‏הצגת רשומות עם תוויות היפרמודרניזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היפרמודרניזם. הצג את כל הרשומות

18.9.2024

עין המצלמה

 

התהליך בו הפכה המצלמה מסובייקט לאובייקט, ממכשיר עזר לתעוד לחלק אינטגרלי מהתודעה, התפתח עוד מראשית ימי הצילום, ונמשך עד ימינו אלה.

עין המצלמה היא אמצעי שמתיך את העין והמצלמה למיקשה אחת, משנה את חוקי האמנות, ויוצר לא-מודע קולקטיבי אופטי.

בשנות ה-1980, עם המעבר לוידיאו, הפכה המצלמה הקומפקטית לחלק אורגני מהגוף. התחילו לצלם בה את נקודת המבט האישית. הגבול בין עין המצלמה כאיבר התבוננות וכאמצעי ניסוח נעלם כמעט. ככל שמצלמות הוידיאו הפכו קטנות ומשוכללות יותר, הדיבור הצילומי השוטף הפך חלק ישיר מהגוף והנפש, באמצעות תיעוד רציף. האישיות עוצבה מעתה באמצעות המצלמה. 

בשנות ה-2000, הפכו מצלמות הוידיאו הזעירות והמשוכללות בסמארטפון, בנות לוויה צמודות של כל אדם, כיוצר וכצופה, ולחלק אינטגרלי מתרבות הסייברספייס. החיבור ההדוק למדיה הויזואלית הפך אותן לישויות ביטוי עצמיות, המעצבות תפיסה ותוכן. המצלמה הפכה לבעלת תודעה משל עצמה. 

המצלמה מדמה את העצמי בסיוע תהליכים טכנולוגיים וחברתיים מורכבים. במישור הטכנולוגי התפתחו אמצעים דיגיטליים משוכללים, המאפשרים עיצוב והפצה של תכנים חזותיים בפורמטים רבים. במישור החברתי, הרשתות החברתיות מאפשרות הפצה בלתי מוגבלת של תכנים אישיים.

בשנות ה-2020  מתפתחת  תרבות המרחב הוירטואלי באמצעות האינטליגנציה המלאכותית, הכוללת בתקשורת הבין מרקעית הנחיות לניסוח ועיצוב מחדש של התמונה והעלילה. התכנים המדומים יוצרים את דרך החיים העתידית. הקשר עם המציאות מתבטל בחוויה הוליסטית. עין המצלמה מעצבת תודעה חדשה של זמן ומרחב מוחלטים. התפיסה הכרונולוגית המוכרת של המציאות נמוגה גם מחמת ''מכונת היצור'' של התקשורת האלקטרונית, המשדרת תכנים אינסופיים מפוברקים במהירות האור, וכתוצאה מעיסוק נרחב במשחקי מחשב, המציגים עולמות וירטואלים מרהיבים בפרספקטיבה דמיונית, היוצרת אשליה של תחושת מעוף. 

''עין המצלמה'' יוצרת את מכלול היחסים בין הנפש, הגוף והמדיה. היא נמצאת בכל מקום מבחינה תרבותית, והפכה לתחליף לחווית הצפיה הישירה, ולנושא מפותח של הגות ואידיאולוגיה. המצלמה הפכה ממטאפורה מושגית לשיטת שיח. הצילום הפך למערכת דקדוקית, המחפשת צורות חדשות. עמימות זו של עין המצלמה כמערכת ניסוח, גורמת לכך שהצילום הוא דיבור ישיר לגוף ולנפש. בעקבות התפתחות טכנולוגיות הצילום הדיגיטליות, עין המצלמה האישית התפתחה ממראת עזר למודל של העצמי. המצלמה האישית משקפת את העצמי כדימוי. חווים באמצעותה מחדש את העצמי כדימוי פרפורמטיבי, צילום ''סלפי'' המעלים את ההבחנה בין הדימוי ליוצר התמונה. 




8.1.2024

הקיברנטיקה


תורת הקיברנטיקה מספקת כלי ומסגרות תיאורטיות להבנת התנהגות מערכות מורכבות, טכנולוגיות וחברתיות כאחת. הטיל מתאים ביותר כדוגמא: הוא מערכת מורכבת בעלת מרכיבים רבים: מנוע, כנפיים, מערכת בקרה, מערכת הנעה ומערכת ייצוב. המרכיבים האלה חייבים לפעול יחד בצורה הרמונית כדי שהטיל יוכל לתפקד כראוי. טיל הוא מערכת עצמאית: הוא מסוגל לפעול באופן עצמאי, ללא צורך בהתערבות אנושית מתמדת. טיל הוא מערכת רב-רמות: הוא מורכב ממערכות קטנות יותר, הפועלות יחד כדי ליצור את המערכת הגדולה יותר. 

הקיברנטיקה היא תורת תרגום ארגון שהתחילה להתפתחה במלחמת העולם השנייה,  בניסיון לשלב בין האדם למערכות הגנה אווירית במטוסי B-17,  מורכבות ומתוחכמות וחדישות בשעתן, במטרה לעצור את מכונות המלחמה הנאצית והיפנית. עיקרה הוא היזון חוזר שלילי. היזון זה מושג באמצעות אלגוריתם של מבנה דעת מושגי. נורברט וינר ועמיתיו, ממציאי תורת הקיברנטיקה, התחיל מהאבחנה כי כדי לקבל טיפול מתמטי שלם ככל האפשר של בעיית הבקרה הכוללת, יש צורך להטמיע את החלקים השונים של המערכת לבסיס אחד, או אנושי או מכני. מאחר שהבנתנו את האלמנטים המכניים מקדימה בהרבה את ההבנה הפסיכולוגית שלנו, הם בחרו למצוא אנלוגיה מכנית. הם החלו לדמיין את החיילים ששלטו במטוסים ובתותחי הנ"מ כמכשירים מכניים, כדי שיוכלו לדמות את התנהגותם באמצעות נוסחאות מתמטיות. הם הבחינו שגם הטייס וגם תותחן המטוס התנהגו על בסיס של ''לתקוף או לברוח''. כל אחד מהם הגיב למה שהם כינו "משוב שלילי". על ידי המשגה של טייסים ותותחנים כמנגנוני סרוו, וינר ועמיתיו מצאו גם דרך לדמיין אותם במונחים של המטאפורה המיחשובית, המערכת האוטומטית שמסוגלת לווסת את עצמה. 

על ידי הדמיון של חיילים למנגנונים, הונח הבסיס לחזון של האדם האוטומטי והארגון האוטומטי, שיילווה את החיים הציבוריים האמריקאים גם בשנות ה-1960. נוצרה דוגמה למערכת שבה אנשים ומכונות משתפים פעולה, מגבירים את יכולותיהם, חולקים שליטה, ובסופו של דבר משרתים את טובת האדם. במהלך העשורים הקרובים, חזון זה של מערכות אדם-מכונה מיטיבות, של זרימות מעגליות של מידע, התגלה ככוח מניע בהקמת המכלול הצבאי-תעשייתי-אקדמי.  ניתן היה לראות בחברה כולה מערכת המבקשת ויסות עצמי באמצעות עיבוד מסרים. באנלוגיה של וינר, מערכות מידע ציבוריות, כמו התקשורת, שימשו כמנגנוני סרוו. מסך הטלוויזיה הפך, לחברה כולה, מה שמסך המכ"ם היה לתותחן מלחמת העולם השנייה - מערכת משנה שדרכה ניתן למדוד ולהתאים את ביצועי המערכת החברתית הגדולה. וינר האמין שהתקשורת משמשת באופן אידיאלי לתיקון פעולותיהם של מנהיגים ציבוריים, בכך שהיא מציעה להם מידע מדויק על ביצועי החברה כולה.

החזון הזה עורר כמה פחדים. מחשבים עשויים לחרוג מטווח השליטה האנושית ולהתחיל לפעול בעצמם. מצד שני, הם עלולים להפוך לכלים של פוליטיקאים ובעלי הון חסרי רגשות, בעלי רצון לשנות לטובתם את  המוסדות החברתיים שבהם שלטו. הפחד מאוטומציה הדהד לאורך המחצית השניה של המאה העשרים, והופיע בביקורות רדיקליות. הקיברנטיקה יצרה מעגלים אינטלקטואליים חדשים. פרויקטי המחקר הצבאי הצבאיים של המלחמה הקרה הפכו את האוריינטציה המערכותית שלה לפרקטיקה יומיומית. פרויקטים רבים ריכזו מומחים ממגוון דיסציפלינות, ועבור המומחים המעורבים שנעזרו בה, הפכה תורת המערכות לדרך חיים. תחת עינה השולטת של "אליטת כוח", אמריקאים רגילים מצאו עצמם לכודים במסדרונות ובמשרדים, לא מסוגלים לדמיין, שלא לדבר על לקחת אחריות על מכלול עבודתם או חייהם. לאנשים רגילים הייתה חסרה היכולת להגיב על המבנים הגדולים - רציונליים ובלתי רציונליים - אשר הם היו בחלקם כפופים להם. החברה עברה תהליך מהיר של ריכוזיות ורציונליזציה, תהליך הנתמך בטכנולוגיות חדשות ונועד לסייע בבנייתן. "חברה טכנולוגית"  ו"טכנוקרטיה" היו כינויים לחברה זאת. החשש היה כי בעזרת ה"מגה-טכניקה" החדשה הזו המיעוט הדומיננטי יצור מבנה פלנטרי אחיד, עוטף כל, המיועד לפעולה אוטומטית. במקום לתפקד באופן פעיל כאישיות אוטונומית, האדם יהפוך לחיה פסיבית, חסרת תכלית, מותנית במכונה, שתפקידיה הנכונים, כפי שהטכנאים יפרשו, יוזנו לתוך המכונה, ויוגבלו באופן קפדני לטובת תאגידים חסרי פנים. הפרקטיקות השיתופיות של מחקר ופיתוח במלחמה הקרה כמעט ונסתרו מעיני הציבור. מבקרי תורת הקיברנטיקה חזו חברה המבוססת על מומחיות והיררכיה, הנשלטת על ידי ארגונים פירמידליים המנוהלים על ידי גברים לבנים מכופתרים, מפוצלים מבחינה פסיכולוגית. 

חזונות דיסטופיים אלה מצאו קהל מתנגד, גדול ונלהב, בקמפוסי המכללות של שנות ה-1960. המחשבים איימו באוטומציה מלמעלה, אבל הם גם הציעו דרכים ליצירת סדר דמוקרטי מלמטה. הקיברנטיקה איפשרה לא רק את הקישור בין פעילויות מחקר, פיתוח וייצור, אלא גם את הפיתוח של רשתות בין-אישיות ובין-מוסדיות חדשות, ואיתן יצירת צורה מרושתת של כוח. הסטודנטים הבינו שאם המוח הוא האתר הראשון של שינוי חברתי, אז המידע צריך להפוך לחלק מרכזי בפוליטיקה נגד התרבות השלטת. אם הפוליטיקה האלטרנטיבית הזו דחתה את ההיררכיה, אז מעגלי תורת המידע והמערכות עשויים להיות הגיוניים איכשהו לא כרעיונות על מידע בלבד, אלא גם כעדות מהעולם המדעי לנכונותה של פוליטיקה קולקטיבית. עבור חלק גדול מתרבות הנגד הרחבה יותר, הציעו התרבות, הקיברנטיקה ותיאוריית המערכות אלטרנטיבה אידיאולוגית. רבים בתרבות הנגד ראו בקיברנטיקה חזון של עולם שנבנה לא סביב היררכיות אנכיות וזרימות כוח מלמעלה כלפי מטה, אלא סביב מעגלים חוזרים של אנרגיה ומידע, הצומחים מלמטה כלפי מעלה. האידיאלים של תרבות הנגד התמזגו ברשתות המחשבים בצורה כזו, ששלושים שנה מאוחר יותר האינטרנט יכול היה להיראות בעיני רבים כסמל של מהפכת נעורים שנולדה מחדש. 

תורת הקיברנטיקה השלימה, במחצית השניה של המאה העשרים, תנועה מלאה מהשוליים למרכז וחזרה. מהצורך להתמודד עם הכוחות הצנטריפטליים הפועלים על הלוחמים במלחמת העולם השניה, היא הפכה למודל של התרבות הארגונית השלטת. מלב הארגונים השולטים היא עברה לכיוון צנטריפוגלי, כלפי חוץ, למאבקי הצעירים שאימצו את מבנה מעגלי הידע שבה לצורך שחרור אישי ותרבות נגד, שהפכה בסופו של דבר לתרבות זרם מרכזית באינטרנט. בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבססו שוב זרמים קיברנטיים צנטריפטליים בדעת הציבור במדינות שונות, עם עליית הימין הדתי והלאומי בהן. במדינות מגויסות, בעיקר במזרח התיכון, התבססו בשלטון מפלגות בעלות אוריינטציה דתית-הילכתית. ההלכה הדתית, המכתיבה למאמיניה סדר יום מא' עד ת', עולה בקנה אחד עם תורת הקיברנטיקה, ומשתלבת במארג השילטוני-בטחוני, ההדוק ממילא מחמת צרכי הבטחון הלאומי. 





5.4.2022

אופנת מעקות הזכוכית השקופה במרפסות החזית בבנינים חדשים




מעקות הזכוכית השקופה המיועדות למרפסות החזית בדירות אינן מתאימות, ומן הראוי להחליפן במעקות אטומים גבוהים. מעקות זכוכית שקופה למרפסות בבנינים גבוהים נראות יפות מאוד בתמונות, כיוון שאפשר להציג מאחוריהן, בתמונות מבוימות אשר באמצעותן מפרסמים את הבתים החדשים, אנשים יפים וחפצים מפוארים. בפועל, כל מרפסת היא רבת שימושים, כמו לתליית כביסה, מנוחה, ואחסון. לפיכך, המראה של מרפסת עם מעקה זכוכית שקוף מהרחוב אינו אסתטי. להיפך, הוא מכוער. חשוב מכל, המעקה השקוף פוגע בתחושת הפרטיות והמסתור, שכל אזרח בימינו שואף אליה, בעידן בו כולנו סובלים  מחשיפת-יתר, כתוצאה מהשימוש הרב באמצעי צילום דיגיטליים.

ה'חלון' הגדול לכל סוגיו נחשב בשעתו כמרכיב חשוב בדירת המגורים המודרנית, ביטוי לבריאות הגוף והנפש, אך בימינו, בעידן השימוש במרקעים אלקטרוניים רבים בכל דירה, הוא מיותר. כאשר המיקום מרכזי, עם אלפי עוברים ושבים מידי יום, נמנעת מהדיירים את תחושת הפרטיות שהם זכאים לה. הם צריכים להשקיע מאמצים וכספים רבים באילתור פרטיות, באמצעות השקעה בגינון ומיסוך, הן במרפסות ובקדמת חדרי המגורים מאחוריהן, שגם הם נשקפים לרחוב. מיסוך זה חייב להיות מירבי, כיוון שיש אנשים רבים החפצים לשהות שעות אחדות מידי יום במרפסת, ולעסוק בין היתר פעילויות שצנעת הפרט יפה להן, לדוגמא שיזוף. 

התחושה בבית עם מרפסות זכוכית היא כמו של דגים באקווריום. מהרחוב ומהבתים השכנים כולם יכולים לצפות בנעשה בכל עת, כמו בחלון ראווה. אין כל הצדקה אדריכלית לכך ולהיפך. מהסתכלות רבת שנים  שבהן אופנה זאת רווחת, המעקות השקופים מציגים לראווה את כל השימושים היומיומיים  במרפסת במקרה הטוב, ומונעים לחלוטין את השימוש בה במקרה הגרוע. הן ריקות לרוב, והפכו לשטח יקר וחשוב אך חסר שימוש, ומבוזבז בצורה מנקרת עיניים. זאת בפרט כשמדובר במרפסות גדולות. 

החידוש האופנתי, שהיה בראשיתו בבנינים בודדים, הועתק על ידי ענף הבניה כולו, בעיקר בזכות עלותו היחסית הנמוכה. החסכון בעלויות מתבטא, ראשית, בכך שלוח זכוכית קל מאד להרכבה וחוסך שעות עבודה רבות, ושנית בכך שמעקה בלוקים דורש שימוש בחומרי חיפוי יקרים.
סיבות נוספות לאופנת מעקות הזכוכית במרפסות בנינים רבי קומות הן:
א. הרצון לחקות את סגנון קירות הזכוכית בבתים צמודי קרקע, הנחשב כיוקרתי.
ב. שבירת המראה החדגוני של בנינים רבי קומות.
ג. משקל לוח זכוכית הוא נמוך בהרבה מאשר של מעקה מבלוקים ויוצר פחות עומס משקל על הבנין. 

לאור הרגישות הבטחונית, עם הפיגועים הרבים שמתרחשים ברחובות הערים, למרגלות בתי מגורים, הצורך במסתור חזיתי במקום מרכזי הוא חיוני!
גם האקלים הישראלי, עם שעות השמש הרבות, דורש צל רב ככל האפשר. מעקות זכוכית לא מעניקות כל בידוד. הן יוצרות חממה פתוחה במרפסת. 
מעבר לכך יש להוסיף את הצורך בניקיון שוטף, שעלול להיות מסוכן כיוון שהוא כרוך בהתכופפות החוצה מעבר למעקה. 
מראה המרפסות המאולתר פוגע, כמובן, גם במראה החזיתי האחיד של הבנין, ומוריד מערכו.

עיצוב של חזיתות המרפסת, באופן שמעניק יותר מסתור ופרטיות, מבלי לפגוע בחשיבות המרפסת לבית כמתווכת בין פנים לחוץ, משתלב עם הסגנון הכללי של הבניה המסורתית, שנועד לאנשים שמחפשים פרטיות, שקט ושלווה בנוף ירוק, ולא הצגה ראוותנית של פעילותם בדירתם. 

עיצוב כזה מגביר את הביקוש לדירות בבנין. זאת היא משוואה: ככל שהנעשה במרפסות ובחדרים הוא נסתר יותר מעיני הזולת, הביקוש לדירה גובר. ההוכחה לכך היא, כמובן, ההשקעה הרבה של בעלי הדירות ברחבי מדינת ישראל בסגירת מרפסות, והביקוש הרב יותר לדירות עורפיות. 

ניתן למצוא פיתרון יצירתי לסוגית הניראות, ולשלב בין 'הצהרת מיקום' ל'הצהרת פרטיות' ובין מסתור לתצפית.  אלמנטים אמנותיים ייחודיים בחזית הבנין עושים זאת, ולא אלמנטים אדריכליים מן המדף. ביתו של האדם הוא מבצרו. 



28.3.2022

פול ויריליו נפטר בשנת 2018 בגיל 86. מארק לייסי משקף את חייו, עבודתו והרלוונטיות העכשווית שלו.


פול ויריליו

פול ויריליו (1932 - 2018) אינו מתאים לכולם. ספרים עם כותרות מוזרות וחייזריות כמו: ''אופק שלילי'', ''אינרציה קוטבית'', ''ארכיאולוגיה של בונקר'' ו''הממד האבוד'' - וספרים שנכתבו בסגנון שיכול להיות מוזר (ומנוכר) באותה מידה, מלאים במושגים כמו 'אנדו-קולוניזציה', 'דרומולוגיה', 'אינטגרל התאונה' ו'האסתטיקה של היעלמות'.


אבל קריאה בספרים מגלה זכרונות של אדם שבילדותו חווה את הטראומה של מלחמת העולם השנייה, ורצה להבין את תפקידה של המלחמה בעברנו, וכיצד היא עשויה לעצב את עתידנו: הוא מזכיר בראיון את מותה של ילדה משכונתו שנורתה על ידי סיור גרמני, וכיצד חווית המלחמה נתנה לו את התחושה שלעולם יש את כל הקביעות של סט קולנוע. עבודתו המשיכה לבחון את ה'תאונות' שנבעו מהשאיפה שלנו לחיים בטוחים ומתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית, ולבחון את תנאי האפשרות של תאונות עתידיות, וקורבנות שעלולים להיווצר בעולם של שינויי אקלים, ביוטכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית, מודיעין והתקדמות ברובוטיקה. במובן הזה, ויריליו מיועד לכולם.


ויריליו נפטר ב-18 בספטמבר 2018 בגיל 86, במובנים רבים האחרון בדור האינטלקטואלים הצרפתים שהגיחו מהאפשרויות החדשות שנפתחו לאחר אירועי מאי 1968. אמנם לא מפורסם (או ידוע לשמצה) כמו פוקו, דלז, בודריאר ודרידה, ויריליו משאיר אותנו עם גוף יצירות שנראה כי גדל בחשיבותו במאה ה-21, כאשר אנו מתמודדים עם 'קצב השינוי' בטכנולוגיה ובפוליטיקה הבינלאומית.


אני חושב שאחד המפתחות להבנת ויריליו הוא הידידות שלו עם המשורר ג'ורג' פרק. עבודתו של פרק התנסתה בדרכים לבחון את הפשיזם והאנטישמיות שהרסו את משפחתו במהלך המלחמה. היה מרכיב שובב, ניסיוני אך רציני וקטלני בכתיבתו. גם ויריליו פיתח סגנון כתיבה שלעתים קרובות מרגיש ניסיוני, מחפש דרך חדשה להבין את העולם, כאילו השפעת מלחמת העולם השנייה יצרה את הצורך לכתוב אחרת, לחיות אחרת, לבנות אחרת, לברוח מכל מה שהגיע קודם.


עבור ויריליו, הפרויקט הזה לבניית עולם אחר התחיל בחשיבה שלו על ארכיטקטורה, חשיבה שנוצרה בהשראת האובססיה שלו לבונקרים בחוף האטלנטי (בראיון הוא מספר איך בילדותו הוא צייר תוכניות של הבונקרים שהוא העביר למחתרת הצרפתית). עבודתו האדריכלית התפתחה לצד עבודתו של שותפו קלוד פארן בקבוצת Architecture Principe: יש תצלום של השניים נוסעים ברחבי פריז במה שנראה כמו ג'יפ עם הכיתוב Architecture Principe בחזיתו. וריליו ופארן רצו ארכיטקטורה של 'פונקציה אלכסונית' שתעסיק את הגוף האנושי, אשר הלך ונעלם לתוך עולמות הצרכנים מעוררי הפסיביות של נוחות, קונפורמיות ויעילות.


בהסתמך על הרעיונות שלהם, הם בנו את כנסיית 'סנט ברנדט' בעיר נבר בין השנים 1963 ל-1966, אך הקבוצה התפרקה לאחר אירועי 1968. ויריליו לקח חלק בכיבוש האוניברסיטאות בפריז, לימד סטודנטים על חשיבות הבונקרים הצבאיים (וכביכול היה חיב לברוח חזרה לבריטני לאחר התסיסה של מאי); לפארן לא היה זמן לתנועות הסטודנטים של מאי 68' ויצא להרוויח כסף ובניינים: הוא תכנן בין השאר תחנות כוח גרעיניות בצרפת. מאוחר יותר הוא תיאר את ויריליו - אולי באופן הגנתי למדי - כמר קטסטרופה.


