סין - המדינה השמנה בעולם

 

עם ההתפתחות הכלכלית בסין התרחב גם קו המותניים. מומחים מסבירים את ההשמנה של האוכלוסייה הסינית בעלייה חדה בצריכת הבשר, הגדלת כמות השמן במזון, הפחתת צריכת הדגנים, וכניסת רשתות מזון מהיר מערבי וסיני. בשנים האחרונות נפתחו בסין חנויות בהן מוכרים עוגות ועוגיות. ממתקים זוכים למקום נכבד על מדפי הסופרמרקטים, וצריכת המשקאות הממותקים והמוגזים עולה בהתמדה. סין הפכה למדינה השמנה בעולם.

 סקר שערך משרד הבריאות הסיני קבע שמאתיים מיליון תושבים בסין סובלים ממשקל יתר, ושישים מיליון ממשקל יתר קשה (Obese). לפיכך כמות האנשים הסובלים מהשמנה בסין היא הגדולה ביותר בעולם. באחוזים, אוכלוסיית ארצות הברית מחזיקה בתואר המדינה השמנה בעולם, אולם בכמות התושבים, המונים כמאתיים מליון שמנים, הופכת סין למדינה השמנה בעולם. 

רוב הסינים חסרי מודעות להרכב התזונתי של מזון מערבי. מבחינתם בשר הוא תוספת מבורכת. הם אינם מודדים מזון ביחידות קלוריות, אלא בתיאוריות של ין ויאנג, חום וקור, יובש ולחות, וטעמים. מעטים בלבד מודעים לעובדה שמזון מהיר נחשב במערב כלא בריא. מסעדות המזון המהיר זוכות בסין ליחס שונה לגמרי מאשר במערב. בארצות הברית ההשמנה היא נחלתו של המעמד הנמוך, הנאלץ להסתפק במזון זול ומהיר, כיוון שירקות ופירות טריים יקרים במיוחד. לעומת זאת, בסין יציאה לסניף מקדונלדס נחשבת לבילוי ראוי, והילדים השמנים הם בני המעמד שיכול להרשות לעצמו, כי סניפי המזון המערבי המהיר נחשבים עדיין יקרים יחסית. השמנה אינה נתפשת בסין כדבר רע בהכרח. עד לזמן האחרון הסינים סברו שהם סובלים מתת משקל, מאחר וגדלו בתקופת מחסור, והסבירו שגופם אינו מסוגל להכיל כמויות גדולות של מזון. ילד שמן נחשב בסין לילד בריא. מדיניות הגבלת הילודה הביאה לכך שההורים והסבא והסבתא מאביסים את הנכד, כתוצאה מטראומות אישיות אותן עברו בתקופות בהן שרר רעב בסין. אין מסרבים לילד שמבקש מזון כלשהו, ולא לחינם מכונים הילדים ''הקיסרים החדשים של סין''. שומן לא נתפש רק כסממן בריאות, אלא גם כסמל סטטוס. גברים סינים כרסתנים נוהגים לחשוף בהפגנתיות את בטנם בקיץ, על מנת להציג את עוצמתם הגופנית והכלכלית. מי שיכול לעלות במשקל הוא מי שיש בכיסו ממון מספיק למזון, ואין הוא עוסק בעבודת כפיים. כשעשירים רוצים להתפאר בכספם הם מזמינים אורחים לארוחה גדולה במסעדה. בילוי מוצלח הוא כזה שבסופו קמים שבעים, כשבצלחות שפע שאריות של מטעמים המוצאים את דרכם אל פח האשפה. 

נתוני ההשמנה בקרב הילדים הסינים מדאיגים ביותר. רבים מהם זוכים לכינוי ''שיאו פאנגדזה'' - השמנמנים הקטנים. בשנת 1992 רק שני אחוזים מהילדים מהילדים בגילאי 6-17 בסין סבלו ממשקל יתר ואילו ב-2002 שיעורם גדל ל-16 אחוזים, עם עלייה של שמונה אחוזים בכל שנה. נתונים נוספים מדווחים על כך שבערים כ-30% אחוזים מהבנים וכ-15% מהבנות סובלים ממשקל יתר. נתונים אלו שוברים את המיתוס אודות גנטיקה שמשפיעה על השמנה, ומלמדים על חשיבות התרבות בקביעת הרגלי התזונה. ההבדלים בין בנים לבנות מעידים על היחס המועדף לו זוכים הבנים, שהוריהם סבורים שעליהם לדאוג להאכילם כדי שיהיו חזקים. נתוני ההשמנה בסין מעוררים דאגה מסיבה נוספת. מדד ההשמנה בקרב הסינים שונה מעט מזה של בני הגזע הלבן (Caucasians) אליו רובנו משתייכים. מאחר ומסת השרירים והשלד קטנים יותר בקרב הסינים, כמות השומן שגופם מסוגל לשאת קטנה יותר. על כן החישוב המקובל למדד ההשמנה, ,BMI שמחלק את המשקל בגובה בריבוע, משתנה. בעוד שבקרב לבנים משקל יתר מוגדר בערכים שמעל25 בקרב הסינים הוא מתחיל מ-23 ומדד משקל היתר הקשה, שעומד על 30 אצל לבנים, בסין יורד ל-27.

