‏הצגת רשומות עם תוויות נופים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נופים. הצג את כל הרשומות

9.11.2017

מפות המטרו

מקום מיוחד בתחום המפות האמנותיות בימינו שיך למפות הרכבת התחתית, שהן חלק חיוני מעולמו היומיומי של כל אזרח שמתגורר באחד מהמטרופולינים של התבל. מפות אלה שייכות לקטגוריה של מפות תחבורה, שהן יצירות גרפיות ואמנותיות בדרך כלל, בזכות זאת שהן מבליטות את עורקי התחבורה על חשבון יתר פני פני השטח.
ככל שקווי המטרו בערי הענק התרבו, המפות שלהן הפכו לרשת סבוכה, שחייבה התיחסות גראפית מעמיקה, במטרה לשמר את הפשטות שלהן. כתוצאה מכך קיבלו הקוים צבעים נפרדים, עוצבו בין כל קו וכל תחנה מרווחים ברורים, ובדרך זאת הפכה כל מפה ליצירת אמנות מופשטת.
תחנות הרכבת התחתית הן עוגן כלכלי מרכזי במטרופולין המודרני. כל אחת מהן היא מרכז עירוני חשוב, שבקרבתו התפתחתה כלכלה משגשגת ותנופת בינוי. תחום מפות הרכבת התחתית התפתח מהמינימליזם הקוגניטיבי שבו התחיל, של קו מסלול פשוט מנוקד בתחנות, והפך למעשה ליצירת האמנות ההמונית החשובה ביותר בימינו. זאת במידה רבה בזכות תוספת משלימה על פני השטח, והיא אמנות הגרפיטי.

dreamstime_xs_63468676.jpg
המתנה בתחנת מטרו
בהמשך, כאשר ניתלו המפות בתחנות ובקרונות, התלווה אליהן גם עיצוב משלים של שילוט ומפות עזר, שיצרו תמונת עולם חדשה יחד עם התחנות והקרונות. מבלי משים כמעט התבטלה תמונת העולם המקורית המוכרת של מעל פני האדמה, של בנינים ורחובות ומגרשים ושדות, ונוצרה במקומה מפת עולם חדשה, שבה קיימים האדם, הרכבת, ותחנות העליה והירידה. המפה הקוגניטיבית משרתת את בניית וצבירת הידע המרחבי. החשיבה ההנעתית דורשת כי במפות הרכבת התחתית יהיו משולבים, במידה זאת או אחרת, גם אלמנטים של גיאומטריה מקודשת. עליהן להיות גם מפות מנטליות, אמנותיות, מואנשות. כל קבוצות האוכלוסיה נזקקות לכך,  אך בפרט הצעירים.
נוצרה מפת עולם ותפישת מציאות חדשה, שרוב האנושות התרגלה אליה וחיה עימה בשלום. אך נוצר גם הצורך להפוך את העולם החדש והמופשט למשהו שיזכיר את העולם הטבעי הישן. עולם הרכבת התחתית חיב להיות פשוט ובטוח, אך גם ססגוני ומפורט.
המתכננים נתנו את הדעת לכך, ומשתדלים לשלב בתחנות עיצוב מוקפד וגם יצירות אמנות שמוצגות על הקירות. אך הם מוגבלים למשבצת התכנונית שהוקצתה להם, ואינם מסוגלים לפרוץ אל מעבר לה על מנת לחבר באופן מלא בין האדם לעולם.
החוליה האינטואיטיבית שמחברת בין העולם התת קרקעי החדש לעולם העילי הישן היא אמנות הגרפיטי של הרכבת התחתית, שהיא ציור בקוים ובצבעים חזקים על גבי הקירות והקרונות, באופן שהיחוד האמנותי מחבר בין קני המידה האנושי והמרחבי. הדמיוני נוכח במציאותי. הגרפיטי יוצר הזמנה למסע. הוא הופך את מפות הרכבת התחתית למפות חלום .
אמנות הגרפיטי נוצרה כחלק מתנועת ההיפ-הופ בניו יורק בראשית שנות השמונים של המאה העשרים. בתחילה זאת היתה תרבות מחתרתית, אשר הממסד והרשויות נלחמו בה, ואת הגרפיטי מחקו גם כאשר היה בעל ערך אמנותי. בהמשך הבינו בעלי הדעה כי מדובר בתחום אמנות חדש, שמסייע ביצירת תמונת עולם חדשה, והתחילו ליזום יצירות גרפיטי בעצמם.
מרבית הקירות בתחנות הרכבת התחתית וסביבתן ברחבי תבל הן עדיין של בטון אפור חשוף, ויצירות הגרפיטי שעליהם הן מינימליות בחלקן, אך סביר מאד שככל שהמודעות לנושא תגבר גם איכותן תעלה.
בכוחה של אמנות הגרפיטי, אשר כל מטרתה הוא לשמור על היחוד האנושי, גם להיות מעורבת בתחום תכנון התחבורה האוטונומית, שתהפוך את תנועת האדם במרחב לאוטומטית. יהיה צורך לשלב את התנועה בכלי רכב אוטונומיים ביצירות אמנות לכל אורך הדרך, יתכן דיגיטליות.


dreamstime_xs_87302551.jpg
נוסעים משתמשים במפת המטרו
קרונות מטרו מכוסים גרפיטי


ideal metro.jpg
איור אידילי של עיר ומטרו

28.10.2017

אמנות עירונית מתערבת וגרפיטי

סופרים, ציירים ואמנים יצרו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבאנית. אנחנו אף פעם לא יכולים להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת, אנו נוסעים מעיר אחת לאחרת. אין שום דבר בלתי אנושי בעיר, מלבד האנושיות שלנו לעיתים. לכן בעיר קיים קונפליקט מתמיד בין האנשה להחפצה. 
נקודות הציון המסורתיות בעיר הן הכיכרות והשדרות החשובות, מבנים מיוחדים, פסלים ועמודי זיכרון, גשרים, מגדלים, חומות ועוד, אשר יש להם משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. הם מקלים על ההתמצאות בעיר על ידי יצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. 
אך העיר המודרנית נחווית כתמונה, כמו רצף מופשט של צבעים, אורות ותיאורים. המימד הקינטי מעצים במרחב העירוני והופך אותו לתמונה משתנה של רצונות וציפיות. העיר התמכרה לשלל אורותיה, והיום היא מעוצבת על ידי החזון הקינטי הצבעוני. העיר נתפסת כמוצר ויזואלי. כתוצאה מהדומיננטיות החזותית, האתרים המסורתיים הפכו גם הם למוקד של ראווה אנושית.

''אמנות עירונית'' מוגדרת ככזאת שקיימת במרחב הציבורי. המונח מסכם את כל צורות האמנות שמקורן באזורים עירוניים, בהשראת הארכיטקטורה האורבנית או אורח החיים העירוני. בעידן המודרני זה יכול להיות כל דבר, החל מגרפיטי קטן, דרך מופע מוסיקלי בפינת הרחוב, ועד ספקטקל עירוני גדול מאד. אמנות עירונית היא כיום אמנות בינלאומית, עם מספר בלתי מוגבל של שימושים וישומים בעלי ערך. אמנים אורבניים רבים נוסעים מעיר לעיר ויש להם קשרים חברתיים בכל רחבי העולם, בנוסף להצגת יצירותיהם בגלריות ובאולמות. אמנים שעוסקים באמצעות מדיה דיגיטלית בנושא התרבות העירונית המודרנית יכולים גם הם להיחשב כאמנים עירוניים.

"התערבות עירונית" היא שם שניתן לסוגים שונים של עיצוב פעיל ושיטות אמנות, אשר מגיבים לקהילה חברתית, זהות מקומית, הסביבה הבנויה, ומקומות ציבוריים. מטרת ההתערבות היא לעתים קרובות ליצור מודעות חדשה לנושאים חברתיים, ולעורר מעורבות בקהילה. התערבות עירונית נקשרה עם הבנה והגדרה מהפכנית של היחסים בין החברתי והמרחבי, שנקראת בשם "התפנית המרחבית" של האמנויות והמדעים, אשר נוצרה בשנות ה-1980. זאת נקודת מבט חדשה על מרחבים ציבוריים ועירוניים, לפיה מרחבים עירוניים אינם רק כלי קיבול עבור תוצאות או תהליכים חברתיים, אלא הם מדיום שדרכו הם נפרשים, כבעלי משמעות מכוננת בעצמם. על פי קו המחשבה הזה לניראות המרחבית של עיר יש את הכוח לעצב את האינטראקציות וליצור חוויות חדשות. כוח זה מנוצל על ידי התערבות עירונית, דרך העבודות שנוצרות על ידי האמנים. התערבויות עירוניות מקושרות גם לאמנים ופילוסופים של שנות ה-1960, שלדבריהם אמנות בשירות של העירוני אין פירושה ליפות חלל אורבני עם יצירות אמנות. במקום זאת, פירוש הדבר הוא כי המרחב-זמן העירוני הופך ליצירות אמנות, וכי גם האמנות של פעם מגדירה עצמה מחדש עצמה כמקור ודגם של ניכוס המרחב והזמן. יש בכך הד לצורות אמנות משיקות כמו ההפנינגים של שנות ה-1960. צורות אמנות משולבות אופייניות להתערבות העירונית. אמנים שעובדים בערוץ בינלאומי זה לעתים קרובות משתמשים בהקרנת וידאו חיצונית, חפצים שמצאו, פיסולים שונים, פוסטרים, ומופעי רחוב שעשויים לכלול ולערב עוברים ושבים.

