העיתונות השלילית בנושא כטבמי''ם מתעלמת, לעתים קרובות, מגורם אחד: איזה מחיר גובים פעולות חוזרות ונשנות על הטייסים ומפעילי מערכות הנשק שמטיסים את הכטבמי''ם, ומבצעים באמצעותם תקיפות של מטרות אויב?
אחד הטיעונים הקלאסיים שהתקשורת אוהבת להציג הוא שניתן לדמות לוחמה בכטבמי''ם למשחקי מחשב. הבעיה באנלוגיה זו היא כי במשחקי מחשב אין את שעות השעמום האינסופיות שחווים מפעילי הכטבמי''ם. בעולם האמיתי של מפעילי הכטבמי''ם יש שעות על גבי שעות של צפיה משעממת ביעדים פוטנציאליים.
ההנחה היא, לכאורה, כי הכטבמי''ם מוטסים על ידי אנשים שטובים בסוג זה של לוחמה וירטואלית, ולפיכך חסר להם הקשר הפסיכולוגי עם לוחמה אמיתית, שיכול לנבוע רק מהימצאות בשדה הקרב. הטענה היא כי אלא אם כן אתה במגע קרוב ואישי עם האויב, אינך יכול להאמין שאתה במלחמה.
זאת כמובן נקודת מבט מוטה מאוד. מעטים מאנשי הצבא המקצועיים יסכימו על כך שהטסת כטבמי''ם ממשרד ממוזג מעניקה איכשהו חסינות ממציאות המלחמה. מפעילי הכטבמי''ם נמצאים בקשר עם היחידות הלוחמות בהן הם תומכים בשטח. תצפית על זירת הארוע והאזנה למכשירי הקשר מספקת לעיתים קרובות אינדיקציה ברורה ביותר על כוחות הקרקע במצבים ספציפיים. מפעילי הכטבמי''ם אינם יכולים שלא להיגרר למצב שבו הם חשים מעורבות אישית בקרב שנמצא בעיצומו.
למרות שכלי התקשורת מציעים אחרת, מפעילי הכטבמי''ם אינם רואים את משימותיהם כמשחק וידאו. מחקרים אחרונים מראים כי במציאות המצב מורכב בהרבה. מה שבז'רגון הצבאי מכונה ''שחרור לחצים'', הנקודה שבה החיל עוזב את החזית כדי לחדש את חייו בביתו, קשה מאוד לביצוע ביום יום. מי שמטיסים כטבמי''ם ממקום בטוח, ואז נוסע הביתה כדי להשכיב את הילדים במיטה, סובלים מלחצים פסיכולוגיים שונים. ברגע אחד הם מאזינים לקריאות לעזרה של חיילים בשטח שנמצאים במארב, וברגע הבא הם קוראים לילדיהם סיפור לפני השינה. זאת היא שטות לחשוב שלאפיזודות כאלה של לחץ יומיומי אין השפעה מתמשכת על המפעילים. לצורך פיתוח אסטרטגיות התמודדות במצבים כאלה מתבקשת לרוב עזרה רפואית.
המפעילים סובלים גם מרמת חשיפה מוגברת למתרחש בשטח. מערכות החיישנים של ימינו אינן משאירות כמעט ספק לגבי מה שקרה בעקבות התקיפה. טייסי סילון מהירים עטים על המטרה, מטילים חימוש וחוזרים, ומשאירים אחרים לבצע את הערכת הנזק לפצצה. עבור מפעילי הכטבמי''ם השלכות התקיפות שלהם הן ברורות ומפורטות יותר מידי, כיוון שהם נשארים לצפות בתוצאות התקיפה. כאשר מתרחשות טעויות, התוצאות בולטות לעין. הדבר יוצר לחץ נוסף על המפעילים האנושיים.
תיאורים תקשורתיים של השימוש בכטבמי''ם כדומים למשחקי וידאו הם רחוקים מאד מהמציאות. הם גם מעליבים את אנשי המקצוע שמפעילים את המערכות. דיווחים על רמות הולכות וגדלות של הפרעת דחק פוסט טראומטית בקרב מפעילי כטבמי''ם מגבים נקודת מבט זאת. נראה כי הם רחוקים מלחיות את חייהם בעולם וירטואלי כלשהו. מפעילי הכטבמי''ם חווים רמות מתח גבוהות, אשר עשויות להיות מוגברות גם על ידי הקצב המבצעי שמוכתב לקבוצה הפעילה של המפעילים. עקב צמיחה איטית מידי במספר אנשי הצוות המתאימים, כל מי שמוסמך נושא בעול כבד, מה שחייב לגרום להשפעות פסיכולוגיות בשלב כלשהו.
מקור:
Sloggett, Dave. Drone Warfare: The Development of Unmanned Aerial Conflict
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה