פרשות מטות-מסעי וספירת השורש

ספר במדבר עוסקות בספירות של גוף האדם מהעליונה ועד לתחתונה. כל פרשה מתארת את אחת הספירות:
פרשת במדבר היא פרשת הפתיחה. פרשת נשא עוסקת בספירת הכתר. פרשת בהעלותך עוסקת במוח התבוני. פרשת שלח לך עוסקת בחושים. פרשת קורח עוסקת בפה והצוואר. פרשת חוקת עוסקת במערכת הלב-ריאות. פרשת בלק עוסקת במערכת העיכול. פרשת פינחס עוסקת במערכת הרבייה. לאחר מכן מגיעות פרשות מטות ומסעי. אלה הן שתי הפרשות האחרונות בספר במדבר, אשר חותמות בעצם את כל סיפורי התורה.

בדרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שלפניה, פרשת מסעי.

פרשות מטות ומסעי עוסקות בספירה התחתית ביותר בגוף האדם, שידועה בשמות: 'ספירת השורש', 'הספירה הראשונה', ו'ספירת הפחד'. היא תיקרא להלן בשם ספירת השורש.

המיקום שלה הוא איזור עצם הזנב ופי הטבעת.

לספירת השורש יש תפקיד חשוב בביטחון הקיומי שלנו ברמת ההישרדות הפיזית. מהיותה כזו, היא תהיה מושפעת מכל מצוקה הישרדותית וקיומית, למשל מלחמה.

מנגנון פיזיולוגי שמשפיע ישירות על צ'אקרת השורש הינו מנגנון 'הילחם או ברח'. באנגלית המונח השגור הוא: Fight or Flight.

זה מנגנון ראשוני שמופעל אוטומטית במצב של הישרדות.

מנגנון זה הוא בבחינת גורם מספר אחת למחלות כרוניות במערב. רובנו לא באמת במצב של הישרדות וסכנת חיים, אבל, המנגנון הנ"ל נמצא אצלנו רוב בזמן בפעולה.
אנחנו מפרשים מצבים רבים בחיינו כמצבים הישרדותיים, כך למשל המינוס בבנק, הלחץ בכבישים והתור לקופת החולים.
כל אלה גורמים לנו להיות רוב שעות היום במצב חרום.
זהו בעצם ה'לחץ' השכיח שכולנו חיים אותו.

כאשר הספירה הראשונה יוצאת מאיזון הבסיס שלנו נחלש, וכך גם הביטחון שלנו בעצם הקיום הבסיסי והראשוני.
האדם ירגיש תלוש ומרחף או להיפך: מקורקע מדי- ללא מעוף וחסר יכולת להרים את הראש מבעיות היום יום הקיומיות.


בפרשות מטות-מסעי יש לכאורה גיבוב ענינים שאינם קשורים זה אל זה.

אך כאשר עורכים את רשימת הענינים רואים מיד כי רובם ככולם קשורים לנושא מנגנון ה'הילחם או ברח' הפסיכולוגי.

להלן רשימת הענינים  בפרשות מטות-מסעי:

הנושאים בפרשת מטות:
א. פרשת נדרים: פרשה הלכתית קצרה העוסקת בדיני נדרים והפרתם.
ב. מלחמת מדין: בני ישראל יוצאים למלחמה מול מדין כדי לנקום את חטאי מדין כנגד ישראל. לאחר תיאור המלחמה מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה'. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם, על מנת להכשיר אותם.
ג. פרשת בני גד ובני ראובן: בני שבט גד ובני שבט ראובן מבקשים ממשה לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי ולא בארץ ישראל שממערב לירדן. למרות הסתייגות ראשונית מקבל משה את בקשתם לאחר שהם מתחייבים להשתתף במלחמת כיבוש ארץ ישראל מידי עמי כנען ומצרף אליהם את חצי שבט מנשה.

הנושאים בפרשת מסעי:
א. רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע. הרשימה בנויה לפי התבנית "וייסעו מ... ויחנו ב...", ויש קהילות שבהן קוראים אותה במנגינה מיוחדת.
ב. ציוויים לקראת הכניסה לארץ:
ג. ציווי על השמדת עבודת האלילים בארץ ישראל
ד. תיאור גבולות הארץ
ה. מינוי נשיאים לשבטים
ו. הכנת ערי מקלט וערים ללוויים, ודיני רוצח בשגגה

כאשר בוחנים את הנושא הראשון והנושא האחרון בשתי הפרשות, שהם פרשת נדרים והפרתם והכנת ערי מקלט ודיני רוצח בשגגה, רואים מיד שהם עוסקים בשחור-לבן: שכר ועונש, כוונה ושגגה, אמת ושקר.

כאשר בוחנים את הנושא השני בפרשת מטות, מלחמת מדין, רואים כי אחד הנושאים המרכזיים בסיפור זה הוא חלוקת השלל, אשר מתבצעת על פי עיקרון החצי-חצי, ממש כמו מנגנון 'הילחם או ברח'.
ככתוב: וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה.

על פי ההקבלה בין עיקרון ה'חצי-חצי' למנגנון 'הילחם או ברח' אפשר גם להבין לעמקותה, על חוט השערה, את פרשת בני גד, בני ראובן וחצי שבט המנשה.

