בחורות יפות בבגד ים שעליו מופיע הכיתוב שארם א-שייח

 

מגיפת השפעת העולמית

חודש נובמבר מזוהה בישראל כתקופה שבה משרד הבריאות קורא לציבור להתחסן נגד שפעת. מזג האוויר המתחיל להתקרר, והמעבר בין עונות, יוצרים קרקע פורייה להתפשטות וירוסים, כולל וירוס השפעת. אנשים רבים חשים חולשה ועייפות בתקופה זו, וחוששים מהידבקות במחלות חורף.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. המגיפה התעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות בנפש באוכלוסיה האזרחית במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. 

חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית והאזרחית של מגיפת השפעת, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וההסתבכות הפסיכיאטרית שנגרמה לעיתים בעטיה, היו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה. 

התחושה בקרב חלקים בציבור הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה שחיל האוויר היה קרוב להכריע את המלחמה בזכות עליונותו הטכנולוגית והטייסים המיומנים שלו. תחושה זו, למרות שלא תאמה לחלוטין את המציאות, תרמה לעליית כוחו של הימין הקיצוני בגרמניה.  תעמולה ימנית קיצונית הפיצה את המיתוס שגרמניה לא הפסידה במלחמה בשדה הקרב, אלא "נדקרה בגב" על ידי גורמים פנימיים כמו יהודים, סוציאליסטים ופוליטיקאים מושחתים. מיתוס זה טען שהצבא הגרמני, ובעיקר חיל האוויר, היה קרוב לניצחון, אך נבגד ונאלץ להיכנע.

בימי קדם, ציפורים בכלובים הוצבו בחדרי חולים, כסגולה לטיהור האויר, ומטוסים, כמו הציפורים, מגיעים לאויר הפסגות הצח בקלות. גם סרט הקולנוע נחשב כמטהר אויר. אנשים נהרו לבתי הקולנוע, בראשית ימיו, בין היתר כי חווית הצפיה בתמונות הנעות שעל המסך היתה חוויה מרגיעה, שיצרה תחושה של אויר נקי.

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה של חודש נובמבר 2024 במצב תשישות שאינו רחוק מזה של המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. מתקפות הטילים, הרקטות והדרונים הרצופות מחלישות את האוכלוסיה, במשך יותר משנה של מלחמה מתישה בשבע חזיתות.

מתקפות אלה באות בהמשך לגורמים רבים שגרמו להחלשות האוכלוסיה בשנים האחרונות: חמש מערכות בחירות בזו אחר זו, מגפת הקורונה, השסע הפנימי והמאבק הציבורי כתוצאה מרצון הממשלה במהפכה משפטית והשתמטות חרדית, וולאחרונה גם מערכת הבחירות המותחת  בארצות הברית.

המלחמה, מעבר להיותה מאבק פיזי בשדה הקרב, היא גם מלחמה על התודעה. הצדדים הלוחמים משקיעים משאבים רבים בתעמולה, בהפצת מידע כוזב, ובניסיון לעצב את הנרטיב לטובתם. הדבר נעשה באמצעות אפיקי התקשורת הממוסדים כמו ערוצי טלוויזיה, אתרי חדשות ועיתונים, וגם באמצעות רשתות חברתיות ופלטפורמות מקוונות אחרות. ההצפה המתמדת של מידע, לעתים קרובות סותר ומטעה, יוצרת תחושת בלבול וחוסר אמון בקרב הציבור. אנשים מתקשים להבחין בין אמת לשקר, ומפתחים ציניות ודחייה מכל מידע שמגיע מאפיקי התקשורת הממוסדים. תופעה זו מכונה לעתים "הרעלת אלקטרונית", והיא עלולה להיות הרסנית לא פחות מהמלחמה עצמה.

גם מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בסוף חודש אוקטובר, בתחילת הסתיו. העם ומקבלי ההחלטות כאחד היו שרויים בתשישות כללית. מצב זה הוביל להימנעות מפתיחת מערכה משלימה בחזית המצרית, שתוכננה לחודש נובמבר.  במקום זאת, התחזקו הקולות ששאפו לטשטש את מחדלי המלחמה ולקדם פשרות.