גרפיטי הוא כתב, ציור או שירבוט, שרוט או צבוע על קיר או משטח אחר, לעתים קרובות לעיני הציבור. מגוון הגרפיטי משתרע ממילים פשוטות ועד לציורי קיר מפורטים. ציורי גרפיטי הם הצורה העיקרית של אמנות עירונית מתערבת. מבלי להתיש, יצירות גרפיטי איכותיות מעניקות תחושה של רוח התקופה, והמחאה האישית והחברתית, מתובלות עם מידה טובה של שנינות מילולית. יצירות גרפיטי הן דרך נועזת להגדיר מהם פני הדור. באופן מסורתי, אמנים נחשבו לאנשים רכים ועדינים. הגרפיטאים הם קצת יותר כמו פיראטים. הם מגנים בחירוף נפש על טריטוריה במרחב שהם מציירים בו. 
צורות עתיקות של גרפיטי תרמו להבנת אורחות חיים ושפות של תרבויות העבר. מבחינה היסטורית, המונח מתייחס לכתובות, ציורי דמות וכדומה, אשר נמצאו על הקירות של חורבות עתיקות, כמו הקטקומבות של רומא או בפומפיי. השימוש במילה התפתח לכלול גרפיקה שמשחיתה משטחים באופן שמהווה וונדליזם. לגרפיטי בעולם הקלאסי היו הקשרים שונים לעומת ימינו מבחינת התוכן. גרפיטי עתיקים מציגים ביטויים של הצהרות אהבה, רטוריקה פוליטית, והגיגי מחשבה, בהשוואה למסרים הפופולרים כיום של אידיאלים חברתיים ופוליטיים. תיירים שביקרו במהלך הדורות במצודה מהמאה החמישית בסרי לנקה יצרו בה כ-1800 שירבוטי גרפיטי, אשר מכילים פיסות פרוזה, שירה, ופרשנות ברמה גבוהה מאוד של אוריינות, והבנה עמוקה של אמנות ושירה. רוב הגרפיטי מתייחסים לציורי הקיר של נשים בחצי עירום שנמצאים שם.
בין דוגמאות הגרפיטי הפוליטיות העתיקות היו שירים סאטיריים של יאזיד אל הימארי, משורר פרסי וערבי בתקופת בית אומייה, שהיה ידוע ביותר בכתיבת השירים הפוליטייים שלו על הקירות בין סג'יסטן לבצרה, שבהם מופיעה הפגנת שנאה עזה כלפי המשטר. אנשים רבים נהגו לקרוא ולהפיץ את שיריו.
בסין, בשנות ה-1920, השתמש מאו טסה טונג בסיסמאות מהפכניות וציורים במקומות ציבוריים כדי לשלהב את המהפכה הקומוניסטית.

תרסיס צבע במיכלי תרסיס הוא האמצעי העיקרי כיום עבור יצירות גרפיטי. ממצרך זה התפתחו סגנונות שונים, טכניקות, ויכולות לצייר יצירות מופת. ניתן למצוא תרסיסים בכל צבע בחנויות חומרי בנין ואמנות. יש לתרסיס הצבע השפעות סביבתיות ובריאותיות שליליות, כי הוא מכיל כימיקלים רעילים, והדבר מגביל את הזמן הבריא של השימוש בו. 
הזמן הוא תמיד גורם מהותי עבור אמני גרפיטי, גם בשל האיום המתמיד להיתפס על ידי רשויות אכיפת החוק. בדרך זאת תרסיס הצבע הוא מדיום ומסר גם יחד. 
אמנות הגרפיטי המודרנית משלבת אומנויות וטכנולוגיות נוספות. לדוגמה, שימוש בתמונות מוקרנות, תאורת לד, והדפסות שהוכנו מראש.
לחלק מהסגנונות הנפוצים ביותר של גרפיטי יש שמות משלהם. ''תג'' הוא החתימה של שם האמן, והוא הצורה הנפוצה ביותר של גרפיטי, שקיימת בכל הגדלים.
אמני גרפיטי רבים מאמינים כי יצירות מורכבות כרוכות בהשקעה גדולה מידי של זמן. מעשה היצירה עשוי להימשך בין שלושים דקות לחודשים אחדים. אמן גרפיטי יכול ליצור גם בתוך דקות אחדות בהתזה מהירה. טכניקת ההתזה המהירה מנוצלת, לעיתים, לכתיבה של תגיות פשוטות על יצירות גרפיטי מושקעות, והשחתתן בדרך זאת.
כיוון שאמני גרפיטי נמצאים כל הזמן תחת סכנת ההשלכות הפליליות של הצגת הגרפיטי שלהם על קירות ציבוריים ופרטיים, רבים מהם בוחרים להגן על הזהות והמוניטין שלהם על ידי שמירה על אנונימיות. 
חברי כנופיות רחוב משתמשים בגרפיטי כדי לאפיין את עצמם, להבדיל בין יריבים ושותפים, ובעיקר לסמן גבולות בשכונות עירוניות. הגרפיטי הזה מורכב בעיקר מסמלים קליגרפיים יחודיים ומרתיעים. 
אמני גרפיטי שנמצאים במערכה מול הרשויות, ולא רוצים לאבד מהאופי העקשני של המערכה, עושים זאת על ידי הפיכת יצירות הגרפיטי לפחות מפורשות, ובדרך זאת הרשויות נוטות פחות להסירן. פעילים ברוסיה השתמשו בקריקטורות מצוירות של פקידים מקומיים עם פיותיהם בצורת מהמורות, כדי לבטא את כעסם על המצב הירוד של הכבישים. במנצ'סטר, אנגליה, אמן גרפיטי צייר תמונות תועבה סביב מהמורות כביש, אשר הביאו לעתים קרובות לתיקונים שלהן בתוך 48 שעות.
השנינות של יצירות הגרפיטי מעוררת דרך קבע מחלוקת אם הן וונדליזם או אמנות. בערים מסוימות מגנים על יצירותיו של אמן  מסוים באופן רשמי, בעוד בערים אחרות רואים אותן כוונדליזם והסירו אותן. 

במהלך המאה העשרים נוצרו כיתובי גרפיטי רבים  על קירות בניינים, בתי שימוש ציבוריים, קרונות רכבת, רכבות תחתיות, וגשרים. חלק מהם נוצר על ידי חיילים משוחררים. כמעט כל היצירות לא היו בעלות ניראות חזותית הולמת. המצאת תרסיס הצבע עשתה את הגרפיטי לראשונה לז'אנר משמעותי, כיוון שאיפשרה יצירות צבעוניות, גדולות, ומורכבות בתוך זמן קצר. 
תרסיס הגרפיטי נקשר בתחילה עם תנועת הרוק האנטי ממסדית החל משנות ה-1970, והשימוש בו התפשט כחלק מתרבות ההיפ הופ בשנות ה-1980, אשר התחילה בניו יורק. הסרט הדוקומנטרי החצי מחתרתי ''מלחמות סגנון'', שעוסק בציורי גרפיטי, בעיקר ברכבות התחתיות של העיר, חיזק את מעמד הגרפיטי בתוך התרבות ההיפ-הופ המתעוררת, אשר מתאפיינת גם במוסיקת תקליטנים, חריזות ראפרים, וריקודי ברייקדאנס. בהוליווד ניתנה תשומת לב לז'אנר, והיא העניקה לו חשיפה בינלאומית בסרטים כגון ''רחובות הקצב''. לאמני גרפיטי ניתנה אפשרות להציג בגלריות, שגם הוסיפו להתעניינות הבינלאומית הגוברת. 
יחד עם הפופולריות והלגיטימציה, הפך הגרפיטי גם לממוסחר. בשנת 2001, ענקית המחשבים איי.בי.אם השיקה קמפיין פרסומי בערים בארה''ב אשר עודד אנשים לרסס ציור על מדרכות. בשל חוקים האוסרים זאת, חלק מ"אמני הרחוב" נעצרו והואשמו בוונדליזם, ואיי.בי.אם נקנסה. בשנת 2005, מסע פרסום דומה הושק על ידי סוני, ביתר זהירות. אמני גרפיטי רבים רואים בכל שלטי הפירסום בעיר לא יותר מאשר גרפיטי בתשלום ועל פי חוק, ומתקוממים נגדם.
לצד הגידול המסחרי פותחו גם, בראשית המאה ה-21, משחקי וידאו שעוסקים בגרפיטי, בדרך כלל בהיבט חיובי. למשל, עלילותיה של קבוצת בני נוער שנאבקת בדיכוי מצד משטרה טוטליטרית, שמנסה להגביל את חופש הביטוי של אמני גרפיטי. העלילה סובבת סביב גיבור אנונימי שחייו משולבים באורח הדוק ביצירות הגרפיטי הקסומות שלו, בעודו נאבק נגד מלך רשע, שמאפשר לאמנות זאת להתקיים בתנאי שהיא תועיל לו. עוד משחק מציע עלילה של לחימה נגד עיר מושחתת, ונגד הדיכוי של חופש הביטוי בה. קווי העלילות משקפים גם את התגובה השלילית של אמנים שאינם מסחריים כלפי המסחור בצורת האמנות הזאת.

