האומה, בתעשיית הקולנוע שהם מייצגים.

על אף הכוחות הפועלים בחברה הרוסית בימינו על בסיס הנרטיב של ''קורבן וגאולה'', שהפכו בסרטים לנרטיב של ''חייל ופושע'', הרי שיסודות התרבות והלאומיות הרוסית בכלל, הם עמוקים הרבה יותר. קיימת כוחנות מובנית בחברה הרוסית כתוצאה מחשיבות הצבא במערכת השלטון. הנרטיב האמיתי ברוסיה הוא מזרח - מערב. לרוסיה יש פנים כפולות, של יאנוס אל המלחמה. הדואליזם נפתר באמצעות אידיאות גבוהות, אבסולוטיות, שהן לב התרבות הרוסית, כמו המשטר האבסולוטי שאופייני לה. הנרטיב ''גיבור - פושע'' הוא שולי יחסית בתרבות זאת, כי הוא עלול ליצור סטריאוטיפים מסוכנים. לייב טולסטוי ו''מלחמה ושלום'', דוסטויבסקי ב''האחים קרמזוב'', ובוריס פסטרנק ב''דוקטור ז'יוואגו'' הם אופייניים הרבה יותר. 

המכנה המשותף האבסולוטי משתקף גם בהגדרתה של ברית המועצות כ''דיקטטורה של התעופה''. מושג זה מציין האדרה של התעופה על כל היבטיה, עד לדרגת סמל לאומי ואמצעי שלטוני ראשי, במטרה לחפות על כשלים כלכליים וחברתיים.

האידיאולוג שפוטין מזוהה עימו, אלכסנדר דוגין, הוא אולטרא-לאומני, גיאופוליטיקן עם חזון של אירופה-אסיה שנמצאת תחת הגמוניה רוסית. 

הצורך ברוסיה יציבה כחיץ בין סין למערב, יחד עם התיאבון הרוסי לפעילות צבאית, הם בין המאפיינים העיקריים של יחסי החוץ הבינלאומיים בימינו. 

המאמץ להכיל את הניגודים קיים גם בתרבות הרוסית העממית, ולדוגמא במושג ''הדוב הרוסי'' . אדרת הדוב הפרושה מימין לשמאל מזכירה בצורתה את מפת רוסיה ממזרח למערב, ותכונות הדוב מתאימות לתנאי האקלים הקר והמציאות הקשה. 

הדוב הרוסי הוא דמות האנשה של רוסיה. השימוש הראשון בדוב הרוסי כהאנשה למדינה הרוסית נעשה עוד ב-1539, כסמל לא-רשמי למדינה הרוסית.

ההשוואה בין המדינה הרוסית לדוב הייתה נפוצה מאוד במדינות המערב ובעיקר על ידי בריטניה, כשההשוואה נועדה לתאר את רוסיה כ"מדינה ענקית, מסורבלת וחזקה". הרוסים עצמם עשו שימוש בדב הרוסי כדימוי למדינה מתחילת המאה ה-20, והדוב מופיע רבות באגדות עם ובשירי פולקלור. כך למשל סמל אולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980 היה מישקה הדוב.

לאחר התפרקות ברית המועצות, הונחה הצעה בפני הבית העליון בפרלמנט, הסובייט העליון של רוסיה, להפוך את הדוב לסמל רוסיה, כיוון שרוסיה מעלה בקרב מדינות העולם אסוציאציות לדוב החום, אך ההצעה לא זכתה לתמיכה רבה ולבסוף התקבל העיט הדו-ראשי ה"צארי" כסמל המדינה.

מאוחר יותר הפך הדוב לסמלה של המפלגה הגדולה ביותר ברוסיה - ''רוסיה המאוחדת'' שבשליטת פוטין.

כמה רפובליקות  ומחוזות של רוסיה אף אימצו את הדוב כסמל הרשמי. אוהדי נבחרת רוסיה בכדורגל מניפים לא פעם בעת משחקים גדולים את דגל רוסיה ובמרכזו ראש דוב חום, שהפך לסמל הנבחרת.

הדב הרוסי אף עמד במרכז הדיונים לביצוע רפורמה ומודרניזציה ברוסיה כדי להפוך את הדימוי של רוסיה למושך יותר ותוקפני פחות.

ארכיטיפ הדוב הרוסי מזוהה ברוסיה בעיקר עם החייל המקומי בעת מלחמה, בעת שלום עם הספורט המקומי, ובעיני העולם עם המיליטנטיות הרוסית. קל להבין זאת באמצעות מצגת תמונות נרחבת של ארכיטיפ זה, שערוכה על פי המאפיינים הרבים של השימוש בו.