סתיו 2024 מעמיד את ישראל בצומת דרכים גורלית.  מצד אחד,  השילוב של תשישות  לאומית,  קושי כלכלי,  ולחץ בינלאומי גובר  מטה את הכף לכיוון פשרה,  אולי  אפילו  "קניית הסכם".  מצד  שני,  הישגי  המערכה  הצבאית  והחשש  מתדמית  חולשה  עלולים  לדחוף  את  הממשלה  להמשיך  במאבק  עד  לניצחון  מוחלט,  אשר  עלול  להיות  ניצחון שמחירו  גבוה  מדי.

בימים אלה, איתנותו של חיל האוויר חשובה שבעתיים. הוא משמש כעוגן מרכזי לביטחון ישראל, ומספק נשימה אסטרטגית חיונית במציאות המורכבת שבה אנו נמצאים. 

הסרט "טופ גאן 2" עם טום קרוז יצא לאקרנים בתקופה מעניינת - סיום מגיפת הקורונה, והפך לסמל של חזרה לשגרה ותקווה לעתיד טוב יותר. הצלחתו הקופתית המרשימה חיזקה את המסר הזה, והסרט נתפס כסמל לסיום תקופה קשה. ההודעה על קבלת טייסת F-15 משוכללת חדשה לישראל מעוררת גם היא תחושות דומות. בדומה לטייסת ה-F-15 הראשונה שהגיעה לישראל בסוף שנות ה-1970, לאחר מלחמת יום הכיפורים, גם טייסת זו יכולה לסמל עידן חדש של בריאות והחלמה. היא מסמלת את חיזוק ביטחונה של ישראל, את היכולת שלה להגן על עצמה, ואת השאיפה לעוצמה וקדמה. נקווה שטייסת זו תתרום לביטחון וליציבות באזור, ותאפשר לישראל להמשיך לשגשג ולפרוח.

צורת המשולש ההפוך של הרי ובקעת הלבנון, נמל התעופה חרירי, ורובע הדאחייה בביירות

 

המילה ''ליטני'' [''Litany"]

למילה ''ליטני'' [''Litany"] יש משמעויות אחדות, אבל הנפוצה ביותר היא:

רשימה ארוכה וחוזרת על עצמה של משהו, בדרך כלל תלונות או בעיות.

לדוגמה:

"נציג שירות הלקוחות נאלץ להקשיב לשורה ארוכה של תלונות על המוצר הפגום."

"הנאום של הפוליטיקאי היה פשוט רצף של הבטחות ריקות."

המשמעות המקורית של המילה מתייחסת לסוג מסוים של תפילה: זוהי תפילה הכוללת סדרה של בקשות או תחנונים מצד המתפלל או מוביל התפילה, ואחריהן תגובות שחוזרות על עצמן מצד הקהל או קבוצת המתפללים. 

לדוגמה, בתפילה מסורתית, החזן עשוי לומר "אל! אנא רחם נא" והקהל יענה "רחם, אנא רחם". חזרה זו יוצרת תחושה של קריאה ותשובה, או דיאלוג בין המוביל לקהל.

מקור המילה הוא ביוונית העתיקה, λιτανεία (litaneía), שפירושה "תפילה, תחנון". משם היא עברה ללטינית (litania) ולבסוף לאנגלית.

למרות שמקורה הדתי עדיין בשימוש, כיום המילה ליטני משמשת לרוב בהקשר רחב יותר לתיאור כל רשימה ארוכה וחוזרת על עצמה, בדרך כלל של תלונות או בעיות.

אז, כשמישהו אומר "a litany of..." הוא מדגיש את האורך והחזרתיות של הרשימה, לעתים קרובות עם קונוטציה שלילית במקצת.

בהקשר של דרונים [הכינוי בהשראת המשמעות של המילה ''פזמון'' לרחפנים או כלי טיס בלתי מאוישים], ניתן להשתמש במילה "litany" לתיאור: רשימה של טענות שליליות או חששות לגבי רחפנים. 

בימים אלה של אמירת הסליחות לקראת ערב ראש השנה, התחנונים הנאמרים בשעות הקטנות של הלילה מהדהדים באופן מצמרר את המציאות הקשה של העימות הצבאי המתרחש על גדות נהר הליטני.

