הפגנה במרכז הכרמל בחיפה 10 אוקטובר 2020

סרטון - פרפר על הירח

עשר מכות מצרים שנחתו עלינו לאחרונה

עשר מכות מצרים נחתו על אזורנו לאחרונה. להלן הרשימה, בסדר יורד:
בכורות - מגיפת הקורונה
חושך - הירידה התלולה במחירי הנפט שמערערת את היציבות האזורית
ארבה - מכה במזרח אפריקה ומתקדם במהירות צפונה
ברד - החורף הקשה שטרם הסתיים
שחין - הבידוד שכופה מגיפת הקורונה
דבר - שלוש מערכות בחירות ועוד היד נטויה
ערוב - ההסתמכות על הפנטזיה
כינים - הרשתות החברתיות
צפרדע - ההתבצרות בעמדות והקירקור הבלתי פוסק של הפייק.
דם - שפיכות הדמים והאלימות היומיומית במדינה

איל, מקהילת חיפה בדהמרקר, ערך רשימה נפרדת עבור העיר חיפה:
בכורות - הפוגעת בילדים. כלומר מחדלי הרישום בין בתי הספר וחוסר השקעה בחינוך ותרבות

חושך - הסתרת המחדלים והגרעון שהתגלו מהקדנציה הקודמת. התחרדות העיר וחושך רוחני של העדר חגיגות חגי ישראל
ארבה - מכת ארבה בדרך אלינו מאפריקה 
ברד - השטפונות הכבדים ונזקי סופות החורף
שחין - השחין שנוצר מפיח כבשן הוא הזיהום הפטרוכימי המתפשט ופוגע
דבר - המתייחס לבהמות, ואצלנו ההתנהגות הבהמתית במועצת העיר
ערוב - חיות טרף, קרי חזירי הבר בשכונות
כינים - עפר הארץ הפך כנים. והרי שזה זיהומי הקרקע והביוב וגזילת קרקע העיר על ידי נמלים, אספלט ומזהמים
צפרדע - הכינוי לפחי הזבל, הנערם ולא נאסף בשביתות איטלקיות
דם - כל הפשיעה הגואה בחיפה

גיבורי על, סרטי ''מלחמת הכוכבים'', ותרבות התעופה במאה ה-20

הלוחמים היו מוקד להערצה בכל דור ודור, בחייהם ובמותם. תכונותיהם היו ממוקדות בדמות אחת, שהיתה לציבור למופת ולמושיע, וקיבלה צביון מיתי. גיבור נערץ במיוחד הוא גיבור-על, כל יכול, בעל כוחות על אנושיים. גיבורי העל עברו תהליך טרנספורמציה במהלך ההיסטוריה, שנוצר כיוון שהם השתייכו לתרבות הפופולרית של תקופתם, אשר היתה בעלת דגשים אופיניים, והשתמשה באמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותה. דמויות גיבורי העל הקדומות, מהתנ''ך והמיתולוגיה היוונית, הפכו לאבירים על סוסים בחברות ימי הביניים. גיבורי העל בתחילת המאה העשרים היו חלוצי התעופה וטייסי הקרב. גיבורי העל בחוברות הקומיקס הצבעוניות היו פופולריים מאד בארצות הברית בתקופה שבין שתי המלחמות. לאחר מלחמת העולם השניה, עם התפתחות הטיסות לחלל, ובמקביל עם התפתחות הצפיה בטלוויזיה, זוהו גיבורי העל עם טייסי החלליות הראשונים, כמו גגארין וארמסטרונג. בתחילת שנות האלפיים עברו גיבורי העל טרנספורמציה נוספת, עם התפתחות טכנולוגיות המיחשוב, וכיום הם מופיעים בעיקר בסרטי חברת ''מארוול''. ככל שהמציאות הפכה להיות מורכבת יותר, הפך הצורך בארכיטיפים חשוב יותר. הקולנוע, כמדיום רב תחומי ורב משתתפים, הוא מקום שבו מרבה המיתוס להופיע, כיוון שהן הקולנוע והן המיתוס פונים באורח מובהק למכנים משותפים רחבים ככל האפשר.

המעבר התקופתי בין סוגי דמויות שונים אינו חד, וקיימת חפיפה ביניהם, כמו גם תתי ז'אנרים שאופיינים לתקופות ביניים ולמצבים שבהן טרם התגבש איפיון ברור של גיבורי על, או שנחוץ איפיון שונה. לדוגמא, בשנות ה-1930 נהנו מנהיגים פוליטיים דיקטטוריים, כמו היטלר וסטאלין, מדימוי של גיבורי על. בעקבות המשברים הפוליטיים בשנות ה-1960-1970 בארצות הברית, במהלך ולאחר מלחמת וייטנאם, הופיעו על מסך הקולנוע גיבורי על כדוגמת רמבו, שהיו אנושיים יותר וייצגו מחאה אישית וחברתית. בקצה השני של קשת גיבורי העל נמצאים האנשים האמיתיים הפשוטים אשר שרדו תלאות שלא יאמנו, ובראשם ניצולי השואה. מוטיב ההישרדות הוא מרכזי בתרבות הפופולרית, אולם עשרות סרטים בלבד נוצרו אודות מסעות הישרדות אמיתיים, לעומת אינספור יצירות הפיקשן. מחקר רב נעשה בנושא ניצולי השואה, אולם טרם נוצר הדימוי שלהם כגיבורי על. סיפוריהם האישיים נמהלו לתוך המיתוס הכולל של שואה ותקומה.

סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' מבוססת על דפוס גיבורי העל בסיפורי המיתולוגיה, כמו שגיבש אותם פרופ' קמפבל, המומחה הנודע לתורת המיתוסים. יתכן כי ''מלחמת הכוכבים'' היא המורשת הידועה ביותר שהותיר אחריו. במסגרת סדרת הסרטים הזאת יצאו תשעה סרטי המשך, שמהווים את הקנון של הסידרה כאפוס עלילתי. הסרט הראשון בסדרה יצא לאקרנים בשנת 1977, והאחרון בימים אלה של סוף 2019. מדובר, אם כן, בלמעלה מ-40 שנה. הסדרה זכתה לפופולריות חסרת תקדים. היא הוגדרה כמגדירה מחדש את הקולנוע, כיוון שיצרה יקום דימיוני עתיר פרטים. היא רכשה מיליוני מעריצים ברמה של מאמינים דתיים, והיא מוכרת כמעט בכל בית ברחבי תבל. יש מי שטוענים ששינתה את העולם. היא תחליף אסקפיסטי למורכבות של המרוץ לחלל, שהוא אחד המאפיינים של החיים המודרניים ומרכזי בחשיבותו בכל מדינה.

הקנון בן תשעת הסרטים מורכב משלוש טרילוגיות, שמיצגות את חלקי נפש האדם והתפתחותה, על פי איד, אגו, סופר אגו. חברת דיסניי, בעלת הזיכיון על המותג, מפתחת אותו גם באמצעות סרטי ספין-אוף, מתחמים ייחודיים באתרי דיסנייוורלד, וכמרצ'נדייז שכולל משחקי מחשב, ספרים, חוברות קומיקס, ביגוד וצעצועים. בדרך זאת מגיע המותג לכל נפש באופן שהולם ביותר עבורה, על פי גישות המיתוג והשיווק החדישות ביותר.

פרופ' ג'וזף קמפבל שימש מקור השראה מרכזי ליוצר הסידרה, גורג' לוקאס, ונוצרה ביניהם גם ידידות אישית. סיפרו המרכזי של קמפבל הוא ''הגיבור בעל אלף הפנים''. ספר זה מציג את מאפייניה הקבועים של דמות גיבור העל, אשר נשמרים מאחורי התגלמויותיה הרבות בתרבויות ובתקופות שונות. סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' מבוססת כולה על תורה זאת. הסרטים כוללים גלרית דמויות ארכיטיפיות אופיניות לעולם המיתולוגיה, כמו דמות גיבור העל, המנטור, העלמה במצוקה, הטריקסטר, הגיבור הרע, הקוסם הכל יכול, וכדומה. במקביל, עובר גיבור העל בסרטי הסדרה מסע, שידוע בטרמינולוגיה בשם ''מסע הגיבור''. מסע זה כולל שלבי התפתחות רבים, אשר מאופינים היטב בסיפוריהם של גיבורי על מכל התרבויות.

מכיוון שבחלק גדול מהמאה העשרים זוהתה דמות גיבור העל עם חלוצי הטיסה במטוסים ובחלליות, שניים מגיבורי המשנה של ''מלחמת הכוכבים'', האן סולו הטייס הטריקסטר החביב שהוא חברו הנאמן של לוק סקייווקר, ובנו בן, שהפך לגיבור על רשע בשם קיילו ראן וליורשו של דארת' וואדר, הם בעלי חשיבות מרכזית. חשיבות הטרנספורמציות שעוברים האן ובן סולו קשורה גם לחשיבות חלום המעוף להתפתחות הנפש. יכולת התעופה זוהתה, משחר האנושות, כתכונה שאופיינית לאלים. החללית ''מיליניום פאלקון'' של האן, בעלת החרטום הכפול, היא המהירה ביותר בגלקסיה, והיא החפץ שמזוהה יותר מכל עם הסדרה, למעט חרב האור של לוק סקייווקר. האריסון פורד, שמגלם את האן סולו בסדרה, זכה למעמד של כוכב על הוליוודי, ולגילום דמות של גיבור על נוסף שיצר ג'ורג' לוקאס, אינדיאנה ג'ונס.

הקולנוען האנס ברטרם יצר סרטי תעופה אחדים בגרמניה הנאצית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, טייסי קרב אחדים, שהיו המוצלחים ביותר, קודמו במהרה והפכו לאייקונים מתוקשרים של גבורה, לוחמים שעטו את רוח הלאום במלחמה. תופעה זאת בלטה במיוחד בגרמניה, בדמותם של טייסי להק ''הקרקס המעופף'' ומפקדם ריכטהופן. הם הפכו לסמל לאומי, עם נוכחות בולטת בקולנוע ובדפוס, ובכל חוגי החברה. בין שתי מלחמות העולם סרטי תעופה חיזקו ללא הרף, ועזרו לעצב חשיבה עכשווית על התפתחות התעופה. הישגי התעופה חזו רייך גרמני חדש, חזק וממושמע יותר, שיהיה מסוגל להתמודד עם תביעות תעשייתיות מרובות, ויצטרף לתחרות האימפריאלית של המאה העשרים. הזיכרון של מלחמת העולם הראשונה נבנה באמצעות המיתוס של חווית המלחמה, שהעניק לה לגיטימציה על ידי שינוי תמונת המציאות האמיתית. התדמית העיקרית החקוקה בזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה הזאת, עד ימינו, היא של טייס הקרב האבירי. הסמל המובהק של המודרניזם הטוטליטרי והמיתי בגרמניה הנאצית היה המטוס. לא התעופה כשלעצמה, אלא הקשריה, לא הטייס כשלעצמו אלא הקונספציות שכרוכות בו, היו במוקד תשומת הלב. הם שימשו כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר.

בגרמניה הנאצית לא היו פופולריים גיבורי העל של חוברות הקומיקס האמריקאיות, או גיבורי על אחרים בסגנון זה. הנאצים ראו את עצמם כגזע עליון, על פי מודל ה''סופרמן'' שעיצב ניטשה, הפילוסוף הרשמי שלהם. גיבורי העל הפופולריים היו דמויות מהפולקלור וההיסטוריה הגרמנים, כמו באופרות של ריכארד וואגנר, ומעולם התעופה, שגיבוריו נחשבו כמגלמים את ה''האדם העליון''. ברטרם היה ביניהם. הוא היה חלק מגלרית הטייסים פורצי הגבולות, וצ'רלס לינדברג בראשם, שהפכו לגיבורי על בתקשורת העולמית. בשנת 1927 חצה לינדברג לבדו במטוס את האוקינוס האטלנטי. בחזרתו התקבל בכבוד מלכים, ומיליונים באו למצעד שנערך לכבודו בניו יורק.

בחודש מאי 1932 יצא הנס ברטרם עם חבר לטיסה מגרמניה סביב העולם. הם נחתו נחיתת אונס במדבר באוסטרליה, ועברו שם מסע הישרדות של כחודשיים, תוך כיסוי תקשורתי נרחב לחיפושים אחריהם. הוא חזר לגרמניה בחודש אפריל 1933, לאחר שנה רבת תהפוכות גם בגרמניה, שבמהלכה עלו הנאצים לשלטון. הוא כתב את קורותיו בספר, שהפך לרב מכר עם שבעה מיליון עותקים בגרמניה הנאצית. לאחר מכן עבר לכתיבת תסריטים ובימוי סרטים. סיפור מסע ההישרדות שלו באוסטרליה חופף ל''מסע הגיבור'' המיתולוגי. זאת לאור עלילתו, חשיפתו בתיקשורת, והקשרו למוטיבים של ההישרדות ו''האדם העל'' שהמשטר הנאצי אימץ. ברטרם הוא כנראה הטייס היחיד בגרמניה הנאצית שהשלים את ''מסע הגיבור'', וכתב בנושא זה ספר שאינו ספר תעמולה מלחמתי. סרטו המפורסם ביותר הוא ''טבילת האש'', סרט דוקומנטרי באורך מלא משנת 1940 אודות המערכה בפולין, שהתאפיינה בהפצצות הרסניות מהאויר.

דימויי התעופה והטייסים בטלויזיה ובקולנוע במדינת ישראל כרוכים בתלות הבטחונית בחיל האויר, שיצרה כאן את מיתוס ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם''. מיתוס זה נזון גם מקשריה של ישראל עם ארצות הברית, שכוללים את התרבות הפופולרית האמריקנית. לכן מעניין לבדוק כיצד השפיעו ארועים טלוויזיונים מרכזיים, כמו הטיסה הראשונה לירח והתרסקות מעבורת החלל ''קולומביה'', או סרטי ''מלחמת הכוכבים'', על החברה הישראלית. במקביל, מעניין לסקור את הסרטים שעוסקים בחיל האויר הישראלי ומידת השפעתם.

התחבורה האוירית הפכה למרכזית בימינו. הנושא סבוך, בין היתר מכיוון שבניגוד לתחבורה הימית והיבשתית, שהם ערש הציוויליזציה, התעופה היא מימד חדש. מיזמי פיתוח חשובים ועתירי הון בתחום התעופה עשויים לעצב את גורלה של אומה. אך הם במידה רבה בחזקת סטארט אפ, שבו יש אחוזים גבוהים מאד של כישלון. שתי דוגמאות לכך הן ניסיון הנחתת החללית הישראלית ''בראשית'' על הירח, ופיתוח מטוס ה''לביא''.

את הצורך בגיבורי על מתחום התעופה מניע, מלבד המרוץ לחלל והמרוץ לפיתוח מטוסים חדשים, גם הצורך בפיתוח תשתיות שדות התעופה, שהפכו למרכזי הציביליזציה בזכות קריות שדות התעופה סביבן. ערי נמלי התעופה החליפו את ערי הנמל הימיות, שהיו עד לא מכבר מרכזי האנושות. נושא ה''טרמינל'' מפותח היטב בסדרת ''מלחמת הכוכבים''. צורותיו הרבות, יחד עם גלרית הדמויות שמופיעות בו, מציגות סדר אלטרנטיבי לכיאוס הקבוע שחווים נוסעי מטוסי הנוסעים בימינו. כיאוס זה, שנובע משיגרת החוויה, מנוגד להילת הטיסה שהיתה קיימת עד מלחמת העולם השניה.