כשקוראים על חייו של ויריליו מקבלים תחושה של אדם שאהב את פריז, בנה שם את חייו ואת הקריירה שלו, עבר בעולמות הקולנוע (הוא היה מיודד עם במאי הקולנוע אריק רוהמר), בעולמות הספרות (ויריליו אפילו צץ בתיאור חיי היומיום בפריז שנכתב על ידי פרק, ב''ניסיון למצות מקום בפריז'' מ-1974), העולם האקדמי המאוכלס על ידי דלז, פוקו ובודריאר (שנראה שהיו תמיד מעורבים בתחרות בריאה ולא כל כך בריאה) ובעולמות הפוליטיקה. אבל בעוד ויריליו אולי אהב את פריז, מרכזי ביצירתו היה הצד האפל של הערים. ערים מודרניות היו מעבדות הניסוי בסוגים חדשים של שיטור ובקרה: ועבודתו בשנות ה-1970 וה-1980 צופה עולם שבו ערים יהפכו יותר ויותר כמו שדות תעופה, מלאות בטכנולוגיות חדשות כדי להבטיח שהסביבה העירונית לא תיפול לאי-סדר, פשע וטרור. במהלך שנות ה-1990 הוא גם צפה את הדרך שבה ערים יהפכו לשטחי המפתח של סכסוך וטרור, בעולם שבו טכנולוגיות מידע ייצרו אפשרות לסוגים חדשים של אירועים גלובליים.


ישנם שלושה תחומים רחבים שעולים מהתעניינותו של ויריליו בערים, שנותנים לנו תחושה של מה שהופך את עבודתו למרתקת כל כך ולעתים קרובות מטרידה: תנועה, ראיה ותאונה.


לאורך עבודתו ויריליו מתעניין בתנועה. העיר המודרנית יוצרת סביבות מבולגנות ומורכבות שבהן אנשים, קבוצות וכלי רכב נעים ברחבי העיר במספרים גדולים יותר: עבור המשטרה והפוליטיקאים אחת הדאגות המרכזיות היא למנוע מהתנועה הזו להפוך לכאוטית או מסוכנת. אתה רוצה שכוחות המשטרה שלך יוכלו לנוע במהירות וביעילות ברחבי העיר - ואתה לא רוצה שקבוצה מהפכנית תוכל לחסום את התנועה שלך ולשבש את החיים הפוליטיים והכלכליים של העיר. ויריליו מציע שתכנון פריז במהלך המאה התשע-עשרה היה ממוקד מאוד בביטחון וסדר: למשל, הפיכת שדרות שהיו כל כך רחבות לחסומות ולבריקדות הייתה בלתי אפשרית. אבל באחד מספריו המשפיעים ביותר של ויריליו - Speed ​​and Politics: An Essay on Dromology - הוא מעלה את הטיעון שהמהפכה הזו בטכנולוגיות התנועה היא שאיפשרה מלחמה מודרנית בקנה מידה תעשייתי. היכולת להעביר מספר גדול יותר ויותר של אנשים וחפצים על פני שטחים גדולים יותר ויותר (ובמהירויות גדולות יותר ויותר) יצרה את עידן ההרג והמלחמה בקנה מידה תעשייתי. ההיסטוריה הזו של תנועה, לוגיסטיקה ומלחמה - ועתיד המלחמה - היא הבסיסית לעבודתו של ויריליו.


להיות מסוגל לנוע מהר יותר ויותר - ולאחר מכן לגרום למכונות לנוע מהר יותר ויותר - הוא אחת האובססיות הצבאיות העיקריות. שיאה של האובססיה הזו למהירות ולמלחמה הוא העידן הגרעיני, שבו עבור ויריליו החשש הוא שמחיר ההרתעה הוא האפשרות של התאונה והתפשטות כלי הנשק שיכולים לשים קץ לחיים על פני כדור הארץ. אבל החשש הוא גם שאנחנו נכנסים ל'מרוץ חימוש' שמתפרש כעת על מגוון טכנולוגיות ומדעים חדשים. בחיפוש שלנו אחר ביטחון והגנה טובה יותר אנו עשויים להיות בדרך שמשנה את החיים - ואת מה הפירוש של להיות אנושי - בדרכים קיצוניות ובלתי צפויות. ואכן, בחשיבה הנוכחית של צבא ארה"ב - וביוזמות כמו 'אסטרטגיית הקיזוז השלישית' - יש בבירור תחושה שהמירוץ מתרחש: טכנולוגיות חדשות צצות וייתכן שלא נוכל לשלוט על השפעתן על החברה והלוחמה - יכול להיות גם שמדינות יריבות ושחקנים לא-מדינתיים עשויים לקבל גישה לטכנולוגיות האלו של ביוטכנולוגיה, רובוטיקה, למידת מכונה או נשק סייבר לפנינו, ולהשתמש בהן נגדנו. אז אנחנו צריכים להתקדם בכל הנוגע לחידושים; המרוץ הזה לעליונות טכנולוגית הוא ההיגיון שמניע את החברות שלנו.


תחום המפתח הבא בעבודתו של ויריליו הוא הראיה. שוב, חוזרים לפריז: העיר הפכה לאחת הערים המודרניות ה'גלויות' ביותר בגלל אחת הטכנולוגיות הבסיסיות ביותר של אבטחה - אור הרחוב. אור הרחוב הופך אזורים של חוסר ביטחון לאזורי מעקב ובטיחות, מרחיב את הפוטנציאל הכלכלי של עיר, הופך את פריז לעיר האורות. ויריליו מציע שהשיטור והאובססיה הצבאית ל'ראייה' לוקח אותנו מצריח הטירה אל אור הרחוב, אל מצלמת הטלוויזיה במעגל סגור, אל המל"ט הסוקר את השטח ו'דפוסי החיים' למטה, אל הביג דאטה והבינה המלאכותית שינסו לראות עמוק יותר לתוך כל היבט של חיינו והתנהגותנו.


ב-War and Cinema: The Logistics of Perception ויריליו מראה כיצד האובססיה הצבאית ל'מכונות ראיה' - מהמצלמות המוקדמות ששימשו למיפוי הפעילויות בשדה הקרב, ועד ליצירת סרטי תעמולה בגרמניה הנאצית - שינתה את האופן שבו אנו יכול לראות את העולם (ואיך אפשר לראות אותנו), ששיאו בעולם שבו מסכים נמצאים בכל מקום ושבו 'מכונות ראייה' המתעדות את כל היבטי החיים נמצאות בכל מקום. ויריליו מתעניין כיצד 'אסתטיקה של היעלמות' לא רק באה לעצב את האופן שבו אנו חווים את ההצגה התקשורתית של 'מלחמה בלתי נראית' יותר ויותר, אלא גם כיצד דימויים ותצלומים ממשיכים להכיל את האפשרות להיות מסוגלים לשנות את תפיסת העולם שלנו. תוך כדי בדיקה זו, אצר ויריליו מספר תערוכות בפריז, כגון ''הכמות הבלתי ידועה'' ו''ארצות הילידים'', שהשתמשו בטכניקות חזותיות כדי לאתגר כיצד אנו מגיעים להבנת העולם. עבור ויריליו, טכנולוגיות המדיה יבואו לשנות את הפוליטיקה במאה ה-21. במהלך שנות ה-1990 צפה ויריליו את ההשלכות השליליות של עידן המידע או חברת הרשת, והזהיר מפני עידן פצצת המידע ו'דיסאינפורמציה המושגת על ידי הצפת צופי טלוויזיה במידע, בנתונים סותרים לכאורה'. ויריליו צפה את הענין ב'פייק ניוז' ו'גניבת בחירות', והיה מודאג מכך שהפוליטיקה תשתנה עמוקות על ידי פצצת המידע.


המרכיב המרכזי הנוסף בעבודתו הוא על מה שהוא מתאר לפעמים כ'התאונה האינטגרלית'. במהלך עבודתו, ויריליו מציע שאנו הולכים לעידן חדש ומטריד של טכנולוגיה, פרנויה, אי שוויון, סמכותנות ומה שהוא מכנה 'מלחמה לא טהורה' (סוג הסכסוך שיש אומרים שאנו רואים מתוזמר על ידי רוסיה, 'המלחמות ההיברידיות'. המשתמשים בטכניקות וטכנולוגיות חדשות כדי לחדור למרחבי מידע ולא למרחב טריטוריאלי). בכתיבה מסוף שנות ה-1970 הוא מסכם את 'מהירות ופוליטיקה' בכך שהוא מציע שאנו נכנסים לעידן של קפיטליזם-אנרכי, סוג של קפיטליזם שיחגוג את רעיון האוטופיה המופרטת: אולי יהיו אוטופיות עבור חלק מהאזרחים, אבל הן יהיו אוטופיות בתוך קהילות סגורות. רובנו ניצטרך לקנות את ההגנה שלנו. במהלך שנות ה-1990, הציע ויריליו שאירופה ואמריקה צריכות להסתכל לעבר אפריקה ולדרום אפריקה כדי לראות את עתידנו: לא ברור למה הוא מתכוון בכך - ייתכן שהמשמעות היא יצירת סביבות עירוניות שתלויות יותר ויותר בקהילות סגורות, או שהוא מתכוון להופעתם של סוג אחר של פוליטיקה ופוליטיקאי. כפי שאמר לאחרונה מריו ורגס יוסה למראיין: "טראמפ הוא כל כך דומה לעולם השלישי. מי היה מאמין שארה"ב תיכנע לדמגוגיה כזו?"


מה שמטריד את ויריליו כאן הוא הרעיון שהסיפור הליברלי או מיתוס הקידמה עשויים להיות רק סיפור שאנו מספרים לעצמנו, סיפור שעומד להגיע לשלב קריטי כאשר אנו מתמודדים עם ההשלכות של הטכנולוגיות המבטיחות את הדרך לעתיד טוב יותר עבור לכולם. בין אם מדובר ברעיון הרובוטיקה והבינה המלאכותית המובילים לעולם של תת-תעסוקה מתמשכת וטכניקות חדשות של שליטה (ולא עולם של אפשרויות חדשות לעבודה ופנאי, הכנסה בסיסית וכן הלאה), או ששינויי האקלים ייצרו עולם של פליטי אקלים וטריטוריות חדשות ודרכי סחר שאפשר להילחם עליהן, בזמן שאנו מחפשים תיקונים טכנולוגיים באמצעות הנדסה גיאוגרפית (במקום לפתח סוגים חדשים של אנרגיה וכלכלה). ויריליו משאיר אותנו עם חזון עגום של העתיד, סוג העתיד המתואר בסרטים Elysium או Blade Runner-2049, עולם של תאונות ואסונות מדורגים, שבהם המשבר הפיננסי והמלחמה או הטרור הם רק הטריילר. מצב שהפוליטיקה מופצצת המידע שלנו לא רוצה - או לא מסוגלת - להתמודד איתו.


אבל מה שוויריליו התכוון לעשות היה לעודד חשיבה שכל הזמן ביקשה לערער את סוג 'חשיבת הקסמים' שפוליטיקאים, טכנולוגים ובירוקרטים מתלהבים ממנה לפעמים בענייני כלכלה, מלחמה וטכנולוגיה. יש תכלית ל'שליליות' שלו, חזון של פוליטיקה וחברה שאנחנו רואים בעבודה האקטיביסטית שעשה למען חסרי הבית בפריז, עמדה פוליטית שלדעתי עדיין נאחזת בתפיסת עולמו משנות ה-1960: שאנחנו יכולים - וחייבים - לבנות משהו אחר. כהוגים - אם ברצוננו לנסות להבין את העולם - עלינו לחפש לעומק ולחקור עולמות שעשויים להיות זרים לנו, ארכיטקטורה, מדעי המחשב, היסטוריה צבאית, פילוסופיה, כל מה שאנחנו צריכים כדי להבין את התאוצה בעולם של המאה ה-21.


בשנתיים האחרונות קיויתי לקרוא את האבחונים של ויריליו אודות מצב העולם כיום בנושאים כמו טראמפ, פופוליזם, שינויי אקלים, בינה מלאכותית, מלחמה היברידית ואבטחת סייבר. אבל הייתה שתיקה, ועכשיו לא יהיו עוד כתבים על מגוון רחב של נושאים, שהוא חקר לעתים קרובות כל כך מאז שנות ה-1960. אבל באמת הכל שם בכל מקרה, בכתבים ובשאלות שהוא משאיר אותנו איתם.