יש מסורת גרפיטי משמעותית בדרום אמריקה, במיוחד בברזיל. ברזיל מתגאה בסצנה ייחודית עשירה של גרפיטי, שהעניקה לה מוניטין בינלאומי כמקום עליה לרגל לקבלת השראה אמנותית. הגרפיטי פורח בכל מקום אפשרי בערי  ברזיל, אך סאו פאולו היא מרכז משמעותי במיוחד. נוצרו הקבלות אמנותיות בין האנרגיה של סאו פאולו כיום ושל ניו יורק בשנות ה-1970. המטרופולין של סאו פאולו הפך למקדש החדש לגרפיטי. העוני והאבטלה הכרוניים, ותנאי המחיה והמאבק האפי של מגזרים בשולי החברה, הם המנועים העיקריים שמניעים תרבות גרפיטי תוססת. ברזיל היא אחת המדינות בעלות פערי ההכנסה הגדולים ביותר, עם חוקים ומסים שמשתנים חדשים לבקרים. גורמים אלה תורמים ליצירת חברה נוזלית מאוד, שמונעת על ידי פערים כלכליים ומתחים חברתיים, אשר עליהם מושתת הוונדליזם הפולקלוריסטי שהפך לספורט עירוני עבור המודרים, הלא הוא אמנות הגרפיטי הדרום אמריקאית. ההצלחה והמעורבות האמנותית במיזמי עיצוב מסחריים של אמני גרפיטי בולטים הדגישו חילוקי דעות בתוך קהילת הגרפיטי הברזילאית, בין חסידי האסכולה המרדנית המחוספסת לחסידי הערכים האמנותיים המקובלים.
גרפיטי מדהים באחד מרחובות סאו פאולו, ברזיל.
צולם בשנת 2014
dreamstime_xs_47661096.jpg
הגרפיטי במזרח התיכון מתגלה לאט, עם כיסים באיחוד האמירויות הערביות, ישראל, ואיראן. עיתון איראני פירסם שני מאמרים על סופרים בלתי חוקיים בעיר, עם כיסוי צילומי של יצירות אמן גרפיטי על קירות בטהרן. הגדר בגדה המערבית הישראלית הפכה אתר גרפיטי, ומזכירה במובן זה את חומת ברלין. אמני גרפיטי רבים בישראל מגיעים ממקומות אחרים ברחבי העולם. ההתייחסות הדתית "נ נח נחמ נחמן מאומן" נפוצה ביותר כגרפיטי ברחבי ישראל.
הגרפיטי משפיע גם על מדינות דרום מזרח אסיה, בעיקר במקומות בעלי תרבות מערבית מודרנית, כגון עיר הבירה של מלזיה, קואלה לומפור. מאז 2010, המדינה מארחת פסטיבל גרפיטי כדי לעודד את בני כל הדורות, ואנשים מכל תחומי החיים, ליהנות מתרבות הרחוב המלזית. בטייוואן, הממשלה עשתה ויתורים מסוימים לאמני גרפיטי. מאז 2005 הם הורשו להציג את עבודתם בחופשיות לאורך חלקים מסוימים של קירות גדת הנהר בטייפה. משנת 2007 מותר גם גרפיטי על גדרות סביב אתרי בנייה גדולים, במטרה ליפות את העיר. 
באירופה, חוליות ניקוי בקהילה מסירות גרפיטי. בשנת 2004, קמפיין בריטי קרא לאפס סובלנות כלפי גרפיטי. הקמפיין גם גינה את השימוש ביצירות גרפיטי במודעות פרסום ובקליפים מוסיקליים, בטענה כי במציאות הגרפיטי  רחוק מהתדמית המגניבה שלו. בשנת 2006, הפרלמנט האירופי הכריז על מדיניות סביבה עירונית למניעת גרפיטי, והגדיר אותו כמפגע עירוני.
במאמץ להפחית וונדליזם, ערים רבות באוסטרליה ייעדו קירות או אזורים בלעדיים לשימוש על ידי אמני גרפיטי. דוגמה אחת היא "מנהרת הגרפיטי" שנמצאת במתחם אוניברסיטת סידני, אשר זמינה לשימוש על ידי כל סטודנט באוניברסיטה במטרה לתייג, לפרסם, וליצור אמנות. המצדדים ברעיון הזה טוענים כי הוא מרתיע פושעים קטנים, ומאפשר חשיפה לאמנים. מלבורן היא עיר גרפיטי בולטת, עם סימטאות רבות שהן אטרקציות תיירותיות. כל צורות הגרפיטי מופיעות ברחבי העיר. כאשר מתרחקים מהמרכז, בעיקר לאורך קווי רכבת הפרברים, תגי הגרפיטי הופכים להיות בולטים יותר.
בארצות הברית הוקמו מאגרי מידע של גרפיטי, שמאפשרים לתעד ולזהות באופן מלא עבריינים. תקנות רבות נועדות להגביל גרפיטי. קיימים מוקדי סיוע שאליהם אזרחים יכולים להתקשר ולדווח על וונדליזם שקשור בגרפיטי. ערים מסוימות מציעות פרס על מידע שיוביל למעצרם והעמדה לדין של החשודים.

בתקופות של סכסוך, יצירות אמנות גרפיטי הן כלי יעיל לתקשורת וביטוי עצמי של חברי קהילות שנמצאות בעימות. הגרפיטי הוכיח עצמו ככלי יעיל ליצירת דו שיח, ובדרך זאת גם לדיון בשסעים בטווח הארוך. חומת ברלין כוסתה על ידי גרפיטי ששיקפו לחצים חברתיים בגרמניה המזרחית. ציורי הקיר בבלפסט ולוס אנג'לס קיבלו הכרה רשמית ככלי ביטוי חברתי.

תומכי הגרפיטי רואים אותה כאמנות, וקובעים כי הגרפיטי הוא ללא עוררין תנועת האמנות החזקה והחשובה ביותר בהיסטוריה של העת האחרונה. הגרפיטי הפך קרש קפיצה נפוץ עבור רבים מיוצריו, והם חברים חשובים בקהילות האומנות והעיצוב בצפון אמריקה ובעולם כולו. החל משנות ה-1970 ואילך, בורהאן דוגאנסי צילם קירות עירוניים בכל רחבי העולם, ושמר אותם בארכיון לצורך שימוש כמקור השראה לציוריו. הפרויקט מכונה "חומות העולם", הוא גדל מעבר לכל הציפיות, וכולל כ-30,000 תמונות. הארכיון משתרע על תקופה של 40 שנים, על פני חמש יבשות ו-114 מדינות. בשנת 1982, תצלומי פרויקט זה הרכיבו תערוכת יחיד בשם "הקירות לוחשים, לצעוק ולשיר ...'' במרכז פומפידו בפריז. בתערוכה בניו יורק משנת 2006 מוצהר הגרפיטי כאמנות. בתערוכה הוצגו 22 יצירות של אמני גרפיטי. במאמר על התערוכה, האוצרת מצהירה שהיא מקווה שהתערוכה תגרום לצופים לחשוב מחדש על הנחותיהם לגבי הגרפיטי. הגרפיטי הוא מהפכני וכל מהפכה עשויה להיחשב כפשע. אנשים מדוכאים או מודחקים צריכים פורקן, לכן הם כותבים על קירות, זה בחינם. באוסטרליה, היסטוריונים של האמנות העריכו אחדות מיצירות הגרפיטי המקומיות כבעלות תרומה יצירתית די הצורך כדי לדרג אותן כאמנות ברמה גבוהה. הערך ''אמנות אוסטרלית'' בלקסיקון אוניברסיטת אוקספורד מסתיים בדיון ארוך על המקום המתפתח של גרפיטי בתוך התרבות החזותית העכשווית. בשנת 2009 הציגו 150 אמנים 300 יצירות גרפיטי בגראנד פאלה בפאריס, כקבלה ברורה של צורת האמנות לחיק עולם האמנות הצרפתי.