קשר חשוב נוסף בין סרטי גיבורי העל למציאות ימינו הוא, שבסרטים אלה מציגים, במקרים רבים, קטעים של עולם שעומד על סף חורבן, בדרך כלל כתוצאה של המצאת כלי נשק חדש על ידי כוחות הרשע. תמונת העולם השואתית בסרטים חופפת לתמונת העולם של ניצולי השואה, שגם עולמם נחרב. הסוף הטוב של הסרטים האלה, שבהם בדרך כלל האנשים הטובים מנצחים את הרעים, הוא בגדר מהלך תראפוטי. תמונת העולם השואתית קרובה גם למציאות היומיום, כיוון שפוליטיקאים מזהירים דרך קבע מחורבן שעלול להגיע בעקבות התקפות אויב, בדרך כלל מהאויר. לכן כל אזרח מנכס לעצמו את תמונות החורבן הקרב, כמו שמופיעה בסרטי גיבורי העל, לצורך קידום עניניו האישיים. מי שחווה את החורבן לאמיתו, כמו ניצולי השואה, נותר בדרך כלל מאחור במרוץ אחר הגשמת חלומותיו. 

ההיבט השלילי העיקרי של התפתחות העוצמה האוירית הוא המלחמות הרבות שהוכרעו בכוחה, כמו מלחמת וייטנאם ומלחמת יום הכיפורים. בנוסף, הטרור האוירי לסוגיו הפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. שיאו היה במתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001. אנו עדים לו כיום באיומי הסייבר, בשיגורי הרקטות הבלתי פוסקים לעבר ישראל, ובבדיקות המחמירות של הנוסעים והמטען לפני טיסות. תאונות אויריות קשות הן חלק בלתי נפרד מהמציאות, מראשית עידן התעופה ועד ימינו.

אחת התוצאות של חשיבות התעופה לקיום האנושי היא, שהשיח בתחום התעופה הפך לחלק בלתי מודע מהשיח היומיומי, וקשה לבודד אותו. לכן חשוב לראות אם לא עימעמה המודעות הרבה לנושא בישראל את הבנת הקשר בין השואה לתעופה. קשר זה התבטא בכך שטייסים נאצים בכירים, שהוכתרו כגיבורי על, נטלו חלק מרכזי בתכנון הפיתרון הסופי. תרבות תעופה רבגונית מתפתחת בימינו, מול המציאות שנכפית עלינו הר כגיגית. סידרת ''מלחמת הכוכבים'' אינה מספקת סט כלים מלא להבנת עולם המעוף והתעופה, אך המורכבות שהיא מציגה היא בהחלט התקדמות, לעומת הגישה השבלונית לנושא עד כה בתרבות הפופולרית.

מהפכות טכנולוגיות משבשות והתחדשות עירונית

יש מהפכות טכנולוגיות רבות אשר שינו את המציאות החברתית-כלכלית בעולמנו באופן מואץ. הוגי הדעות המודרניים מצאו שם מיוחד למהפכות אלה: משבשות - DISRUPTIVE.

מהפכה טכנולוגית משבשת מתאפיינת בכך שהמצאה טכנולוגית מהפכנית משנה את הסדר הכלכלי לחלוטין בתוך כעשר שנים.

זאת כאשר תחילתה של המהפכה הוא באינספור סטרטאפים כושלים לאורך שנים רבות, אשר במהלכן הציפיות לגביה משתנות בלי הרף, מנבואות מזהירות לתחזיות קודרות.

ההמצאה כובשת את כל השוק, ועושה זאת בצורה מטאורית, לאחר דורות שבהם בני האדם התרגלו לקיומה של טכנולוגיה מיושנת יותר.

הגרף המאפיין את המהפכה המשבשת הוא כמעט אנכי, לאחר התחלה אופקית ורדודה מאד. כאשר הטכנולוגיה המשבשת החדישה תופשת נתח שוק מסוים, בסביבות חמישה אחוזים, קיימת וודאות שהיא תשתלט על 95 אחוזים מהשוק בתוך שנים אחדות.

חמישה אחוזים הם מספר גדול דיו, עבור מקבלי ההחלטות הגדולים בשוק, על מנת לקבוע שהמוצר הטכנולוגי החדיש בשל ויציב דיו, ואפשר לרכוש אותו בכמויות ענקיות, כך שיחליף את המוצר המתיישן שנמצא ברשותם, בטרם יעשו כך המתחרים. מקבלי ההחלטות הגדולים הם ציבוריים ברובם, ובראשם הצבא ורשויות ממשלתיות ועירוניות, ותאגידים ענקיים.

הדוגמא שמביאים ההוגים היא המכונית. בשנת 1905 כמעט ולא היו מכוניות ברחובות, ורחוב התחבורה התנהלה באמצעות סוסים ועגלות. בשנת 1915 כמעט לא נותרו עגלות עם סוסים, והמכוניות הפכו לכמעט מאה אחוז של אמצעי התחבורה.

להלן דוגמאות בולטות נוספות, מסודרות על פי עשורים של שנים:

• בין השנים 1910 ל-1920 בערך התרחשה מהפכת המטוס.
• בין 1920 ל-1930 בערך התרחשה מהפכת הרדיו.
• בין השנים 1930 ל-1940 בערך שרר בעולם שפל כלכלי, כתוצאה ממהפכות טכנולוגיות משבשות אשר התרחשו ושינו סדרי עולם, או שהיו צפויות להתרחש. לשפל הכלכלי התלוו מהפכות חברתיות, ובראשן התפשטות הקומוניזם, הנאציזם, ומלחמת האזרחים בסין.
• בין השנים 1940 ל-1950 בערך התרחשה מהפכת האנרגיה האטומית.
• בין 1950 ל-1960, בערך, התרחשה מהפכת מנועי הסילון למטוסים, שבמסגרתה הפכה לאפשרית לכל נפש הטיסה במטוסי נוסעים גדולים ברחבי תבל.
• מהפכת כיבוש החלל התרחשה בערך בעשור 1960 עד 1970. בתחילתה לא היו כלל לווינים בחלל, ובסופה האדם התישב זמנית על הירח, כדור הארץ הפך מוקף בלווינים, ותמונת העולם השתנתה לחלוטין.
• מהפכת המכולות הימיות התרחשה בערך בין 1970 ל-1980. לפניה היו הנמלים והספינות עתירי כוח אדם, וערי הנמל היו מוקדי הפעילות המרכזיים. בסופה הפכו הרציפים ההומים למגרשי מכולות ענקיים, ריקים כמעט מאדם.
• מהפכת המיחשוב התרחשה בערך בשנים 1980 עד 1990. המהפכה היתה עצומה, והביאה ומביאה לחיסול ענפים שהיו מעמודי התווך של הכלכלה, כמו הדפוס.
• מהפכת האינטרנט התרחשה בערך בין השנים 1990 ל-2000, והשתלבה במהפכת המחשוב. כיום כל אדם מחזיק בסמארטפון, שעימו הוא מסוגל לבצע את כל פעולות המחשב והתקשורת מכל מקום ברחבי תבל. אמצעי התיקשורת, והמסחר הקימעונאי, הם ענפים כלכליים מרכזיים שגוועים עקב זאת.
• העשור הראשון של המאה ה-21 לא התאפיין במהפכה טכנולוגית משבשת. אך היו בו מספר מאפיינים שנועדו להטמיע מהפכות קודמות, ולהכשיר את הקרקע למהפכות נוספות: התחזקות הגלובליזציה, הטרור הפונדמנטליסטי, ואיכות הסביבה בראש סדר היום העולמי.
• מהפכה טכנולוגית משבשת חדשה התחילה לפני שנים ספורות, בשנת 2010 בערך, ותסתיים, על פי מודל המהפכות המשבשות, בערך בשנת 2020. זאת היא מהפכת האנרגיה, שבמסגרתה עובר העולם, במהירות מפתיעה, לשימוש במקורות אנרגיה ידידותיים לסביבה, ובראשם שמש, רוח, וגז. אינספור הידיעות משנים קודמות אודות אפשרות השימוש במקורות תחליפיים, עם סימני שאלה גדולים, מתחלפות כיום בידיעות אודות עשרות רבות של מדינות שבהן רוב האנרגיה מגיעה ממקורות כאלה. מהפכת האנרגיה היא מסורבלת ואיטית יחסית למהפכות אחרות, בגלל התשתיות העצומות, אך היא דומה מאד אליהן במתאם הכללי.
• למהפכת האנרגיה התחליפית מתחברת טכנולוגיה משבשת נוספת, שנמצאת עדיין בראשית דרכה בימים אלה, אך צפויה להתרחש בין השנים 2020 עד 2030 לערך, וזאת מהפכת ההנעה החשמלית. חברת טסלה הודיעה לפני ימים אחדים על הקמת מפעל מכוניות חשמליות בסין, ובכך נסללה הדרך לכיבוש נתח השוק המשמעותי, שאחריו תבוא פריצת הדרך המטאורית. במקביל, עשרות חברות מובילות בעולם עוסקות בפיתוח סוללות נטענות יעילות יותר. בתוך עשור ישתלטו כלי הרכב החשמליים על כל דרכי התחבורה, אופניים, מכוניות, ומטוסים.
• סביר מאד שהטכנולוגיה המשבשת שתבוא לאחר מהפכת המנוע החשמלי תהיה מהפכת האוטונומיות. אמצעי המיחשוב ישתכללו עד כדי כך שכל נסיעה תתבצע בלחיצת כפתור ללא צורך בנהג, בים, באוויר, וביבשה. כל נושא הלוגיסטיקה יהפוך בדרך זאת לאוטומטי לחלוטין.

מהפכה טכנולוגית משבשת חשובה, שנשארת ממתינה להתרחש, ככל הנראה, בעוד כשלושים שנה, היא מהפכת ההתחדשות העירונית. במהלך השנים מאז תחילת מהפכת העיור, במאה התשע עשרה, לא השתנה הדפוס של כיבוש קרקע פנויה ובניה עליה, תוך סלילת דרכים באופן שלמעשה חבלי ארץ עצומים בגודלם, בעיקר לאורך חופי הימים, הפכו לערים ענקיות ומבוזרות, עד שלא נותר אף שעל אדמה פנוי. חוסר האפשרות בימינו להמשיך ולהתרחב בקלות גרם לכך שהערים החלו להתנוון, ובמקביל נוצרה תופעה של בניה בלתי חוקית נרחבת בשוליהן.

על המין האנושי מוטל להתמודד עם התקופה שנדרשת לגישור עד שתגיע המהפכה, שתהיה בדמות בניה באמצעות רובוטים ומדפסות תלת מימד ענקים ומהירים, וחומרי בניה חדשניים.

המין האנושי נדרש למלוא כושר האילתור לצורך תקופת גישור זאת. בינתיים המחסור בדיור הולך ומחריף. הצעירים נידונים לחיות בידיעה שהם לא יזכו לדירת מגורים משלהם. הדבר משפיע גם על דרך התנהלותם והתבטאותם. 

ויהי בימי אחשוורושיהו

וַיְהִי בִּימֵי אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ

וַיְהִי בְּיָמִים אֵלֶּה וּבִירוּשָׁלַיִם מוֹלֵךְ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ,
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ שַׁרְתִּי.
וְיִתְעַמֵּת אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ עִם פָּרַס וּמַדַּי וְיָכֹל לָהֶם.
וְיָצָא לַטִּיּוּלִים מֵהֹדּוּ וַעַד כּוּשׁ בִּמְטוֹסוֹ הַמַּמְלַכְתִּי,
וְכָל הָעוֹלָם יָרֵא מִמֶּנּוּ.

וִיקַבְּלוּ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ וְשַׁרְתִּי מַתָּנוֹת
מְלוֹא הַחֹפֶן מֵחֲבֵרִים וּמְלַחֲכֵי פִּנְכָּה,
וְהֵטִיבוּ עִם עֲשִׁירֵי הָאָרֶץ עַד בְּלִי הַכָּרָה,
וְכָל הָעָם שָׁרוּי בְּדַלּוּת אֲיֻמָּה,
מַעֲמַד הַבֵּינַיִם נִכְחַד, וְאֵיכוּת הַסְּבִיבָה כְּפַח הָאַשְׁפָּה.

וְהֶחְלִיט אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ לְבַצֵּר אֶת מַעֲמָדוֹ
בְּתַקְצִיבִים שְׁמֵנִים לָעֵדָה הַחֲרֵדָה,
אֲשֶׁר אֵינָהּ תּוֹרֶמֶת מְאוּמָה לַמְּדִינָה,
לֹא עוֹבֶדֶת וְלֹא מְשָׁרֶתֶת בַּצָּבָא,
אַךְ מְצַיֶּתֶת לַשְּׂרָרָה.

וְהִפְגִּין הָעָם בְּכָל הַמְּדִינָה,
מִקִּרְיַת שְׁמוֹנָה וְעַד טָבָּה,
וְיִצְעֲקוּ הַמַּפְגִּינִים מִפֹּה וְעַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה,
עַד מָתַי נִשְׁתֶּה אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה,
דֵּי לִשְׁחִיתוּת, נִמְאַסְתָּ.

וְיֹאמְרוּ מַנִּי נַפְתָּלִי וְיִגְאָל סַרְנָהּ,
הָבָה וְנוֹצִיא דִּבַּת שַׁרְתִּי רָעָה.
נוֹדִיעַ בַּצִּבּוּר עַד כַּמָּה הִיא רְשָׁעָה,
מִתְעַלֶּלֶת בְּבַעֲלָהּ, מִשְׁתַּלֶּטֶת, וּכְאֶבֶן לִבָּה.

אַךְ הָעָם מֵאֵן לְהִשְׁתַּכְנֵעַ, כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי הַדֵּעָה:
אִם הָאִשָּׁה כָּל כָּךְ רָעָה, סִימָן שֶׁבַּעֲלָהּ הוּא נְשָׁמָה.
בַּשַּׁמְפַּנְיָה נַשְׁקֶה אוֹתָהּ, וּלְבַעֲלָהּ נְבִיא אִשָּׁה חֲדָשָׁה.

וִיחַפְּשׂוּ בַּמַּמְלָכָה אַחֲרֵי דְּמוּת רְאוּיָה, וְנִמְצָא כִּי
הַחֲדָשָׁה, הַיְּרַקְרַקָּה, שֶׁמָּה הוּא אֶקוֹלוֹגְיָה.
אֶקוֹלוֹגְיָה עִם הַמֶּלֶךְ תְּנַאי עַל שְׁמָהּ הִתְנְתָה,
וְהוּא הִסְכִּים, אַךְ אוֹתוֹ שָׁכַח בִּמְהֵרָה.

וְיִתְחַתְּנוּ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ וְאֶקוֹלוֹגְיָה הַנִּפְלָאָה,
אַךְ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ לֹא יָדַע מְנוּחָה,
כֵּיצַד לָרֶדֶת מֵהָעֵץ שֶׁעָלָיו עָלָה.
יַעַן כִּי גַּם אֵלָיו הִגִּיעָה הַמִּשְׁטָרָה.
וּבְאִישׁוֹן לַיְלָה בִּפְנֵי אֶקוֹלוֹגְיָה בָּכָה.

וְתֹאמַר לוֹ אֶקוֹלוֹגְיָה תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ,
וְתֵן בְּבַקָּשָׁה לְדוֹדִי אֲחִי אָבִי לְיַעֵץ לְךָ.
וְיֹאמַר הַיּוֹעֵץ מֵאֶרֶץ עֵץ: הָבָה וְנִבְנֶה מְדִינָה יְרֻקָּה,
עִם תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית, הִתְחַדְּשׁוּת עִירוֹנִית,
שִׁקּוּם סְבִיבָהּ, אֶנֶרְגְּיָה נְקִיָּה, וְכָךְ הָלְאָה.

אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ נִמְצָא כְּבָר בַּסְּבַךְ לְלֹא מוֹצָא,
כִּי גַּם בְּנוֹ יָאִירָא שִׂחֵק לוֹ בַּנְּשָׁמָה,
וּבְתִקְשֹׁרֶת כִּכֵב בַּעֲלִילוֹת זִמָּה וּמְזִמָּה.
אַךְ בַּשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה, טֶרֶם הוֹדִיעַ עַל פְּרִישָׁה,
הוּא קִבֵּל מִכְתָּב מֵעִיר הַנָּמֵל הַדּוֹעֶכֶת חֵיפָה.

וּבַמִּכְתָּב נֶאֱמַר כִּי יֵשׁ לְהָקִים נָמֵל תְּעוּפָה,
אֲשֶׁר יָבִיא לָעִיר מְלוֹא הַחֹפֶן תַּעֲסוּקָה,
וְגַם יְשַׁפֵּר מְאֹד אֶת אֵיכוּת הַסְּבִיבָה.
וְיַעֲשֶׂה זֹאת הָעֵצָה, וְתָבוֹא לְצִיּוּן הַיְּשׁוּעָה.
כְּמוֹ עַל כַּנְפֵי הַיּוֹנָה.

וּמִינִי אָז מְצַיְּנִים אֶת יוֹם הַנֵּס בְּכָל שָׁנָה
וְחוֹגְגִים בְּחֵיפָה בְּתַהֲלוּכַת עַד-לֹא-יָדַע
שֶׁמְּאַרְגְּנִים הַמּוֹסָדוֹת לְהַשְׂכָּלָה גְּבוֹהָה,
וְשֵׁם הַתַּהֲלוּכָה הוּא אָרְכִי-פָּרְחִי-טוּרָה.

אַחֲרֵי הַתַּהֲלוּכָה יֵשׁ גַּם מְסִבָּה,
וּבַמְּסִבָּה כָּל אִישׁ מִמּוּמוֹ נִרְפָּא.
כּוֹלֵל רֹאשׁ הָעִיר מֵהַכֶּרֶס הַגְּדוֹלָה,
הַדּוֹד הַיּוֹעֵץ מֵרֶגֶל הָעֵץ הָעַתִּיקָה,
וַאֲפִלּוּ אֲנִי מִכַּף רַגְלֵי הַפְּחוּסָה

תפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי - תקציר להרצאה במסגרת הכנס השנתי של איגוד המתכננים בישראל בירושלים במרץ 2018

תפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי

שם המחבר: אבינועם עמיזן

פעיל סביבה - גיאוגרף. בלוגים: דמות האדם של ארץ הקודש, החצר האחורית של חיפה, avira111@gmail.com

קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל. האנרכיה מתבטאת בהתפשטות בלתי מבוקרת של ישובי המיעוטים, אשר תופשים שטחים טבעיים עצומים. מדינת ישראל מכוסה בכל מקום אפשרי כמעט בישובי מיעוטים בצפיפות. באמצעות תקריבים במפות גוגל אפשר למצוא את שמות הישובים, ואת תפרושת השכונות והבנינים, עד לצורתו של כל בנין. המאפיין המרכזי של הבניה בישובי המיעוטים הוא של בניני מגורים משפחתיים נמוכים, באיכות בניה טובה, שמתפרשים על שטח נרחב, בהתאם לטופוגרפיה, בלי תכנון מוקדם. הם נעדרים לפיכך תשתיות מסודרות, בניה לגובה, אזורי תעשיה, שטחים ירוקים וכדומה. לדוגמא, שטח העיר חיפה לעומת שטח עוספיה ודלית אל כרמל. הישובים הדרוזיים זהים כמעט בשטחם לשטח העיר חיפה. זאת למרות שמספר התושבים בהם הוא כעשירית בלבד מזה של חיפה.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות העיניים. 

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. 

במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל. כיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד. אין תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן. בנוסף, הפיקוח על הפרות הבניה הוא רופף ומאפשר בניה גם בשטחים ירוקים.

קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו. 2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור.

בוועידות ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. גם בכנס זה לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק. ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה.

אלה השואפים לדחוס עוד ועוד מבנים באזורי המגורים העירוניים בישראל, או מתנגדים לפיתוח פארק מטרופוליטני, סבורים כנראה כי עירם מוקפת אזורים ירוקים, וכל החפץ בכך יוכל למצוא שטחים טבעיים בשפע במרחק דקות אחדות של נסיעה מביתו. את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים. בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים. התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית. את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם. את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

מפת דמות האדם של ארץ הקודש

תכונת ההאנשה היא אחת התכונות האופייניות ביותר למין האנושי. ההאנשה, שהיא מתן תכונות ומראה אנושיים לחפצים דוממים ובעלי חיים, רווחת מאד בתרבויות העולם כאמצעי ביטוי. הפופולאריות הרבה של ההאנשה נשענת על היות גוף האדם מוקד תשומת לב מרכזי בחברה האנושית. במסגרת כל האמונות הדתיות הידועות משתמשים בעיקרון זה ברמה היומיומית, אך גם בעולם המודרני נדרש שימוש בהאנשה, לצורך ייעול הקשר בין המכונה לאדם. גוף האדם הוא עולם בזעיר אנפין בו משתקף העולם הגדול מחוץ לו, ולהיפך. ההאנשה נעזרת מאד בתכונת המוח לתפוס גירויים מעורפלים כמוכרים ובעלי משמעות, ובמיוחד בפעילותו הנמרצת בעת זיהוי פנים אנושיות.

מפות מהוות אמצעי רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע משולבת עם תפיסת העולם של יוצריהן. למרות שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, גם מפות מדויקות מייצגות נקודת מבט פרשנית ומגמתית. במקביל, קיים שיתוף פעולה היסטורי בין אנשי הרפואה לאמנים לצורך המחשת האנטומיה באמצעים הגראפיים ובסגנונות האמנותיים המתקדמים ביותר, גם על חשבון התיאור המדעי הטהור.

מפות מואנשות, בהן מתוארים פני השטח כדמות אנוש, קיימות משחר ההסטוריה. המפות המואנשות מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם. מפות אלה נוצרה בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות האדם. נדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. אך הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.

המפות המואנשות המוקדמות הן מפות הכוכבים המזוהות עם היקום כולו, ומפות העולם המיושב של העת העתיקה וימי הביניים. מהן התפתחו בהדרגה בעת החדשה מפות מואנשות של ארצות ויבשות, אשר מבוססות על זיהוי דימיוני של פני השטח עם פני וגוף האדם. אטלסים של מפות אלה זכו להצלחה רבה עד למאה העשרים. בימינו, קריקטורות פוליטיות מעוצבות לעיתים כמפות מואנשות, והן כלי גיאופוליטי חשוב.

המושג 'צלם אלוהים' הוא רב חשיבות ביהדות, אך דמות האדם אינה נקשרת בו לארץ ישראל. זאת למרות שבתנ''ך כתוב כי האלוהים, עם ישראל, וארץ ישראל, הם ישות אחת. הגדרה זאת חרצה את גורל העם היהודי, כי בניגוד למוחשיות הברורה של העם והחוקים, גבולות הארץ נותרו עמומים ובלתי מוגדרים.

מפת ארץ הקודש כדמות האדם, שאותה יצר אבינועם עמיזן, היא תיאור מהפכני של הגיאוגרפיה של ארץ ישראל השלמה. המפה היא תוצאה של מחקר בזמן ובמרחב, הגוף והנפש. צורת האדם כוללת את חבלי הארץ בין נהר הירדן לים התיכון כפני אנוש, רמת הנגב כצוואר, וחצי האי סיני כטורסו. הרי אדום כשיער, והרי הלבנון כקרני מלאך, משלימים את התמונה.

בתהליך יצירת המפה נבחנו פני הנוף בתצלומים ומפות רבים בהתאמתם לדמויות אנושיות, אנטומיות ואמנותיות. רמת המתאם בין חבלי הארץ לגוף האדם עולה לאין שיעור על זאת הקיימת בכל מפה אנתרופומורפית אחרת. זאת רמת מתאם הקוראת לבחינה מדעית של הקשר, כמציאות פיזית בעלת תבליט יחודי, שחורט בנפש ומרומם אותה.

מדוע לא יוקמו נמלי תעופה משלימי נתב''ג ברמת דויד או בנבטים

המועצה הארצית לתכנון ובניה קבעה, בדיון שנערך בתאריך 7.11.2017, כי היא תשוב ותבחן את החלופות להקמת שדה תעופה משלים לנתב''ג, לאחר שיוכן תסקיר השפעה על הסביבה. 

בדו"ח שהוגש למועצה במסגרת הדיון נקבע כי העדיפות הראשונה להקמת נמל תעופה בינלאומי נוסף היא ברמת דויד, והעדיפות השנייה היא בנבטים. בשני המקומות נמצאים כיום בסיסים של חיל האוויר. 

‏‎תושבי עמק יזרעאל שמתנגדים להקמת השדה ברמת דויד אמרו, כי המקום המתאים הוא נבטים. נציג משרד הביטחון טען כי בנבטים צה"ל יידרש להזיז תשתיות רבות, בהן הושקעו מיליארדים רק לאחרונה.

אין סיכוי שיוקמו נמלי תעופה משלימי נתב''ג לא ברמת דויד ולא בנבטים. הסיבה האמיתית לחוסר האפשרות להקמת השדות הבינלאומיים בשני מקומות אלה נסתרת מהציבור, וכנראה גם מהמועצה הארצית לתכנון ובניה והרשות לתעופה אזרחית:

מדוע לא יוקם נמל תעופה אזרחי ברמת דויד?

רמת דויד סמוכה לצומת הדרכים שחוצות את ארץ ישראל בין צפון-דרום ומזרח-מערב, אזור שקרוי 'מגידו' על שם הישוב שחלש עליו בעת העתיקה. באזור זה התרחשו, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, קרבות אסטרטגיים שקבעו מי ישלוט בארץ ישראל. מגידו נקראת בכתבי הנצרות בשם 'ארמגדון', והיא מתוארת בהם כמקום שבו יתרחש באחרית הימים הקרב המכריע בין גוג ומגוג. קיים מכשול פסיכולוגי בפני הפיכת המקום שמזוהה עם המלחמות לקומפלקס אזרחי עצום. השדה מיועד גם לתיירות נוצרית, וקשה להניח כי תיירים נוצרים ירצו לטוס לארמגדון.

מדוע לא יוקם נמל תעופה אזרחי בנבטים?

בשדה התעופה הצבאי בנבטים פועלת טייסת מטוסי F-35, ומספר המטוסים מסוג זה ילך ויגדל בשנים הבאות, כי מטוס חדיש זה מתוכנן לפעול למשך עשרות שנים רבות. הרעש של מנוע מטוס F-35 הוא עד פי ארבעה חזק יותר מאשר של מנוע מטוס F-16, שגם העוצמה שלו היא חזקה מאד. קיימים מאמרים רבים בנושא זה. חלק משמעותי של פעילות השיגרה של מטוסי קרב היא מעל השדה שבו הם חונים. הרעש שמפיקים מטוסי F-35 הוא כה חזק, עד שלא מתאפשרת כלל פעילות אזרחית בטווח של קילומטרים אחדים ממנו.

בשני שדות תעופה צבאיים אלה קיימים מכשולים משמעותיים נוספים שמונעים הקמת נמל תעופה אזרחי. 
חיפה היא, לפיכך, החלופה האפשרית היחידה לשמש כמשלים נתב''ג, לאו דווקא תחת התכנון המוצהר, אלא מתוך חוסר ברירה. 
זאת גם לאור העובדה שהשדה המשלים לנתב''ג יצטרך, על פי התוכניות המעודכנות, לשמש למטוסים צרי גוף בלבד, בעלי טווח נסיעה של עד 6 שעות, אשר הם כ-90 אחוזים מנפח התעבורה האוירית בנתב''ג כיום. מטוסים אלה דורשים מסלולי המראה ונחיתה באורך של כ-2000 עד 2500 מטרים בלבד, ובחיפה ניתן בקלות להאריך את המסלולים עבורם.

בואינג 737 בצבעים ססגוניים מתקרב לנחיתה במסלול ליד הים

תרשים סכימתי לסינרגיה בין נמל אוירי לנמל ימי

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל, ואין זה סוד כי קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי. המדינה מכוסה בכל מקום בישובים עירוניים ועירוניים למחצה, והיא הפכה זה מכבר למטרופולין אחד גדול, שבו קיימת התנגשות בין מסות אורבאניות. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לקבל החלטות בנושא תכנון, כולל החלטות מופשטות, מתוך הנחה כלשהיא שהם יתקבלו על רקע זה. התכנון האזורי הלקוי, בשילוב אינספור הפרות הבניה, הוא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל. האמפיתאטרון הטבעי של מפרץ חיפה קורא לאתגר של עיצוב מופתי של פני הנוף, בראיה המרחבית הכללית, שבמרכזה הצורך בנמל תעופה בינלאומי במפרץ, אשר ישמש גם כמנוף מרכזי לתכנון אורבאני של כל צפון הארץ.

אמנות עירונית מתערבת וגרפיטי

סופרים, ציירים ואמנים יצרו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבאנית. אנחנו אף פעם לא יכולים להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת, אנו נוסעים מעיר אחת לאחרת. אין שום דבר בלתי אנושי בעיר, מלבד האנושיות שלנו לעיתים. לכן בעיר קיים קונפליקט מתמיד בין האנשה להחפצה. 
נקודות הציון המסורתיות בעיר הן הכיכרות והשדרות החשובות, מבנים מיוחדים, פסלים ועמודי זיכרון, גשרים, מגדלים, חומות ועוד, אשר יש להם משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. הם מקלים על ההתמצאות בעיר על ידי יצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. 
אך העיר המודרנית נחווית כתמונה, כמו רצף מופשט של צבעים, אורות ותיאורים. המימד הקינטי מעצים במרחב העירוני והופך אותו לתמונה משתנה של רצונות וציפיות. העיר התמכרה לשלל אורותיה, והיום היא מעוצבת על ידי החזון הקינטי הצבעוני. העיר נתפסת כמוצר ויזואלי. כתוצאה מהדומיננטיות החזותית, האתרים המסורתיים הפכו גם הם למוקד של ראווה אנושית.

''אמנות עירונית'' מוגדרת ככזאת שקיימת במרחב הציבורי. המונח מסכם את כל צורות האמנות שמקורן באזורים עירוניים, בהשראת הארכיטקטורה האורבנית או אורח החיים העירוני. בעידן המודרני זה יכול להיות כל דבר, החל מגרפיטי קטן, דרך מופע מוסיקלי בפינת הרחוב, ועד ספקטקל עירוני גדול מאד. אמנות עירונית היא כיום אמנות בינלאומית, עם מספר בלתי מוגבל של שימושים וישומים בעלי ערך. אמנים אורבניים רבים נוסעים מעיר לעיר ויש להם קשרים חברתיים בכל רחבי העולם, בנוסף להצגת יצירותיהם בגלריות ובאולמות. אמנים שעוסקים באמצעות מדיה דיגיטלית בנושא התרבות העירונית המודרנית יכולים גם הם להיחשב כאמנים עירוניים.