פרשת פינחס ומערכת הרבייה

ספר במדבר עוסקות בספירות של גוף האדם מהעליונה ועד לתחתונה. כל פרשה מתארת את אחת הספירות:

פרשת במדבר היא פרשת הפתיחה

פרשת נשא עוסקת בספירת הכתר

פרשת בהעלותך עוסקת במוח התבוני

פרשת שלח לך עוסקת בחושים

פרשת קורח עוסקת בפה והצוואר

פרשת חוקת עוסקת במערכת הלב-ריאות

פרשת בלק עוסקת במערכת העיכול

פרשת פינחס עוסקת במערכת הרבייה

פרשת מטות עוסקת בספירת הפחד

פרשת מסעי היא פרשת הסגירה


פרשת פינחס עוסקת כאמור במערכת הרבייה. להלן סיפור מעשה פנחס:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.


סיפור המעשה ענינו ניאוף, והתורה מתמודדת עם הנושא לכאורה כפשוטו באמצעות הקנאות הדתית של פינחס, אך זאת ברובד החיצוני בלבד.

ברובד העמוק יותר בא הסיפור, וכמו שנראה בהמשך גם חלקים אחרים בפרשת פינחס, ללמד אותנו שאין זכות אבות נקנית מאבות לבנים סתם כך.

פינחס היה בנו של אלעזר הכהן אשר נולד לו עוד לפני שהובטח לאהרון סבו כי זרעו יזכה לכהונה. פינחס לפיכך לא היה בין אלה שזכו לכהונה. הוא זכה לה בזכות קנאותו ואמונתו.
ספר שולחן מלכים מסביר את הפסוק 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם':
הגמול הטוב בשביל קיום מצוה הוא מתנת חנם, וכמובן אי אפשר להורישו לבנים אחריו מכיון שאינו רכוש ממש, אבל מי שמצפה אימתי תבוא המצוה לידו ויקיימנה וניכר בו שמקיים המצוה במסירות נפש, הלא יש לו קדימה מפני מחשבתו ותשוקתו ושכרו מניע לו בדין, נמצא שהוא רכוש שלו להוריש נם לבניו אחריו.

סיפור דומה מאד בפרשה זאת הוא הסמכתו של יהושע בן נון להחליף את משה רבינו. משה רבינו רצה כי בניו הם שירשו אותו אך הקב''ה קבע כי יהושע, שלא מש ממשה מנערותו ולמד ממנו, הוא זה שיחליף אותו:
'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר. יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו'.
ספר שולחן מלכים מפרש: משה קיווה שהגיעה השעה שירשו בניו את גדולתו. א״ל הקב״ה לא כך עלה במחשבה לפני. כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתור האוהל וז״ש שלמה נוצר תאגה יאכל פריה.

סיפור שלישי בפרשה מלמד שגם הנחלה אינה נקנית בירושה סתם. בני ישראל סברו כי הנחלה ניתנת בירושה לבנים בלבד ובאין בנים לאדם נחלתו עוברת בירושה לגברים במשפחתו. בנות צלופחד הצדיקות לא היו זכאיות לכאורה לרשת את נחלת אביהן, אך משה קבע כי:  'אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ'.
ספר שולחן מלכים מפרש: רבע״ה המליץ על בנות צלפחד, שאין דרישתן לצורר נשמיות, לרשת נחלה, רק שיהי׳ להם הרחבת הדעת לקדושה, למען שיוכלו לעבוד את ד׳.

התורה אם כן קובעת בפרשת פינחס באופן חד משמעי כי הכהונה, הרבנות, והנחלה מגיעים למי שראויים להם בלבד, וכי לשושלת המשפחתית אין משמעות בתחומים אלה.


בחלק השני של הפרשה מובא תיאור הקרבת הקרבנות למיניהם. זה תיאור מענג חושים שתכליתו בין היתר היא לקרב את הקורא לשמחת מצוות 'פרו ורבו':
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין. עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה. וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.


הערה: ניתן לראות את חלוקת הספירות בגוף האדם גם במפת 'צירי האנרגיה של ארץ ישראל' בצד ימין של בלוג זה.

סנקציות אישיות לחרדים שמשתמטים מגיוס בגיל 18

בלעדי גיוס חרדים יאבד צה''ל את ציביונו היהודי ויהפוך לצבא מקצועי שברובו ישרתו בני מיעוטים.

לכן יש לשלב חרדים בצבא.

יש לגייס אותם בלי תמריצים ובלי הקלות.

חוק הגיוס נועד ליצור שיוויון בנטל ואי אפשר לגייס המוני חרדים בתנאים מועדפים ביותר שיוצרים אי שיוויון מובנה.

הגיוס לצה''ל הוא בגדר פיקוח נפש ולכן יקבלו החרדים המתגייסים היתר רבני גורף לעשות דברים שמנוגדים לאמונתם כגון עבודה בשבת, עבודה עם נשים וכדומה.

ספר במדבר מתחיל בפיסקה הבאה, על פיה במפקד בני ישראל נמנים הגברים יוצאי הצבא בלבד:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.

מדוע מדגישה התורה כי במפקד יהיו 'יוצאי צבא' בלבד?