יצירת אמנות רחוב יפה אודות חיי המשפחה  בטורונטו, קנדה.
dreamstime_xs_48951346.jpg


27.10.2017

ציורי קיר עירוניים של פנים עם צמחייה טבעית כשיער

בַּחֲצִי הַכַּדּוּר הַדְּרוֹמִי
שׂוֹרֵר הָאָבִיב בַּהֲדָרָיו
כַּאֲשֶׁר אֶצְלֵנוּ הַסְּתָו

צְמָחָיו הִגִּיעוּ לְכָאן
אַךְ הָעוֹנוֹת שֶׁלָּהֶם
נִשְׁאֲרוּ כְּמוֹ שָׁם

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה
בְּעֵת הַשַּׁלֶּכֶת הָעֲרוּמָה
וּבָאָרֶץ הֵם בַּפְּרִיחָה


24.10.2017

הַיָּם הוּא שְׁאֵלָה

הַיָּם הוּא שְׁאֵלָה
הַסְּפִינָה הִיא תְּשׁוּבָה
וּבֵינֵיהֶם מַפְרִידָה שָּׂפָה

שֶׁל שִׂמְחַת עֲנִיִּים
תְּפִלַּת יוֹם הַכִּפּוּרִים
מִּמֶּנָּה חֲלוֹמוֹת עֲשׂוּיִים

זוּג בְּמִלַּת אַהֲבָה
מְמַזֵּג חוֹף בְּרַחֲצָה
וּמְחַבֵּר תִּקּוּן וְחֶמְלָה



28.9.2017

מפות הרכבת התחתית

מקום חשוב ומיוחד בתחום המפות האמנותיות שיך למפות הרכבת התחתית, שהן חלק חיוני מעולמו היומיומי של כל אזרח שמתגורר באחד מהמטרופולינים של התבל.
מפות אלה שייכות לקטגוריה של מפות תחבורה, שהן יצירות גרפיות ואמנותיות בדרך כלל, בזכות זאת שהן מבליטות את עורקי התחבורה על חשבון יתר פני פני השטח.
תחנות הרכבת התחתית הן עוגן כלכלי מרכזי במטרופולין המודרני. כל אחת מהן היא מרכז עירוני חשוב, שבקרבתו התפתחתה כלכלה משגשגת ותנופת בינוי. 
תחום מפות הרכבת התחתית התפתח מהמינימליזם הקוגניטיבי שבו התחיל, של קו מסלול פשוט מנוקד בתחנות, והפך למעשה ליצירת האמנות ההמונית החשובה ביותר בימינו. זאת במידה רבה בזכות תוספת משלימה על פני השטח, והיא אמנות הגרפיטי.
ככל שקווי המטרו בערי הענק התרבו, המפות שלהן הפכו לרשת סבוכה, שחייבה התיחסות גראפית מעמיקה, במטרה לשמר את הפשטות שלהן. כתוצאה מכך קיבלו הקוים צבעים נפרדים, עוצבו בין כל קו וכל תחנה מרווחים ברורים, ובדרך זאת הפכה כל מפה ליצירת אמנות מופשטת.
בהמשך, כאשר ניתלו המפות בתחנות ובקרונות, התלווה אליהן גם עיצוב משלים של שילוט ומפות עזר, שיצרו תמונת עולם חדשה יחד עם התחנות והקרונות. מבלי משים כמעט התבטלה תמונת העולם המקורית המוכרת של מעל פני האדמה, של בנינים ורחובות ומגרשים ושדות, ונוצרה במקומה מפת עולם חדשה, שבה קיימים האדם, הרכבת, ותחנות העליה והירידה.
המפה הקוגניטיבית משרתת את בניית וצבירת הידע המרחבי. החשיבה ההנעתית דורשת כי במפות הרכבת התחתית יהיו משולבים, במידה זאת או אחרת גם אלמנטים של מנדלות ופנג שוואיי, גיאומטריה מקודשת ויחס הזהב, ואפילו חכמת קריאת הפרצוף והגוף. עליהן להיות גם מפות מנטליות, אמנותיות, מואנשות. כל קבוצות האוכלוסיה נזקקות לכך, אך בפרט הילדים.
נוצרה מפת עולם ותפישת מציאות חדשה, שרוב האנושות התרגלה אליה וחיה עימה בשלום. אך נוצר גם הצורך להפוך את העולם החדש והמופשט למשהו שיזכיר את העולם הטבעי הישן. עולם הרכבת התחתית חיב להיות פשוט ובטוח, אך גם ססגוני ומפורט. פני הנוף הם תהליך של שינויים שנונים.
המתכננים נתנו את הדעת לכך, ומשתדלים לשלב בתחנות עיצוב מוקפד וגם יצירות אמנות שמוצגות על הקירות. אך הם מוגבלים למשבצת התכנונית שהוקצתה להם, ואינם מסוגלים לפרוץ אל מעבר לה על מנת לחבר באופן מלא בין האדם לעולם.
החוליה המחברת בין העולם התת קרקעי החדש לעולם העילי הישן היא אמנות הגרפיטי של הרכבת התחתית, שהיא ציור בקוים ובצבעים חזקים על גבי הקירות והקרונות, באופן שהיחוד האמנותי מחבר בין קני המידה האנושי והמרחבי. הדמיוני נוכח במציאותי. הגרפיטי יוצר הזמנה למסע. הוא הופך את מפות הרכבת התחתית למפות חלום אבוריג'יניות.
אמנות הגרפיטי נוצרה כחלק מתנועת ההיפ-הופ בניו יורק בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, והתלוותה אליה גם המהפכה המוזיקלית שהצמיחה את הראפרים ותרבות המוזיקה המובילה של ימינו. בתחילה זאת היתה תרבות אנדרגראונד, אשר הממסד והרשויות נלחמו בה, ואת הגרפיטי מחקו גם כאשר היה בעל ערך אמנותי. בהמשך הבינו בעלי הדעה כי מדובר בתחום אמנות חדש, שמחבר בין העולמות ומסייע ביצירת מפת עולם חדשה, והתחילו ליזום יצירות גרפיטי בעצמם.
כיוון שמדובר בתחום אמנות חדש, מרבית הקירות בתחנות הרכבת התחתית וסביבתן ברחבי תבל הן עדיין של בטון אפור חשוף, ויצירות הגרפיטי שעליהם הן מינימליות ופרימיטיביות, אך סביר מאד שככל שהמודעות לנושא תגבר הן יתרבו, וחלקן יהיו גם ליצירות מופת.
בכוחה של אמנות הגרפיטי, אשר כל מטרתה הוא לשמור על היחוד האנושי, גם להיות מעורבת בתחום תכנון התחבורה האוטונומית, שתהפוך את תנועת האדם במרחב לאוטומטית. יהיה צורך לשלב את התנועה בכלי רכב אוטונומיים ביצירות אמנות לכל אורך הדרך, יתכן דיגיטליות. הגלגל יהפוך לספירלה, אשר תהפוך לכנף.
בימינו מתרחש מעבר הדרגתי מתמונת העולם הישנה של המפה העירונית האוביקטיבית המסורתית שעליה מצוינים גם קווי התחבורה של הרכבת התחתית, לתמונת העולם החדשה שבה קווים אלה הפכו למרכז תמונת העולם האישית החדשה. האדם הוא המדד של כל הדברים, הקיימים ואלה שאינם עדיין. מפות מואנשות ומרחבים מואנשים של מסלולי הרכבת התחתית יציעו גם השתקפות אישית של גוף האדם. הן יווצרו בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות האדם, ונדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.

הלוגו של רשת המטרו בפריז

16.7.2017

העיר העתיקה בירושלים ומפרץ חיפה

על רקע ארוע הטרור בהר הבית ברצוני לשתף את רשמיי ומסקנותיי על המקום כמדריך טיולים, גיאוגרף, וצייר מפות. טילתי פעמים רבות בעיר העתיקה כשאני מנסה להבין את סוד המבנה שלה, אשר מבליט את קדושתה. הגעתי למסקנה כי, בדומה לחיפה, לעיר העתיקה יש צורה של אמפיתיטרון טבעי, אשר הר הבית הוא הבמה הנישאת בתחתיתו. ארבעת הרובעים, וכל הדרכים, נפרשים כמניפה, או כמושבים באיצטדיון. הם מהוים בדרך זאת את הרקע המכין למקום הקדוש. מי שמגיע אל הר הבית יורד אליו, ומי שחוזר מטפס במעלה לעבר שער יפו. למאמץ הרוחני מתלווה מאמץ פיזי הולם. מי שמבקר במנהרות הכותל יודע כי בימי קדם היה גשר אשר חיבר מעל הואדי שהפריד בין העיר ירושלים המיושבת להר הבית, שהיה מתחם נפרד. הגשר נהרס, הואדי התמלא בשרידי מבנים, ועליהם נבנתה העיר העתיקה. על המורד שנותר מעונינים כיום פרנסי העיר להתגבר באמצעות מערכות היסעים חדישות כמו מעלית ורכבל. נשאלת השאלה האם לא יפגום הדבר באופיו הרוחני של המקום.

5.6.2017

פינוי-בינוי במגזר הערבי

לפני זמן מה התארח חבר הכנסת סוויד מחד''ש במוזיאון לאדריכלות בחיפה, והעניק הרצאה אודות הפרות הבניה במגזר הערבי. חה''כ ד''ר סוויד הוא אחד מהבקיאים בנושא, במסגרת בפעילותו הציבורית הרבה, והרצאתו לוותה במפות וטבלאות. הוא שם את הדגש על היעדר תוכניות מתאר לישובי המגזר, אשר גורמת לפלישה בלתי מבוקרת לשטחים ירוקים.
בסוף ההרצאה הוא נשאל לגבי הפוטנציאל של תוכניות פינוי-בינוי במגזר הערבי. חה''כ סוויד אמר שהוא מאמין ותומך בתוכניות הפינוי-בינוי, שלהן קרא בשם ''התחדשות עירונית'', אך כיוון שכיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד, אין עדיין לדעתו תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן.
קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 
1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו.
2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור. 
לאוכלוסיה במגזר הערבי יש את כל האמצעים להתמודדות עצמאית מול הנושא המורכב.
המערכת החברתית, היכולות הפיננסיות, הכישורים המקצועיים, ועוד, הם כולם מתאימים לכך.