"התערבות עירונית" היא שם שניתן לסוגים שונים של עיצוב פעיל ושיטות אמנות, אשר מגיבים לקהילה חברתית, זהות מקומית, הסביבה הבנויה, ומקומות ציבוריים. מטרת ההתערבות היא לעתים קרובות ליצור מודעות חדשה לנושאים חברתיים, ולעורר מעורבות בקהילה. התערבות עירונית נקשרה עם הבנה והגדרה מהפכנית של היחסים בין החברתי והמרחבי, שנקראת בשם "התפנית המרחבית" של האמנויות והמדעים, אשר נוצרה בשנות ה-1980. זאת נקודת מבט חדשה על מרחבים ציבוריים ועירוניים, לפיה מרחבים עירוניים אינם רק כלי קיבול עבור תוצאות או תהליכים חברתיים, אלא הם מדיום שדרכו הם נפרשים, כבעלי משמעות מכוננת בעצמם. על פי קו המחשבה הזה לניראות המרחבית של עיר יש את הכוח לעצב את האינטראקציות וליצור חוויות חדשות. כוח זה מנוצל על ידי התערבות עירונית, דרך העבודות שנוצרות על ידי האמנים. התערבויות עירוניות מקושרות גם לאמנים ופילוסופים של שנות ה-1960, שלדבריהם אמנות בשירות של העירוני אין פירושה ליפות חלל אורבני עם יצירות אמנות. במקום זאת, פירוש הדבר הוא כי המרחב-זמן העירוני הופך ליצירות אמנות, וכי גם האמנות של פעם מגדירה עצמה מחדש עצמה כמקור ודגם של ניכוס המרחב והזמן. יש בכך הד לצורות אמנות משיקות כמו ההפנינגים של שנות ה-1960. צורות אמנות משולבות אופייניות להתערבות העירונית. אמנים שעובדים בערוץ בינלאומי זה לעתים קרובות משתמשים בהקרנת וידאו חיצונית, חפצים שמצאו, פיסולים שונים, פוסטרים, ומופעי רחוב שעשויים לכלול ולערב עוברים ושבים.

גרפיטי הוא כתב, ציור או שירבוט, שרוט או צבוע על קיר או משטח אחר, לעתים קרובות לעיני הציבור. מגוון הגרפיטי משתרע ממילים פשוטות ועד לציורי קיר מפורטים. ציורי גרפיטי הם הצורה העיקרית של אמנות עירונית מתערבת. מבלי להתיש, יצירות גרפיטי איכותיות מעניקות תחושה של רוח התקופה, והמחאה האישית והחברתית, מתובלות עם מידה טובה של שנינות מילולית. יצירות גרפיטי הן דרך נועזת להגדיר מהם פני הדור. באופן מסורתי, אמנים נחשבו לאנשים רכים ועדינים. הגרפיטאים הם קצת יותר כמו פיראטים. הם מגנים בחירוף נפש על טריטוריה במרחב שהם מציירים בו. 

צורות עתיקות של גרפיטי תרמו להבנת אורחות חיים ושפות של תרבויות העבר. מבחינה היסטורית, המונח מתייחס לכתובות, ציורי דמות וכדומה, אשר נמצאו על הקירות של חורבות עתיקות, כמו הקטקומבות של רומא או בפומפיי. השימוש במילה התפתח לכלול גרפיקה שמשחיתה משטחים באופן שמהווה וונדליזם. לגרפיטי בעולם הקלאסי היו הקשרים שונים לעומת ימינו מבחינת התוכן. גרפיטי עתיקים מציגים ביטויים של הצהרות אהבה, רטוריקה פוליטית, והגיגי מחשבה, בהשוואה למסרים הפופולרים כיום של אידיאלים חברתיים ופוליטיים. תיירים שביקרו במהלך הדורות במצודה מהמאה החמישית בסרי לנקה יצרו בה כ-1800 שירבוטי גרפיטי, אשר מכילים פיסות פרוזה, שירה, ופרשנות ברמה גבוהה מאוד של אוריינות, והבנה עמוקה של אמנות ושירה. רוב הגרפיטי מתייחסים לציורי הקיר של נשים בחצי עירום שנמצאים שם.

בין דוגמאות הגרפיטי הפוליטיות העתיקות היו שירים סאטיריים של יאזיד אל הימארי, משורר פרסי וערבי בתקופת בית אומייה, שהיה ידוע ביותר בכתיבת השירים הפוליטייים שלו על הקירות בין סג'יסטן לבצרה, שבהם מופיעה הפגנת שנאה עזה כלפי המשטר. אנשים רבים נהגו לקרוא ולהפיץ את שיריו.

בסין, בשנות ה-1920, השתמש מאו טסה טונג בסיסמאות מהפכניות וציורים במקומות ציבוריים כדי לשלהב את המהפכה הקומוניסטית.

תרסיס צבע במיכלי תרסיס הוא האמצעי העיקרי כיום עבור יצירות גרפיטי. ממצרך זה התפתחו סגנונות שונים, טכניקות, ויכולות לצייר יצירות מופת. ניתן למצוא תרסיסים בכל צבע בחנויות חומרי בנין ואמנות. יש לתרסיס הצבע השפעות סביבתיות ובריאותיות שליליות, כי הוא מכיל כימיקלים רעילים, והדבר מגביל את הזמן הבריא של השימוש בו. 

הזמן הוא תמיד גורם מהותי עבור אמני גרפיטי, גם בשל האיום המתמיד להיתפס על ידי רשויות אכיפת החוק. בדרך זאת תרסיס הצבע הוא מדיום ומסר גם יחד. 

אמנות הגרפיטי המודרנית משלבת אומנויות וטכנולוגיות נוספות. לדוגמה, שימוש בתמונות מוקרנות, תאורת לד, והדפסות שהוכנו מראש.

לחלק מהסגנונות הנפוצים ביותר של גרפיטי יש שמות משלהם. ''תג'' הוא החתימה של שם האמן, והוא הצורה הנפוצה ביותר של גרפיטי, שקיימת בכל הגדלים.

אמני גרפיטי רבים מאמינים כי יצירות מורכבות כרוכות בהשקעה גדולה מידי של זמן. מעשה היצירה עשוי להימשך בין שלושים דקות לחודשים אחדים. אמן גרפיטי יכול ליצור גם בתוך דקות אחדות בהתזה מהירה. טכניקת ההתזה המהירה מנוצלת, לעיתים, לכתיבה של תגיות פשוטות על יצירות גרפיטי מושקעות, והשחתתן בדרך זאת.

כיוון שאמני גרפיטי נמצאים כל הזמן תחת סכנת ההשלכות הפליליות של הצגת הגרפיטי שלהם על קירות ציבוריים ופרטיים, רבים מהם בוחרים להגן על הזהות והמוניטין שלהם על ידי שמירה על אנונימיות. 
חברי כנופיות רחוב משתמשים בגרפיטי כדי לאפיין את עצמם, להבדיל בין יריבים ושותפים, ובעיקר לסמן גבולות בשכונות עירוניות. הגרפיטי הזה מורכב בעיקר מסמלים קליגרפיים יחודיים ומרתיעים. 

אמני גרפיטי שנמצאים במערכה מול הרשויות, ולא רוצים לאבד מהאופי העקשני של המערכה, עושים זאת על ידי הפיכת יצירות הגרפיטי לפחות מפורשות, ובדרך זאת הרשויות נוטות פחות להסירן. פעילים ברוסיה השתמשו בקריקטורות מצוירות של פקידים מקומיים עם פיותיהם בצורת מהמורות, כדי לבטא את כעסם על המצב הירוד של הכבישים. במנצ'סטר, אנגליה, אמן גרפיטי צייר תמונות תועבה סביב מהמורות כביש, אשר הביאו לעתים קרובות לתיקונים שלהן בתוך 48 שעות.
השנינות של יצירות הגרפיטי מעוררת דרך קבע מחלוקת אם הן וונדליזם או אמנות. בערים מסוימות מגנים על יצירותיו של אמן  מסוים באופן רשמי, בעוד בערים אחרות רואים אותן כוונדליזם והסירו אותן. 

במהלך המאה העשרים נוצרו כיתובי גרפיטי רבים  על קירות בניינים, בתי שימוש ציבוריים, קרונות רכבת, רכבות תחתיות, וגשרים. חלק מהם נוצר על ידי חיילים משוחררים. כמעט כל היצירות לא היו בעלות ניראות חזותית הולמת. המצאת תרסיס הצבע עשתה את הגרפיטי לראשונה לז'אנר משמעותי, כיוון שאיפשרה יצירות צבעוניות, גדולות, ומורכבות בתוך זמן קצר. 

תרסיס הגרפיטי נקשר בתחילה עם תנועת הרוק האנטי ממסדית החל משנות ה-1970, והשימוש בו התפשט כחלק מתרבות ההיפ הופ בשנות ה-1980, אשר התחילה בניו יורק. הסרט הדוקומנטרי החצי מחתרתי ''מלחמות סגנון'', שעוסק בציורי גרפיטי, בעיקר ברכבות התחתיות של העיר, חיזק את מעמד הגרפיטי בתוך התרבות ההיפ-הופ המתעוררת, אשר מתאפיינת גם במוסיקת תקליטנים, חריזות ראפרים, וריקודי ברייקדאנס. בהוליווד ניתנה תשומת לב לז'אנר, והיא העניקה לו חשיפה בינלאומית בסרטים כגון ''רחובות הקצב''. לאמני גרפיטי ניתנה אפשרות להציג בגלריות, שגם הוסיפו להתעניינות הבינלאומית הגוברת. 

יחד עם הפופולריות והלגיטימציה, הפך הגרפיטי גם לממוסחר. בשנת 2001, ענקית המחשבים איי.בי.אם השיקה קמפיין פרסומי בערים בארה''ב אשר עודד אנשים לרסס ציור על מדרכות. בשל חוקים האוסרים זאת, חלק מ"אמני הרחוב" נעצרו והואשמו בוונדליזם, ואיי.בי.אם נקנסה. בשנת 2005, מסע פרסום דומה הושק על ידי סוני, ביתר זהירות. אמני גרפיטי רבים רואים בכל שלטי הפירסום בעיר לא יותר מאשר גרפיטי בתשלום ועל פי חוק, ומתקוממים נגדם.

לצד הגידול המסחרי פותחו גם, בראשית המאה ה-21, משחקי וידאו שעוסקים בגרפיטי, בדרך כלל בהיבט חיובי. למשל, עלילותיה של קבוצת בני נוער שנאבקת בדיכוי מצד משטרה טוטליטרית, שמנסה להגביל את חופש הביטוי של אמני גרפיטי. העלילה סובבת סביב גיבור אנונימי שחייו משולבים באורח הדוק ביצירות הגרפיטי הקסומות שלו, בעודו נאבק נגד מלך רשע, שמאפשר לאמנות זאת להתקיים בתנאי שהיא תועיל לו. עוד משחק מציע עלילה של לחימה נגד עיר מושחתת, ונגד הדיכוי של חופש הביטוי בה. קווי העלילות משקפים גם את התגובה השלילית של אמנים שאינם מסחריים כלפי המסחור בצורת האמנות הזאת.

יש מסורת גרפיטי משמעותית בדרום אמריקה, במיוחד בברזיל. ברזיל מתגאה בסצנה ייחודית עשירה של גרפיטי, שהעניקה לה מוניטין בינלאומי כמקום עליה לרגל לקבלת השראה אמנותית. הגרפיטי פורח בכל מקום אפשרי בערי  ברזיל, אך סאו פאולו היא מרכז משמעותי במיוחד. נוצרו הקבלות אמנותיות בין האנרגיה של סאו פאולו כיום ושל ניו יורק בשנות ה-1970. המטרופולין של סאו פאולו הפך למקדש החדש לגרפיטי. העוני והאבטלה הכרוניים, ותנאי המחיה והמאבק האפי של מגזרים בשולי החברה, הם המנועים העיקריים שמניעים תרבות גרפיטי תוססת. ברזיל היא אחת המדינות בעלות פערי ההכנסה הגדולים ביותר, עם חוקים ומסים שמשתנים חדשים לבקרים. גורמים אלה תורמים ליצירת חברה נוזלית מאוד, שמונעת על ידי פערים כלכליים ומתחים חברתיים, אשר עליהם מושתת הוונדליזם הפולקלוריסטי שהפך לספורט עירוני עבור המודרים, הלא הוא אמנות הגרפיטי הדרום אמריקאית. ההצלחה והמעורבות האמנותית במיזמי עיצוב מסחריים של אמני גרפיטי בולטים הדגישו חילוקי דעות בתוך קהילת הגרפיטי הברזילאית, בין חסידי האסכולה המרדנית המחוספסת לחסידי הערכים האמנותיים המקובלים.

גרפיטי מדהים באחד מרחובות סאו פאולו, ברזיל. צולם בשנת 2014

הגרפיטי במזרח התיכון מתגלה לאט, עם כיסים באיחוד האמירויות הערביות, ישראל, ואיראן. עיתון איראני פירסם שני מאמרים על סופרים בלתי חוקיים בעיר, עם כיסוי צילומי של יצירות אמן גרפיטי על קירות בטהרן. הגדר בגדה המערבית הישראלית הפכה אתר גרפיטי, ומזכירה במובן זה את חומת ברלין. אמני גרפיטי רבים בישראל מגיעים ממקומות אחרים ברחבי העולם. ההתייחסות הדתית "נ נח נחמ נחמן מאומן" נפוצה ביותר כגרפיטי ברחבי ישראל.

הגרפיטי משפיע גם על מדינות דרום מזרח אסיה, בעיקר במקומות בעלי תרבות מערבית מודרנית, כגון עיר הבירה של מלזיה, קואלה לומפור. מאז 2010, המדינה מארחת פסטיבל גרפיטי כדי לעודד את בני כל הדורות, ואנשים מכל תחומי החיים, ליהנות מתרבות הרחוב המלזית. בטייוואן, הממשלה עשתה ויתורים מסוימים לאמני גרפיטי. מאז 2005 הם הורשו להציג את עבודתם בחופשיות לאורך חלקים מסוימים של קירות גדת הנהר בטייפה. משנת 2007 מותר גם גרפיטי על גדרות סביב אתרי בנייה גדולים, במטרה ליפות את העיר. 

באירופה, חוליות ניקוי בקהילה מסירות גרפיטי. בשנת 2004, קמפיין בריטי קרא לאפס סובלנות כלפי גרפיטי. הקמפיין גם גינה את השימוש ביצירות גרפיטי במודעות פרסום ובקליפים מוסיקליים, בטענה כי במציאות הגרפיטי  רחוק מהתדמית המגניבה שלו. בשנת 2006, הפרלמנט האירופי הכריז על מדיניות סביבה עירונית למניעת גרפיטי, והגדיר אותו כמפגע עירוני.

במאמץ להפחית וונדליזם, ערים רבות באוסטרליה ייעדו קירות או אזורים בלעדיים לשימוש על ידי אמני גרפיטי. דוגמה אחת היא "מנהרת הגרפיטי" שנמצאת במתחם אוניברסיטת סידני, אשר זמינה לשימוש על ידי כל סטודנט באוניברסיטה במטרה לתייג, לפרסם, וליצור אמנות. המצדדים ברעיון הזה טוענים כי הוא מרתיע פושעים קטנים, ומאפשר חשיפה לאמנים. מלבורן היא עיר גרפיטי בולטת, עם סימטאות רבות שהן אטרקציות תיירותיות. כל צורות הגרפיטי מופיעות ברחבי העיר. כאשר מתרחקים מהמרכז, בעיקר לאורך קווי רכבת הפרברים, תגי הגרפיטי הופכים להיות בולטים יותר.

בארצות הברית הוקמו מאגרי מידע של גרפיטי, שמאפשרים לתעד ולזהות באופן מלא עבריינים. תקנות רבות נועדות להגביל גרפיטי. קיימים מוקדי סיוע שאליהם אזרחים יכולים להתקשר ולדווח על וונדליזם שקשור בגרפיטי. ערים מסוימות מציעות פרס על מידע שיוביל למעצרם והעמדה לדין של החשודים.

בתקופות של סכסוך, יצירות אמנות גרפיטי הן כלי יעיל לתקשורת וביטוי עצמי של חברי קהילות שנמצאות בעימות. הגרפיטי הוכיח עצמו ככלי יעיל ליצירת דו שיח, ובדרך זאת גם לדיון בשסעים בטווח הארוך. חומת ברלין כוסתה על ידי גרפיטי ששיקפו לחצים חברתיים בגרמניה המזרחית. ציורי הקיר בבלפסט ולוס אנג'לס קיבלו הכרה רשמית ככלי ביטוי חברתי.