המאמר באנגלית מאת מארק לייסי - 20 בספטמבר 2018. ד"ר מארק לייסי הוא מרצה בכיר במחלקה לפוליטיקה, פילוסופיה ודת, אוניברסיטת לנקסטר. הוא כתב על עבודתו של פול ויריליו בספר ''ביטחון, טכנולוגיה ופוליטיקה גלובלית: חשיבה עם ויריליו''. כעת הוא כותב ספר על עתיד המלחמה.

 

ספרים מאת פול ויריליו:

מלחמה וקולנוע 

שמיים פתוחים 

אסטרטגיה של הונאה

פצצת המידע 

מקום נפילת מגדלי התאומים






22.3.2022

הסרט ''סטיריקון'' של פדריקו פליני

 

הסרט ''סטיריקון'' יצא לאור בשנת 1969 והתקבל בביקורות מעורבות, כנראה בשל גאוניותו והיותו מוקדם לתקופתו. הוא ניתן להגדרה כאקספרסיוניסטי-אקזיסטנציאליסטי. עבור הנוער חובב הקולנוע של אותה תקופה, הסרט תיעד בדיקנות את החוויות הקיומיות שלהם, בעידן שנות ה-1960, הסיקסטיס, שהיו רוויים בסמים ומין, אך גם בביקורת על מוסדות השלטון וחיפוש אחר זהות עצמית. למרות שהסרט מתרחש ברומא העתיקה, אפשר להעתיק את חוויות הסרט למציאות הישראלית הפוסט מודרנית של אותם ימים, ולחוויות של חיילים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים, אשר התגייסו לצבא לאחר שראו את הסרט, והוא הפך לחלק מהמאגר התרבותי האישי שלהם. הסרט השלים עבורם חוויה תרבותית של סרטים פוסט מודרניים, שהיו נפוצים באותה תקופה, וביניהם הסרטים הישראלים של אורי זוהר. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבות הצורך בשיקום אישי ולאומי, דעך זוהרם של הסרטים הפוסט מודרניים לטובת קולנוע שמרני ואורח חיים שמרני.

הסרט ''סטיריקון'' מספר את קורותיו של צעיר, המחפש אחר חוויות חדשות, זהות עצמית, ובטחון אישי וכלכלי, בימים שבהם האימפריה הרומית דעכה, והשלטון המסורתי התחלף באנרכיה שבה שלטו ההון, הכוח, המיעוטים האתניים והאמונה האזוטרית. 

הסרט הוא ייחודי בעוצמתו החזותית. הוא מורכב כולו מסצנות תיאטרליות, שבהן יש רקע ותפאורה סוריאליסטים סטאטיים, כמו בתיאטרון. התפאורה הסוריאליסטית היא מהממת. בצפיה ראשונה היא נראית מקוטעת, אך בצפיה חוזרת מבינים שהיא נועדה לשדר מסר של מציאות ללא הגיון מרחבי וכרונולוגי, אלא הווה תמידי. גם העלילה מקוטעת, ומורכבת מחוויות נפרדות, שכל אחת מהן מתחילה ומסתיימת כסיפור בפני עצמו. המשחק הוא תיאטרלי. הוא מורכב ברובו ממונולוגים של השחקן הראשי. המונולוגים הם ארוכים ובלתי פוסקים, נמלצים. הם שכלתניים ונבוכים בתוכנם, בדיוק כמו שמצופה גם מצעיר מתלבט בימינו. הניגוד בין החזותיות הבוטה לתוכן המילולי המהוסס הוא החוויה המרכזית מהסרט. 

פליני מעביר מסר של ביקורת נוקבת על מערכת החינוך, שאינה מכשירה את הנוער לחיים. זאת למרות שפיתחה גישה מערכתית וקיברנטיקה מודרנית, לצורך התמודדות עם המציאות הטכנולוגית המורכבת. ביקורת זאת מחוזקת על ידי העובדה שהסרט מבוסס על ספר מקורי מהתקופה הרומית. הגושפנקא ההיסטורית מרהיבת העין מלמדת אותנו שמאומה לא השתנה למרות חלוף הדורות הרבים, ו'מה שהיה הוא שיהיה'. המסר מתאים גם לימינו, שבהם בני האדם אובדים ונשבים במרחבי הקיום החזותי השטחי של התקשורת האלקטרונית המשעבדת. 


''סטיריקון'' - הסרט המלא של פדריקו פליני ביוטיוב




מודרניזם מיתי, פוסטמודרניזם, היפרמודרניזם

ההיסטוריה מתחילת המאה ה-20 ועד למחצית המאה ה-21 מתחלקת, בקווים כלליים, לשלוש תקופות עיקריות:
מודרניזם מיתי - המחצית הראשונה של המאה ה-20. המודרניזם המיתי קשור להמצאות הקולנוע והמטוס, ולעליית המשטרים הפשיסטיים. 
פוסטמודרניזם - המחצית השניה של המאה ה-20. הפוסטמודרניזם קשור להמצאות הטלוויזיה והחללית, ולצמיחת מדינות העולם השלישי והזהות  המיגדרית.
היפרמודרניזם - המחצית הראשונה של המאה ה21. ההיפרמודרניזם קשור להמצאות האינטרנט והמטוס הבלתי מאויש, ולפריחת הגלובאליזם.
כל אחת מתקופות אלה צמחה על גבי העקרונות המרכזיים של העידן שקדם: המודרניזם המיתי קם על גבי התיעוש. הפוסטמודרניזם קם על גבי המיתוס. ההיפרמודרניזם קם על גבי הדיאלוג. 

הסרט ''סטיריקון'' נוצר בשיא עידן הפוסטמודרניזם, שנתן את הטון בכל המחצית השניה של המאה העשרים. אחד המאפיינים הבולטים של העידן הוא השימוש בסטרוקטורליזם, שהוא מושג הצמד הבינארי, ועל פיו ההוויה האנושית מתחלקת לזוגות משלימים, כמו אדם וחווה. ''סטיריקון'' הוא סטרוקטורליסטי, כיוון שיש בו הבחנה ברורה בין המימד החזותי לטקסטואלי, היוצרים ניגוד משלים, שיוצר חוויה ביקורתית ובונה כאחת. 
מעניינת השאלה לאן הנתיב הפוסטמודרני הסטרוקטורליסטי היה לוקח את צעירי שנות ה-1960, לו היה ממשיך להתפתח, ולא נקטע בעקבות מלחמת יום הכיפורים. האם הוא היה מצליח להתמודד גם עם נושא 'החור השחור' של השואה, שאליו נקוותה המחשבה של חלק מהם.
''סטיריקון'' מצליח להמחיש את החוויה האישית של השואה יותר מכל יצירה אחרת. זאת כיוון שהוא משלב את הסוריאליזם, שלוקח את הזהות האישית לקצה הגבולות, יחד עם הסטרוקטורליזם שמאפשר התבוננות שקולה.





21.3.2022

הנוסע - פול ויריליו והפמיניזם

 

הנוסע -  פול ויריליו והפמיניזם

מאמר מאת ורנה אנדרמט קונלי, מתוך הספר: ''ממודרניזם להיפרמודרניזם ומעבר לכך''.

תרגום: אבינועם עמיזן


ויריליו הוכשר כאדריכל עירוני, ובאדריכלות אין הרבה מקום לשאלות מגדריות - עדיין. תכנון ערים, עיצוב העתיד, עוסק בנושאים ישירים ומעשיים, שכנראה משאירים לאדריכלים מעט מקום, שלא לדבר על זמן, לעשות הבחנות מגדריות. איך אפשר, אם כן, לפתוח מרחב לפמיניזם בפול ויריליו? או, בניסוח אחר, איך אפשר להביא את האדריכל, שהפך למבקר תרבות, למרחבי הפמיניזם?

קסם הבונקרים, מטוסים, התקפות אוויר ושלל אביזרי המלחמה, שנבעו ממקור ראשון בעקבות ילדותו בצרפת הכבושה במלחמת העולם השניה, ולאחר המלחמה באמצעות סרטי מלחמה וכרזות אמריקאיות, שבו את דמיונו. מקסם הטכנולוגיה מעולם לא מנע ממנו להרהר בזוועות המלחמה. לפי תיאורו את הסנוור הטכנולוגי, יש בו רצון עז להוקיע אלימות, שעבוד של בני אדם, במיוחד של אנשים מן השורה - גברים, נשים וילדים - הנעקרים בכוחו של רצף קבוצות שלטון, המחזיקות בטכנולוגיות מושלמות יותר ויותר. 

ויריליו טוען שההיסטוריה של המערב נכתבת בהתאם להתפתחות הטכנולוגיות - ממכונות מלחמה ועד לטלה-טכנולוגיות הכוללות את התקשורת. מדובר במיסגור גובר, הפקעה וביות, שמתחילים באלה שהוא מכנה 'חיילים-פרולטרים', וממשיכים לאוכלוסיות אזרחיות שלמות. טכנולוגיות בשירות המלחמה והמהירות מובילות לאובדן מתקדם של שטח ראוי למגורים. הוא מציין שני אירועים שארעו לא מכבר, שסימנו נקודות מפנה בהיסטוריה של הלוגיסטיקה של המערב: ראשית, ההתפוררות הממשית והסמלית של החומה האטלנטית שבנו הנאצים במלחמת העולם השניה, כאשר מטוסי בעלות הברית טסו וחדרו לשטח אזרחי מאחוריה. לפתע, קווים נחצו בתוך טריטוריה, והכניסו מלחמה לחיי היומיום. אזרחים הפסיקו להיות מוגנים על ידי חומות עיר, וקרבות איבדו את מעמדם כספקטקל. שינוי זה הקדים את האירוע השני, כיבוש החלל החיצון והופעת המרחב הקיברנטי, שמבחינתו של ויריליו מוותר לחלוטין על אינטראקציה חברתית, על ידי צימוד בין אדם למכונה. הן ההשלכות ההיסטוריות, והן הטכנולוגיות, של שני הרגעים הללו, קובעות שינויים קיצוניים ביחסים של בני אדם לזמן, למרחב, ולמעון הטבעי.

הבה נראה אם, והיכן, באמצעות ההצהרות האוניברסליות למדי הללו, נוכל להתוות קווי מגדר פמיניסטיים, וכיצד הם עלולים לשזור את עצמם ביצירתו של ויריליו. אף על פי שקווים אלה אינם מורגשים מיד, כיוון שהם מובאים לעתים קרובות בהקשר לוויכוחים הנוגעים לאוכלוסייה הכללית, שאלת הנשים בהגותו של ויריליו נובעת מעיסוקו בהיסטוריה הכללית של טכנולוגיות, שהאצתן עומדת ביחס הפוך לאובדן מרחבי הקיום של בני אדם וחברות, כלומר של דרכים גופניות, אנושיות, לקשר ולמגורים. אי אפשר להפריד אותו משאלות אקולוגיות וכלכליות. הטיעון הכללי הכולל נשים מלווה באינספור הערות פרובוקטיביות, אם כי לא מפותחות באופן שיטתי, הנוגעות ליחסים מיניים ומיגדר, שעלולות להכעיס חלק מהקוראות, להצחיק אחרות, אך גם יגרמו להן להטות את חקירותיהן לכיוונים חדשים.