תאונת המסוק בציר פילדלפי

תאונת המסוק, שנגרמה מטעות אנוש, מעלה זיכרונות כואבים מאסון המסוקים בשנת 1997. שתי התאונות, שאירעו באזור קו הגבול, מעלות את האפשרות לקשר פסיכולוגי ביניהן. הקרבה לגבול, המייצג הפרדה בין "פה" ל"שם", עשויה להשפיע על הטייס וליצור מעין קיבעון מחשבתי. הגבול, כקו דמיוני המפריד בין שתי ישויות, מקביל במידה מסוימת למושגים הבסיסיים של "כן" ו"לא". כאשר גבול זה אינו ברור דיו, או כאשר ישנם סימני שאלה לגבי השייכות אליו, הדבר עלול להוביל לטעויות קריטיות, במיוחד בתנאי טיסה מורכבים.

ניתן לראות הקבלה גם במחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים, שהתפתח גם הוא על רקע השאלה של "פה" ו"שם". האם סיני היא חלק מישראל או לא? האם היא "פה" או "שם"? שאלות אלו, שיצרו בלבול וחוסר בהירות, תרמו לאסון הכבד.

נראה כי הקרבה לגבול, המייצגת את הדואליות של "פה" ו"שם", "כן" ו"לא", עשויה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ולגרום לקיבעון מחשבתי. הבנת הקשר הפסיכולוגי הזה עשויה לסייע במניעת הישנותן של טעויות טרגיות בעתיד.

הסדר העולמי סביב ישראל

 

בין חרדה לשמחה: חג הקורבן, "הקול בראש 2" והקשר המפתיע ביניהם

חג הקורבן הוא מועד עלייה לרגל למכה, אירוע משמעותי עבור המוסלמים ברחבי העולם. השנה, גל חום קיצוני באזור גבה קורבנות רבים והזכיר לנו את המחיר הכבד של אמונה עיוורת לעיתים.

חג הקורבן המוסלמי, שחל השנה בסוף יוני, חופף לתאריך יציאתו לאור של סרט האנימציה "הקול בראש 2". צירוף מקרים? אולי. אבל הקשר בין החג לסרט מעניין הרבה יותר כשמתעמקים במשמעויות ובסיפורים שמאחוריהם.

שני הסיפורים המכוננים של היהדות והאסלאם, עקדת יצחק ועקדת ישמעאל, עומדים בבסיס חג הקורבן. שמותיהם של יצחק וישמעאל, למרות הדמיון הצלילי, נושאים משמעויות שונות בתכלית.

• ישמעאל – שמו מעיד על חרדה ("שמע" ו"אל") וציות עיוור לאל.
• יצחק – שמו מעיד על שמחה ("צחוק") ותקווה, ומייצג תפיסת עולם אופטימית ואמונה בטוב האנושי.

בסרט "הקול בראש 2", שתי הדמויות המרכזיות, שמחה וחרדה, מנהלות מאבק על השליטה במוחה של הגיבורה. זהו מאבק שכולנו מכירים – בין הפחד והדאגה לבין האופטימיות והשמחה. בדיוק כמו בסיפור עקדת ישמעאל, החרדה מנסה להשתלט, אך בסופו של דבר השמחה היא זו שמנצחת ומחזירה את הגיבורה לתפיסת עולם בריאה ומאוזנת יותר.

מניפת האיומים על מדינת ישראל

 

מטוס המיראז' - המטוס שהיתה לו מדינה

 

מטוס המיראז' 3 שלט בשמיים בשנות ה-1960, וישראל רכשה ממנו כמות נכבדה, כבר בראשית עשור זה. מטוס זה יצר במדינת ישראל תחושת ביטחון בדור שלם של צעירים, שחשו שקיומם ועתידם מובטחים בזכותו. נוצר גם סרט פופולרי לילדים, עם נופך רומנטי, ''שמונה בעקבות אחד'' [1964], אודות מרגל המחפש אחר סודות המטוס בבסיס צבאי, וילדי הקיבוץ הסמוך לוכדים אותו. המטוס, בעל כנפי הדלתא, היה מטוס הירוט הטוב ביותר בתקופתו, בשמי המזרח התיכון, והעניק לישראל עליונות אוירית. מטוסים אלה היו חוד החנית של חיל האויר הישראלי במלחמת ששת הימים בשנת 1967, ותרמו תרומה מרכזית לניצחון המזהיר במלחמה זאת. המילה ''מיראז''', שמשמעותה ''חזיון תעתועים מדברי'' או ''נס'', הפכה לזהה כמעט עם הניצחון. 