תומכי הגרפיטי רואים אותה כאמנות, וקובעים כי הגרפיטי הוא ללא עוררין תנועת האמנות החזקה והחשובה ביותר בהיסטוריה של העת האחרונה. הגרפיטי הפך קרש קפיצה נפוץ עבור רבים מיוצריו, והם חברים חשובים בקהילות האומנות והעיצוב בצפון אמריקה ובעולם כולו. החל משנות ה-1970 ואילך, בורהאן דוגאנסי צילם קירות עירוניים בכל רחבי העולם, ושמר אותם בארכיון לצורך שימוש כמקור השראה לציוריו. הפרויקט מכונה "חומות העולם", הוא גדל מעבר לכל הציפיות, וכולל כ-30,000 תמונות. הארכיון משתרע על תקופה של 40 שנים, על פני חמש יבשות ו-114 מדינות. בשנת 1982, תצלומי פרויקט זה הרכיבו תערוכת יחיד בשם "הקירות לוחשים, לצעוק ולשיר ...'' במרכז פומפידו בפריז. בתערוכה בניו יורק משנת 2006 מוצהר הגרפיטי כאמנות. בתערוכה הוצגו 22 יצירות של אמני גרפיטי. במאמר על התערוכה, האוצרת מצהירה שהיא מקווה שהתערוכה תגרום לצופים לחשוב מחדש על הנחותיהם לגבי הגרפיטי. הגרפיטי הוא מהפכני וכל מהפכה עשויה להיחשב כפשע. אנשים מדוכאים או מודחקים צריכים פורקן, לכן הם כותבים על קירות, זה בחינם. באוסטרליה, היסטוריונים של האמנות העריכו אחדות מיצירות הגרפיטי המקומיות כבעלות תרומה יצירתית די הצורך כדי לדרג אותן כאמנות ברמה גבוהה. הערך ''אמנות אוסטרלית'' בלקסיקון אוניברסיטת אוקספורד מסתיים בדיון ארוך על המקום המתפתח של גרפיטי בתוך התרבות החזותית העכשווית. בשנת 2009 הציגו 150 אמנים 300 יצירות גרפיטי בגראנד פאלה בפאריס, כקבלה ברורה של צורת האמנות לחיק עולם האמנות הצרפתי.

יצירת אמנות רחוב יפה אודות חיי המשפחה  בטורונטו, קנדה.

העיר המואנשת

ראשי פרקים:

מקורות העיר המודרנית

תכנית האב של העיר

התרבות העירונית

הביקורת על העיר

העיר כאורגניזם אנושי

מקורות העיר המודרנית
שלושה רבעים מאוכלוסית התבל יתגוררו בערים בתוך עשרות שנים אחדות. העיר היא נושא רחב היקף אשר קל מאד לאבד את הכיוון במסגרת העיסוק בו, אך ההאנשה היא היא עיקרון מנחה מצוין לניתוח כולל של התהליכים שמתרחשים בה. העיר היא הגנרטור המרכזי של ההאנשה עבור המין האנושי. העיר היתה תמיד מפלט של סולידריות חברתית, מקור לקירבה וליצירה, לעומת הסביבה הטבעית שמקיפה אותה, אשר נשלטת על ידי הבדידות האנושית וכוחות שאין שליטה עליהם. למרות התדמית השלילית שלה כמרכז של עוני, חולי ופשע, העולם הופך להיות עירוני ברובו, כי העיר היא פתרון למשבר הסביבתי. מראשית קיומה העיר היתה דימוי מואנש, ספונטני או מתוכנן. קיים שיתוף פעולה היסטורי בין מתכנני הערים לאנשי הרפואה למען יצירת העיר הבריאה. במהלך הדורות התפתח השימוש במודלים אנטומיים לצורך תכנון העיר. מהפכות המידע המודרניות הפכו את בני האדם למודעים יותר לעצמם ובמקביל לבעלי כלים טובים יותר להביע את עצמם. לכן אין טבעי יותר בימינו מאשר לאחד בין המראות והמידע אודות הגוף האנושי עם המראות והמידע אודות העיר באמצעות מפות מואנשות חדשות. המפות המואנשות העירוניות, חדשות וישנות כאחד, מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם במרקם העירוני בצורה הישירה ביותר. בני האדם שחיים בעיר צמאים להאנשות אלה גם לצורך טיפוח הקשר החברתי. בעתיד החיבור בין האדם למערכות העירוניות יתקיים כשילוב קיברנטי. ההאנשה לא תהיה דימוי תכנוני או תיאורי בלבד, היא תהפוך למהות הקיומית. המערכות העירוניות יהיו שזורות במלואן במערכות האנושיות באמצעות תהליך התפתחותי דינאמי.

יריחו, המתוארכת למאה השמינית לפני הספירה , היא בין הערים המוקדמות ביותר הידועות לארכיאולוגים. בשנות האלף הרביעי לפנה"ס הפרחו ציוויליזציות מורכבות בעמקי נהרות של מסופוטמיה, הודו, סין, ומצרים . חפירות באזורים אלה גילו חורבות ערים המיועדות לסחר, לפוליטיקה או לדת. בחלקן היו אוכלוסיות גדולות, צפופות , אך אחרות ביצעו פעילויות עירוניות בתחומי הפוליטיקה או הדת ללא אוכלוסיות גדולות. בערים העתיקות המוקדמות של הציוויליזציה בעמק האינדוס משנת 2600 לפנה"ס, היתה אוכלוסייה של 50,000 או יותר ומערכת תברואה מתוחכמת. הערים המתוכננות של סין נבנו על פי עקרונות מקודשים על מנת להיות מיקרוקוסמוס שמימי. הערים המצריות העתיקות מהן בצורת ריבוע ומתוכננות מאוד, עם רשת דיור מינימליסטית של חדרים לעובדים ודיור משוכלל עבור המעמדות הגבוהים. במסופוטמיה, הציביליזציה השומרית , ואחריה אשור ובבל, הקימו ערים רבות, אשר נשלטו על ידי מלכים וקיימו מערכת ניהול באמצעות כתב יתדות. הפיניקים הקימו אימפריית המסחר משגשגת לחופי הים התיכון באלף הראשון לפנה"ס, שהקיפה ערים רבות וביניהן קרתגו וקאדיז. עיר הפוליס היוונית היא אחד המושגים החשובים הבסיסיים בהיסטוריה, מכיוון שבזכות הוגי הדעות שפעלו בה צמחו רוב ממושגי היסוד של הציביליזציה המודרנית. ביבשת אמריקה העתיקה, מסורות עירוניות מוקדמות התפתחו באמריקה התיכונה ובהרי האנדים. המרכזים העירוניים הראשונים שפותחו כללו כ-30 מרכזים בצפון פרו, אשר פרחו  בין המאה ה-30 למאה ה-18 לפנה"ס. המאיה, האינקה והאצטקים, הן תרבויות מאוחרות הרבה יותר, אשר התבססו על המסורות העירוניות הקדומות.

חלק גדול מסיפור התרבות האנושית נקבע בערים. בפרט, התפתחות מוסדות ומוסדות העל, כמו בתי משפט, חוק וחוקה, בנקאות, גילדות של מומחים, ספריות, אוניברסיטאות וכיוצא באלה. תהליכי התמחות בצורתם הקיצונית התקיימו ועודם מתקיימים אך ורק בערים. השליט והביורוקרט, המשפטן והפילוסוף, המדען והמהנדס, האדריכל והבנאי, כל אלו נוצרו בערים, התפתחו בערים וקיומם אפשרי רק בעיר, היכן שמתקיים המפגש ההכרחי בין צורך, אפשרות והזדמנות.

בימינו, בעידן הגלובליזציה, עיר גלובלית היא עיר מתמחה המהווה נקודה מרכזית בעלת השפעה כלכלית, חברתית תרבותית או פוליטית ישירה ומוחשית על הזירה הבינלאומית. ערים גלובאליות מוגדרות כבעלות קשר ישיר, שאינו מוגבל למיקומן הגאוגרפי, עם העולם החיצוני סלי התווך של מדינת הלאום. בעיר זו מרוכזים משרדי המטה של חברות מקומיות ובינלאומיות, מרכזי הבנקים הגדולים, הבורסה למסחר בניירות ערך ובתי עסק רבים המשרתים את הגורמים הפיננסיים השונים, לצד שירותים נלווים, כמו תחבורה בינלאומית ענפה. ערי העולם הקלאסיות הן ניו יורק, טוקיו, לונדון ופריז.

תכנית האב של העיר

הערים, המאופיינות בצפיפות אוכלוסייה , מצטיינות בתפקודים סימבולית ובתכנון עירוני תואם לכך מזה אלפי שנים. הציוויליזציה והעיר התפתחו בעקבות התפתחות החקלאות , אשר אפשרה ייצור של עודפי מזון, ובכך חלוקה חברתית של עבודה, עם ריבוד חברתי במקביל, ומסחר. בערים הראשונות הופיעו לעתים קרובות אסם, לפעמים בתוך מקדש. כך נוצר הדפוס החברתי שיצר את הדפוס התכנוני.
המבנה העירוני של העיר בדרך כלל עוקב אחר אחד או יותר דפוסי היסוד הגיאומטריים: קו, מרובע, מעוגל, מעוקל, ושילוב ביניהן במקרים רבים בצורת המניפה. הסביבה הפיזית בדרך כלל מגבילה את הצורה שבה נבנית עיר. אם ממוקמת על ההר, היא עשויה להסתמך על טרסות וכבישים מתפתלים. צורת העיר יכולה להיות מותאמת לאמצעי הקיום, למשל חקלאות או דיג. היא עשויה להיות ערוכה עבור הגנה אופטימלית מהאויב בהתחשב בנוף שמסביב. מעבר לתכונות גיאומורפיות אלה, ערים יכולות לפתח דפוסים פנימיים, בשל צמיחה טבעית או תכנון ערים.

במבנה המעוגל, כבישים ראשיים מתכנסים בנקודה מרכזית. צורה זו יכולה להתפתח מצמיחה רצופה לאורך זמן, עם עקבות קונצנטריים של חומות העיר כסימון גבולות העיר העתיקה. בהיסטוריה החדשה יותר, צורות אלה נוצרו על ידי כבישי הטבעת סביב מרכז העיר, שלעיתים באו במקום חומות ותעלות מים עתיקות. מערכת של רחובות עיר ישרים בשתי וערב מדויק המכונה גריד שימשה במשך אלפי שנים באסיה, אירופה, ואמריקה, ומהווה דגם דומיננטי גם היום. העיר היוונית העתיקה, אשר היתה נפוצה בשימוש ברחבי הים התיכון ההלניסטי היא בעלת מבנה גריד עם רובעים יעודיים. במדינות העיר העצמאיות היווניות, שנקראו 'פוליס', קם איגוד של אזרחים בעלי קרקעות שהרכיבו את העיר באופן קולקטיבי ודמוקרטי. האגורה, הכיכר המרכזית, היתה מרכז של חיי ספורט, אמנות, אינטלקט, דת ופוליטיקה. עלייתה של האימפריה הרומאית הביאה את אוכלוסיית העיר למיליון נפש. תחת סמכותה , רומא שינתה והקימה ערים רבות, קולוניות, עם אותם עקרונות האדריכלות העירונית, העיצוב והחברה.

הערים שמשו כמקלטים עונתיים קהילתיים, לעיתים כבסיס לארגון צבאי מתגונן או פולש, במקביל לתפקוד הכלכלי שלהן.

ערים מילאו תפקיד מכריע בהקמת כוח פוליטי על שטח, ומנהיגים עתיקים כמו אלכסנדר הגדול הקימו ויצרו אותם בלהט. תוכניות ערים מבוססות על צרכי הגנה ושיטור הן נפוצות, ובכל עיר קדומה וגם בערים מודרניות רבות, המצודות והבסיסים הצבאיים ותחנות ודרכי השיטור בתוכה ובסמוך לה הם חלק חשוב מהמבנה שלה.

העיר המוסלמית במזרח התיכון בנויה בעיקר מרחובות צרים וצפופים הנועדו ליצירת צל ומחסה מפני השמש. העיר מורכבת מעיר עתיקה בנויה סביב לשוק ממנו יוצא מעבר צר אל עבר מרכז מסחרי חדש ואותו חוצה מסילת רכבת. בין העיר העתיקה למרכז החדש מצויים אזורי מעבר למגורים כאשר בני המעמד הנמוך גרים בסמיכות למרכז העיר העתיקה ובני המעמד הגבוהה בקצה העיר החדשה. בשולי העיר העתיקה מצויים אזורי תעשייה.

העיר הסינית בנויה לפי תכנון של תורת הפנג שואי מצפון לדרום כאשר במרכז מצויים המקדשים וארמון המלך ומסביבם שכונות המגורים. את העיר מקיפה חומה גבוהה ומסביבה תעלת מים רחבה.

באפריקה , ערי היורובה, שהן ערים באזור ניגריה ומערב אפריקה המצויות מדרום למדבר סהרה הבנויות על דרכי שיירות וברובן גם חקלאיות.

ערים רוסיות מסורתיות בנויות לרוב סביב מצודת שילטון בנויית חומה הקרויה 'קרמלין'.

הערים הקומוניסטיות במזרח אירופה הן ערים בעלות כיכרות גדולות ורחבות עם סמלי הקומוניזם בתוכם. מאפייני העיר הם מבני ציבור בסגנון 'עוגת החתונה', דירות סטנדרתיות למעמד הפועלים, רכבת תחתית המשמשת גם בתור מקלט או עיר תת-קרקעית. בנוסף חוצים את העיר כבישי טבעת רבים ומסלולי טבעת של רכבת תחתית.

העיר בצפון אמריקה בנויה בדרך כלל דגם של שתי וערב, עם בעלי שמות של אותיות לטיניות ומספרים היוצאים מתוך בית העיריה הנמצא במרכז העיר, במרכז יש שדרה מרכזית, ה'מול', ובה מרוכזים בנייני השלטון או מוסדות תרבות מרכזיים.

העיר של ילידי אמריקה הקדומים בנויה מסביב לכיכר מרכזית בה פזורים מקדשים רבים, בצידה האחד אזור תעשייה המיועד לעובדי המקדשים ובצידה השני ארמון המלך. ליד אזור המקדשים מצוי אזור המגורים.

ההתיישבות העירונית התרחבה מאד מעבר לגבולות המסורתיים של העיר, בצורה של אזורים עירוניים. ביזור ופיזור של תפקידים עירוניים, מסחרי, תעשייתי, מגורים, תרבותי, פוליטי, שינה את משמעותו של המונח 'עיר' וקרא תיגר על גיאוגרפים המבקשים לסווג שטחים על פי דגם כפרי או עירוני בלבד. אזורים עירוניים כוללים פרברים וצירים בין עירוניים המאורגנים סביב הצרכים של הנוסעים בהם. לעיתים שולי הערים מאופיינים במידת עצמאות כלכלית ופוליטית. כתוצאה מכך, ערים רבות מאד הן כיום חלק מהנוף האורבני הרצוף שנקרא מכלול עירוני, אגד ערים, או מגלופוליס, וביניהן מובילות כל הערים הגלובליות.