במהלך עבודתו, הטיעון העיקרי של ויריליו מתמקד באובדן של גוף בשר ודם, ושל מרחב קבוע שניתן למגורים. קו החשיבה שלו מבוסס על תפיסה קלאסית למדי של המרחב - ויריליו חוזר על כך לאורך כל עבודתו, באמצעות ניתוחים שמתחקים, באותה עת, אחר היעלמותו ההולכת וגוברת. הטיעון מנומק בטיעון אחר, שעוסק באופן ספציפי יותר בהבדל מיני. שוב ושוב, ויריליו טוען שהאישה היא הרכב הראשון של הגבר, בסדרת ממסרים שמובילה מהדו-קרב הפרהיסטורי עד לטלה-טופיה של ימינו, יחד עם האובדן המתגבר של "אמא אדמה". היא הרכב - הוא הנוסע. טיעון זה מובא לעתים קרובות לצורך ארוטיזציה של התפתחות האובייקט הטכנולוגי, מזה של האישה-חפץ הפרהיסטורי, אל החפץ-אישה במרחב הווירטואלי. תוך הצגת ההיסטוריה הארוכה של שעבוד ועקירה של בני אדם על ידי המכונה, הדוגמה של אישה-רכב וזכר-נוסע משמשת גם לתיאוריה של המרחב על פי קווי השוני המיני, לא עוד במונחים סטטיים אלא דינמיים - ואירוטיים.


תוך התחקות אחר התפתחות המלחמה והמהירות בקרב אגרופים פילוסופי, עם העברה לימינו של נפש  הצייד מתקופת האבן, ויריליו מוודא שציד ומלחמה, המבוססים על התיחום של החלל, של השדה, מתחילים באישה כנושאת הגבר. הוא מובא לעולם על ידה, פשוטו כמשמעו. האישה מתווכת, אך גם יוזמת. היא הראשונה בסדרת ממסרים המסייעים לשגר את האדם בהדרגה לחלל, ולהתרחק מטריטוריות של בני אדם וחברה, במרדף אחר שליטה מוחלטת. בחגיגות המוצא הזה, נפש הצייד הקדמון הובילה מביות נשים לבעלי חיים - סוסים - לזו של אנשים אחרים, כמו החייל-פרולטריון, ובסופו של דבר למכונה [ויריליו, 1977].

גרסה אחרת של תהליך זה, פחות היסטורית ויותר מיתית, עוסקת בנפילה ובגירוש מגן העדן של הזוג המקורי במסורת היהודית-נוצרית. בעוד שהרמיזה לאישה-רכב חוזרת שוב ושוב ביצירתו של ויריליו, הפרשה המקראית מוצגת רק ב'אסתטיקה של ההיעלמות' [ויריליו, 1991]. תוך קישור נרטיבים של מדע בדיוני לספורי בראשית, ויריליו כותב:

 

השטן, המופיע בתנ"ך כנחש המפתה את האישה, שבתורה מפתה את הגבר, מתחיל אז את מעגל האנושות, הנידונה פחות למוות מאשר להיעלמות, כלומר לגירוש מהעולם שבו היא חיה, כשהדבר נעשה מלכתחילה כתופעה של התודעה. [ויריליו, 1991]


פיתוי, המקושר לרצף של תופעות ויזואליות ושינוי בתפיסה, הוא טקס מעבר מעולם אחד למשנהו, המרמז על


... תחילתו של ניווט של גוף וחושים ממשהו שאינו ניתן לתנועה, לעבר קטגוריה אחרת של זמן, מרחב-זמן שונה במהותו, כיוון שהוא מורגש כלא יציב, נייד, מוליך, ניתן לשינוי, כמו יצירת יקום שני, התלוי לחלוטין בטקס המעבר הראשוני הזה. [ויריליו, 1991]


כאן, אובדן המקום מסובך יותר. תוך השעיה של גישה הכרתית כללית יותר למושאי העניין שלו, ויריליו מציג את האפשרות של התנתקות דרך ארוס, המאפשרת את הופעתו של עולם חדש. האישה הופכת לכוח משיכה, גופה כגוף תקשורתי - ולא רק בשר - הוא הווקטור האידיאלי בין האדם לעולם החדש, שבו משיכה של גופים קשורה לכוח המשיכה. התנועה מעתה ואילך היא ראשונית, והמסלול לנצח יומצא. הצימוד נתפס כעול מונח, המרמז על הגוף הטריטוריאלי כשותף שלישי. אפילו יותר מאשר בפרק הראשון של אישה-רכב, שבו ויריליו מרחף בין מרחב קבוע לדינמי, בסיפור המקראי, במקום להתאבל על אובדן ההוויה, הוא רומז על אפשרות של התנתקות והפיכה. עם זאת, שוב, ויריליו אינו חד משמעי. הוא סוגר את הסוגריים בטענה שסיפור בראשית נבע מאיום, זה של היעלמותם של מתווכים אנושיים והופעתה של מיניות הקשורה ישירות לאובייקט הטכני. בתנ"ך, האישה כפתיינית מובילה את האדם שולל בחיפושיו אחר האובייקט הטכנולוגי המושלם.

מלבד שתי הווריאציות הללו - האישה כסוחפת את הגבר או כפתיינית - המעצימה את החלל באמצעות ארוס, ויריליו עוסק בעיקר בביות ושיעבוד של בני אדם, ובאובדן הגובר של מרחב ראוי למגורים, אשר הושלם כיום עם ההשפעה של טכנולוגיית אלקטרוניקה הפועלת בזמן אמת. דיכוי נשים הוא חלק מביות גדול יותר של אוכלוסיות שלמות. כשהוא כתב עוד בעידן המלחמה הקרה, ויריליו עסק בסוג של מלחמה יומיומית' שבסוף שנות ה-1970 הוא ראה כמשתרעת על פני כל העולם. מלחמה זו מכוונת לא רק להשמדת צבאות אויב, אלא גם של גופים חברתיים וטריטוריאליים, וכן של זהות וכבוד של אוכלוסיות אזרחיות. מלחמה תעשייתית במאה העשרים קורעת את הסטטוס-קוו החברתי בין אזרחים לצבא. היא מחליפה את ברית המילניום של חצי-קולוניזציה בהסכם של קולוניזציה מוחלטת, כי היא מגיעה כעת לכל תחומי החיים [ויריליו, 1978]. מעתה והלאה, מושג 'ההגנה העממית', שהיה בשימוש מאז בניית הביצורים הראשונים, מאבד את משמעותו הצבאית והופך לחלק מאסטרטגיית הישרדות בבית גידול הרוס. הפתגם של ניטשה, 'המדבר גדל', צריך להילקח הן מילולית והן מטאפורית. ההגנה הופכת לפיזיולוגית ופסיכולוגית יותר ויותר. מערכת בלתי נראית מנסה בכוח לחסל את ההתנגדות העממית, על ידי ביטול הסולידריות החברתית, ועל ידי הרחבת הרס הרשתות החברתיות להרס של המשפחה המצומצמת. על ידי האמנציפציה של הנשים, על ידי הורדת גיל ההצבעה, והענקת הזכות להפלות, גירושין והמתת חסד, ליברליזם כוזב היא הדרך להרס עצמי של המשפחות בידי עצמן [ויריליו, 1978].

הצהרות כאלה לא יעניקו לוויריליו עיטורים פמיניסטיים, אלא יוסיפו נופך מעניין לסיפור המוכר של התנגדות פמיניסטית הרואית. על ידי הכנסת מטרות הנשים למסגרת חברתית ופוליטית רחבה יותר, טיעוניו של ויריליו מראים כיצד, במערכת מורכבת, עקב התנודות והמתחים בתוכה, מושגים רבים מאפשרים את הופעתו של סדר חדש. השינוי תלוי פחות בהתנגדות למושג אחד בלבד, או לייצוג  אישי, שלגביהם בני אדם מעורבים בזרימות או נטיות.

החברה החדשה שוויריליו מתווה בסוף שנות ה-1970 - עשור שהיה עד לקמילת התקוות של שנת 1968, חידוש המלחמה הקרה עם תחילת כלכלת רונאלד רייגן, והדיכוי הצבאי המתמשך ברחבי דרום אמריקה - אינה עוד זו של 'מתחם' גדול, החברה הממשמעת שפוקו סימל באמצעות הפאנאופטיקון, שהיא השליטה על הסביבה באמצעות מבט מרכזי. בהדרגה, בגלל ההתקדמות בטכנולוגיות, ניתן לאתר מעקב ובקרה בכל מקום ובשום מקום. עם הופעתה  של 'מלחמה טהורה', אוכלוסיות נעקרות, פיזית ונפשית. ההתנגדות הופכת לקשה עד בלתי אפשרית. הגוף הטריטוריאלי נעלם תחת אינספור רשתות ומדיה שונות, המכתיבות את האסטרטגיות שלהם ומבטלות את 'אמא אדמה' [ויריליו, 1986].

בפיתוח הטיעון שלו לגבי אובדן שטח ראוי למגורים ואינטראקציה גופנית, ויריליו מספק ניתוח פרובוקטיבי של ארגון מחדש של מרכזים עירוניים בהשפעת תחבורה מהירה ותקשורת אלקטרונית. באופן מעניין, ההבנה שלו לגבי מה שהוא מגנה - כמו השינוי הרדיקלי של החיים והמרכזים העירוניים תחת השפעת הטלה-טכנולוגיות - היא זו שהופכת לחלק המשכנע בטיעון שלו, יותר מאשר הביקורת עצמה. עבור ויריליו, הארגון מחדש של הטריטוריה הצרפתית, של ערים כמו פריז, מוביל להתרוקנות תושביה. רשתות תקשורת מונחות מעל מפת העיר, שאיבדה מזמן את תפקיד הפוליס עם אזרחיה הפעילים. מטוסי סילון בינלאומיים ותיירים מסתובבים בחלקים הפנימיים של העיר על חשבון תושביה, שנעקרו לפריפריה. האנשים נדרשים לעבור להרכבים הגדולים, המתוארים בעיתונות האמריקאית כ'בנייני הבטון הגדולים והמכוערים האלה בפרברים הרחוקים'. הם מאבדים את חופש התנועה והמגורים שלהם. ויריליו מצטרף כאן לממצאים של פמיניסטיות, שעבורן סוג זה של תנועה נסערת ונאכפת אינה קשורה לכוח קיומי הכרחי, כזה הנדרש לשבירת קירות גלויים ובלתי נראים כאחד. פמיניסטיות צרפתיות בשנות ה-1970 התעקשו, באותה מידה, על הזכות לתנועה ועל הזכות של פשוט 'להיות שם'.

על פי קווים דומים, ויריליו קושר בין אסטרטגיות פינוי עכשוויות של ממשלת צרפת בערים רבות, לאלו של קולוניאליסטים בריטים שהחלישו מבנים שבטיים כדי לשעבד טוב יותר את האוכלוסיה המקומית. במערב, מעצמה צבאית ותעשייתית בלתי נראית יצאה לפלג ולכבוש את המשפחה. לא עובדים יותר במקום שבו הם גרים, בני המשפחה מפוזרים, מבודדים, מבלים הרבה מזמנם בהסעות. לא ניתן לראות במעמד הרווקות של נשים רבות אמנציפציה בלבד. הוא גם חלק מתהליך שמחליש תא של התנגדות פוטנציאלית. שוב, ויריליו טוען כאן למרחב שקורקע, טריטוריה שנלקחת מבני האדם. התא המשפחתי נתפס אצלו כיחידה חברתית של תקשורת ואינטראקציה, ולא כמוקד של דיכוי.

חלק מההשערות האחרונות, אף שאינן חסרות מחץ ביקורתי, חייבות להיות בלתי פופולריות בקרב פמיניסטיות, שמסרבות להתייחס למבנים משפחתיים [בין אם הם גרעיניים או מורחבים] כנושאים של סולידריות ותמיכה רבה, ורואות בהם דיכוי. עם זאת, ההערות השנונות של ויריליו מספקות מבט חדש על תמורות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, שנשים אינן יכולות להתעלם מהן. מדה בובואר ועד באדינטר, פמיניסטיות צרפתיות ביקשו שינויים בייצור ובשעתוק, במבנים משפחתיים וכלכליים. הן הכריזו שנשים לא יכולות פשוט לנסות לשלב את עצמן במערכת, שאיפשרה את ההדחקות שלהן מלכתחילה. יש צורך בשינוי כללי בפוליטיקה ובאקו-פוליטיקה, לדעתן. רבים מהשינויים הללו מעולם לא התרחשו. האמנציפציה באה יחד עם ההרס או הקמילה, ולא שינוי של מוסדות מפתח מסוימים. 