מדינת ישראל השקיעה בפיתוח עצמי של מטוסים עוד מראשית ימיה, למרות שהנושא נחשב לסטארט אפ יקר מאד והפכפך. נמל התעופה בן גוריון בלוד הפך למשכן המרכזי של התעשיה האוירית הישראלית, שהיא כיום אחת המפותחות בעולם. מטוס המיראז'-5 תוכנן בתעשיה האוירית, טרם מלחמת ששת הימים. ישראל פיתחה אותו יחד עם צרפת, עוד בשנת 1966, כדגם משופר של המיראז' 3, המיועד לתקיפות אויר-קרקע. מטוסי המיראז'-5 היו מהפכניים לעומת מטוסי המיראז' 3, שיועדו לירוט בעיקר. המיראז' 5 יכל לשאת 4 טון פצצות לעומת טון אחד בלבד שנשא המיראז' 3, והוא היה זול ופשוט הרבה יותר. 

ערב מלחמת ששת הימים הטילה צרפת, שהיתה ספקית המטוסים היחידה של ישראל באותה תקופה, אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון, ומנעה את אספקת המיראז' 5, שישראל הזמינה 50 מהם. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הצליחה להשיג, בדרכי עקיפין, את כל תוכניות המטוס, ויצרה אותו בראשית שנות ה-1970, תחת השם ''נשר''. זאת למרות הדילמה המוסרית המורכבת שהיתה כרוכה ביצור ללא קבלת הפטנטים וזכויות היצור. בשלב שני, ישראל פיתחה דגם חצי-מקורי של המטוס, עם מנוע אמריקאי,  בשם ה''כפיר'', יצרה ממנו כמות נכבדה, על פי צרכיה הבטחוניים, ואף יצאה אותו למדינות אחדות, אשר בחלקן הוא משרת עד היום. ההשקעה ב''כפיר'' היתה עצומה, וחייבה ארגון מחדש של התעשיה האוירית. היא יצרה את הביטוי כי ''ישראל היא מטוס שיש לו מדינה''. 

הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' טמן בחובו משמעות עמוקה יותר עבור ישראל. השאיפה לייצר צי מטוסי "נשר" ו"כפיר" גדול וחזק, שיספק למדינה ביטחון לאורך זמן, התמזגה עם תפיסה פוליטית רחבה, אשר דחתה את ההתמודדות עם המציאות המורכבת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. צורת המשולש של חצי האי סיני נדמתה כמשקפת את כנפי המיראז', והפכה למעין "חזיון תעתועים מדברי". דימוי זה שימש כבסיס למדיניות רשמית, תוך התעלמות מהצעות השלום שהוגשו על ידי מצרים וארה"ב. ללא תוכנית מעשית לגבי עתיד השטחים, ישראל הסתמכה על כוחה הצבאי, ובמיוחד על מטוסי המיראז' 5 המקומיים שיצרה, בעלי יכולת התקיפה לטווח ארוך, כמרתיעים מפני כל התקפה אפשרית.

קבוצה קטנה של קצינים בכירים במודיעין יצרה "קונספציה" שתמכה בגישה זו. טענתם היתה כי כל עוד גם מצרים לא תצטייד במטוסי תקיפה ארוכי טווח משלה, היא לא תעיז לתקוף את ישראל. תפיסה זו, שהתבססה על אשליה של עליונות צבאית וטריטוריאלית, גובתה על ידי ההנהגה המדינית, והובילה לכך שערב מלחמת יום הכיפורים, הממד המופשט דחק הצידה את השיקולים המעשיים בתפיסת הביטחון הלאומי. ערב המלחמה, שפרצה ב-6 באוקטובר  1973, היאו הובילה את ישראל למצב של חוסר מוכנות מפתיע.