התרבות העירונית

לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו. סופרים, ציירים ויוצרים הפיקו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבנית. ספרות קלאסית ומימי הביניים כוללת ז'אנר של תיאורים אשר מתייחסים לכך. מחברים מודרניים ידועים בתיאורים מרתקים של ערי מגוריהם. ייצוגים קולנועיים מוקדמים של ערים במאה העשרים תיארו אותן בדרך כלל כמרחבים טכנולוגיים יעילים עם מערכות תפקוד מושלמות. בשנות השישים, בעקבות גודש התחבורה, החלו להופיע ספרות, סרטים וצורות אחרות של תרבות פופולרית אשר סיפקו חזיונות של ערים עתידיות דיסטופיות. הסיכוי והסיכון של התרחבות העיר, ושל עולם שבו התלות ההדדית בין ערים רבה יותר, הולידה חזיונות של עולם מקיף אחד בעל מאפיינים שונים ומנוגדים לעיתים.

חקר התרבות האורבנית עוסק במכלול השימושים העירוניים וביחסי הגומלין ביניהם, שעניינם הגדרת העירוניות כרקמה של חיי היומיום. הוא בוחן מערכת מורכבת של גורמים המכוונים ומעצבים את חייו של הצרכן האורבני, וכן את התחביר והדקדוק של הנוף העירוני. התרבות האורבנית, שהיא מפגש מורכב בין הון לזהויות, הופכת לתחום דעת אינטגרטיבי, מושא למחקר רב-תחומי מקיף. תחומי המחקר נעים מאדריכלות אורבנית, גיאוגרפיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה עירונית ועיצוב תרבות, ועד לסמנטיקה של הכרך וייצוגיו הפוליטיים, המגדריים והמעמדיים.

התרבות האורבנית היא חוויית יסוד של ייצור ושל צריכה בעבור תושבי העיר ומשתמשיה: מבקרים, תיירים, אמנים, עובדים, עוברי אורח, חסרי בית, אנשי עסקים. תהליך העיור המודרני, שהפך לגורם היסטורי משמעותי מאז סוף ימי הביניים, והגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20, יצר תופעה כלל-עולמית הניזונה מתנועה של כסף ואנשים. הצריכה התרבותית, אמנות, אוכל, אופנה, מוזיקה, תיירות, והתעשיות המספקות אותה, מייצרות את הכלכלה הפיזית והסימבולית של העיר ומסמנות את הנוף ואת החלל העירוני במושגים של שליטה וכוח. העיר הופכת לצומת המפגיש בין קבוצות פוליטיות, אתניות ומעמדיות לבין אופני שיח המייצרים משמעויות. היא מתפקדת כמנגנון ייצור ענקי של סחורות ושל ייצוגים תרבותיים. היכולת לקרוא עיר וליישם את הקריאה זו באמצעות תכנון, בנייה, הקצאת משאבים, פעילות פוליטית וכן הלאה, והוויכוח על אודות הקריאה הנכונה, מובילים בסופו של דבר לדיון בשאלות של כוח והון סימבולי מצד אחד, ובשאלה מהם החיים הראויים, הטוב האנושי, מצד אחר. בדיון זה נוטלות חלק קבוצות אינטרסים שונות המציבות סדרי יום שונים. אלה משתנים בהתאם להקשרים היסטוריים מתחלפים.

אין דומה קריאה מודרניסטית של עיר לקריאה פוסט-מודרניסטית. העיר המודרנית של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מתאפיינת בסדר סטרוקטורלי מוקפד: מערכת צירים, שדרות ומבני שלטון, בתוך לוגיקה רב-מערכתית כוללת. תכנון הנוטה אל הפוסט-מודרניות מבליט ממדים אחרים: הניקיון והפונקציונליות המודרניסטיים עשויים להתחלף במודלים של העיר ההיברידית, העיר המעורבת, הדחוסה, המוכנה לקלוט אל תוכה מערכות של כלאיים, המחברת בין נוף המגדלים לבין הבנייה המקומית הנמוכה. עיר זו מתמודדת עם השוני ועם ההבדלים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות, ונותנת לכך ביטוי בתכנון ובביצוע האורבניים. היא מבקשת לראות בהתגוונות הסגנונית, התרבותית והאתנית ברבעיה השונים של העיר מפתח לכינונה של חיוניות עירונית. העיר שוב אינה אתר חילוני שקוף, המזוהה בדרך כלל עם הסמליות הגברית. היא עוברת תהליך של פמיניזציה שבסופו נוצר מרחב חדש, שבו יש מקום לזהות נשית ולצרכים נשיים. היברידיות זו תתקשר גם לקבוצות מיעוט נוספות, בעלות רקע מעמדי ואתני שונה. התכנון הפוסט-מודרני אמור להביא בחשבון את המפגש המורכב של צרכים רב-תרבותיים מגוונים המסתופפים יחד בכרך אחד.

מימד נוסף קשור לצורה שבה העיר מסמנת את עצמה לקהליה. מבנה הכוח המודרני הבליט את הבניינים המפוארים, שסימנו עוצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית. הבניינים הפוסט-מודרניים, ובייחוד מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים, ממשיכים ומעצימים את הקו הרציונליסטי של המודרניות, אך גם מעניקים לו משמעות נוספת. המגדלים שחזיתם אטומה וסודית מייצרים קו רקיע מפוסל שנועד להבליט את העוצמה הפיננסית של ההון הרב-לאומי, הון שזרימתו חופשית ואנונימית. הנראות הפיזית של הבניינים אינה מגלמת את משמעותם, משמעות ההון והכוח. זו נותרת במובן מסוים סמויה מן העין. מגדלי התאגידים הגדולים ממלאים את רחובותיהן של ערי העולם ומסמנים את התנועה החופשית של האותות בתוך חלל כמו-וירטואלי. דרך חלל זה זורם מידע מקודד, דמיוני ומופשט בתוך הרשת. עוצמתו קורנת מהשתקפויות האור הנופלות על מגדלי הזכוכית ומאין-ספור המסכים שהעיר מוקפת בהם: שלטי פרסומת, כתובות ניאון, נתוני תנועה, שידורי וידיאו המוקרנים בצמתים ומעל חזיתות הבתים, ועוד.

האורבניות בת זמננו מבליטה את האידאולוגיה של הצריכה. לעומתה, האורבניות המודרנית הבליטה את האידאולוגיה של הייצור. הייצור הפך לדומיננטי מאז המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, וביתר שאת בעידן התיעוש והפיתוח הטכנולוגי במאות ה-19 וה-20. העיר הפכה לאתר ענקי של סחורות ממשיות וסימבוליות, לאוסף רבגוני של אפשרויות. הניסיון הפוסט-מודרני מקצין חוויה זו. תמונה זו מוקרנת על המשתמש העירוני, גם כשהוא שרוי בתנועה קדחתנית ברחובות העיר: מצד אחד הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מחוויית ההמון. מצד שני הוא נוהג כזיקית אנושית, משתדל לעטות על עצמו מסכות וייצוגים חדשים כדי לכונן את אישיותו הייחודית מול התפאורה האנונימית של הכרך. מרכזי הקניות משתלבים היטב בתוך מערכת זו. הם ממוקמים בתוך מרכזי הערים או בפרווריהן, במשולב עם מערכות להסעת המונים. מערכות אוטונומיות אלה פועלות כמכונות של צריכה ומאפיינות את העיר המופרטת של ההווה. הקניונים הגדולים, שיאה של מכונת הצריכה, הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן ההוויה האורבנית ומן האופן שבו בני האדם מתַקְשרים עם אובייקטים ועם סובייקטים אחרים. תקשורת זו, שלבשה צורה של אקסטזה כמו-דתית בחברת הראווה, לא איחרה לברוא קתדרלות תאטרליות כמידתה. כנסיות הצריכה הפכו לסימן היכר של האורבניות העכשווית. תרבות זו יוצרת חוויה מרוכזת ודחוסה, המצמצמת כל מרכיב אדריכלי שאינו משרת את מטרותיה. כך, לדוגמה, מובלטת החזית על חשבון הפנים. פני השטח מחליפים את העומק. הממד החזותי הדו-ממדי גובר על הממד הנפחי. החזית ניבטת אל הנוסע החולף בכביש המהיר. בדמיונו מתרקמת העיר כחויה סינמטוגרפית. דומה כי לשלושת הממדים הקלאסיים – אורך, רוחב, גובה – נוסף עתה ממד רביעי של תנועה, זמן.

העיר המודרנית נחווית כדימוי, כרצף מופשט של צבעים, אורות ומתארים. מימד זה מעצים את המרחב האורבני והופך אותו לתמונה משתנה של תשוקות וציפיות. העיר התמכרה למדיה וכיום היא מעוצבת על פי הראיה שלה. העיר נתפשת כמוצר ויזואלי. נוצרת תפאורה של העיר, באמצעות החוש החזק ביותר. נקודות ציון העירונית המסורתיות, שהן מבנים או מונומנטים בולטים במיוחד המזוהים עם העיר, הפכו להיות חלק מהתרבות החזותית. נקודות ציון הן בניינים מיוחדים, פסלים ועמודי הנצחה, כיכרות, גשרים, מגדלים וכדומה, שהם בעלי משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. נקודות הציון מקלות על ההתמצאות בעיר ומשמעותיות ביצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. כיום קיימת דומיננטיות ויזואליות, ונקודות הציון הן מוקד לראווה האנושית.

הביקורת על העיר

אנחנו נוהים אחרי סדר יום עירוני, אחרי עירוניות. אך מקצוע העיצוב והתכנון העירוני נמצא בימינו במבוכה תיאורטית ופרקטית. אף אחד לא ממש מסוגל להסביר או להגדיר סדר יום זה. זו מעין סיסמה אופנתית שכולם מאמצים. איך אפשר להסביר את חוסר התכלית והיעדר הביקורתיות. שאלה זו חשובה במיוחד לאור הדינמיות והתנודות אשר אנו עדים להם בכל המישורים של דפוסי החיים, דהיינו, השינויים במשטרים הפוליטיים, הפיכות בגישות כלכליות, וריבוי סגנונות וזרמים בתרבות העממית אשר מלווים אותנו בצורה כה מגוונת ללא הפסקה. העיר היא תופעה תרבותית, אך השיח סביבה הוא דל. כאשר מחפשים הסבר לתופעה משונה זאת, ניתן לפנות לשני כיוונים. האחד, יכול להיות שציבור המתכננים והאדריכלים עברו תהליך סוציאליזציה כאינטלקטואלים אורגניים, והם מזדהים הן עם המטרות והמשימות של המדינה והמזמין והן עם הפתרונות אשר בוצעו על יד אנשי המקצוע בעצמם, עד אשר הדעה השולטת היא של שביעות רצון וטריומפאליזם. הכיוון השני הוא לקרוא את שלוות הנפש המקצועית הרווחת כנובעת ממשבר אידיאולוגי עמוק. המתודולוגיה הבסיסית של מקצוע התכנון, ארכיטקטוני ועירוני, תקועה עדיין בתיאוריות, תפיסות ושיטות מיושנות. המקצוע נולד בעידן הטכנולוגיה הגבוהה בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז צמחו היישומים הפרקטיים של המדע האמפירי והפוזיטיביסטי בתחומים רבים: בין היתר במערכות הנדסה, לחימה, רפואה, תשתיות, גיאוגרפיה כמותית וכו'. באווירה של ביטחון עצמי רב נולדה ההנחה כי ניתן ליישם שיטות כמותיות הנדסיות מדוייקות אשר יעילותן הוכחה במערכות מכניות פיזיקאליות, במודלים של התנהגות אנושית פרטנית וקהילתית. בהתאם פותחו הגדרות כמותיות של תבחינים תכנוניים ונהלים המתייחסים לבית או לעיר כמכונה. המצב היום הוא שאנו ניצבים בפני תהפוכות חשיבתיות אשר מעמידות, אפילו במדעים מדוייקים, שאלות מהותיות לגבי האמיתות של העבר. לגבי תכנון ערים, נדמה כי המקצוע כבר איבד את הנשוא שלו – העיר. המבוכה על הגדרת העירוניות מעידה על חוסר היכולת לתפוש את העיר. הפרדיגמה הישנה מגדירה את העיר לפי פרמטרים כמותיים של שימושי קרקע, צפיפות, מרחק, קו בנין וכו'. המימדים הלא-מוחשיים כגון נוחיות, הזדהות, מעמד, קהילתיות, פרטיות, יופי, אף פעם לא שולבו לתוך המודלים. לכן אינם יכולים להוות מרכיב של עירוניות. יתרה מזאת, הפרדיגמה התכנונית הקלאסית היתה ונשארה תכנון למצב סופי. אולם העיר איננה מערכת. בכל רגע היא יצור אשר מתהווה, ויחסי גומלין בין הכוחות האנושיים, תרבותיים ופוליטיים בה רחוקים מלהיות ניתנים לכימות. חוסר היכולת של התכנון העכשווי לטפל בתהליכים ובהתהוות היום-יומית גורם לכך שהוא תמיד מאחר את המועד. לרוב, הטיעון של בקרה ושליטה הינו רק על הנייר. המתכננים, בניסיונם לתפוס את מהות הנשוא, העיר, עברו בעצמם תהליך של ניסוי ותהייה. המודל הנבחר עבר מן העיר כיצור טבעי, אורגניזם, הניתן לקטלוג כגון צמחים או ציפורים, לעיר כמכונה, מורכבת מגלגלי שיניים, מנופים ומנגנוני שעון. השלב האחרון בהתפתחות זו היא המודל של העיר כמערכת. כל מערכת מורכבת מתת-מערכות. לכל מערכת יש תשומות ותפוקות. על המערכת ניתן לשלוט על ידי זהוי היחסים בין התשומות והתפוקות וגורמים חיצוניים, והיחסים ניתנים לכימות ולתפעול.

למגורים בעיר יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. הטיפוס של איש המטרופולין, הלובש כמובן צורות מצורות שונות, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית. מאז ומעולם נחשבו עירוניים וכפריים שונים זה מזה, והמחקר המתקדם מציע לראשונה הסבר לתופעה מנקודת המבט של המוח. הממצאים מעידים בבירור כי מוח של עירוניים וכפריים עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעיר לבין מוחם של אנשים שגדלו בכפר או חיים בו. המוח העירוני דרוך יותר, לחוץ יותר, יש בו פעילות מוגברת באמיגדלה, אזור שמשחק תפקיד מרכזי בוויסות של לחץ, של איומים ושל פחדים. מצד שני, אזורי מגורים מאווררים עשויים לפגוע במרכיב מהותי אחר של הערים - חדשנות. מחקר בנושא מצא כי ערים צפופות וגדולות חדשניות פי כמה מערים דלילות וקטנות. זו אולי המשימה הכי גדולה של המתכננים: עיר ששומרת על המוח מפני השפעות שליליות, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות.

אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם האופייני לעיר הגדולה. מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות. אילו היו המגעים התמידיים עם אנשים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן העיר הקטנה, שבה האדם מכיר כמעט את כל מי שהוא פוגש ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל אחד, הוא היה מגיע למצב נפשי בל יתואר. היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו האיכותי והאי־יכולת להחליפו בזולתו. ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה. עניינם הוא קביעת תפקידו של הפרט בתוך הקולקטיב. תפקידה של העיר הגדולה הוא להוות זירה למחלוקות הללו ולניסיונות ליישבן.