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' מפרש זאת כך:
המנינים שנמנו ישראל מעולם לא כללו את האוכלוסיה כולה. התורה מדגישה חזור והדגש: "כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם". ובספר דברי הימים (דה"י-א ז,מ) מפורט יותר "והתיחשם בצבא המלחמה" ובמנינו של דוד "איש שולף חרב" (דה"י-א כא, ה). ומפרש הרמב"ן בפרשתנו את הפסוק בדברי הימים: "הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים".
ביחוד מפתיע הדבר שבפרשתנו אחרי הצווי הכולל חוזרת התורה במנין כל שבט ושבט בפרט על ההוראה שנמנים רק "כל יוצא צבא". ותופעה זו אומרת דרשני. ברור שיש פה רעיון יסודי ומסר עקרוני שהתורה רוצה ללמדו, אשר על כן באות החזרות הרבות הללו.
במדרש אמרו חז"ל בהקשר לענשו של דוד, שנענש על שמנה את ישראל: "כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו; שלא לצורך חסרו, כמו בימי דוד". ויש מן המפרשים שביארו כי מנינו של דוד היה שלא לצורך כיון שכבר ניצח במלחמותיו וכבר נכבשה כל הארץ לפניו. ומעתה לא היה עוד צורך למנות את הראויים לצאת לצבא, כי אין טעם עוד למלחמה, והיה צריך לפנות לבנין המקדש. אבל במנינם של משה ואהרן היה צורך שהרי התכוננו אז לקראת הכניסה לארץ ומלחמת שבע אומות.
על כל פנים מבואר שכל עוד לא זכינו שיניח ד' לנו מכל אויבינו מסביב, יש צורך לספור את כל הראויים לצאת לצבא. ואין צריך לומר שעצם היציאה לצבא הוא צורך עליון שהרי כל קיומו של עם ישראל בארצו תלוי בזכותם של היוצאים לצבא.
לפיכך הרבה הכתוב לצוות על הדבר הזה שבהכרעה גורלית מול אויב, רק אלה שהם יוצאים לצבא באים בחשבון. ודאי גם החולים והחלשים והזקנים יש ביכולתם לתרום לעם במישורים שונים, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אבל בסופו של דבר רק אל היוצאים לצבא נאמר: "כי ה' ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"

הצבא הוא כורח המציאות. הוא חוליה חיונית בחברה ועל חוסנו קמה ונופלת המדינה בה חי הציבור היהודי. אי אפשר על פי משמעות 'יוצא צבא' להיות בצבא השם בלי להיות בצבא העם. 'כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו'. 


סרבנות שירות פירושה ביזיון המדינה.

יש סנקציות אישיות שהמדינה יכולה להטיל על סרבני גיוס:

1. המדינה יכולה למנוע מסרבני גיוס להתקבל לעבודה בשירות המדינה.

2. המדינה יכולה למנוע תקציבים מסרבני גיוס.

סנקציות כלכליות כאלה יעודדו את החרדים להתגייס.

דרכם של החרדים לצה''ל סלולה והם אף חייבים להדר בשירות בו. יש קווים מקבילים רבים בין משטר ההלכה למשטר הצבא. אפשר ללמוד הרבה מהאחד לגבי השני. הדבר נעשה בצה''ל כל העת כי התנ''ך הוא מקור השראה חשוב בעבורו והוא בית יהודי. מי שעומד לצאת למלחמה באויב חייב להיות חזק באמונה הרבה יותר מאשר מי שיושב בביתו. כל מה שעל החרדים לעשות הוא לצאת בעיקבות הציבור הממלכתי-דתי שמשלב 'ספרא וסייפא'.


ערכים בויקיפדיה:
סרבנות
סרבנות בישראל

הרב שלמה גורן - צבא ומלחמה לאור ההלכה

עינת וילף על קידום השיוויון בנטל

חברת הכנסת עינת וילף השתתפה בשבועות האחרונים בדיוני ועדת פלסנר. לאורך כל הוועדה היא הביעה את דעת המיעוט המובאת פה ופורסמה גם במאקו.

המשבר הנוכחי מייצר הזדמנות לקחת צעד לאחור מהמלצותיו האישיות של ח״כ פלסנר שהן הגרוע מכל העולמות וללכת בכיוון שונה לגמרי שלא מחייב כלל חוק.

להלן עמדתה בתקווה שהדבר יתרום לשינוי השיח בנושא גיוס החרדים.

כחברה בדעת מיעוט בוועדה לקידום השוויון בנטל אני מקווה כי המשבר הנוכחי יביא לביטול הניסיון הנואל למצוא נוסחה לגיוס חרדים על בסיס המלצות דו״ח פלסנר. המלצות פלסנר הן הגרוע שמכל העולמות: הן נדיבות הרבה יותר מדי לחרדים, הן לא יביאו לגיוסם, והן משמרות את החיבור הלא קדוש שבין רישום בישיבה לבין פטור משירות בצבא. חיבור זה הוא שורש הרע בכל הקשור לגיוס חרדים. הוא הסיבה להשתתפות הנמוכה בכוח העבודה והוא הסיבה לנטל הכבד הצבאי והכלכלי על מעמד הביניים הישראלי.