עוד בשנת 1970 נערכה עיסקה בין צרפת ללוב, שהיתה אויבת של ישראל ובת ברית של מצרים, לאספקת 110 מטוסי מיראז' 5,  אשר היו העתק משופר של המטוסים שישראל תכננה. לאור תקדים גניבת תוכניות המטוס על ידי הישראלים, הצרפתים עשו זאת כנראה ללא נקיפות מצפון. זאת למרות שמטוסים אלה היו מיועדים כולם מלכתחילה עבור מצרים, האויבת הגדולה של ישראל. האמברגו הצרפתי ערב מלחמת ששת הימים כלל גם את מצרים. אך למרות זאת, המטוסים נמסרו לה במתנה על ידי לוב, החל משנת 1972.

מעניין לדעת אם התעלמות הממשלה וראשי הצבא ממשמעות העסקה היתה מכוונת. אין ספק כי היא פתחה למצרים דלת רחבה למערב, דבר שגם ישראל היתה מעונינת בו. בין מצרים למעצמות העולם המערבי שררו יחסי עוינות עוד מאז שנאצר הלאים את תעלת סואץ ב-1956. לפיכך, נוצרה בקרב מקבלי ההחלטות אווירת שאננות של "נחיה ונראה". אוירה זאת לא התאימה לדריכות ההולמת אנשי צבא ביחס לאויב.

המצרים התבססו עד אותם ימים על מטוסים סובייטים. הם רצו לפתוח במלחמה נגד ישראל,  אך ברה''מ עיכבה את אספקתם של מטוסי תקיפה חדישים לטווח ארוך, מתוצרת ''מיג'' ו''סוחוי'', כיוון שרצתה להבטיח את תלות המצרים בה לטווח ממושך. המצרים לא חפצו לפתוח במלחמה עד שיהיו ברשותם מטוסים כאלה, ומטוסי המיראז' 5 שהיא קיבלה מלוב הפכו לתחליף ראוי למטוסים הסובייטים. הם הפכו לכלי נשק מרכזי בארסנל שלה במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובמלחמה הם תקפו באמצעותם בחצי האי סיני. על מנת שלא לטעות באויר בזיהוי המיראז'ים המצרים, חיל האויר הישראלי נאלץ לצבוע את כנפי המיראז'ים שלו במשולשים צהובים, שהזכירו את טלאי המגן דויד שדרשו הנאצים מהיהודים לתפור על דש בגדם. 

במלחמה זאת מדינת ישראל מצאה עצמה, להפתעתה,  במצב שבו מטוס משוכלל ורב עוצמה שפיתחה בעצמה, והיה קריטי לבטחונה,  נמסר במתנה, בכמות בלתי מוגבלת למעשה, לידי האויב שבעטיו המטוס פותח. יתר על כן, איש העסקים שעמד מאחורי העיסקה הסיבובית הזאת, ותכנן עסקה דומה גם עם סעודיה, היה מצרי, שהיה גם המרגל הבכיר ביותר שהיה לישראל. הוא היה מקורב לנשיא מצרים סאדאת, וסיפק לישראל את ההתראה החפוזה, ברגע האחרון, על כוונת המצרים לפתוח במלחמה. בכל זאת ישראל הופתעה, ולא נערכה כראוי למתקפת הפתע המצרית. מחדל המודיעיני זה הצטרף למחדל היחסים בין ישראל לצרפת. הנושא כולו הפך, לפיכך, ברוח השם ''מיראז''', לחיזיון תעתועים מר עבור ההנהגה הישראלית, והשפיע רבות על מהלכיה המודיעיניים, הצבאיים, והמדיניים, עד ימינו. לדחיקת הנושא מהזיכרון ההיסטורי תרם, במידה רבה, הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו החזירה ישראל את כל חצי האי סיני שכבשה במלחמת ששת הימים, עד גרגר החול האחרון.