העיר נפלה טרף למפלצת נדל”ן, שבונה לרוב באזורי ביקוש עשירים ומותירה לאנחות את שיכוני העניים המתפוררים והמטים לנפול, שם באמת צריך ליצור התחדשות עירונית.  במקום בתים קטנים יחסית וצנועים, מוקמים חדשות לבקרים על אותן התשתיות בניינים אדירי מימדים ומנוכרים לסביבתם, שמשנים את אופיה האורבני של העיר. המגיפה משקפת את פניה של החברה שסוגדת לערך אחד בלבד, כסף, גם אם זה בא על חשבון השכנים, הטבע והירוק, וגם על חשבון היופי הארכיטקטוני והאורבני. את הטענות יש להפנות לא רק אל היזמים והתושבים, שבאופן טבעי מבקשים להגדיל את הונם ואת בתיהם, ולא ממש מתעניינים בסביבתם או בשיקולים ארוכי טווח, אלא כלפי הרשות המוניציפלית האחראית על התכנון העירוני, רשות שמאפשרת להפוך מבנה חד קומתי לבניין בן עשר קומות והורסת במו ידיה את הקסם והאופי. צריך למצוא מודל אחר להתחדשות עירונית טובה, שתכלול הקפדה על שטחים ירוקים בתוך העיר, נגישות שנוצרת על ידי תחבורה ציבורית עם עדיפות להולכי רגל ואופניים, עירוב שימושים, ויצירת זהות מקומית ראויה. עיר בת קיימא כוללת שילוב של עקרונות סביבתיים וחברתיים, אך ההחלטות לגבי פיתוח העיר בימינו מתקבלות במקרים רבים כתוצאה של שיקולי אגו וכסף בלבד.

העיר כאורגניזם אנושי

העיסוק באורבניות חייב להביא בחשבון את המשטר הקפיטליסטי שבו אנו חיים ואת המצע הנפשי שהוא מבוסס עליו, את ים האנונימיות והשכפול שבו אנו מוקפים. כל הקניונים דומים זה לזה, וכך גם הכבישים המהירים והמחלפים. בהינתן שזו המציאות, עולה השאלה האם וכיצד ניתן לפתח התנגדות לאופייה הכופה של המערכת מבלי ליפול לתוך מלכודת רגשנית ונוסטלגית נוסח חזרה לטבע או לכפריות אנכרוניסטית. דומה כי תנאי מרכזי להגשמתה של אוטופיה אורבניסטית הוא ההישענות על הריבוי העירוני – ריבוי זהויות, תרבויות, מעמדות, מגדרים, צרכים ושימושים. ריבוי זה עשוי להצביע על דרך צנועה אך אפשרית ליצור פרגמנטציה במכונת השעתוק הגדולה הגורסת הכול. התכנון והביצוע האורבניים אמורים לאפשר ריבוי של סיפורים, לספק צרכים אנושיים מגוונים, לשמר את הזיכרון של קבוצות זהות שונות המרכיבות את העיר. יש להעמיד אסתטיקה של ריבוי כנגד האסתטיקה של הפחד שיוצר נוף המגדלים. אסתטיקה זו עשויה להביא להומניזציה של הפרקטיקה העירונית. להפוך את העיר למקום מפגש חופשי המעודד שותפות בדרמה החברתית השזורה מסיפוריהם ודמיונותיהם של בני העיר.

שאלת המפתח היא אפוא מהם התנאים המאפשרים לדרמה העירונית לעלות על הבמה. כמו כל דרמה טובה, גם העיר צריכה לעורר עניין, ליצור מתח, לנוע ולזרום בתוך המערכות השונות שלה, מבוקר עד ליל: לאפשר לצופים עירוניים, תושבים, עובדים ומבקרים לבחור מתוך מגוון של שימושים. לעתים, כמו בכל מחזה, גם העיר ניצבת בפני קונפליקט. אך כשם שבמחזה הקונפליקטים נפתרים לקראת סיום, כך גם בעיר. אין להיבהל מקונפליקטים, שהרי הקונפליקט מצוי בשורש ההתחככות. בקונפליקט הלא-אלים אפשר לראות מנוף לקידום ולשיפור מציאות החיים; הוא יכול לסייע לחלשים ולתרום לשיפור מעמדם של המיעוטים בעיר. שני חטאים אינם נסבלים כל עיקר: חדגוניות ושעמום עירוניים. הדרמה העירונית חייבת לרתק, לרגש, ללמד. רחובות העיר ורבעיה אמורים לספק מגוון של אפשרויות אנושיות, ליצור תנאים שיעודדו את המשתמשים להרכיב סיפורים נבדלים: איכותו של המרחב האורבני עומדת ביחס ישר ליכולתו ליצור דרמות מתחלפות בהתאם לרובע, לשכונה, לרחוב, בלט דינמי של הרחוב, בסגנון הפוטוריזם האיטלקי. 

העיר היא אפוא העיר האנושית, אורגניזם חי שאיבריו מלאי חיוניות. האיברים הם אוטונומיים בפעולתם, אך הם מתקשרים למרכז, ללב הפועם של העיר. בעיר מתקיים מיתאם בין הצרכים המגוונים של המשתמשים ומאפשר לכל אחד מהם לצפות, לשחק, לעבוד, בתוך הדרמה העירונית, במפגש החי והמרגש עם בני אדם אחרים. מטרה זו תושג אם הרקמה האורבנית תיצור הצלבה של פונקציות: מגורים, עבודה, בילוי, טיול, דו-שיח. עירוב זה בשימושי המרחב ובשימושי הזמן של אתרי העיר השונים יאפשר לעיר להיות אפקטיבית, כלומר לממש את תכונתה הבסיסית, הרבגוניות. זו תתגלה באופיים ובצבעיהם השונים של רובעי העיר, במגוון הצורות העירוניות ובריבוי השימושים הבו זמני של רחובות העיר. העיר האפקטיבית מפגישה בין רעיונות, כסף ודמיון; היא מספקת מתווה של סדר והתגוונות. היא יוצרת דימוי של יופי באמצעות הצורות העירוניות, נותנת מענה לצורך האנושי במשמעות, הנגזרת מתוך הניסיון העירוני ברגעי שקיקתו.

העיר היא אורגניזם אנושי - זה אחד הדימויים המקובלים. ההאנשה היא כמו נייר לקמוס. היא עיקרון מנחה מצוין לניתוח כולל של מקומות והתהליכים שמתרחשים בעיר. העיר היא הגנרטור המרכזי של ההאנשה עבור המין האנושי. הונדטווסר, האמן היהודי-אוסטרי צייר את העיר והבנין כסבך אורגאני הרמוני.

סייבורג, שם קיצור לאורגניזם קיברנטי, הוא הכינוי המקובל לישות שמכילה מרכיבים הן ביולוגים והן מלאכותיים מטבעם. לאותו אורגניזם יכולים להיות כישורים משודרגים ועל-אנושיים בעזרת אמצעים טכנולוגיים. המונח מסוגל להיות כל סוג של אורגניזם, כולל מערכות תשתית עירוניות שמשולבות בבני אדם. המושג מציג מודל התפתחותי מורכב של האורגניזם האנושי כמערכת דינמית ופתוחה להשפעת סביבתה, אשר התוצר המצטבר של פעולתה היא ההתפתחות והגדילה האישית ברמת אחת, והאבולוציה של המין האנושי בכללותה ברמה אחרת. המודל מבקש להראות כיצד, בכל רגע נתון, מערכות שונות ומרובות בגוף האדם משפיעות ומושפעות זו על זו, גם בתגובה לנעשה בסביבתן החיצונית, אשר היא חלק בלתי נפרד מהן. ההאנשה המקובלת כיום היא צורנית ברובה. העיר הקיברנטית, אשר תהפוך לענן מידע וידע מוחשיים, תיצור גם חוויות מישוש, ריח, טעם וצליל חזקות במערכת המשולבת של אדם-עיר, במטרה להיטיב עם האנטומיה האנושית.

השובב הקוריאני

הקונפליקט המתמשך של צפון קוריאה מול הקהילה הבינלאומית מעורר את השאלה האם יש לו מקורות אנתרופומורפיים. מבט על חצי האי הקוריאני מכיוון צפון לדרום מגלה שיש לו צורה של ילד שובב, בעל בלורית גדולה, שמתגרה בזקירת אצבע בדמות האדם-קיפוד המבוגרת, המופתעת והנרתעת, של סין שנמצאת מולו מעברו השני של הים הצהוב.

השובב הקוריאני והקיפוד הסיני

גיאוגרפיה מקודשת

הדמיון אינו מצב: הוא התגלמות הניסיון האנושי. על פי השכל האנושי, פני הנוף הם תהליך של שינויים שנונים, שבהם הדמיוני נוכח במציאותי. הם מוליך ומגבר של תעצומות הנפש. המסע האמיתי על פני האדמה הוא מסע לארץ הדמיוני. הפסיכולוגיה עוסקת לרוב בצורות סטאטית, אך התנועה חשובה יותר. בפסיכולוגיה אמיתית, הדמיון הוא בעיקר סוג של  ניידות רוחנית, מהמין הטוב, החי והמלהיב ביותר. אין נכון יותר מאשר להעניק לארץ, אשר מגייסת את כל כוחותינו על מנת שנעמול בה, דמיון אשר יעלה אותה ממדרגת הגשמיות, ויעניק לה חיים משלה. אנו חווים את פני הארץ דרך יכולתה לחדש את לבנו ונפשנו. חיים דמיוניים בעלי חוקים ממשיים שולטים בדימויים אלה. הם יוצרים הזמנה למסע, שאנו נרגיש אותה בתוכנו כתחושות שחרור והקלה.

צורות סלעים שמזכירות את דמות האדם, בין אם כולה או חלקה בלבד, הן אחת התופעות הנפוצות בטבע והחביבות על המין האנושי. ברחבי תבל קיימים אתרים רבים מאד בהן מופיעות צורות כאלה, ויש מהן גם רבות שמרוכזות במקום אחד, כמו בקניונים. אחד המקומות המפורסמים בעולם של צורות אנושיות שחקוקות בסלע הוא קניון הסלע האדום של פטרה. 

עבור הסינים יש משמעות רבה עוד יותר לצורות מואנשות בסלעים, שכן על פי הדת הסינית הקדומה מוצאם של האלים הוא בהרים. בלב הארמון הקיסרי ב'עיר האסורה' בבייג'ינג נמצאים גנים, אשר במרכזם מוצבים סלעי אבן גיר טבעיים גדולים אחדים, מנוקבים בחורים טבעיים רבים במגוון צורות, אשר כל מטרתם היא לעורר את הדימיון האנושי לזיקה שבין דמות האדם לנופי הטבע.

ההשוואה בין צורות בסלע לצוות האדם היא ביסודה השוואה צורנית בלבד. לעיתים הם גולשים להשוואה לדמויות אנושיות ספצפיות, אך אין פרושה שהסלעים מקבלים את תכונות האדם. לצורך כך נדרשים עצמים פיזיים אחרים, שהם דינאמיים יותר במהותם. יש בכוחו של השילוב בין הדמיון הצורני והדמיון הדינאמי ליצור הקבלה ולהעניק השראה ותובנה למציאות האנושית.

לאורך הדורות תיארו תרבויות רבות את המרחב הגיאוגרפי שבו התקיימו, והביעו זאת אלו במגוון דרכים. ביטוי אחד של תפיסות אלה היה על ידי הקמת מקומות קדושים. אולי הצורה הקדומה ביותר של גיאוגרפיה קדושה היא זו של האבוריג'ינים של אוסטרליה. על פי האגדות הקדומות שלהם, בתקופה המיתולוגית של ראשית העולם, הידועה בשם 'חלום', יצורים שונים בדמות בעלי חיים טוטמיים ובני אדם הגיחו מתוך פני כדור הארץ והחלו לשוטט על פני האדמה. הם שוטטו על פני כדור הארץ, ויצרו תכונות של הנוף באמצעות פעולות היומיום כגון לידה, משחק, שירה, דיג, ציד, נישואין ומוות. בסוף כל חלום התבהרו המאפיינים האלה לאבן, וגופי אבותיהם הפכו לגבעות, לסלעים, למערות, לאגמים ולפני נוף אחרים. המקומות הבולטים, כגון איירס רוק, הפכו למקומות קדושים. האבוריג'ים הלכו בעקבות מסלולי החלומות של אבותיהם. השבילים שהאבות הטוטמיים עברו על פני הנוף נקראו מסלולי חלום, או שירים, והם חיברו בין המקומות הקדושים, שהיו בעלי כוחות מיוחדים. הלידות המיתולוגיות של האבות הקדמונים האלה העניקו לאבוריג'ינים גיאוגרפיה מקודשת, מסורת של עליה לרגל, ואורח חיים נוודי, למשך יותר מארבעים אלף שנה, מה שהפך את תרבותם למתמשכת ביותר בעולם.

דוגמה נוספת לגיאוגרפיה קדושה, שנובעת מממלכת הסמלי, ניתן למצוא במנדלות הנוף של הבודהיזם, אשר משמשות ככלי עזר במדיטציה. המנדלות הן ציורים מעגליים על בסיס סידורים גיאומטריים שמתפתחים במידה שווה מהמרכז לשוליים, ומופיעים בהם סמלים של אלוהויות שונות. מנדלות מתארות בדרך כלל תהליכים רוחניים ומופשטים. עם זאת, קיימות מנדלות עתיקות שמייצגות מפות של אזורים גיאוגרפיים שלמים, והן מעניקות להם משמעות תרבותית. מנדלות נוף אלה יצרו גיאוגרפיה קדושה. במנדלות הופיעו הרים ונהרות, ומקומות קדושים נוספים, כמו קברי קדושים. הפרקטיקה של נזירים ועולי רגל היתה לנסוע אליהם על פי מסלול מסוים. המקומות הקדושים נתפסו כעליות מטאפוריות בעולם ההארה, כאשר כל שלב בעליה לרגל הממושכת מייצג שלב בתהליך.

סוג מרתק של גיאוגרפיה מקודשת שהתפתח מעולם המנדלות, ונפוץ מאד גם בימינו, נקרא 'פנג שואי'. הפנג שואי הוא תערובת של אסטרולוגיה, טופוגרפיה, אדריכלות נוף, ניגודי זכר ונקבה ומיתולוגיה טאואיסטית. הסינים רואים בטבע אורגניזם חי ונושם. הם רואים ביקום שרשרת של חיים שמחוברים יחדיו, כמו גוף חי אחד. רוח חיים זו נקראת צ'י, והיא עשויה לבוא לידי ביטוי בשלוש צורות: אחת שנעה באטמוספירה, אחת באדמה, ועוד אחת שנעה דרך הגוף האנושי. האקופונקטורה עוסקת במחקר ובגירוי של הצ'י בתוך הגוף, ואילו הפנג-שואי עוסק במחקר ובשימוש בצ'י הארצי .

הסינים היו עורכים סקרים טופוגרפיים החל משנת אלפיים לפני הספירה, ומפרשים צורות קרקע על פי אמונותיהם במיתולוגיה והאסטרולוגיה הטאואיסטית. כל סין אורגנה בגיאוגרפיה קדושה ענקית. אזורים הרריים היו לצ'י נמרץ, בעוד קרקע שטוחה היתה לצ'י איטי. פנג-שואי, שפירושו המילולי "רוח ומים", ביטא הרמוניה בין הצ'י של הארץ לצ'י של בני האדם, לטובת שניהם. מקדשים, מנזרים, מגורים, קברים, ארמונות ומושבי הממשלה הוקמו במקומות עם שפע של צ'י טוב. באתרים מסוימים אף התבצעו שינויי נוף כדי לשפר עוד יותר את הנוכחות ואת התנועה של הצ'י.

תורת הפנג שווי משתמשת במנדלה הנפוצה ביותר בעולם כיום, ה'בגואה', על מנת לעצב את המרחב האנושי. בבגואה יש שמונה כיווני מצפן, ויש לכל כיוון גאוגרפי משמעות פסיכולוגית, שצמודים אליה סמלים ותיאורים מתאימים. באמצעות זיהוי הכיוונים והענקת שימושים מתאימים לכל אחד מהם, משפרת הבגואה את התפקוד. הדבר נכון לכל קנה מידה במרחב, הבית, העיר, והארץ כולה.