במצב הקיים עד לגיל 28 החרדים יכלו לבחור באחת משתי דרכים בלבד - רישום בישיבה ושירות בצה״ל. החרדים זוכים לדחיית שירות מהמדינה עד לגיל שבו שירותם כבר לא רלבנטי וזאת על רקע ״תורתם אומנותם״. את אומנותם זו עליהם לקיים משום מה אך ורק בישיבה ואף נאסר עליהם לעבוד. מדינת ישראל מקבלת את העיקרון שרישום בישיבה הוא סיבה רלבנטית ומוצדקת שלא לשרת בצה״ל. בכוונה אני כותבת ״רישום בישיבה״ ולא לימוד תורה. הרי החיבור בין רישום בישיבה כאמצעי לדחיית השירות בצה״ל עד לפטור בפועל הביא לניפוח מוגזם של מספר הרשומים בישיבות שהפכו ל״מקלטי השתמטות״ המוניים. כך גם התנפחו תקציבי הישיבות המבוססים על מספר הרשומים למימדים בלתי סבירים. גם אם המלצות ח״כ פלסנר מקצרות את התקופה מעשר לחמש שנים הן ממשיכות את העיקרון הפסול לפיו רישום בישיבה הוא סיבה רלבנטית לפטור מגיוס עבור אלפים ודחיית שירות עבור כל השאר, עם סימן שאלה גדול לגבי הסיכוי האמיתי שבתום דחיית השירות המתמשכת יהיו מי שיתגייסו.

את הקשר הלא קדוש הזה שבין השירות בצה״ל לרישום בישיבה יש לנתק. אין שום קשר ולא צריך להיות שום קשר בין שירות צבאי לבין רישום בישיבה. יש לעשות מאמץ הסברתי ואישי נקודתי לגייס חרדים. לא יותר. אין מקום לנדיבות הרבה בהמלצות פלסנר. אין מקום לאפשר דחיית שירות בתשלום מלגה מלאה מהמדינה במשך חמש שנים. דחייה זו תביא לכך שמי שיתגייסו בתום חמש השנים ייהנו ממשכורות נדיבות המכונות ״תשלומי משפחה״. אלה משולמות למי שמגוייס והוא נשוי עם ילדים, מצב שכיח בקרב חרדים בני 23 ולא קיים בקרב חילונים בני 18. אין מקום לאפשר להחליף שירות צבאי באזרחי ובוודאי שאין מקום לעודד ולהרחיב פתיחת מסלולי שירות ״מותאמים לחרדים״ המבטיחים סביבות ״סטריליות מנשים״.

בחור חרדי שרואה עצמו חלק ממדינת ישראל, מקבל על עצמו את הצורך להגן עליה ולשרת בצבאה, יגוייס לצה״ל. בלי תמריצים. בלי הקלות. בחור חרדי המוציא עצמו מן הכלל הישראלי ונחוש שלא להתגייס לצבא הציונים יקבל פטור מלא. בלי ״תורתו אומנותו״. בלי רישום בישיבה. הישיבות לא יהיו עוד ״מקלטי השתמטות״ והן יתרוקנו מיושביהן הבורחים היום משירות בצה״ל.

ומה תאמר המדינה כשתתבקש להשיב בבית הדין הגבוה לצדק מדוע בחורים חרדים אינם מגוייסים בהמוניהם? תתכבד ותאמר את האמת. תאמר כי כדי לגייס חרדים היא אינה מוכנה לפגוע בעיקרון השוויון בין גברים ונשים והיא אינה מוכנה לקיים מסלולי שירות ״סטרילים מנשים״. תאמר כי אינה מוכנה לדחות גיוס למשך שנים ארוכות ולממן את דחיית הגיוס במלגות לרשומים בישיבה. תאמר כי שירות בן שנתיים קרוב לבית במשכורת נדיבה שאין בו שמירות, שבתות וכל מחויבות אחרת הוא לא יותר מהכשרה מקצועית איכותית ויקרה במימון המדינה.

ומה תענה המדינה על שאלת השוויון צדק? תודיע בבקשה שמי שמוציא עצמו מן הכלל מוציא עצמו מגבולות הסולידריות בחברה הישראלית. תודיע המדינה בתשובתה שלא תתקיים עוד סולידריות חד כיוונית. מנגנוני הסולידריות החברתית יהיו דו כיווניים כפי שהם צריכים להיות. הלוחמים המשרתים בצה״ל יזכו לגמול שייתן להם יתרון ביציאתם לעולם הלימודים והעבודה. שכר לימוד מסובסד יינתן רק למי ששירתו בצה״ל או בשירות אזרחי משמעותי אם קיבלו פטור. כך גם לגבי משכנתאות. כל הטבה וסבסוד ברשימת ההטבות של מדינת ישראל, כולל הטבות מס, תיבחן באופן שיתגמל את המשרתים.

אנחנו עומדים היום בפני הזדמנות היסטורית. את ההזדמנות הזו אין לבזבז על שינויים קוסמטים ומיותרים במנגנונים לגיוס החרדים. יש לפעול לניתוק הקשר בין רישום בישיבה לבין פטור או דחיית שירות בצה״ל. יש לבנות חוזה חדש לחברה צודקת שיש בה סולידריות אמיתית בין שותפים למשימה ושאינה נדרשת לשאת על גבה את מי שאינם שותפים לערכיה.

פרשת משפטים וימי בין המיצרים

כאשר ביקש עם הארץ מהילל הזקן ללמוד את כל התורה על רגל אחת השיב לו הילל: 'ואהבת לרעך כמוך'.
המשמעות של התורה היא פשוטה וניתנת להבנה על ידי כל אחד ובכל דור במידה שווה. 

התורה בוודאי שלא התכוונה להמיר את החירות שנרכשה ביציאת מצרים בעבדות חדשה, עבדות לחוקים ודינים אינספור שאין לבקש את פירושם אלא לציית להם בעיוורון.