עוד בתחילת האמברגו הצרפתי, ראש הממשלה גולדה מאיר נסעה מירושלים לוושינגטון, על מנת לבקש תחליף מידי למיראז' 5. המקור המרכזי לאספקת מטוסי קרב לישראל הפך להיות ארצות הברית, אשר סיפקה לה מטוסי ''פנטום'' ו''סקייהוק'', שהיו גם איכותיים יותר. ניכסון היתנה את האספקה בשלילת אזרחותו, על פי חוק השבות, של מאיר לנסקי קיסר הקזינו האמריקני-היהודי, אשר סייע לישראל, דרך גולדה, בשעותיה הקשות במלחמת השחרור. 

הביטוי הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' נכון עוד יותר לגבי המטוס הישראלי שנועד, בשנות ה-1980, להחליף את ה''כפיר'' - ה''לביא'', שהיה תכנון מקורי ישראלי מא' עד ת'. ארצות הברית היתה שותפה בפיתוחו ומימונו. בשלב מתקדם של הפיתוח, לאחר שהאב טיפוס ביצע טיסות בכורה, החליטו האמריקאים להפסיק את מימון הפרויקט. ביטול הפרויקט היסב אלפי מהנדסים לתעשית ההייטק, ויצר את הבסיס ל''אומת הסטארט אפ'' הישראלית. כיום אין מפתחים או מייצרים בתעשיה האוירית מטוסי קרב. הלביא והמיראז' 5 זכורים יותר כחזיון תעתועים.

כיום, מדינת ישראל נשענת על ארצות הברית, ותלויה בה לחלוטין, בנושא אספקת מטוסי קרב. ארצות הברית מספקת לה מטוסי קרב מתקדמים, שעולים הון עתק, ועלותם מרכיבה את רובו של המענק הצבאי השנתי הקבוע לישראל, שגובהו הוא למעלה משלושה מיליארד דולר. הסכום אשר הצטבר מאז התחיל המענק, לפני כיובל שנים, מגיע למאות מיליארדי דולרים. אין לדעת אם ומתי יתהפך הגלגל, והממשל בארצות הברית יחליט לצמצם או לבטל אותו לחלוטין . ממשלת ישראל ואזרחיה התרגלו לקבל כמובן מאליו מענק זה. במידה והוא יבוטל, קיצה של המדינה, כמו שהיא קיימת, יהיה מהיר. 

מטוס ה''כפיר''

הקיברנטיקה

תורת הקיברנטיקה מספקת כלי ומסגרות תיאורטיות להבנת התנהגות מערכות מורכבות, טכנולוגיות וחברתיות כאחת. הטיל מתאים ביותר כדוגמא: הוא מערכת מורכבת בעלת מרכיבים רבים: מנוע, כנפיים, מערכת בקרה, מערכת הנעה ומערכת ייצוב. המרכיבים האלה חייבים לפעול יחד בצורה הרמונית כדי שהטיל יוכל לתפקד כראוי. טיל הוא מערכת עצמאית: הוא מסוגל לפעול באופן עצמאי, ללא צורך בהתערבות אנושית מתמדת. טיל הוא מערכת רב-רמות: הוא מורכב ממערכות קטנות יותר, הפועלות יחד כדי ליצור את המערכת הגדולה יותר. 

הקיברנטיקה היא תורת תרגום ארגון שהתחילה להתפתחה במלחמת העולם השנייה,  בניסיון לשלב בין האדם למערכות הגנה אווירית במטוסי B-17,  מורכבות ומתוחכמות וחדישות בשעתן, במטרה לעצור את מכונות המלחמה הנאצית והיפנית. עיקרה הוא היזון חוזר שלילי. היזון זה מושג באמצעות אלגוריתם של מבנה דעת מושגי. נורברט וינר ועמיתיו, ממציאי תורת הקיברנטיקה, התחיל מהאבחנה כי כדי לקבל טיפול מתמטי שלם ככל האפשר של בעיית הבקרה הכוללת, יש צורך להטמיע את החלקים השונים של המערכת לבסיס אחד, או אנושי או מכני. מאחר שהבנתנו את האלמנטים המכניים מקדימה בהרבה את ההבנה הפסיכולוגית שלנו, הם בחרו למצוא אנלוגיה מכנית. הם החלו לדמיין את החיילים ששלטו במטוסים ובתותחי הנ"מ כמכשירים מכניים, כדי שיוכלו לדמות את התנהגותם באמצעות נוסחאות מתמטיות. הם הבחינו שגם הטייס וגם תותחן המטוס התנהגו על בסיס של ''לתקוף או לברוח''. כל אחד מהם הגיב למה שהם כינו "משוב שלילי". על ידי המשגה של טייסים ותותחנים כמנגנוני סרוו, וינר ועמיתיו מצאו גם דרך לדמיין אותם במונחים של המטאפורה המיחשובית, המערכת האוטומטית שמסוגלת לווסת את עצמה. 