תוך צער על שחיקה כללית של טריטוריות של בני אדם וחברות ב'מלחמת המהירות' המתמשכת, ויריליו מהלל את מי שמתנגדים לכך, שהם יצרני הקיום, בעיקר הנשים. הוא שוקל את האפשרות של התנגדות מהפכנית בעידן המלחמה הטהורה. הוא מקדיש את הגותו בנושא ל'עם ללא אדמה', ל'נעלמים' ל"מטורפות של פלאזה דה מאיו'. ויריליו מתייחס כאן במיוחד למלחמה המלוכלכת בארגנטינה במהלך שנות ה-1970, כאשר הצבא, לעתים קרובות בקנוניה עם הכנסייה והממשלה, רצח אלפים. כמה נשים, שנקראו המטורפות, פתחו בהתנגדות. הן יצאו לרחובות והפגינו בצעדות חרישיות נגד נישול העם תחת דיקטטורה צבאית. הן נלחמו על זכות הקיום שלהם, לעתים קרובות על חשבון חייהם שלהן. מתחת להקדשה, באפיגרף שהושאל מקספר דיוויד פרידריך, ויריליו מדגיש את העובדה שלאנשים רגילים אין קול, אין מצפון והם אינם מורשים לכבד את עצמם. תוך מתן כבוד רב ל'גיבורות הקיומיות' האחרונות הללו, הנשים המהפכניות שסיכנו את חייהן תוך הגנה על זכותן למוסדות חברתיים עצמאיים, למלאות חיים ולטריטוריה, ויריליו מבהיר כי בעידן של אובדן מתקדם של המרחב הטבעי, המאבק היחיד ששווה להילחם עבורו הוא מאבק אקולוגי באמת. בפרספקטיבה זו, אקולוגיה אינה פעילות פולקלוריסטית מעט ארכאית של אנשים שרוצים להכניס את 'פריז לפרובינציה'. במקום זאת, זהו מאבק על הזכות לנוע, אבל גם להיות, מאבק שנשים הופכות לנציגות האמיתיות שלו.

לצד ה'מלחמה טהורה' של אחרי מלחמת העולם השנייה, הרגע השני אותו חקק ויריליו במירוץ הזה אחר מהירות הוא זה של המעבר למרחב הווירטואלי. הוא משכלל את הצימוד של בני אדם ומכונה ומשנה לחלוטין את כל מושגי המרחב, גיאוגרפיה, ופוליטיקה של אלפיים השנים האחרונות. אווירת המלחמה הקרה, הקשורה לתאגידי הצבא-תעשיה, שעדיין הורגשה בסוף שנות ה-1970, פינתה את מקומה בשנים האחרונות של המאה העשרים ל'דרומוקרטיה' כלכלית [דרומו - ''מירוץ'' ביוונית. בעברית אפשר: ''מירוצוקרטיה''] המולכת בכיפה. שנת 1989 סימנה לא רק את 'נפילת הקומוניזם', היא השתלבה עם עם ההכללה של מרחב אלקטרוני או מהירות.

ויריליו מתעד, החל מהפרסומים המוקדמים ביותר שלו, בראוותנות וברהב רטורי, את ההתפתחויות הטכנולוגיות במערב, ואת השינוי המתבקש עקב כך במעמד בני האדם בזמן ובמרחב. שני מרכבים קבועים שוררים בארכיאולוגית העתיד שלו: [1] האצה ההולכת יד ביד עם אובדן גובר של טריטוריה, עם ביטול של 'אמא אדמה' ושל האדם מלא החיים והחברתי. [2] החפצה באמצעות טכנולוגיה המבטלת את הנשמה והמצפון, ומשעבדת את כל מי שאינם בשלטון. תוך הדגשת ה'סכנות' הנוכחיות ושבח חמתנגדים, ויריליו מגנה את המיתוס העכשווי של הישועה העולמית באמצעות קידמה טכנולוגית. ניתן לכנות את החזון שלו פסימי. הוא כותב כי 'האנושות תפסיק להיות מגוונת בעקבות הקידמה הדרומוסקופית' [ויריליו, 1986]. היא תתחלק רק לאוכלוסיות מלאות תקווה, [שיוכלו לקוות כי בעתיד, באחד הימים בזכות  המהירות שהן צוברות, הן תגענה  למה שייתן להם גישה לאפשרי, כלומר לפרויקט, להחלטה, לאינסופי: מהירות היא תקוות המערב], ולאוכלוסיות מיואשות, חסומות מחמת נחיתות כלי הרכב הטכנולוגיים שלהן, חיות ומתקיימות בעולם סופי. לפיכך, 'ההיגיון המסורתי שמחבר בין ידע-כוח או כוח-ידע, מתבטל לטובת כוח-תנועה - במילים אחרות, לחקר של הנטיות והזרמים' [ויריליו, 1986]. עם הזמן, ויריליו החליף את העם היחיד, במובן של מעמדות ומאבקי מעמדות, בכל העמים והלאומים, כאשר הוא כתב: 'לבני האדם לא תהיה יותר זכות דיבור. הם לא יורשו יותר להיות בעלי מצפון וכבוד עצמי' [ויריליו, 1988].

העולם, עבור ויריליו, מחולק מעתה לבעלי וחסרי, לאלה שיש להם מהירות ולאלה שאין להם. אלה שפועלים במרחב-מהירות ואלו שנמצאים במרחב אנתרופולוגי - או סופי. רק לעתים נדירות מציג ויריליו את הנושאים הללו, את מה שהוא מכנה 'אימפריאליזם טכנולוגי וכלכלי', אך ורק לפי קווים מגדריים. הוא מתעסק בעיקר בנשים ובאנשים רגילים, אך לא באליטות שונות, אשר מכיוון שיש להן כוח תמרון הן תמיד חשודות בעיניו.

אחת השאלות המרכזיות כעת - לפחות בקרב הנשים מלאות התקווה היא האם המעבר מבסיס טריטוריאלי המזוהה לעתים קרובות עם נושא לאומני ופטריארכלי, לסימולטניות טלה-טופית, גיאוגרפיות ניידת ונושאים וירטואליים - במילים אחרות השידור האלקטרוני, גורע מהחיוניות והחיברות של נשים ושל הטריטוריות שלהן. או שמא, על ידי ניתוקם מהמרחב וןמהזמן המקומי, הוא מאפשר להם להתחבר מחדש בדרכים שונות וחדישות לחלוטין. שאלה שנייה היא האם לעניים, החיים במרחב מסורתי, אין שליטה במצבם והאם חייהם משתנים לטוב או לרע.

ויריליו לא משאיר מקום לספק. הוא מסרב לראות בטלה-טכנולוגיות כמאפשרות לבני אדם לחשב מחדש ולשנות את המרחבים המסורתיים יותר שלהם, כמו גוף, עיר, טריטוריה. הוא מציג את הפוליטיקה של המהירות פחות במונחים אקולוגיים של סביבה טבעית מאשר ביחס לאיכות חיים, ושל העיור השלילי תחת השפעת המכונות. אפילו יותר מאשר עבור 'אמא אדמה', הוא רואה את ההכרח לבחור ב'מרחב האמיתי ובעולמו שלו, כלומר הגוף של האדם עצמו, שכן אדם לא יכול להפריד את הגוף מהעולם שלו' [ויריליו, 1996]. הוא מסרב לעקוב אחר הנתיבים שיובילו לשינוי מרחבי חיובי. שוב, למרות הקדרות של ויריליו, הניתוחים הנוקבים שלו על שינוי המרחב 'האמיתי', כמו זה של השכונה או העיר, בעידן הטלה-טופי עשויים לעניין נשים שמעטות מהן עוסקים ב'עובדות עירוניות' חדשות בדרכים שאינן רומנטיות ומיושנות.

לצד אובדן 'המרחב האמיתי', ויריליו בוחן את ההשלכות של חציית גבול חדש, זה של המרקע במרחב הקיברנטי שמנתק בני אדם בעיניו, ומחבר אותם לחלוטין עם המכונה. האיום של הנבואה המקראית התגשם: האדם הפך לאחד עם המכונה. לאחר שהצטער על מותה של המשפחה, הנתפסת כיחידה האופרטיבית הבסיסית באקלים של פחד גובר מהאחר הגופני, ויריליו מגנה כעת את הסייבר סקס במונחים חדים:


טכנולוגיות תעשייתיות הביאו בהדרגה לדעיכת המשפחה המורחבת של העולם הכפרי, לטובת המשפחה הבורגנית. בעידן ההתפשטות האורבנית במאה האחרונה, המשפחה הגרעינית המתוכננת, וקץ עליונות הקירבה הפיזית במגלופוליס של העידן הפוסט-תעשייתי, לא זאת בלבד שיקדמו התפשטות של משק הבית החד-הורי, הם יעוררו שבר קיצוני עוד יותר בין גבר לאישה, שיאיים ישירות על עתיד הרבייה המגדרית. השסע הקבוע בין עקרונות גבריים לנשיים יתעצם כתוצאה מהתעלסות מרחוק [ויריליו, 1995].


אפשר לטעון טענת נגד שהסייבר סקס, קצת כמו הסקס הטלפוני שקדם לו, עדיין לא החליף את צימוד הגופים. ייתכן שמכונות אלקטרוניות שינו את היחסים של הגוף עם העולם כך שמידע מסתובב כעת במקום אנשים. בתהליך זה, חוסר הרלוונטיות ההולכת וגוברת של כוח השרירים בבסיס חלוקת העבודה המינית המרובה, עשוי להועיל לנשים מיומנות רבות.

אף על פי כן, ויריליו עונה בהחלטיות למבקרות פמיניסטיות, החוגגות תנועות במרחבי המהירות כ'אינטראקציות דיגיטליות חסרות מחבר', ​​או כ'גופים הנעים וגולשים על פני משטחים'. רוב הגופים במרחב הווירטואלי אינם הגופים הנוודים ברשת המתוחכמת שתיארו דלז וגואטרי, וגם לא פשוט נעים במרחבים חלקים. החללים שבהם רוב הנשים מתגוררות הם מתוחמים בכבדות, כך שהתסיסה המכונה 'תנועה' היא לרוב חזרה ריקה, ואינה שינוי. בחילופי הדברים שלו עם פיליפ פטיט, ויריליו משבח את ז'יל דלז על התעקשותו על עומק קיומי, שהוא רואה אותו בסכנת הכחדה בעולם של ימינו, תחת מטחי המהירות והתקשורת:


יש בי געגוע לכתובת חרוטה במעמקי המרחב והזמן, לעומק של היחס לאחר ולמשמעות. ז'יל דלז טרח מאד על הרמה הזאת. אני בטוח שהעניין שלי בו קשור לכך [ויריליו, 1996]. 


ההתמקדות באובדן המרחב מלא החיים מפנה כאן את מקומה לביקורת נוקבת על הזמן חסר החיים בעידן התקשורת. עם הפריבילגיה הגוברת של מהירות, מידע ופרסום, העומק שמגיע עם המילים, הסיפורים והתקשורת אובד. באופן פרדוקסלי, אובדן זה שווה לפיגור נפשי ופיזית מתקדם, עד כדי חוסר תנועה.

ויריליו רואה מעט מאד קשר, או אי התלכדות, בין התקדמות דרומולוגית לבין התקדמות אנושית וחברתית. כפילוסוף של המהירות הוא מונה חמישה שלבים בהתפתחות החברות המערביות:


1. חברה ללא רכב שבה האישה ממלאת את תפקיד ''האישה הלוגיסטית''.

2. ביות של בעלי חיים ככלי רכב. 

3. האימפריה והמהירות בעקבות המצאת הרכבים הטכנולוגיים. 

4. תחרות בין כלי הרכב הנע באמצעות בעלי חיים לרכב הטכנולוגי, וניצחון של הטכנולוגיה.