עשרת הדיברות הם הסמל המובהק של היציאה מעבדות לחירות.
לאחר עשרת הדיברות מופיעים מספר חוקים שהאחרון בהם הוא 'לא תעלו במעלות אל מזבחי', שמשמעותו היא שיש דין אחד לכל האדם, ואין מי או מה שמפרידים בין הקב''ה ליחיד שמאמין בו:

וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו.

פרשת משפטים מתחילה מיד לאחר פסוקים אלה, בפיסקה הבאה:
וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

נשאלת השאלה מדוע נפתחה פרשת משפטים בדיני עבד. אין ספק מתוך הסמיכות לעשרת הדיברות שהפרשה באה ללמד על הנושא לא כפשוטו, אלא מתוך זיקתו הרחבה ביותר לאהבת האל.

דיני עבד עיברי עוסקים בערך היקר מכל שהוא החירות. החירות היא חירות פיזית ורוחנית. היא היכולת לחשוב ולעשות הכל מבלי לפגוע בזולת.

העבדות היא הזדמנות להחזיר אלינו את כל מה שאיבדנו כתוצאה מהתנהגות חסרת אחריות ואנוכיות.

אך בדיני העבד העיברי מופיע נושא מישנה בעייתי שהוא מנוגד לעקרונות היהדות והוא בלתי אנושי מעיקרו:

אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.
כלומר יש מצב שבו אדוניו של העבד נותן לו שפחה על מנת שהוא ישכב אותה והצאצאים יהיו לעבדי האדון.

יתכן שמדובר בתאור מצב שהיה מקובל ונפוץ בעולם העתיק, אין ספק שהתורה לא התכוונה לעסוק כפשוטו במציאות זאת של שפל המדרגה שבה התייחסו לעבדים כמעט כמו אל בהמות וזיווגו אותם על מנת שהצאצאים יהיו רכוש האדון ויימכרו למרבה במחיר. התורה מעלה את הנושא כדי לקחת אותו לרמות גבוהות יותר של אמונה. 

ניתן לפרש את הפיסקה ברבדים אחדים:

א. ברובד הפשוט התורה ביקשה, מתוך מידת הרחמים, לעסוק מיד אחרי מתן תורה בנושא הכאוב מכל שהוא דיני עבדות ולהקל בו לעומת המצב שהיה מקובל. עבד עברי נשלח לחופשי לאחר שבע שנים עמוס מתנות, לעומת העבדות שנכפתה לכל החיים שהיתה מקובלת בעולם העתיק.
העבד יוצא מבית אדוניו לחופשי ב'גפו'. רש''י מפרש את 'גפו' כ'כנף ביגדו'. המשמעות המוכרת כיום של המילה לקוחה מתוך המילה 'גפיים' שהם רגליים. העבד עלול גם לצאת לחופשי בלי כל במידה ולא תיקן דרכיו. 'גפו' הוא לשון פחיתות לעומת 'גפיו'. זוג רגלי האדם הם  כמו מאזני הצדק. כאשר הוא פועל בנתינה והתחשבות יש ביניהם שיווי משקל. כאשר האדם אינו חי על פי מידות החסד והרחמים הרגליים שלו מאבדות את האיזון.

ב. ברובד גבוה יותר התורה מתיחסת באופן עמוק לשאלת יחסי העבד עם השפחה שזיווג לו אדונו. התורה קובעת כי עבד אשר יצהיר כי הוא אוהב את משפחתו החדשה יוכל להישאר עימה בתנאי שיישאר עם אדוניו לעולם. התורה מקדשת בכך את יחסי האישות ואת מוסד הנישואין והמשפחה ואינה מתירה לאדוני העבד והשפחה לזווג ביניהם בלי כל סייג. 

ג. ברובד התיקון הרוחני אין פרשת עבד עיברי ושיפחת אדוניו אלא משל ליחסי היחיד עם הקב''ה.
העבד הוא מי שחטא ומחפש מחדש את האמונה הקרובה אל אדוני באמצעות השפחה שהיא ההזדמנות.
התנאי לכך הוא אהבה. במידה והעבד מגלה את אהבתו הוא נשאר עם משפחתו החדשה וזוכה לחיים חדשים.
יש קשר עצום בין המילה א ה ב ה למילה י ה ו ה.
שתי המילים נהגות כמעט באורח זהה. הגימטריא של אהב''ה היא 13, מחצית מזאת של השם המפורש, היא כנגד שלוש-עשרה מידות, ועליה נאמר: אַשְׁרֵינוּ כְּשֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּות וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁות וּמְיַחֲדִים שִׁמְךָ בְּכָל יום תָּמִיד וְאומְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד.

ד. ברובד ההיסטורי מתארת פיסקת דיני עבד עברי את עם ישראל שגלה מארצו ונמכר לעבדות, ומנת חלקו היתה מלוא כוס היסורים בגלל שינאת חינם. כאשר מאמץ העם מחדש את ערך 'ואהבת לרעך כמוך' הוא זוכה לחיים חדשים.