על ידי הדמיון של חיילים למנגנונים, הונח הבסיס לחזון של האדם האוטומטי והארגון האוטומטי, שיילווה את החיים הציבוריים האמריקאים גם בשנות ה-1960. נוצרה דוגמה למערכת שבה אנשים ומכונות משתפים פעולה, מגבירים את יכולותיהם, חולקים שליטה, ובסופו של דבר משרתים את טובת האדם. במהלך העשורים הקרובים, חזון זה של מערכות אדם-מכונה מיטיבות, של זרימות מעגליות של מידע, התגלה ככוח מניע בהקמת המכלול הצבאי-תעשייתי-אקדמי.  ניתן היה לראות בחברה כולה מערכת המבקשת ויסות עצמי באמצעות עיבוד מסרים. באנלוגיה של וינר, מערכות מידע ציבוריות, כמו התקשורת, שימשו כמנגנוני סרוו. מסך הטלוויזיה הפך, לחברה כולה, מה שמסך המכ"ם היה לתותחן מלחמת העולם השנייה - מערכת משנה שדרכה ניתן למדוד ולהתאים את ביצועי המערכת החברתית הגדולה. וינר האמין שהתקשורת משמשת באופן אידיאלי לתיקון פעולותיהם של מנהיגים ציבוריים, בכך שהיא מציעה להם מידע מדויק על ביצועי החברה כולה.

החזון הזה עורר כמה פחדים. מחשבים עשויים לחרוג מטווח השליטה האנושית ולהתחיל לפעול בעצמם. מצד שני, הם עלולים להפוך לכלים של פוליטיקאים ובעלי הון חסרי רגשות, בעלי רצון לשנות לטובתם את  המוסדות החברתיים שבהם שלטו. הפחד מאוטומציה הדהד לאורך המחצית השניה של המאה העשרים, והופיע בביקורות רדיקליות. הקיברנטיקה יצרה מעגלים אינטלקטואליים חדשים. פרויקטי המחקר הצבאי הצבאיים של המלחמה הקרה הפכו את האוריינטציה המערכותית שלה לפרקטיקה יומיומית. פרויקטים רבים ריכזו מומחים ממגוון דיסציפלינות, ועבור המומחים המעורבים שנעזרו בה, הפכה תורת המערכות לדרך חיים. תחת עינה השולטת של "אליטת כוח", אמריקאים רגילים מצאו עצמם לכודים במסדרונות ובמשרדים, לא מסוגלים לדמיין, שלא לדבר על לקחת אחריות על מכלול עבודתם או חייהם. לאנשים רגילים הייתה חסרה היכולת להגיב על המבנים הגדולים - רציונליים ובלתי רציונליים - אשר הם היו בחלקם כפופים להם. החברה עברה תהליך מהיר של ריכוזיות ורציונליזציה, תהליך הנתמך בטכנולוגיות חדשות ונועד לסייע בבנייתן. "חברה טכנולוגית"  ו"טכנוקרטיה" היו כינויים לחברה זאת. החשש היה כי בעזרת ה"מגה-טכניקה" החדשה הזו המיעוט הדומיננטי יצור מבנה פלנטרי אחיד, עוטף כל, המיועד לפעולה אוטומטית. במקום לתפקד באופן פעיל כאישיות אוטונומית, האדם יהפוך לחיה פסיבית, חסרת תכלית, מותנית במכונה, שתפקידיה הנכונים, כפי שהטכנאים יפרשו, יוזנו לתוך המכונה, ויוגבלו באופן קפדני לטובת תאגידים חסרי פנים. הפרקטיקות השיתופיות של מחקר ופיתוח במלחמה הקרה כמעט ונסתרו מעיני הציבור. מבקרי תורת הקיברנטיקה חזו חברה המבוססת על מומחיות והיררכיה, הנשלטת על ידי ארגונים פירמידליים המנוהלים על ידי גברים לבנים מכופתרים, מפוצלים מבחינה פסיכולוגית. 