5. סוף הפרולטריון וסוף ההיסטוריה כתוצאה מסוף הזמן הכרונולוגי [ויריליו, 1986].


הניצול הושלם, וכל מלחמת מעמדות אינה אלא אשליה. אנשי הצבא נתנו לפרולטריון לזמן קצר אשליה של יכולת לשלוט בבורגנות, מעמד שהגיע עם העיר המודרנית, אך זו נחרבה זה מכבר על ידי כבישים מהירים, תקשורת, רדיו, טלפון, ולבסוף טלוויזיה ומחשבים. משבר הדמוקרטיות הליברליות הוא סוף הניידות של אזרחיהן. הניידות, שם נרדף למושג החופש מאז עידן הנאורות, אבדה. כל ניסיון 'להחזיר את הרחובות' אינו יכול להיות אלא מלאכותי. עם זאת, מצב הדברים הזה נשמר בסוד. אנשים בשלטון מנסים לשמור על ההמונים על ידי אמונות אסטרטגיות חברתיות, שהן במידה רבה מוגזמות. הם מעסיקים אותם במחשבות מתות. לא רק ספורט, כמו בתקופה הרומית, אלא גם פעילויות תרבות ופנאי רבות, ונושאים רבים של מחקר וחקירה, יש בהם כדי למנוע מאנשים לחקור נושאים פוליטיים אמיתיים. הוא מצטט את ג'יימס בולדווין שאמר ש'מחר כולכם תהיו כושים'. ויריליו מזכיר לקוראיו איך הספר השחור של הקולוניאליזם הצרפתי השווה בין אפריקאים ל'רהיטים'. ניתן היה להזיז אותם או להציב אותם במקום הרצוי. הצרפתים ייאשו את האפריקאים מלבנות ציוויליזציה. בדומה לכך, כיום, למרות כל ההייפ ולהיפך ממנו, אנשים - במיוחד נשים - מכיוון שהם נשלטים על ידי התקשורת, נמנע מהם לבנות בחופשיות טריטוריות אישיות או חברתיות.

במהלך עבודתו, ויריליו מגנה על האובדן המהיר של טריטוריות אישיות וחברתיות, ומצביע על הקושי להמציא פרקטיקות תרבותיות חדשות באקלים הנוכחי, שמבטל את המגוון ושואפת לעבר תרבות אחידה. הוא מוקיע את השימוש הפוליטי בהגדרות פסיכולוגיות מוגזמות, שבהשראתן פועלות לפעמים אפילו נשים, כשהן בונות סובייקטיביות שאינה מביאה בחשבון את ההשלכות של חדשנות מדעית או טכנולוגית, או כשהן מדברות על 'יייצוג', מבלי להצביע על הבעייתיות בכך. לפיכך, פעולותיהן יהיו נסבלות, ואפילו יזכו לעידוד, כי ההשלכות ייחשבו מוגבלות למדי. הטיעון של ויריליו מאלץ נשים לחשוב מחדש על המונחים שבהם הן משתמשות וקוראות לפעולה.

הגלובליזציה הנראית מבעד לעדשה זו אינה עוד הגשמת חלום של חיברות אוניברסלי. להיפך, משמעותה היא סוף העולם כולו, עולם הפרטיקולרי והמקומי [ויריליו, 1995]. הופעת אוטוסטרדות המידע שינתה את העולם ההיסטורי שבני האדם הכירו במהלך ההיסטוריה, על מסורותיו, המרחב המקובל, הטריטוריות הגיאוגרפיות, המסעות הפיזיים וכדומה. בני אדם - גברים ונשים כאחד - נמצאים למרגלות חומה חדשה, זאת של הזמן. מצד אחד, ויריליו מזהה את ההיבטים החיוביים של המצב החדש הזה, שיכול לקרב את האנושות בזכות זרימה חופשית של מידע. מצד שני, הוא מגנה אותו כמצב טוטליטרי חסר תקדים. 

יותר מתמיד, מאבק אקולוגי - ויריליו קורא לו 'אפור' או 'אורבאני', כלומר, אקולוגיה העוסקת בשינויים של בית גידול בהשפעת טכנולוגיות אלקטרוניקות - נראה הכרחי כדי למנוע את הכוח המוחלט של המידע עם תכונותיו הטוטליטריות. שני העשורים האחרונים היו עדים להיעלמותה המתקדמת של המציאות. בתחילה, 'המציאות הייתה עניין של מסה. לאחר מכן היא הפכה למסה + כוח. כיום היא מסה + כוח + מידע'. ויריליו מזהיר כי הטוטליטריות של מדיום המידע עשויה להיות חזקה אפילו יותר מהטוטליטריות הפוליטית המסורתית של הזרמים הנציונל-סוציאליסטים או הקומוניסטיים הישנים. הסכנות גדולות יותר וההימור גבוה יותר. היכן נמצאים אזורי הסכנה הללו? נראה שויריליו אינו שש לפרט. הוא ממשיך להזהיר מפני התקבעות על ה'פסול סופית', והוא מצטרף לפמיניסטיות רבות, הטוענות לעליונות חופש הכתיבה על פני ההשפעות המצנזרות של הדימוי [ויריליו, 1995].   דימויים מאיימים לחסל את האפשרות להעלות באוב תמונות נפשיות ופנטזיות יצירתיות. בני האדם כבר לא כותבים, הם מתקשרים. עוד מעט, הוא מוסיף, כבר לא ידברו. זו תהיה 'שתיקת הכבשים'! [וריליו, 1995],  שמתלווה לניוון של הגפיים. דיבור, מילים, הם יצרנים של קיום. בני אדם הפסיקו לבנות חללים ראויים למגורים בעולם הסגור, הנשלט על ידי המכונה.

ויריליו ריכך את עמדתו, באמצעות הכרזה שהוא אינו תומך בקץ העולם, אלא בסופו של העולם כפי שהכרנו אותו, כלומר, העולם החומרי והאנתרופולוגי עם מגע גופני ומעורבות אנושית [ויריליו, 1997]. העולם של היום, מזהיר ויריליו את קוראיו, אינו רק עולם שבו אנו נעים על פני השטח או מתקשרים וחוגגים במרחב הווירטואלי, אלא עולם שבו יקומים וירטואליים של פאשיזם צומחים ומתנשאים. חלק מהנשים עשויות להחליט להתלוות לפול ויריליו, ולחקור את האפשרויות הבלתי מוגבלות של חגיגות, שנפתחות על ידי טלה-טכנולוגיות, למרות האזהרות החוזרות ונשנות שלו. עבור חסידות הסייבר כמו דונה הארווי, שרי טרקל, אלוקה רוזאן סטון, כריסטין בוייר, סיידי פלאנט ואחרים, החזונות של ויריליו עשויים להיראות כמו אלה של נוסע בלתי רצוי, שמלווה גברים ונשים המשוטטים להנאתם במרחב הווירטואלי.


ויריליו דן בטרנספורמציות של העולם באופנים שבהן נשים מתמקדות לעתים נדירות. הן שקועות יותר בדילמות של הסובייקטיביות. הוא מבכה את אובדן המרחב הפיזי על ידי בני האדם, ומשבח את אותן נשים שמתנגדות לכך, ובכך מצטרפות לקיימות, בערך כמו סארטר. המרחב האבוד הוא מרחב הכרתי מקורקע, עם הד להגותו של היידגר, ששמו מצוטט שוב ​​ושוב. שאלות מגדריות מתפתחות ביחס לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים: אבדן תחושת הקיום, והיעלמות הגוף בשר ודם עם הופעת הזמן המיידי, כתוצאה  מתאוצת אמצעי התחבורה והתשדורת האלקטרונית. 

עם זאת, יש אצל ויריליו רגעים, או הבלחות, שבהם המרחב ביחס למגדר מתפקד אחרת. בסצנה התנ"כית הידועה מכולן, פיתוי הגבר על ידי האישה מוביל לנפילה, המלווה בשינוי פתאומי בתפיסה ובהופעת עולם חדש, שבו התנועה היא 'מקורית'. באופן דומה, אם כי קצת פחות קיצוני, במקרה שבו האישה-רכב נושאת את הגבר-נוסע, הזמן הוא דינמי והחלל הופך למסלול נע. תפנית זאת מתווכת בין תחושת מרחב קונבנציונלית, לתחושה רדיקלית שמביאה האישה. עמדתו, על אף שהיא מעורפלת, נותנת לנו הצצה חולפת למרחב-זמן אחר, לאור טענתו שהאישה היא כלי הרכב הראשון של הגבר. הוא הנוסע הראשון שלה לא רק בלידה, אלא גם ביחסים מיניים! בפרפרזה על סמואל באטלר, הוא כותב:


אפשר לומר שהנקבה היא האמצעי שהזכר מצא כדי להתרבות, כלומר לבוא לעולם. במובן זה, האישה ההרה היתה כלי התחבורה הראשון של המין האנושי, כלי הרכב הראשון שלו. השני היה צימוד של גבר ואישה בוגרים, מוכנים להגירה, לטיול המשותף [ויריליו 1984]. 


כאן הזמן הוא דינמי והמרחב הופך למסלול נע. כמו בתנ"ך, התנועה יזומה על ידי נשים, וקשורה לארוס ולהיפעלות. פתיחה זאת לזמן ומרחב אחרים נסגרת במהירות, כאשר ויריליו מוסיף:


במובן מסוים, האישה הייתה נוכחת בעידן הקדמון של מאבקי הקיום האנושי. בזמן 'מהפכת' התחבורה הראשונה, היא אפשרה לצייד הקדמון להתמחות בתועבה של הדו-קרב הנרקיסיסטי, הגברי... [בהמשך], באמצעות ביות, המין החלש איפשר את המצאת האויב שמעבר לטרף... [לבסוף] המצאת הדרך, מהפכת התחבורה הטכנולוגית ולא התחבורה המטבולית בלבד [ויריליו, 1984].


המרחב הדינמי, שנפתח דרך נתיב ותנועה בהקשר לארוס, נפתח כאן לתרשים רגשי שונה לגמרי מזה שויריליו מתאר, במקום אחר, כמוביל למיגור המרחב. אולי מהרגעים האלה, שעוסקים בריגוש ובמין, בשינויים בתפיסה, נוכל לפתח מושגים של מרחב, גוף ומין. הניתוחים הנוקבים של ויריליו אודות טרנספורמציות עכשוויות של ערים, גיאוגרפיה וגיאופוליטיקה, נפתחים לאפשרויות של טרנספורמציות אנושיות.


למרות הסגנון הנבואי הקודר, הפילוסוף הצרפתי של המהירות עשוי לסייע לנשים לנסח מחדש מושגים של אמצעים, התנגדות, מאבק אקולוגי ושלל מושגים אחרים, שהשימוש האנכרוניסטי בהם מועדף על ידי התקשורת [עירוני, עיר, הטרוסקסואל, משפחה, הורה יחיד…]. הוא מזהיר נשים מלהיכנע בצורה פשוטה ולא ביקורתית למערכת שולטת, תוך שהן חושבות שהן משחררות את עצמן. כקול בודד של זהירות בעיצומה של כל האופנה הנוצצת של קהילות ושחרור במרחב הווירטואלי, ויריליו מתנגד לנטיה  הטלה-טופית וההטרלה המסוגננת של מטרות חברתיות. באופן אירוני מעט, נראה שהוא עצמו הוא אחד מחסרי התנועה האלה - או מטיילים חכמים - שאוספים מידע על ידי סריקת המסך והדף המודפס, במקום על ידי התפרשות על פני כדור הארץ. במקביל, הוא מסתער קדימה, מתעד את עתידן של הנשים כחפצים, תוך שהוא מצר על סוף ימי האישה כרכב, או על הייצוגים האחרונים של האווטאר הזה, כמו המטורפות של פלאזה דה מאיו. חזרות עיקשות אצל ויריליו מבהירות שמבחינתו נשים הן דומיננטיות יותר מאשר מקובל לחשוב. הן גם ניידות יותר. לפיכך, הן מסוגלות לא רק לתווך בין טריטוריות של בני אדם או חברה לבין מרחבי מהירות, אלא גם לבנות מקום מקלט מהכיתור הטוטליטרי הצפוי על פי ויריליו, כלומר להמציא מחדש את המרחב והטריטוריה.