ברוח זאת יש להבין את הטכס הפשוט לכאורה של הצהרת הנאמנות של העבד העברי למשפחתו החדשה, שהוא רציעת האוזן אל האלוהים:
 וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
יש לקרוא את הפסוק בדגש על תחילתו 'והגישו אדוניו אל האלוהים'. זאת צורת ביטוי יחידה במינה במקרא לתיאור הקשר בין היחיד לקב''ה. אין זאת רציעה פשוטה בה יוצרים נקב באוזן שמונחת על משקוף של דלת רגילה, אלא ביטוי לחיבור האדם מחדש אל הקול האלוהי. טכס זה שנערך בבית המקדש הוא למעשה לידה מחדש. אין זה פשוט כלל לזכות בכך. זה אות מיוחד של כבוד שמבטא חיבור אל הקדושה, והוא נערך לאדם שבחר בדרך חדשה בחיים, ומשמש מקור השראה. משמעותו היא כי הקול האלוהי חודר אל האדם בתחילה דרך נקב צר ומשם הולך ומתפשט לכל הנשמה.
זאת יציאה מבין המיצרים כדברי הפיתגם של ר' נחמן מברסלב: 'כל העולם כולו הוא גשר צר מאד'.

חישמול רכבת ישראל

בימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של המאבק נגד חישמול הרכבת בחיפה.

החישמול העילי בחיפה יביא להצבת עמודים ומתיחת כבלי חשמל לאורך נתיב המסילה ובכך יחסום את מראה הנוף, יכער, ובנוסף יצור קרינה מסוכנת על סביבתו.

חיפה נבחרה משום מה להיות המקום הראשון בישראל שבו ייבנה מערך החישמול של הרכבת.

זאת דווקא בשעה שהעיר זכתה לאישור לפתיחת חזית הים העירונית, ומבקשת למצב את עצמה כעיר תיירותית שנפתחת לים כדוגמת ברצלונה.

זאת איוולת ממדרגה ראשונה מצידו של שר התחבורה להתחיל תוכנית זאת בחיפה.

אך איוולת עוד יותר גדולה היא עצם התוכנית לחשמל את כל רכבת ישראל באמצעות עמודים.

מדינת ישראל היא ארץ תיירותית קדושה והחישמול העילי יעניק לה מראה מכוער של פרבר תעשייתי נידח.

אין חולק על כך כי החישמול יזניק את הרכבת קדימה, אך אסור לעשות זאת על חשבון מראה הנוף של ארץ הקודש.

כל עמוד חשמל יהיה בבחינת מסמר בארון המתים של עתידה התיירותי של ארץ ישראל.


הפיתרון הנכון הוא להשתמש בפס שלישי לחישמול המסילה. פס שלישי הוא קו מתח בגובה הפסים וביניהם. בזכות זאת החישמול אינו פוגם במראה הנוף.

פס שלישי מקובל במרבית מסילות המטרו של ערי תבל.

הוא אינו מקובל עדיין כיום במסילות הבינעירוניות.

אך יש לזכור כי מדינת ישראל ברובה היא מטרופולין אחד מבחינת גודלה, ולכן היישום של פס שלישי מתאים עבורה.


ראוי לציין כי המתנגדים לחישמול העילי של הרכבת בחיפה מבקשים למנהר אותה לכל אורך הדרך, וכי הפיתרון של פס שלישי אינו נמצא כלל על סדר היום שלהם.

עירית חיפה הצליחה, לאחר משא ומתן מתיש, להשיג שיקוע של הרכבת בקטע קצר בלבד לאורך פארק החוף שלה.

זה הישג בטל בשישים לעומת הנזק הגורף שייגרם לחיפה.

מעבר לכך, המינהור יעלה מיליארדי שקלים, הוא יבטל את חווית הנסיעה ברכבת בחיפה, ובעיקר - לא ברור אם הוא כלל אפשרי מבחינה הנדסית.

זאת מכיוון שמנהרה על ציר הרכבת תיבנה לאורך אקוויפר המים של החוף.
המנהרה תיבנה בתנאים של הצפת מים מתמדת, וגרוע מכך: המנהרה תחסום את זרימת מי התהום מהר הכרמל לעבר הים ובכך תיצור בכל האזור שמצידה אדמה רוויה במים שעלולה להביא לשקיעת הבנינים לאורך הציר.


במדינת ישראל הסתיים לא מכבר פיתוחה של מכונית מהפכנית חשמלית. אין ספק כי נמצאים בה המוחות והיכולות לפתח את הפס השלישי לרמה המתאימה, ובכך להפוך אותה למדינה ירוקה מובילה.

פס שלישי לחישמול הרכבת מציב אתגרים טכנולוגיים ובטיחותיים. אך זול יותר בהרבה להקים אותו לעומת עמודי החשמל, ולכן השקעה בפיתוחו עשויה להשתלם גם מבחינה כלכלית.

פרשת בלק מול פרשת וירא

פרשות ספר במדבר עוסקות בספירות שבגוף האדם מהעליונה ועד לתחתונה.

כל פרשה מתארת את אחת הספירות.

פרשת חוקת עוסקת באזור הלב. סוד פירוש דיני פרה אדומה, שבראש פרשת חוקת, הוא האהבה.

מתחת למערכת הלב-ריאות נמצאת מערכת העיכול.

פרשת בלק עוסקת במערכת העיכול.

ניתן ללמוד זאת מיד מתוך השם של גיבור הפרשה בלעם, ששורש שמו הוא ב.ל.ע - לבלוע.

כיצד מתקדמת התורה מעיסוק נשגב כאהבה לעיסוק בדבר ארצי כמו מערכת העיכול.

כמו הלב, גם מערכת העיכול מורכבת ברובה משרירים טבעתיים.