18.12.2015

סין בונה נמלי ים ותעופה משולבים באיים זעירים

סין בונה נמלי ים ותעופה משולבים באיים זעירים בים סין הדרומי, במה שעלול להיות הסכסוך הבינלאומי החמור ביותר בעשור הקרוב.
במסגרת כתבת תחקיר של הביביסי נשלח מטוס לסייר מעל אחד האיים האלה, שנמצא בטריטוריה בינלאומית אוירית, והמטוס קיבל אזהרה מהסינים שלא להתקרב.
בצילומים מהמטוס נראה האי בתנופת פיתוח אדירה, עם עשרות ספינות שחונות בלגונה שלו. במרכז הפיתוח נמצא מסלול שדה תעופה גדול.
השילוב בין נמל תעופה לנמל ימי צמוד נמצא במרכז אסטרטגית הפיתוח וההשתלטות של סין באיים אחדים באזור זה, שעשיר במרבצי גז, ונמצא על עורק תחבורה ימית ואוירית חשוב ביותר.
מפרץ חיפה עשוי להפוך גם הוא למוקד פיתוח בינלאומי במידה וישולב בו פיתוח נמל תעופה בנמל ימי.
במידה ומדינת ישראל לא תעשה זאת, ימצאו אזרחיה בתוך שנים אחדות את עצמם במציאות שבה מעצמות, כדוגמת סין, ילטשו עיניים לחלל הריק שנוצר כתוצאה מהזנחת הפוטנציאל הזה, והמדינה תהפוך לכלי משחק בידיהן.

האי שצולם במסגרת כתבת הביביסי

באי נוסף המסלול למטוסים הוא באורך של כ-3 ק''מ, ומתאים למטוסי תובלה ונוסעים ענקיים. המסלול כבר משמש כצלע של נמל ימי.


מסלול למטוסים באורך של כ-3 ק''מ שמשמש כצלע של נמל ימי.

26.4.2015

מפרץ חיפה וספירלת הזהב

מפרץ חיפה וספירלת הזהב. 

הקשת התחתונה ביותר בתוך המלבן מראה כי בעבר, לפני יבוש המפרץ והקמת הנמל, היה קו החוף באזור זה בצורה כמעט מדויקת של חצי קשת. החוף היה חוף רחצה, שכונה בשם ''חוף שמן'', שאליו מתגעגעים עד היום חיפאים ותיקים. קו החוף של כל המפרץ בין חיפה לעכו דומה לספירלת זהב שלמה, כקונכיה מוארכת.

18.3.2015

בוגנוויליה


כאשר כאן סתיו
בחצי הכדור הדרומי
שורר האביב בהדריו

צמחיו היגרו אלינו
אך עונות השנה
נשארו אצלם בתודעה

בארץ הם בפריחה
בעת השלכת הערומה
וביניהם שיח הבוגנוויליה


4.3.2015

ילד על חומות עכו - סיפור אישי לרגל יום השואה הבי''ל במלאת 70 שנה לשחרור אושוויץ

שהייתי ילד, בערך בין הגילים 7-13, הייתי מבקר דרך קבע, כמעט כל שבת שנייה, בבית החולים לחולי נפש בעכו העתיקה. היה לי שם דוד, בנימין, שנפשו התערערה מחמת זוועות המלחמה העולמית השנייה, ואימי היתה האפוטרופוסית שלו. בית החולים בעכו היה שם נרדף, באותה תקופה של תחילת שנות ה-1960, לכל מה שקשור באי שפיות במדינת ישראל, שכן היה זה כמעט המתקן היחיד לכך. החולים אושפזו בתוך כתלי מצודת עכו, בחדרים ובחצרות שבין החומות. אנחנו, אבי, אימי, אחי ואני, היינו מגיעים בשבת בבוקר דרך שער הכניסה, ומתישבים על הדשא שלפני הגשר שמעל החפיר אשר למרגלות המצודה. הייתי צופה בחולים אשר היו יוצאים אל החפיר, שבו היתה חצר המנוחה שלהם. הם היו מאות, לבושים בחאקי, והתנהגו למופת. לא נראה היה שמגבלת המקום והצפיפות מפריעה להם. הבנתי כבר אז שלהיות משוגע זאת לא עיסקה של מי יודע מה עם החיים. אתה אמנם מקבל קורת גג, לבוש ומזון, אבל מנגד מאבד את החירות לעשות כרצונך.
מיד לאחר שהגענו הייתי מתחמק מההורים, ומתחיל לבדי בטיול במסלול הקבוע כמעט, שהיה נמשך כשעתיים. הייתי נכנס למצודה, לבית הכלא שהיא שמשה בעבר, והייתי משוטט בין תאי האסירים, שמזרונים היו פרושים בהם ועליהם שמות כמו זאב ז'בוטינסקי ואסירי ציון אחרים. הייתי יורד לפעמים אל חדר הגרדום ומביט שוב ושוב במנגנון התליה, בימים ההם עדיין המקום לא הפך לאתר הנצחה, והמתקן היה בעיני סימבולי במידת בה. היו באולמות הכלא גם כלי נשק ישנים, והמקום נראה בהחלט מתאים להיעשות למוזיאון, למרות שלא היתה שם כמעט נפש חיה. אחר כך או עוד קודם, תלוי בהחלטה ספונטנית, הייתי יוצא מבית החולים והולך לעבר חצר החאן הגדולה עם הקשתות, שגם היא היתה ריקה מאדם, ומדמיין את שיירות הגמלים והסוחרים שהיו יושבים בחאן לפני מאות שנים. לעיתים הייתי נכנס גם למסגד הגדול, ומחפש את הכספת שבתוכה טמונה שערה של מוחמד, שהיה נדמה לי כי נמצאת שם. לנמל לא הייתי מגיע כמעט. הוא היה בבחינת קו הגבול עם המציאות, מציאות שממנה הייתי מתרחק בשיטוט הקבוע שלי בין החומות העבות של העיר, שהיתה אז כולה שוממה כמעט.
הבילוי העיקרי שלי, כמין טקס קבוע שהייתי עושה כמעט כל פעם, היה לרוץ על גבי החומות של חצר התותחים הגדולה שיש בחומה לפני שער בית החולים, בסוף הטיילת הארוכה והישרה שגובלת בקו המים. לפני הריצה הייתי הייתי נעמד בכוך שבחומה בצד הכביש בסמוך לחצר התותחים, שהוא כעין מרפסת שמשקיפה אל המים מגובה עשרות רבות של מטרים, ומתבונן בגלים, בסלעים, במים העמוקים ובמרחק הרב, ותוהה אם אפשר לקפוץ מהגובה הזה למים. אחר כך הייתי מתחיל בטכס. הטכס היה לעלות על גבי החומה, שחרכים לירי תותחים קבועים בה ברווחים של מטרים אחדים, ולרוץ לאורכה. החומה בנויה מאבנים מסותתות באורח גס, אשר יכולים לשמש כל אחד למדרך ילד, אך הם אינם מפולסים ויש הפרשים של סנטימטרים אחדים בגובה של כל אבן ביחס לאחרות. חרכי הירי, לתותחים יצוקים ענקים ועתיקים שבשנים הראשונות עוד ניצבו במקום אחדים מהם אך במשך הזמן נעלמו כולם, הם ברוחב של כחצי מטר בצד החצר ועד לשני מטר בצד שפונה לים. הייתי רץ במרכז החומה, מדלג על המפתח ברוחב מטר לערך של כל חרך תותח באמצעיתו, עד שהייתי משלים כך כמה עשרות מטרים. מעלי היו השמיים, למרגלותיי הים, ובליבי התכלת. תפילה אחת היתה כל העת בליבי. דבר אחד ביקשתי בלבבי, והוא שכשאגדל אזכה לכתוב את הסיפורים של אימי ניצולת השואה. היא היתה מספרת לנו מעט מידי פעם, אך בעיקר נחרת במוחי הסיפור שהיא כבר כתבה אותם פעם והכתב-יד ירד לטימיון. הבנתי שאני, כילד ניצול שואה, נימצא בין מיצרי השכחה שממתינה לי כמבוגר. באותם ימים המושגים הרווחים היו בעיקר 'היסתדרות' ו'בן גוריון', ולשואה לא היה סיכוי להתנחל בתודעה הציבורית, ולפיכך גם בתודעה האישית. נדונתי אם כן, עוד מילדותי, לחיים של שכחה עצמית, ולא חשבתי אלא על מפלט אחד מכך, והוא לכתוב את קורותיה. לאחר כמה דקות של ריצה על החומה הייתי יורד וחוזר לבית המשוגעים, וזה היה פחות או יותר הסימן שחוזרים הביתה. מעולם לא סיפרתי להורים מה עשיתי, והם גם לא שאלו. היתה לי גם ילדות נוספת, של חופי ים, ודודים ומושבים, בתי ספר,  חברים ועוד, אך החומה העתיקה היתה עולם בפני עצמו שמעולם לא סיפרתי עליו, וגם לא על התקוות החבויות שהתגלמו בו. התקופה הזאת נמשכה שנים לא מעטות, כי אני זוכר שהפסקתי לרוץ על החומה לאחר שאמרתי לעצמי שאני כבר גבוה מידי מכדי לראות בבירור את הפרשי הגבהים שבין האבנים שעליהם רצתי, והסכנה למעוד היא לפיכך מוחשית הרבה יותר. כשהייתי ילד קטן גם אם הייתי נופל, היה לי עדיין סיכוי להישאר על גב החומה, אך אם הייתי נופל כילד גדול קרוב לוודאי שהייתי מתגלגל אל התהום.
כחייל טרי בשירות סדיר חוויתי את משבר מלחמת יום הכיפורים, והדבר הביא אותי, לאחר שנות נעורים בסגנון הסיקסטיס על מדרגות בית רוטשילד בחיפה, לשוב אל המסקנה שאין לי מוצא אלא לכתוב את סיפורי אימי כדי ליצור זהות אמיתית משלי. נסעתי לחו''ל לשנתיים, והקפתי את העולם. ראיתי ערים לעייפה, וחזרתי לבית הוריי בחיפה, בשכונת הדר בקצה רחוב הרצל שלפני בית התעשיה. ידעתי שבכל מקום שאליו אפנה אני נדון לשכחת השואה ולשכחת מוצאי. לכן ביקשתי מאימי, כלאחר יד, שתספר לי את סיפוריה. הקלטתי אותה כמעט מידי יום במשךי חודשים אחדים, ובמהלך שנים רבות לאחר מכן עמלתי, בדרך שתיארתי בספר 'הנסיך הקטן נוחת', ליצור את ההארה והמיתוס המתמשך שיאפשרו לי להנציח את הסיפורים בדרך המפוארת ביותר שאוכל, משימה שלא חדלתי ולא אחדל ממנה לעולם. הקלטת הסיפורים התרחשה באביב-קיץ שנת 1978, זמן קצר לפני שנחתם הסכם השלום עם מצרים, ואני חי מאז בתחושה שמסרנו את סיני וקיבלנו בתמורה את פסטיבל חומות עכו.
את הסיפור על הריצה על החומות סיפרתי לראשונה לפני כשנה בפני תלמידים, שמורתם הזמינה אותי לטכס יום השואה לאחר שקראה את 'סיפורי גולדה', שהוא שם ספר הזכרונות של אימי שיצא לאור במהדורה צנועה. חשבתי שנסגר מעגל, אך כחודש לאחר מכן ראיתי סרטון על האנדרטה לזכר השואה שעיצב האדריכל ליבסקינד במרכז ברלין. האנדרטה בנויה כחצר שבה ניצבים מאות קוביות בטון בגובה מטרים אחדים, בגדלים ובצורות שונים במקצת, אשר ביניהן מפרידות מעין סמטאות צרות. לא התעניינתי בזמנו באנדרטה למרות הפירסום הרב שלו זכתה, אך בסרטון שבו צפיתי ראיתי בחור שמדלג על גבי קוביות הבטון. וואלה, אמרתי לעצמי, זה בדיוק מה שעשיתי על גבי חומות עכו העתיקה כשהייתי ילד.
לאחר השנים הרבות שהשקעתי בעריכת זכרונות אימי ובעיצוב מעגלי התובנות המורכבים שסביבם, חשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. אימי כבר היתה מבוגרת מאד, מעל גיל שמונים, והיתה לה שגרת יום קבועה. היא היתה יושבת במרפסת שברחוב הרצל ומשקיפה על התנועה ברחוב, ביחד עם המטפלת שלה. כל אורח בביתנו היה מקבל עותק מהספר 'סיפורי גולדה', ומידי פעם היו גם מתקשרים מעיתון או ארגון כלשהוא ומבקשים לשוחח איתה. כך עברו השנים, כשאנו חשים כמו דגל גאה להנצחת השואה והתקומה, ואימי מתכננת כיצד להגיע לגיל מאה. זאת עד שבאו הבולדוזרים והחריבו את עולמנו, וגרמו למותה בטרם עת. את הבולדוזרים הביא ראש העיר, לצורך פרויקט משולב של הקמת המטרונית ושדרוג התשתיות ברחוב. הבולדוזרים פעלו בלי מנוח במשך שנים אחדות, כשהם יוצרים מטרדי אבק ורעש בלתי פוסקים. בהדרגה הפכנו, ככל שהחפירות התקדמו, לנצורים ומנותקים מיתר העולם, כמו תושבי הרחוב ב'תעלת בלאומילך'. המדרכה וגם הרחוב נמחקו, והקטע שלפני ביתנו הפך בלתי עביר לרכב. אחות קופת חולים, רופא, אמבולנס, וכל רכב הצלה ושירות, פסקו מלהגיע אל ביתנו, כי לא יכלו להתמודד עם קשיי העבירות. לא קיבלנו מהעיריה שום הנחיה ושום סיוע. הכל נחת עלינו בהפתעה גמורה, תוך אי ודאות לגבי כל מה שעומד להתרחש מבחינת תכנון ולוח זמנים. הוודאות היחידה היתה ערימות האבנים שנערמו שוב ושוב מתחת למרפסת, מגיעות לגובה רב ומזכירות את ערימות הגוויות בברגן בלזן. בעקבות הבולדוזרים הגיעה גם, בתזמון מושלם, אוכלוסיה חדשה לבנין ולשכונה, של מפרי חוק משלל גווני הקשת, אשר השליטו טרור ותחלואה.
כל העם ראה והריע. ראש העיר שיעשע אותו בהבטחות, באירועי חינם, ובפרויקטים פומפוזיים, והעם לא טרח להבין שהוא מכחיד שכונה שלמה. אימי דעכה אט אט במהלך אותם שנים, והפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה, ביום שבו נפתח נתיב המטרונית החדש לתנועה. זאת לאחר שהעץ הגדול לפני המרפסת נכרת, והמדרכה שלפני הבית הוצרה מאד והפכה בלתי נגישה לחניה. מכיוון שבזמנו התנגדתי להקמת האיצטדיון בדרום העיר, ולפרויקט 'מגדלי מגידו' לפניו, כי חשבתי שהם אינם ראויים ומהווים בזבוז כספי ציבור, חייתי בתחושה שכל פרויקט המטרונית לפני בית אימי בוצע על ידי ראש העיר במטרה להתנקם בי.
המטרונית מובילה מעכו לחיפה. הפס האדום שלה מוביל מהחומות שעליהם הייתי רץ בילדותי אל האצטדיון שאמור לשמש להן תחליף. אני לא מוותר על הזיכרון האישי שלי והפס של המטרונית יזכיר לי לעד את אימי ז''ל.