תחום זה של גיאוגרפיה קדושה והנוהג של אדריכלות נוף בקנה מידה גדול הפתיע את האירופאים הראשונים שביקרו בסין, שלא היתה להם מסורת דומה ולא מונח המתאר את הפנג-שווי. אך חוקרים גאוגרפים רבים הבחינו, על פי ראיות שנצברו ממונומטים שנחקרו, כי כל התרבויות הקדומות ארגו בסבלנות מרקם של התכתבות בין השמים, ובמיוחד מסלולי השמש וגלגל המזלות, עם האדמה המיושבת ובמיוחד עם המבנים הקדושים והערים החשובות, ועם בני האדם ובמיוחד עם האליטה הדתית והשלטונית.

חוקרים שונים מציגים דיאגרמות אסטרולוגיות עצומות באגן הים התיכון, שמשלבות נקודות מרכזיות באתרים קדושים כמו הפרתנון באתונה, ומקדשי האורקל בדלפי וסיווה במצרים. גלגל המזלות השתרע על פני היבשה והים, ועבר במרכזים רבים של עלייה לרגל בעת העתיקה. האדריכלים של המזלות הארציים הענקיים האלה הפכו את ארצם לדימוי חי של השמים. בעוד הידע המקורי של השימוש במקדשים נשכח זה מכבר, מיקומם של רבים של אתרים קדושים בודדים המרכיבים את גלגל המזלות ידוע עדיין.

לגיאוגרפיות קדושות אחרות יש בסיס שלם שמגיע מתחום הגיאודזיה, שהיא ענף של מתמטיקה וגיאומטריה שימושית, שעוסקת במידות והמרחקים על פני כדור הארץ, ומיקום נקודות על פני השטח. המצרים הקדמונים שלטו במדע הזה. קו האורך הראשי של מצרים הקדומה נקבע כך שחצה את הארץ בדיוק לחצי. ערים ומרכזים טקסיים נבנו בכוונה במרחקים שנמדדו במדויק מקו אורכי מקודש זה. בכל אחד מהמרכזים הגיאודטיים האלה הונחה אבן ציון מקודשת, אשר ציינה את את הכיוון והמרחקים למקומות קדושים אחרים. גם ביוון העתיקה, המרכזים דתיים היו כולם מופרדים זה מזה על ידי מרחקים מדויקים.

המדידות המיוחדות האלה התפתחו לכדי ציורים גיאומטריים על פני מרחבים עצומים של משולשים, ריבועים, ומעגלים, וצורות וקשרים גיאומטרים מסובכים יותר. בונים עתיקים הקימו מקדשים בנוף, אשר היו ממוקמים בדיוק על פי הידע של הגיאומטריה הקדושה. אנו מוצאים עדויות לגיאומטריות נוף עתיקות בצרפת, גרמניה ואנגליה. באזור לנגדוק שבדרום צרפת, למשל, מחקר ראשוני חשף סידור מורכב של מחומשים, מעגלים, משושים וקווי רשת שהונחו על פני עשרות קמ"ר של שטח.

הן באנגליה והן בגרמניה מצאו חוקרים שרידי ראיות נרחבות לצורה נוספת של גיאוגרפיה קדושה, והיא סידור ליניארי של אתרים קדושים עתיקים על פני מרחקים ארוכים. מקורם הוא מערכת ענקית של מסלולי סוחרים שנבנו עוד בתקופה הניאוליתית. ממצאים ארכיאולוגיים אימתו מאז את המקור הניאוליתי של הקווים הללו, אבל יש לשלול את הרעיון כי הקווים שימשו למטרות תחבורה. הקווים יוצרים חץ ישר על פני האדמה, מה שהופך אותם לא מעשיים עבור שימושי תחבורה. אלה הם קווי אנרגיה, ולמעשה יש תחושת אנרגיה או כוח הזורם לאורכם, שחשים אנשים עם רגישויות לאנרגיות האדמה. 

לקטגוריה זאת שייכים גם הקווים הישרים שנוצרו על פני הנוף על ידי תרבויות ארכאיות בחצי הכדור המערבי. הדוגמאות כוללות את קווי הנאסקה בפרו, קווים דומים על פני מדבריות בוליביה, וסימנים ליניארים רבים שהותירו האינדיאנים באזור קניון צ'אקו בניו מקסיקו. ארכיאולוגית המיינסטרים מפרשת אותם כמסלולי סוחרים עתיקים, אך הקווים אינם מישתלבים בקווי המתאר הטבעיים של פני השטח, אלא הם ישרים כסרגל על פני האדמה, ולעתים קרובות הם מתרוממים על פני צוקים אנכיים, מה שהופך אותם לחלוטין לא מתאימים להובלה של אנשים או של אספקה. יתר על כן, דרכים שימושיות מאותןתקופות נמצאו בקרבת מקום. קווים אלה משתלבים גם בציורים ענקיים של בעלי חיים ובני אדם, ובצורות גאומטריות בקרבת מקום. הם קווי רוח - סימון שנוצר על פני כדור הארץ כדי לייצג את מסעות הרוח, טיסות קסומות וחוויות מחוץ לגוף של שאמאנים עתיקים.

קיימת אנרגיה על פני כדור הארץ עבור בני האדם. היא מרוכזת במקומות ספציפיים בכל רחבי הכדור, ומזרזת ומגבירה את המודעות הרוחנית-אקולוגית. צורות טבעיות מסוימות מרתקות באורח מסתורי את העין האנושית. דוגמאות הן הספירלות של שריוני החלזונות, המבנים הגבישיים של עולם המינרלים, והדפוסים המדהימים שנמצאים בפתיתי שלג ופרחים. 

לא רק הנושא של צורות אלה לוכד את תשומת הלב שלנו. לא פחות חשובים הם הסדרים הפרופורציונליים של חלקים בודדים המהווים את התמונה הכוללת. אותו הדבר נכון גם לגבי צורות שונות של אמנות קלאסית. מאירופה בימי הביניים והרנסנס ידועים ציירים שהגדירו את העיצוב הראשוני של הציורים שלהם על פי נוסחאות גיאומטריות מסוימות. גם הפסלים והציירים בעולם האיסלאמי עשו זאת. מיקומם של אלמנטים בתוך מסגרת הציור נחשב חשוב כמו הנושא עצמו. נוסחאות העיצוב האלה הגיעו מבתי הספר המסתוריים של היוונים והערבים, שבתורם קיבלו אותם מן המצרים הקדמונים. המצרים, ותרבויות אחרות של העת העתיקה, גזרו נוסחאות גיאומטריות אלו על ידי התבוננות נלהבת בעולם הטבעי. אנו מכנים ענף זה של ידע בשם ''גיאומטריה מקודשת'', ומוצאים את השפעתה לא רק בציור אלא גם בסגנונות מסוימים של האדריכלות הדתית. היווצרות החומר מהאנרגיה והתנועות הטבעיות של היקום, מרטט מולקולרי לצמיחת צורות אורגניות, ותנועות כוכבי לכת, כוכבים וגלקסיות, נשלטים כולם על ידי תצורות גיאומטריות בעלות כוח. גיאומטריה זאת של הטבע היא המקור של הגיאומטריה המקודשת המשמשת בתכנון ובנייה של כל כך הרבה מקדשים ומקומות קדושים בעולם. מקדשים אלה מקודדים את יחסי הבריאה ומשקפים את היקום. צורות מסוימות שנמצאו במקדשים עתיקים, שפותחו ועוצבו על פי הקבועות המתמטיות של הגיאומטריה הקדושה, נועדו למעשה לאסוף, לרכז ולהקרין מצבי אנרגיה רוחנית ספציפיים.

אחד המקורות הגאומטריים המקודשים ידוע כ"יחס הזהב", והוא היה חשוב לארכיטקטים עתיקים. יחס הזהב הוא יחס גיאומטרי שבו היחס בין השלם לחלק הגדול יותר מבין שני חלקים שאליהם הוא מתחלק, זהה ליחס בין החלק הגדול יותר לקטן יותר. פיסיקאים, כימאים, קריסטלוגרפים, ביולוגים, בוטנאים ואסטרונומים מצאו כי אותם יחסים הם המסגרת המתמטית הבסיסית של היקום. היחסים נמצאים גם בגוף האדם, וייתכן שמייצרים את ההשפעות העמוקות ביותר על האורגניזם האנושי. ההשפעות של יחס הזהב על האמנות, הציור, המוסיקה והאדריכלות, עוזרות לעצב עולם אישי הרמוני ומקודש. כאשר אתה בתוך מבנה מעוצב עם גיאומטריה מקודשת, אתה בתוך מודל של היקום. איכות הרטט של החלל הקדוש מביאה את הגוף והנפש להרמוניה עם היקום.

גסטון בשלרד כתב בסיפרו ''שירת החלל'', כי המטאפיסיקה מושרשת בגיאומטריה. בין אם נרצה בכך או לא, קיימת תכונת מרחביות בסיסית במחשבה. האדם קיים במרחב הרבה יותר מאשר הוא קיים בזמן. אנו מגדירים עצמנו בביטויי המרחב שלנו הרבה יותר מאשר בכל אופן אחר. צירוף המושגים ''חוץ'' ו''פנים'' יצר דיאלקטיקה של חלוקה. זאת גיאומטריה ברורה, המעוורת אותנו מרגע שאנו מביאים אותה לפעולה במציאות. היא דומה מאד לדיאלקטיקה של ''כן' ו''לא'', שמחליטים על הכול. אם האדם אינו נזהר, היא הופכת להיות הבסיס לדימויים ששולטים בכול המחשבות החיוביות והשליליות. בסתירה לכך, מושגים אלה, בשל סמיכותם, הם גם ביחסים אינטימיים. הם תמיד מוכנים לשנות כיוון ולהמיר את עוינותם. כתוצאה מכך, בדימויי המרחב אנו באזור בו ההגזמה והצימצום הם קלים ושכיחים. אנו חיים דרך צמצום והגזמה אלה. אנו שואפים להגדיר את הקיום, ובעשותנו זאת מעלים רמה את כל הסיטואציות, כדי ליצור סיטואצית-על. הדיאלקטיקה של ''כאן'' ו''שם'' הועלתה בדרך זאת לדרגה אבסולוטית, על פיה שני תארי הפועל חסרי המזל האלה מעוטרים בעוצמות בלתי נשלטות של הוויה נחושה.

השפעת התחבורה על הקיום האנושי היא עצומה. התפתחותה והצלחתה של כל מדינה בשלום ובמלחמה תלויה ישירות באמצעי התחבורה שלרשותה. במהלך ההיסטוריה, והאחדות והעוצמה של כל מדינה השתנו על פי הצלחתה בפיתוח אמצעי ונתיבי תחבורה. בעולם העתיק, התחבורה לאורך נהרות עיצבה את האימפריות. המצאת הגלגל הביאה לפלישת צבאות ולאינספור מלחמות. שליטתם של הרומאים בתחבורה היבשתית, באמצעות כישוריהם ההנדסיים לבניית דרכים, הביאה לפריחת האימפריה הרומאית. האימפריה הבריטית התפתחה בזכות המספנות הבריטיות, שיצרו את כלי השיט הטובים ביותר. התפתחות התחבורה באמצעות רכבות במאה התשע-עשרה הביאה להתרחבותה של ארצות הברית מחוף לחוף. גם בימינו משקיעות מדינות מתוקנות רבים מאמצעיהן בפיתוח אמצעי תחבורה חדישים ושמירה עליהם. ההשקעות הממשלתיות, הסובסידיות, והפיקוח על הבעלות והשימוש, הופכות את התחבורה ביבשה, בים ובאויר, למזוהה מאד עם הלאומיות. 

קשה מאד כיום לדמיין עד כמה מהפכנית היא המצאת המטוס. התעופה היא מהפכה תחבורתית בת כמאתיים שנה בלבד, והיא חסרה כל רקע תרבותי. המצאת המטוס והתפתחותו המואצת ככלי תחבורה באה כהפתעה מוחלטת למין האנושי. בתחילת המאה העשרים חשבו עדיין רוב בני האדם כי תעופה במכונות מעופפות כבדות מהאוויר תהיה בלתי אפשרית במהלך ימי חייהם. כל המחשבות הפסיכולוגיות אודותיה נלקחו מהמקורות הדתיים, מהמיתולוגיה והפולקלור. יש בהם טקסטים נבחרים שמתארים מעוף על טבעי של אלים ובני אלים, או בעלי חיים. טקסטים אלה נחשבים לחשובים ביותר בשל השפעתם על נפש האדם, שהולכת שבי אחריהם כמזון רוחני ראשון במעלה. 

מלחמת העולם הראשונה פרצה כעשר שנים לאחר המצאת המטוס. כתוצאה מהפצצות אוויר על ריכוזי האוכלוסייה התעצבה במהלך המלחמה 'המדינה הטוטאלית' המודרנית, בה כל אזרח מגויס למאמץ המלחמתי. בפעם הראשונה בהיסטוריה היו מדינות גדולות חשופות להתקפות אויב מאסיביות על בירותיהן. גבולותיהן הטבעיים הפכו לחסרי ערך. על המדינות היה לארגן מחדש את אזרחיהן. כל אזרח גויס למכונת המלחמה. המדינה הטוטאלית דחפה אזרחים רבים לאמונות חדשות. במצב זה, מה טבעי יותר עבור המין האנושי מאשר לאחד בין המדינה הטוטאלית ודימויים חדשים של פני הנוף.

הגיאופוליטיקה מחזיקה מקום מיוחד בין המדעים המודרניים. מושגים גיאופוליטיים הפכו לגורמים העיקריים בפוליטיקה המודרנית עוד לפני זמן רב. הם בנויים על עקרונות כלליים שמאפשרים לנתח בקלות את המצב של כל מדינה ואזור מסוימים. הגיאופוליטיקה במתכונתה הנוכחית היא ללא ספק מדע חילוני. אבל יתכן שמבין כל המדעים המודרניים היא מקיימת את הקשר הגדול ביותר עם מסורת ומדעים מסורתיים. הגיאופוליטיקה המודרנית היא תוצר של השתחררות משליטה דתית במדע המסורתי של הגיאוגרפיה המקודשת. לעתים קרובות היא מדורגת כ"פסאודו-מדע'', כיוון שהחילון שלה אינו כה מושלם ובלתי הפיך, כמו במקרה של כימיה או פיזיקה. הקשר עם הגיאוגרפיה המקודשת עדיין בולט לעין למדי. הגיאופוליטיקה נמצאת במקום ביניים בין המדע המסורתי של הגיאוגרפיה המקודשת למדעי הגאוגרפיה המודרנית.

הגיאוגרפים המודרנים מודעים לכך שהדת יכולה להיות נקודת מוצא לבניית זהות אתנית ולאומית, ושבאידיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית יש השפעה רבה למיקום. האמונה הדתית עשויה להשפיע על אופן השימוש בכל המרחב הציבורי. הגיאוגרפים מוצאים כי מרחבים דתיים מודרניים רבים חורגים ממסגרת המרחבים הרשמיים המסורתיים של מקומות פולחן. אחד התחומים החדשים במחקר על הקשר בין גיאוגרפיה ודת בוחן את עליית הפונדמנטליזם הדתי. תהליכי ההגירה יצרו גם שינויי נוף, כיוון שיש קהילות מהגרים רבות שמוגדרות על ידי הדת. מחקרים בתחום זה מנתחים את השינויים הדמוגרפיים באוכלוסייה הפונדמנטליסטית בעולם המערבי, ואת השפעתה על עיצוב המרחב. מקומות ציבוריים בלתי מוגדרים על ידי הדת בעבר הלא רחוק, וביניהם העיר, השכונה, הרחוב, בתי הספר, וחללים ביתיים רבים, ובמקביל מרחבי תקשורת  המונים וכלכלת מאקרו, הפכו למתחמים שמשלבים ביומיום פרקטיקה דתית באורח לא פורמאלי.