שני מעגלי ידע המתחברים בצורה מושלמת הם מאפייני האהבה.

האינסוף האלוהי מלמד אותנו כך לגלות את רגש האהבה שאינה תלויה בדבר, הבוקעת לאחר יאוש מתוך הכאוס האישי.

האתון המדברת של בלעם מסמלת את עולם החומר. יש חיה נוספת אחת בלבד שמדברת בתורה והיא הנחש שמדבר אל חוה אימנו. גם הנחש עשוי כולו שרירים טבעתיים. דרכו של בלעם היא דרך הנחש.

יש הקבלות רבות בסיפור המעשה של בלעם המתכונן לקוב את ישראל ואברהם אבינו המתכונן להעלות לעולה את יצחק.

ניתן ללמוד על כך עוד מההפטרה של פרשת חוקת שקודמת לבלק, שהיא סיפור יפתח הגלעדי אשר נדר להקריב את היוצא ראשון לקראתו משער ביתו לאחר שיחזור כמנצח מהמלחמה, ומי שיצאה היתה ביתו היקרה.

אברהם אבינו ובלעם בן בעור הולכים שניהם בצו אלוהים, שניהם חובשים את החמור/אתון, לשניהם מתלווים שני משרתים, ולשניהם מתגלה מלאך בטרם יבצעו את משימתם.

מדוע פרטה התורה כל כך בסיפור האתון.

התורה הקדושה מתמודדת מול הנושא הארצי באמצעות הבאת קדושה יתירה כנגדו, וזאת כך:

הפועל החשוב ביותר בפרשה, שמופיע פעם אחת נוספת בלבד במקרא, הוא י.ר.ט - וזאת בפסוק 'וירט הדרך לקראתי' שאומר המלאך לאחר שהוא נגלה לבלעם.

פועל זה שייך למשפחת פעלים קטנה שבה גם השורשים הבאים: י.ר.ד, י.ר.ה, י.ר.ק, י.ר.ש, שכולם מציינים לשון ירידה.

אין פעלים אלה מציינים ירידה פשוטה אלא ירידה הדרגתית שיש במהלכה מטמורפוזה מלאה, כדרך ירידת האוכל במערכת העיכול.

בדרך הפשט משמעות 'וירט' הוא שדרכו של בלעם הלכה ופחתה בפני הקב''ה עד שנאלץ לעצור בעדו.

יש פועל נוסף במשפחה זאת והוא: י.ר.א

משמעות הפועל 'לירוא', שהוא מקור המילה 'יראה' שמקבילה ל'אמונה חזקה עם תחושת פחד', קשורה גם כן ליתר הפעלים בקבוצה: הפועל 'לירוא' מתאר אמונה שיש בה מימד של שפל בפני נשגב ממנו.

בלק חוזה שזאת היא נקודת התורפה של ישראל ובוחר מקומות תצפית גבוהים כדי לקללם משם.

סיפור העקידה נמצא בסוף פרשת וירא. סיפור האתון של בלעם נמצא בתחילת פרשת בלק.

פרשת בלק היא יוצאת דופן בתורה מכיוון שהיא מתנהלת כולה מחוץ למחנה ישראל.

התנהלותו של בלעם היא על דרך הבחירה החופשית בבחינת 'מה שיהיה יהיה', בניגוד לאמונה השלמה וההחלטית של אברהם אבינו.

זאת היא גם נקודת החולשה שלו כי אין בעיה שאי אפשר להפוך אותה להזדמנות, אין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

פרשת בלק היא אם כן היפוכה של פרשת וירא.

כאשר קוראים ומשווים בין שתי הפרשות מתגלות צפונות האל.

הניגודיות המוחלטת בין אברהם לבלעם מובאת בדברי חז"ל בפרקי אבות:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.

לאחר שאברהם אבינו מקריב את האיל באמצעות המאכלת הוא קורא למקום: 'השם יראה'.

יתכן כי המשך פסוק זה: 'אשר יאמר היום בהר השם יראה', מכוון לפרשת בלק.

בכל אחת משלוש הברכות של בלעם חוזר סיפור המעשה דרך שמונה שלבים, כנגד שני מעגלי הידע שמאפיינים את האהבה:
א. בחירת המקום הראוי
ב. הכנת המזבחות
ג. הליכת בלעם לבדו
ד. מפגש בלעם עם ה'
ה. שובו של בלעם אל בלק
ו. משל הברכה
ז. תגובת הכעס של בלק
ח. תשובת בלעם

התורה אינה מפקפקת בכוחו של בלעם, אלא שכוח זה הוא של בלעם הינו טבעי במובן זה שהוא פועל כמו כוחות הטבע האחרים. האדם יכול לנצל את כוחות הטבע לשם סיפוק צרכיו היומיומיים, אבל אין להעלות על הדעת שניתן להכניע את ה'.

מניפת האיומים על ישראל

בינימין נתניהו ניצב מול שני אתגרים שהם אחד: שיקום מצבה הכלכלי-חברתי של ישראל באמצעות חלוקה צודקת של הנטל.

ביכולתו לשנות במהלך השבוע הזה את המצב הקרוב לפשיטת רגל מקצה לקצה באמצעות חוק גיוס חובה לכל, אשר ישפיע באמצעות ניסוחו באורח מידי על כל התקציב הממשלתי הגרעוני.

באיור למעלה נפרשת מניפת האיומים על ישראל. 