20.3.2022

דמויות הנשים בסרט ''עין בשמיים''


בדרמת מלחמה פרובוקטיבית זו, קולונלית בריטית מבקשת תקיפת כטב''ם על קבוצת מחבלים בניירובי. המצב מסתבך כאשר טייס אמריקאי מגלה שילדה בת תשע נכנסה לאזור היעד, מה שמאלץ מספר מנהיגי צבא ופוליטיקאים להתווכח על דרך הפעולה הטובה ביותר. הסרט משתייך, לפיכך, גם לז'אנר של סרטים אייקוניים העוסקים במנהיגות צבאית מוסרית ובטירוף שבמלחמה, כמו ''שבילי תהילה'' ו''צלף אמריקאי''. הסרט הוא מותחן שמשאיר את הצופים עם חומר רב למחשבה, כי הוא מציע מספר נקודות מבט בצורה מאוזנת. התסריט מאפשר לעצור בכל נקודה בסיפור ולפנות לכיוון שונה.


''עין בשמיים'' בוחן לעומק את מעמד האישה בעולם המודרני באמצעות דמויות נשים רבות. על פי פול ויריליו, האישה היא כלי הרכב הראשון באנושות. הגבר הוא הנוסע הראשון שלה, בבטן אימו ההרה, ולאחר מכן ביחסי האישות והמשפחה. אחרי האישה באה עבורו הניידות הרגלית, לאחר מכן המוטורית, ולבסוף האלקטרונית. המדיה הדיגיטלית מאפשרת לנשים לגלות ניידות עצמאית מופלאה. המהירות מאפשרת לאישה הגדרה עצמית מחודשת. הנשים הופכות להיות ניידות מאד, ומסוגלות ליצור הגדרות חדשות של עצמן. כיום אפשר להתיחס לאישה כמשהו שהפסיקו לראות בו משהו אישי, אלא משהו קומוניקטיבי. האישה הפכה להיות כלי תחבורה נוסף במרחבי הסייבר והפסיקה להיות נוכחות פיזית. בנוסף, התפרקות התא המשפחתי גרמה לכך שהנשים התחילו לראות בו מסגרת מדכאת. יש הקבלה בין מעמד האישה למעמד האדם השחור בעידן הקולוניאלי.


הסרט ''עין בשמיים'' הוא סרט פוסט פמיניסטי, כיוון שהדמויות המרכזיות בו הן ברובן נשים. אמנם יש בו גם דמויות גברים משמעותיות, אך הן שוליות יחסיות. הנשים בסרט ממלאות, ברובן, תפקידים שהיו בעבר הלא רחוק נחלת הגברים בלבד. זאת כיוון שמדובר בסרט פעולה צבאי. סימן בולט לכך שיוצרי הסרט ביקשו להעביר מסר של נוכחות ושליטה נשית הוא שגם הדמות הרעה בסרט, של הארכי-טרוריסטית, היא נשית. 


חלוקת התפקידים משקפת מציאות בת ימינו, שבה נשים רבות ממלאות תפקידים רגישים במערכות צבאיות ובטחוניות. הצבא כיום מבוסס, במידה רבה, על תפעול מרחוק של כלי נשק. מערכות המודיעין, הפיקוד, השליטה והבקרה ממלאות תפקידים מרכזיים. הצורך בתקשורת אישית מפותחת ובתשומת לב היקפית הוא מרכזי, ונשים מצטיינות בכך יותר מגברים. 


על פי פול ויריליו, שחקני הבמה  נמצאים בחזית האמנות בעידן המדיה החדשה של התקשורת האלקטרונית, כיוון שהם חייבים להביא את גופם כדי ליצג, והמשהו הזה הוא כיום לא מוחשי, אלא מופשט. השחקן, בעצם השתתפותו במדיה האלקטרונית, שואל עד כמה אנחנו יכולים להרחיק עם נושא האדם כחומר גלם. ויריליו מתפלל שנציל את הגוף שלנו מההתחשמלות האלקטרונית. אנו  הופכים להיות גלים במקום גופים. הפכנו לאנטנות חישה וקליטה. ב''עין בשמיים'' הדמות הראשית היא קולונלית מבוגרת, לבושה מדים קרביים, היוצרת דמות פרובוקטיבית.


הדבר מוביל אותנו לתרבות הסייבר ולסייבר-סקס. הסייבר-פמיניזם הוא לכאורה העצמה של האישה באמצעות הסייבר, אבל מה שקורה יותר בפועל הוא הסייבר-סקס. הוא הפך להיות נושא ומושג מרכזי להתעסקות, על כל אופניו, וגורם מרכזי בתלישות האנושית המודרנית, שהיא היעדר קשר אישי משמעותי.  


עידן הסייבר מאתגר את הזהות המינית. דמויות הנשים בסרט הן בלתי מיניות. אפשר היה לנצל את ההקשר הנשי ולבחור בדמויות נשים מצודדות יותר, אך יוצרי הסרט נמנעו מכך. נבחרו שחקניות שהמראה החזותי שלהן הוא ממוצע. הן אינן מכוערות, אך גם אינן צעירות יפות תואר. לפיכך, תשומת לב הצופים ממוקדת באופן בו דמויותיהן ממלאות את תפקידן, וברמת המשחק שלהן. המשחק מאתגר במיוחד. הוא נעשה ברובו כמעט ללא תנועה, במצב ישיבה, תוך שיח אינטראקטיבי טלפוני.


הדגש על דמויות הנשים בעלות מראה ממוצע מעניין עוד יותר גם כי הסרט ''עין בשמיים'' הוא, לכאורה, סרט פעולה צבאי ריאליסטי, ואפשר לעסוק בו בהקשרים שונים. אך בליבתו הוא עיסוק של הצלם במצלמה ובמדיה החזותית. סרטים בהם המצלמה ממלאת תפקיד מרכזי מאופינים, בדרך כלל, בסגנון אמנותי ובבחירת דמויות נשים בהתאם לכך.


''עין בשמים'' אינו פורמליסטי. אין בו יומרה עיצובית. הוא אנושי, כמעט דוקומנטרי בסגנונו. מה המסר?  יש בסרט שלילה לכל מה שהוא פאשיסטי. הפאשיזם הצטיין בגישה אמנותית בסרטים, בפרט סרטי תעופה. התעופה היתה גורם מרכזי בעצוב דעת הקהל בגרמניה הנאצית. במידה רבה באמצעות סרטים שהפכו את המטוס והטייס לאייקון.


ב''עין בשמים'', נושא התיחסות נוסף לשחקנים/יות  באופן שונה מהמקובל הוא הקלוז-אפים.  יש לדמויות הצבאיות המופיעות בו מבט על של פני הנוף, שגם מעניק תחושה של גיבור על. תקריב הפנים מחליף את פני הנוף. הקולנוע מרבה להשתמש בתצלומי תקריב של פני השחקנים הראשיים על מנת להבליט את מה שהוא חפץ. למרות זאת, אין בסרט זה הקפדה על מראה פנים מושלם. הם מצולמים בתקריב פעמים רבות, אך חשוב יותר ההקשר החזותי אל הרקעים מאחוריהם, והתוכן של דבריהם.

דמויות הנשים המרכזיות בסרט ''עין בשמיים''

הדמות הראשית בסרט היא הקולונלית האנגלית המבוגרת קתרין פאוול, אותה מגלמת הלן מירן. היא לבושה בבגדי שדה צבאיים לאורך הסרט, ומנהלת את המבצע החשאי מבונקר מבצעים משוכלל בלונדון. היא מפקדת על אנשי צבא, רובם גברים, ברחבי תבל. הדמות היא מפתיעה, כיוון שהתפקיד שייך מסורתית לגברים מחוספסים. מירן ממלאת דמות של אשת מקצוע, שהזהות המינית אינה חשובה לה, אלא ביצוע המשימה. זאת גם ההתייחסות אליה מצד הכפופים לה. הלן מירן הגיעה לתפקיד זה כשמאחוריה שורה של תפקידים ראשיים בהם היא גילמה, בהצלחה חסרת תקדים, דמויות של נשים מפקדות ועוצמתיות, מהדה הופר עד המלכה אליזבט.


לא פחות חשובה היא דמות הילדה הקטנה עליה מועלם, אותה מגלמת עיישה טאקו, שהיא פליטה בחייה האישיים. הילדה מתגוררת בשכונת עוני בניירובי. היא מככבת בסרט במשך דקות רבות, וסביבה נסוב הציר הדרמטי של העלילה. גם דמותה היא בעלת מאפיינים גבריים. היא חיה בסביבה פונדמנטליסטית, המדכאת את הנשים. למרות זאת היא לומדת בסתר, כי אסור לנשים ללמוד. היא משחקת בחישוק, דבר האסור מטעמי צניעות. עיסוקה כמוכרת לחם דורש תעוזה, שכן הוא מתבצע בסביבה אלימה במיוחד, עם אנשי מיליציה חמושים המפטרלים ברחוב בלי הפסקה. 


מפעילת מערכות הכטב''ם בבסיס קריץ' על יד לאס וגאס בנוואדה, פיבי פוקס, אותה מגלמת קארי גרשון, ממלאת תפקיד שנועד עד לא מזמן לגברים בלבד. היא טייס המשנה, לצידו של הטייס המפעיל את הגאי הכטב''ם. היא אחראית על הכנות הטיל לירי, ושותפה מלאה להחלטות המבצעיות. 


תת שרת החוץ בקבינט הממשלתי שמפקח על המבצע היא אנג'לה נורתמן, אותה מגלמת השחקנית מוניקה דולאן. דמותה מאתגרת, כיוון שהיא נמצאת בחדר מלא דמויות גבריות בוגרות ממנה, בכירות וסמכותיות, וביניהן שר וגנרל. היא מעזה לערער על החלטתם לבצע ירי מיידי. בסבבי דיון נוקבים היא מצליחה לעכב זאת. 


דמויות משנה נשיות נוספות ממלאות בסרט תפקידים מבצעיים חשובים:

הסוכנת החשאית בניירובי - ליד בית הטרוריסטים בניירובי מוצבת מכונית מסחרית סגורה, שממנה מתפעלים מערכות שונות שעוקבות אחר המתרחש בבית. על כל המערכות מפקחת סוכנת מקומית.

מפענחת התצלומים בפרל הארבור - היא חיילת האחראית על פענוח תצלומי הכטב''ם וזיהוי הטרוריסטים באמצעות תוכנות זיהוי פנים. כשהיא מופיעה רואים כי היא שולטת בסביבת עבודה עמוסת מרקעי מחשב, ויש גבר כפוף לה.

נציגת הממשל האמריקאי - היא אזרחית בתפקיד בכיר, שיש לה מונולוג חשוב בסרט, ולפיכך היא מבססת את הנוכחות הנשית בו. היא מגדירה את הבסיס האתי לפגיעה ההכרחית בילדה, על בסיס טבלת ניקוד של נזק היקפי. 

הארכי-טרוריסטית - היא מופיעה בראש רשימת המבוקשים, וכעת זאת ההזדמנות לחסל אותה. תפקיד הטרוריסט שמור בדרך כלל לגברים. בחירה בדמות אישה מאפיינת את העידן הפוסט פמיניסטי, שבו  הנשים נמצאות בשורה אחת עם הגברים בכל המישורים. 



גלרית דמויות הנשים בסרט ''עין בשמיים''

הקולונלית

הילדה



מפעילת מערכות הכטב''ם

תת שרת החוץ



הסוכנת החשאית

מפענחת התצלומים 



נציגת הממשל

הטרוריסטית