18.4.2014

מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה

מוזיאון הרמן שטרוק ברחוב ארלזורוב בחיפה
הרמן שטרוק (1944-1876) נחשב לאחד מאמני ההדפס החשובים בגרמניה ובארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. במשך למעלה מארבעים שנות פעילותו כאמן מצליח ומוערך הוא יצר שפע של עבודות על נייר, בעיקר בשני סוגי נושאים - הדיוקן והנוף. בסדרת הדיוקנאות המפורסמים שלו הנציח שטרוק את גדולי הרוח והמדע של זמנו, ביניהם צייר את הציור הנודע ביותר בקרב יהדות זמננו - דיוקנו של תיאודור הרצל.

הרמן שטרוק: דיוקן תיאודור הרצל
במקביל לעבודתו האמנותית שטרוק לקח חלק חשוב בפעילות הציונית, העולמית והארצישראלית. במסגרתה השתתף דרך קבע בקונגרסים הציוניים והיה שותף ליוזמות אמנותיות לאחר עלייתו ארצה. בין היוזמות המרכזיות שבהן היה מעורב שטרוק, הביאה להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות וחידוש בצלאל, האקדמיה לאמנות בירושלים.

שטרוק זכה להכרה כמורה דגול לאמנויות הגרפיות והחל ללמד את שפת ההדפס האמנותי עוד בשהותו בגרמניה. בין תלמידיו הרבים היו מקס ליברמן, לוביס קורינת, מארק שאגאל, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו ואחרים.

בדצמבר 1922 העתיק שטרוק את מרכז הכובד של חייו מברלין לחיפה. התיישבותו של שטרוק בחיפה הייתה אירוע תרבותי שהאמנות הארץ-ישראלית לא ידעה כמותו. שטרוק, אמן יהודי-ציוני בעל הכרה בינלאומית, תרם רבות לפיתוחה של הקהילה האמנותית של צפון הארץ בכלל ושל העיר חיפה בפרט.

בחיפה שטרוק התמקם בבניין תלת-קומתי ברחוב ארלוזורוב 23 בהדר הכרמל, שתוכנן בידי ידידו, אלכסנדר ברוולד - אחד האדריכלים הגדולים שפעלו בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים. בבית זה שחזר שטרוק את הסטודיו שלו מברלין וקיבץ סביבו חוג תלמידים שהתמחו בטכניקות ההדפס השונות. בין אלה שלמדו אצלו היו אנה טיכו, צבי גולדשטיין-גלי, ערי אריך גלאס, יוסף ארליך, מאיר בן-אורי ואחרים.

כיום הבית של שטרוק הוא בניין מהודר שהינו מבנה לשימור בעל ערך אדריכלי והיסטורי רב, הצופה מראש הכרמל אל נופי המפרץ ועמק זבולון. בשנת 2013 לאחר פרויקט שיחזור, שכלל את שיפוץ המבנה, תוך שימור פרטיו המקוריים, נפתח בו המוזיאון המשחזר את חזותו ורוחו המקורית של הבית כפי שהיה בימי חייו של שטרוק. הבית המרשים, בו אירח האמן את נבחרי הציבור והאמנים, משלב בתוכו אלמנטים מזרחיים ואירופיים: חלונות מקושתים-אוריינטליים ורצפות מצוירות, שעל חשיפתם ושחזורם הושם דגש בשיפוץ.