הקשת הקטנה והקרובה ביותר לכף היד משפיעה כמו מנוף על יתר הקשתות.

קשת זאת  היא של הקשר בין הצבא לעם.

די במספר אמירות ברורות כדי שקשת זאת תהיה איתנה. אין צורך בתקציבים גדולים כדי לתחזק אותה.

במידה וקשת זאת היא רעועה, חולשתה משפיעה על יתר הקשתות בתגובת שרשרת מתגברת. 

מעבר לקשת הראשונה נפרשות הקשתות הנוספות במניפה, ההולכות וגדלות עד לקשת האיום האיראני. לישראל אין כמעט השפעה על היווצרותן, אך דרושים תקציבים גדלים והולכים כדי להתמודד מול האיומים שמתוארים בקשתות אלה. 

הקשתות נתמכות באמצעות הכפיסים המקשרים ביניהן. כל כפיס מייצג מרכיב אחר אשר באמצעותו נבנה מאזן הכוח.

מצבה הבי''ל של ישראל הוא טוב מאשר אי פעם, יש ברשותה נשק בשפע, וכוח האדם שלה הוא איכותי. המפתח למשבי אויר מהמניפה נמצא בידי המערכת הפוליטית, שראש הממשלה בראשה.

פרשת חוקת

פרשות ספר במדבר עוסקות בספירות שבגוף האדם, מהעליונה ועד לתחתונה.

כל פרשה, למעט הראשונה והאחרונה שהן מסגרת, מתארת את אחת הספירות.

פרשת חוקת עוסקת באזור הלב.

הלב ממונה על רגש האהבה.

סוד פירוש דיני פרה אדומה, שבראש פרשת חוקת, הוא האהבה.


חז''ל קבעו שאין להבין בהיגיון את דיני פרה אדומה אלא לקבלם כמו שהם.

הסבר אחד לכך הוא שפרה אדומה עוסקת בעולם הרגש בו אנו מצויים בחוסר בהירות, שלא כמו בעולם הפעולה וההיגיון. הסיבה לחמקמקות הרגשות היא תכונת התפשטותם, שבגללה הם בלתי ניתנים למדידה, אלא מתוך מעורבות. עיקר כוחם וחשיבותם הוא יצירת האינטליגנציה הריגשית.


הסבר מקורי נוסף, מדעי יותר, למשמעות חוקת פרה אדומה נובע מהגימטריא של המילה א ה ב ה.

סכום הגימטריא של האותיות במילה א ה ב ה הוא 13.

להלן החישוב:
א - 1
ה - 5
ב - 2
ה - 5

סה''כ 13.

שלוש-עשרה הן מידותיו של הקב''ה.


הצרוף מחזק את הקשר בין המילה א ה בה לשם המפורש י ה ו ה שסכום האותיות שבו הוא בדיוק כפול: 26

י - 10
ה -5
ו - 6
ה - 5

סה''כ = 26


הקשר בין שתי המילים מתבקש מאליו עוד טרם חישובי הגימטריא, באמצעות הדימיון הרב באותיות ובדרך ההגיה של שתיהן:

א - י
ה - ה
ב - ו
ה - ה


לא זאת בלבד!

1,2,5 הם מספרים בסידרת יחס הזהב, שיש לה חשיבות רבה בעיצוב התרבות האנושית.

13 גם הוא מספר בסידרה.

המספר החסר בסידרה בין 5 ל-13 הוא - 8, שנמצא בשורש המילה: א.ה.ב.


צרופים גימטריים אלה של האותיות במילה כה משמעותית מעניקים לחשיבותה משנה תוקף והופכים אותה לגלגל יסוד מניע במחשבה.

האינסוף האלוהי מלמד אותנו כך לגלות את רגש האהבה שאינה תלויה בדבר, הבוקעת לאחר יאוש מתוך הכאוס האישי.



הסיפרה 8 מורכבת מ-2 עיגולים.

כל עיגול נפרד הוא בבחינת עגל הזהב.

האהבה היא שני עיגולים המתחברים זה עם זה.

שני מעגלי ידע המתחברים בצורה מושלמת הם מאפייני האהבה.



על כל אלה נאמר גם הפסוק 'שראשי נמלא טל':

ט''ל בגימטריא הם 39.

39 הם 26 + 13

פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך בספר במדבר עוסקת בספירה השניה מלמעלה בגוף האדם, שמתיחסת אל המוח האנושי ופעולתו.

בתקופת המקרא לא היו כלים מדעיים לחקור את מבנה המוח. על כן הוא תואר בפרשה זאת בעיקר על פי דרך פעולתו המתקדמת שהיא החשיבה האנליטית, בחינת דבר והיפוכו, כלל ופרט, זכר ונקבה, וכדומה.

גם בתחום זה יש רמות שונות, מהעיסוק בנושאים רחבי יריעה ועד לעיסוק בפעולות מיון פשוטות.

פרשת בהעלותך היא מעין רשימה בסדר יורד של הכושר התבוני.

להלן רשימת הנושאים בפרשה:

1. הפסח שבו פסח ה' על בני ישראל מכל הגויים.
2. ענן הכבוד שעל פיו העם במדבר 'יסעו ויחנו'.
3. שתי חצוצרות הכסף שתרועתן קבעה את סדר היום בתוך המחנה.
4. אלדד ומידד המתנבאים שהם בבחינת אדם וחברו.
5. מרים המצורעת שהיא האדם בפני עצמו.