16.1.2021

שִׁירִים סִינִיִּים וְסֶנִילִיִּים דַּף ג'


כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד קָטָן

הָיִיתִי שָׂמֵחַ בִּמְיֻחָד

כָּל מוֹצָאֵי שַׁבָּת


קִבַּלְתִּי מֵאַבָּא פְּרוּטָה

וְהָלַכְתִּי לַקִּיּוֹסְק בַּפִּנָּה

לִקְנוֹת חֲצִי מָנָה


יְלָדִים רַבִּים צָבְאוּ

עַל הַחֲנוּת הַקְּטַנָּה

לְפָלָאפֶל קַבָּלַת הַתּוֹרָה

בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה

שֶׁנִּמְשְׁכָה תְּקוּפָה אֲרֻכָּה

הָעִיר הֻפְצְצָה לַעֲיֵפָה


הַתּוֹשָׁבִים בָּרְחוּ בְּבֶהָלָה

וְהַשְּׁכוּנָה נוֹתְרָה רֵיקָה

בְּלִי נֶפֶשׁ חַיָּה


חוּץ מִמֶּנִּי וְהָאַשְׁפָּה

קִּירוֹת מְּכֻסִּים בְּמִשְׁקָע

וְלַפִּיד הַזִּכָּרוֹן בָּאֲרֻבָּה

כְּשֶׁבָּרוּךְ גּוֹלְדְשְׁטֵין רָצַח

הַמְּפַקֵּחַ לֹא נִטְרַד

וְעָצַם אֶת עֵינָיו


הַכֹּל הִמְשִׁיךְ לְהִתְנַהֵל

כְּאִלּוּ אֵין מְנַהֵל

וְעַכְשָׁו הַכֹּל בְּסֵדֶר


אֶצְלִי הַשָּׁעוֹן צִלְצֵל

קָרָא לִי לְהִתְעוֹרֵר

וְלַחְפֹּר לְעַצְמִי בּוּנְקֶר

מֵעַל הַדִּירָה שֶׁלִּי

הָיוּ סַנְדְּלָרִיָּה וּמִסְפָּרָה

שֶׁיָּצְרוּ חֵלֶק מֵהַתְּמוּנָה


קָשֶׁה לִי לְהָבִין

כֵּיצַד הֵם מָצְאוּ

בָּרְחוֹב הַזֶּה פַּרְנָסָה


הַרְבֵּה דְּבָרִים קוֹרִים

בֵּין הַמִּדְרָכָה לַכְּנִיסָה

לַחֲנוּת קְטַנָּה וּמַטְרִיפָה

לְאַחַר שְרַבִּין נִרְצַח 

שָׁלַפְתִּי אֶת הַפִּנְקָס

וְהִתְחַלְתִּי לְצַיֵּר מֵחָדָשׁ


הִדְהֲדוּ שׁוּב בְּרֹאשִׁי

רַעְיוֹנוֹת מֵימֵי עֲבָרִי

שֶׁנּוֹצְרוּ עוֹד בְּיַלְדוּתִי


הַכֹּל הוֹבִיל לַתּוֹבָנָה

שֶׁל דְּמוּת הָאָדָם

בְּמַפַּת יִשְׂרָאֵל הַשְּׁלֵמָה

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַקּוֹרוֹנָה

פָּרְצָה מִשְּׁתֵּי סִבּוֹת

שׁוֹנוֹת אַחַת מֵרְעוּתָהּ


הָרִאשׁוֹנָה הִיא הַתַּקָּלָה

שֶׁגָּרְמָה אֲסוֹנוֹת תְּעוּפָה

וְשִׁתְּקָה חֵלֶק מֵהַתְּנוּעָה


הַשְּׁנִיָּה הִיא שֶׁסִּין

דּוֹמָה לְתַרְנְגוֹל בְּצוּרָתָהּ

וּווּהָאן הִיא בָּאִצְטוֹמְכָא

הָרְחוֹב הָרָאשִׁי גּוֹוֵעַ

בִּנְפִיחָה אַחַת אֲרֻכָּה

כְּמוֹ דְּרָקוֹן נוֹרָא


מֵרֹב חֲנֻיּוֹת מְקוֹשְׁשׁוֹת

אִישׁ לֹא רוֹאֶה

אֶת עֶרְוָתוֹ הַדַּלָּה


מְכוּלוֹת מִלְחָמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת

וְעוֹד סִבּוֹת רַבּוֹת

הָפְכוּ אוֹתוֹ לְחֻרְבָּה

סִין דּוֹמָה לְתַרְנְגוֹל

וְנִרְאֵית כְּמוֹ לֵב

בְּמִתְאַר יוֹתֵר מְעֻגַּל


הַקּוֹרוֹנָה הִיא מַגֵּפָה

בִּלְתִּי מוּבֶנֶת לַמַּדָּע

בְּדִיּוּק מֵאוֹתָהּ סִבָּה


הַפִּתְרוֹן הוּא בְּאַהֲבָה

כֵּיוָן שֶׁהִיא פָּרְצָה

בְּדִיּוּק בְּשִׂיא הַתְּנוּפָה

מַגֵּפַת שַׁפַּעַת נוֹרָאָה

הִתְפָּרְצָה מִיָּד לְאַחַר

מִלְחֶמֶת עוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה


כְּתוֹצָאָה מִסִּבּוּכֵי הַנְשָׁמָה

הִיא הֶעֶלְתָה לַשִּׁלְטוֹן

אֶת הִיטְלֵר הָרָשָׁע


כְּתַרְנְגוֹל חַם מֶזֶג

רָתַח בְּלִי הֶרֶף

וְלִבּוֹ חָלָה בַּפֶּרֶץ