מטרת המוזיאון היא להאיר את דיוקנו של הרמן שטרוק בכל מעגלי יצירתו ופועליו התרבותיים והחברתיים. בתצוגת המוזיאון משולבים פריטי ריהוט ושטיחים, חפצים אישיים, ספרים וציורי שמן של הרמן שטרוק מאוספו של נתן ברנשטיין, לצד יצירותיו מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. בקומה העליונה של המוזיאון יפתח בקרוב מרכז פעילות יצירתית לנוער וילדים. במרכז יערכו סדנאות יצירה, כולל סדנאות הדפס ותחריט, פיסול וציור.

התערוכות המתחלפות של המוזיאון יוקדשו ליצירתו רבת-האנפין של הרמן שטרוק ויעסקו בסוגיות נבחרות של תולדות האמנות, תוך התמקדות בתחום היצירה אשר לפיתוחו הקדיש האמן את חייו - אמנות ההדפס. התערוכות יתרכזו בנושאים, רעיונות ומגמות תרבותיות בעידן המודרני. פלטפורמת התצוגה תפגיש את יצירתו של שטרוק עם אמנים אחרים שפועלים כיום בשדה אמנות ההדפס בארץ ובעולם, בשאיפה לנהל דיאלוג בין תקופות ובין נקודות מבט.

פרנסי העיר חיפה חייבים להפוך את מוזיאון שטרוק למוקד עליה לרגל עבורם, על מנת שישמש מקור השראה, ומקום הכאה על חטא, לגבי הדרך שבה יש לבנות  את העיר חיפה. דרך זאת, של שילוב מדוקדק בין אדם וטבע תוך הקפדה על ערכי האדם ואיכות הסביבה, בהשראת מקורות היהדות, היא דרך המלך של הציונות.

26.6.2013

שלושה אירועים במוזיאון העיר חיפה

במוזיאון העיר חיפה התקיימו ביום שישי, 21 ליוני 2013, שלושה אירועים בזה אחר זה:
10:30 סיור בממגורות דגון והסביבה
12:00 פתיחת התערוכה: נוף עירוני: דפוסים של ייצוג
12:30 שיח גלריה בחירות של נוף עירוני: מבט וטריטוריה

להלן התרשמותי מהשתתפות בשלושת האירועים, שניסיתי לשלב בין כולם.

הסיור התנהל בשני מוקדים עיקריים: רחוב יפו וממגורות דגון. ברחוב יפו יש בניניי אבן אחדים מרשימים וראויים לשימור. בין היתר ביקרנו בבית ההארחה שמנהלת הכנסיה ברחוב יפו, שהיה בעבר המנזר הקתולי על שם סיינט צ'רלס בורומיאו. חשיבות הקדוש הנוצרי בעל האף הארוך לחיפה היא רבה ומעניינת. בורומיאו היה קרדינל בוותיקן בתקופה שלאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, תקופה שמוכרת בשם הקונטרה-רפורמציה. הוא הבין שהכנסיה הקתולית חייבת להשתחרר מהדוגמטיזם ולהתחיל בהקניית השכלה חילונית למאמיניה. לפיכך התחיל לייסד, בחסות הכנסייה, מוסדות לימוד שהעניקו השכלה חילונית רחבה. הוא התחיל בתהליך שנמשך עד היום בכל עוז, זכה לתואר קדושה, ומוסדות חינוך קתוליים רבים נקראים על שמו. בחיפה נוסדו על שמו בתחילת המאה שעברה בתי ספר לבנות, שהיו לשם דבר ברמת החינוך שלהן. מכאן שהוא היה גם מקור השראה, במובן מסוים, להקמת הטכניון ולכינוייה של חיפה כ'עיר העתיד', בתקופה שעדיין נדמה היה שהעיר היא אכן כזאת. משהו מרוח ההשכלה והתרבות הזאת קיים עדיין בחיפה ביחסים שבין בני אדם.

ממגורות דגון הן מונומנט קולוסאלי שחייב להתאים את עצמו למאה ה-21, שבה חיפה עומדת להיות עיר תיירות עם חזית ים פתוחה. הממגורות יצטרכו לעבור הסבה לטרמינל נוסעים, בשלבים אחדים, ברוח חזונו האמנותי רב הטעם של ראובן הכט ז''ל, שמשתקף היטב במוזיאון הדגן שבממגורות, במסדרונות המשרדים שלהן, ובמיוחד במוזיאון על שמו באוניברסיטת חיפה.

במוזיאון העיר חיפה, בבנין המשני שמאחור, נפתחה תערוכה צנועה של אמנים שמציגים את נושא העיר מנקודת מבט פרטית. לאחר הפתיחה התקיים דיון בהשתתפות מספר אמנים. אלונה קימחי, ששמה הופיע במודעת הפירסום לאירוע לא נכחה וחבל, כי היא סופרת טובה ובוודאי היו לה דברים של טעם להגיד על חיפה.

מה שצורם מאד כיום במוזיאון העיר חיפה הוא דווקא התערוכה הראשית בבנין הראשי, שעוסקת במבנים חיפאיים בולטים שסמוכים לים. התערוכה מתמקדת במבנים כמו תחנת הכוח, בניין הטיל, ממגורות דגון וכדומה, שכל קשר ביניהם לים, מלבד העובדה שהם נבנו לא הרחק ממנו, הוא מיקרי בלבד. לעומת זאת, התערוכה מתעלמת משני המבנים היחידים שיוצרים כיום את הקשר הפיזי היחיד שבין העיר לים, שהם טרמינל הנוסעים בנמל חיפה עם גשר המכוניות, וטרמינל תחנות האוטובוסים והרכבת בחוף הכרמל עם המנהרות שתחתיהן.

בחזרה להדר עברתי מול בנין העיריה שם נערך מצעד הגאווה. לא יכולתי שלא לתהות על הקשר בין המטמורפוזה המינית, שעליה כותבת לדוגמא אלונה קימחי, לבין המטמורפוזה העירונית שאנו נדרשים אליה, לדוגמא בפתיחת חזית הים העירונית בחיפה. קיים קשר, שלא נחקר עדיין, בין הצורך שלנו בסביבה בריאה ומתוכננת כהלכה, לבין הצורך במיניות בריאה ובזהות מינית מלאה.

22.5.2013

החיבור בין חיפה לים


אפשר לעסוק בלי סוף בשאלת החיבור בין חיפה לים, אך כשעושים זאת חייבים להבהיר כי לאורך החוף הארוך, שמשתרע מקרית חיים ועד טירת הכרמל, קיימים איזורים אחדים בעלי מאפיינים ששונים זה מזה, וקיימות לפיכך סוגיות נפרדות אחדות שכל אחת מהן דורשת פיתרון שונה, כמו שיתואר להלן:

אזורי החיבור השונים שבין חיפה לים
א. פארק הקישון 
הבעיה: הפארק הוא נדבך מרכזי בקשר בין העיר לים כיוון ששפך הנחל תופש קטע ארוך בחוף מפרץ חיפה. נחל הקישון נמצא בתהליך טיהור ממושך, והפארק משתרע עדיין על שטח מצומצם סמוך לנמל הקישון. ברחבי שפך הקישון שימוש הקרקע הנירחב הוא של מגרשי מכולות. 
הפיתרון: יש הפוך את פארק נחל הקישון למוקד פעילות מרכזי לכלל האוכלוסיה בזכות מיקומו הגיאוגרפי, ולהקים בו את איצטדיון הכדורגל של מטרופולין חיפה, שישתלב במראה הנוף של מפרץ חיפה אשר דומה לאיצטדיון טבעי. הקירבה הרבה לטרמינל מרכזית המפרץ עושה את המקום לאטרקטיבי במיוחד, וסביב האיצטדיון יש להקים מתקני ספורט ונופש רבים נוספים, ובין היתר טיילת שתחבר בין העיר התחתית לקריות.
ב. המרכז המסחרי בעיר התחתית
הבעיה: המעבר בין העיר התחתית לחוף הים נחסם לאחר הקמת הנמל ומסילת הברזל בשנות ה-1930. המרכז המסחרי המנדטורי שהוקם במקביל לאורך שדרות העצמאות הוא כיום שמם ברובו. העיריה משקיעה מאמצים רבים להחיות את האזור, בין היתר באמצעות קמפוס סטודנטים. 
הפיתרון: לאורך הקילומטר הבודד שלאורכו עוברת מסילת הברזל בעיר התחתית אפשר להקים טרמינל ענק, שבו ישולבו אמצעי תחבורה ומעבר מגוונים. בטרמינל זה יהיו בניינים רבים ושונים שבהם יתקיימו מסחר, מגורים, משרדים ועוד, והוא יהיה מרכז עסקים מהגדולים באזור הים התיכון. 