חזונות דיסטופיים אלה מצאו קהל מתנגד, גדול ונלהב, בקמפוסי המכללות של שנות ה-1960. המחשבים איימו באוטומציה מלמעלה, אבל הם גם הציעו דרכים ליצירת סדר דמוקרטי מלמטה. הקיברנטיקה איפשרה לא רק את הקישור בין פעילויות מחקר, פיתוח וייצור, אלא גם את הפיתוח של רשתות בין-אישיות ובין-מוסדיות חדשות, ואיתן יצירת צורה מרושתת של כוח. הסטודנטים הבינו שאם המוח הוא האתר הראשון של שינוי חברתי, אז המידע צריך להפוך לחלק מרכזי בפוליטיקה נגד התרבות השלטת. אם הפוליטיקה האלטרנטיבית הזו דחתה את ההיררכיה, אז מעגלי תורת המידע והמערכות עשויים להיות הגיוניים איכשהו לא כרעיונות על מידע בלבד, אלא גם כעדות מהעולם המדעי לנכונותה של פוליטיקה קולקטיבית. עבור חלק גדול מתרבות הנגד הרחבה יותר, הציעו התרבות, הקיברנטיקה ותיאוריית המערכות אלטרנטיבה אידיאולוגית. רבים בתרבות הנגד ראו בקיברנטיקה חזון של עולם שנבנה לא סביב היררכיות אנכיות וזרימות כוח מלמעלה כלפי מטה, אלא סביב מעגלים חוזרים של אנרגיה ומידע, הצומחים מלמטה כלפי מעלה. האידיאלים של תרבות הנגד התמזגו ברשתות המחשבים בצורה כזו, ששלושים שנה מאוחר יותר האינטרנט יכול היה להיראות בעיני רבים כסמל של מהפכת נעורים שנולדה מחדש. 

תורת הקיברנטיקה השלימה, במחצית השניה של המאה העשרים, תנועה מלאה מהשוליים למרכז וחזרה. מהצורך להתמודד עם הכוחות הצנטריפטליים הפועלים על הלוחמים במלחמת העולם השניה, היא הפכה למודל של התרבות הארגונית השלטת. מלב הארגונים השולטים היא עברה לכיוון צנטריפוגלי, כלפי חוץ, למאבקי הצעירים שאימצו את מבנה מעגלי הידע שבה לצורך שחרור אישי ותרבות נגד, שהפכה בסופו של דבר לתרבות זרם מרכזית באינטרנט. בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבססו שוב זרמים קיברנטיים צנטריפטליים בדעת הציבור במדינות שונות, עם עליית הימין הדתי והלאומי בהן. במדינות מגויסות, בעיקר במזרח התיכון, התבססו בשלטון מפלגות בעלות אוריינטציה דתית-הילכתית. ההלכה הדתית, המכתיבה למאמיניה סדר יום מא' עד ת', עולה בקנה אחד עם תורת הקיברנטיקה, ומשתלבת במארג השילטוני-בטחוני, ההדוק ממילא מחמת צרכי הבטחון הלאומי. 

הסדר העולמי סביב ישראל

לשתי הטבעות באיור זה יש להוסיף עוד שתי טבעות פנימיות בהן מסודרים, על פי כיוון השעון, בעלי ענין נוספים במעמדה של ישראל:

טבעת 1 - סוריה, ירדן, בדואים, ערביי ישראל

טבעת 2 - לבנון, גדה, עזה, הספק הפנימי

הסדר המלא הוא לפיכך:

צפון - רוסיה, תורכיה, סוריה, לבנון 

מזרח - סין, איראן, ירדן, גדה

דרום - הודו, מצרים, בדואים, עזה

מערב - ארה''ב, אירופה, ערביי ישראל, הספק הפנימי