ג. חזית הים העירונית במושבה הגרמנית 

הבעיה: חזית הים העירונית היא תוכנית ארצית, שבמסגרתה מופקע הנמל המערבי המיושן למען פיתוח טיילת ומרכז מסחרי. המאמץ כיום מתרכז בפתיחת ציר ראשון בצומת שדרות העצמאות - בן גוריון, שיחצה את מסילת הברזל ושיתחבר עם טיילת בת גלים. נמל חיפה מתנגד להפקעת שטחי נמל, ויש גם מחלוקת תכנונית בנוגע לגשרים מסורבלים מעל למסילה. 
הפיתרון: את המחלוקת עם הנמל אפשר לפתור באמצעות שימוש, בשלב ראשון, בכביש מעבר בלבד שיוביל לטיילת בת גלים. לצורך חציית המסילה יש להשקיע מעט את הרחבה שצמודה למסילת הרכבת, להגביה במקביל במעט את המסילה, ולהקים גשר מסילות בסגנון תואם למושבה הגרמנית, שמתחתיו תתנהל התנועה המוטורית והרגלית.
ד. טיילת בת גלים
הבעיה: כיום חסומים קטעים בטיילת על ידי בסיס חיל הים ובית החולים רמב''ם. בימים אלה נסלל כביש עוטף רמב''ם, אך עתיד הטיילת ישאר בסימן שאלה עד שלא תיפתר סוגית מיקום המרינה.
הפיתרון:  יש להקים מרינה גדולה בקטע הצפון-מזרחי של השכונה שפונה למפרץ חיפה, בצמוד לשובר הגלים החדש שנבנה כיום לטובת מעגן חיל הים. מרינה כזאת תנצל היטב את מי המפרץ השקטים, לעומת מרינה בחוף המערבי שמופיעה בתוכניות קודמות.

ה. החוף הארוך בכניסה הדרומית לעיר
הבעיה: בין טיילת דדו לטיילת בת גלים יש חוף ים סלעי באורך קילומטרים אחדים שהוא שמורת טבע. בחלק קטן לאורכו נבנה בשנים האחרונות פארק הכט. מסילת הרכבת עוברת במרחק עשרות מטרים מחוף הים. כיום הגישה לחוף היא בעיקר אמצעות מנהרות אחדות מתחת למסילה, חלקן בעלות אופי מאולתר.  לאחרונה אושרה תוכנית להשקעת המסילה בקטע קצר באזור הפארק, בעלות של כחצי מיליארד שקל. מדובר בתוכנית בלתי מעשית בעליל, שכן אינה פותרת את בעיית הגישה לים ביתר חלקי העיר. בנוסף, שיקוע יצור מחסום בלתי עביר למים הרבים הזורמים באקוויפר החוף מהכרמל אל הים.
הפיתרון: להמשיך ולפתח את המנהרות הקטנות שקיימות מתחת למסילה באזור זה ולהוסיף עליהן על פי הצורך, במקביל להמשך פיתוח הטיילת להולכי רגל לאורך החוף.


סוגית חישמול הרכבת
הבעיה: חישמול הרכבת הוא סוגיה כלל ארצית. החישמול יביא לחיסכון כספי, ירידה בזיהום האויר, והגברת מהירות הרכבות ויעילותן. אך עמודי החשמל משני צידי המסילה הם מכוערים בצורה שאינה מתאימה לארץ תיירותית חשובה כמו ארץ הקודש, ובנוסף לכך גורמים לקרינת יתר. החישמול עלול לחסום סופית את הקשר בין חיפה לים.
הפיתרון: מן הראוי, במדינה כולה ולא חיפה בלבד, להשתמש בפס שלישי מהדור החדש. פס שלישי הוא קו מתח שעובר על הקרקע בין הפסים, שמשתמשים בו בעולם בעיקר בקווים עירוניים ופרבריים, ברכבות שנוסעות במהירות עד כ-150 קמ''ש. משמעות המונח 'דור חדש' היא שהקו אינו מעביר חשמל אלא במקומות בהן נוגעת בו הרכבת, וסכנתו מינימלית. המדינה ברובה היא עיר אחת גדולה ואין בה רכבת סופר מהירה, לכן מומלץ להשתמש בשיטה זאת.

6.10.2012

הר הכרמל והאדם על פי כוכב יחס הזהב


הר הכרמל ודמות האדם על פי מחומש יחס הזהב.

ראש הכרמל מכונה 'סטלה מאריס' - 'כוכב הים'. כנראה שמקור השם הוא בהשראת צורת המשולש של הכרמל, שזוויותיו חופפות את אלה של משולש יחס הזהב שיוצר את המחומש-כוכב.

הדרך הראשית לסטלה מאריס נקראת שדרות טשרניחובסקי, על שם המשורר הרופא שכתב על האדם כתבנית נוף מולדתו.

מתאם מקורי זה בין ההר לדמות האדם באמצעות הגיאומטריה מתאים לפרשת בראשית ולהכרזת מערות האדם הקדמון בנחל מערות כאתר מורשת עולמית.

9.7.2012

חישמול רכבת ישראל

בימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של המאבק נגד חישמול הרכבת בחיפה.


החישמול העילי בחיפה יביא להצבת עמודים ומתיחת כבלי חשמל לאורך נתיב המסילה ובכך יחסום את מראה הנוף, יכער, ובנוסף יצור קרינה מסוכנת על סביבתו.

חיפה נבחרה משום מה להיות המקום הראשון בישראל שבו ייבנה מערך החישמול של הרכבת.

זאת דווקא בשעה שהעיר זכתה לאישור לפתיחת חזית הים העירונית, ומבקשת למצב את עצמה כעיר תיירותית שנפתחת לים כדוגמת ברצלונה.

זאת איוולת ממדרגה ראשונה מצידו של שר התחבורה להתחיל תוכנית זאת בחיפה.

אך איוולת עוד יותר גדולה היא עצם התוכנית לחשמל את כל רכבת ישראל באמצעות עמודים.

מדינת ישראל היא ארץ תיירותית קדושה והחישמול העילי יעניק לה מראה מכוער של פרבר תעשייתי נידח.

אין חולק על כך כי החישמול יזניק את הרכבת קדימה, אך אסור לעשות זאת על חשבון מראה הנוף של ארץ הקודש.

כל עמוד חשמל יהיה בבחינת מסמר בארון המתים של עתידה התיירותי של ארץ ישראל.


הפיתרון הנכון הוא להשתמש בפס שלישי לחישמול המסילה. פס שלישי הוא קו מתח בגובה הפסים וביניהם. בזכות זאת החישמול אינו פוגם במראה הנוף.

פס שלישי מקובל במרבית מסילות המטרו של ערי תבל.

הוא אינו מקובל עדיין כיום במסילות הבינעירוניות.

אך יש לזכור כי מדינת ישראל ברובה היא מטרופולין אחד מבחינת גודלה, ולכן היישום של פס שלישי מתאים עבורה.


ראוי לציין כי המתנגדים לחישמול העילי של הרכבת בחיפה מבקשים למנהר אותה לכל אורך הדרך, וכי הפיתרון של פס שלישי אינו נמצא כלל על סדר היום שלהם.

עירית חיפה הצליחה, לאחר משא ומתן מתיש, להשיג שיקוע של הרכבת בקטע קצר בלבד לאורך פארק החוף שלה.

זה הישג בטל בשישים לעומת הנזק הגורף שייגרם לחיפה.

מעבר לכך, המינהור יעלה מיליארדי שקלים, הוא יבטל את חווית הנסיעה ברכבת בחיפה, ובעיקר - לא ברור אם הוא כלל אפשרי מבחינה הנדסית.

זאת מכיוון שמנהרה על ציר הרכבת תיבנה לאורך אקוויפר המים של החוף.
המנהרה תיבנה בתנאים של הצפת מים מתמדת, וגרוע מכך: המנהרה תחסום את זרימת מי התהום מהר הכרמל לעבר הים ובכך תיצור בכל האזור שמצידה אדמה רוויה במים שעלולה להביא לשקיעת הבנינים לאורך הציר.


במדינת ישראל הסתיים לא מכבר פיתוחה של מכונית מהפכנית חשמלית. אין ספק כי נמצאים בה המוחות והיכולות לפתח את הפס השלישי לרמה המתאימה, ובכך להפוך אותה למדינה ירוקה מובילה.

פס שלישי לחישמול הרכבת מציב אתגרים טכנולוגיים ובטיחותיים. אך זול יותר בהרבה להקים אותו לעומת עמודי החשמל, ולכן השקעה בפיתוחו עשויה להשתלם גם מבחינה כלכלית.

2.7.2012

פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך בספר במדבר עוסקת בספירה השניה מלמעלה בגוף האדם, שמתיחסת אל המוח האנושי ופעולתו.

בתקופת המקרא לא היו כלים מדעיים לחקור את מבנה המוח. על כן הוא תואר בפרשה זאת בעיקר על פי דרך פעולתו המתקדמת שהיא החשיבה האנליטית, בחינת דבר והיפוכו, כלל ופרט, זכר ונקבה, וכדומה.

גם בתחום זה יש רמות שונות, מהעיסוק בנושאים רחבי יריעה ועד לעיסוק בפעולות מיון פשוטות.

פרשת בהעלותך היא מעין רשימה בסדר יורד של הכושר התבוני.

להלן רשימת הנושאים בפרשה:

1. הפסח שבו פסח ה' על בני ישראל מכל הגויים.
2. ענן הכבוד שעל פיו העם במדבר 'יסעו ויחנו'.
3. שתי חצוצרות הכסף שתרועתן קבעה את סדר היום בתוך המחנה.
4. אלדד ומידד המתנבאים שהם בבחינת אדם וחברו.
5. מרים המצורעת שהיא האדם בפני עצמו.