יחד עם שינויי התזונה עוברים הסינים שינויים רבים אחרים המשפיעים על בריאותם. כלי רכב מחליפים את האופניים, במקום הטיפוס במדרגות משתמשים ביותר ויותר מעליות, והבילויים החברתיים בשכונות מתמעטים לטובת רביצה מול הטלוויזיה והמחשב. בבקרים עדיין אפשר לראות טאי צ`י וריקודים בגנים הציבוריים, אך רוב העוסקים בכך הם גמלאים. בקרב הצעירים הפעילות הגופנית מפסיקה בצאתם ממסגרות החינוך. בכל ערי סין הקימו הרשויות המקומיות מתקני ספורט, בהם יכולים התושבים להשתמש בחינם, בתקווה שאכן ייעשה בהם שימוש. 

תת התזונה והאנמיה שייכים לעבר, והדור הצעיר גבה בעשר השנים האחרונות בשלושה סנטימטרים. התרחבות קו המותניים הולידה אופנה חדשה של מחנות קיץ לילדים שמנים, בהם מלמדים את המשתתפים לאכול אחרת ומעודדים אותם לעסוק בסוגים שונים של פעילות גופנית, בתקווה שיתמידו באורח חיים בריא יותר גם בשובם למקומות מגוריהם. כאשר זמן הארוחה מאבד מחשיבותו הבריאותית והחברתית, והופך לזמן בו צריך להחזיר טלפונים ולהתעדכן בחדשות, אי אפשר שלא לתהות מהי באמת עלייה ברמת החיים ומה משמעותה של קידמה. נראה שלא רק למערב, כי אם גם לסין לא יזיק לבחון מחדש את תורות האיזון, המעשירות כל כך את תרבותה.

הרפואה הסינית המסורתית בימינו

 

הרפואה הסינית שרדה יותר מאלפיים שנה בזכות היותה יעילה. מה שלא היה יעיל בה התבטל בחלוף הזמן. כיום, כמו בעבר, היא מתמודדת עם תמורות שונות. עם סיום המשטר הקיסרי בסין בתחילת המאה ה-20 תם באופן רשמי העידן הקונפוציאניסטי, והרפואה הסינית עמדה בבעיה של הישרדות מול עקרונות רפואיים חדשים, מודרניים. זאת גם מבלי לאמץ עדיין לגמרי את הרפואה המערבית החדשה. בשנת 1914 הצהיר שר החינוך הסיני שהחליט להחרים את הרפואה הסינית ולא להשתמש יותר בתרופות סיניות. היו התנגדויות רבות להצהרה זו במהלך השנים לאחר מכן, אך מאז הרפואה הסינית לא חזרה להיות כבימי פריחתה. נוצרו ניתוחים חדשים לכתבים עתיקים, ולימודי הרפואה הסינית התחילו להתבסס על תיאוריה קלה להבנה ופרקטית מאוד, מרשמים מפורטים וטכניקות מוגדרות. היתה זאת הפיכת עקרונות הרפואה הסינית למערביים, עד כדי התעלמות הסינים מהרפואה הסינית שלהם. רופאים רבים התנגדו להפיכת התרבות שלהם למערבית. כותבים אחדים הגדירו את הרפואה הסינית כנפש העם, וקבעו שהרפואה המערבית מטיראליסטית. אך עם התגברות השפעת המערב דעכה הרפואה הסינית, עד שהוגדרה בשנת 1941 "אוסף זבל של אלפי שנים''.

היה זה דווקא מאו דזה טונג אשר, בשנת 1958, הצהיר כי “הרפואה הסינית היא אוצר גדול, וחובתו של העם הסיני לעשות כל מאמץ על מנת לגלות ולשמר אותה ולהעלות את הסטנדרטים שלה“. הרפואה הסינית חזרה לתפקד, אך מכאן החל להתפתח שילוב הלוקח את הטוב מהרפואה המערבית והטוב מהרפואה הסינית ומשלב את שניהם יחד. שילוב זה נקרא ''הרפואה החדשה'', והתפתח מאוד בתקופה המאואיסטית. 

למרות זאת הרפואה הסינית המסורתית לאחר מאו הפכה פגומה, כי מטפלים רבים בחרו לטפל דרך ''מאגר נקודות אנרגיה'' שאותו הם למדו ושימרו ממוריהם, ולא התייחסו למסרים האמיתיים שהגוף משדר. הרופאים אגרו סינדרומים של מחלות, במקום להבין באמת את מהות ושורש המחלות. מערכת הבריאות הסינית הבינה את הבעיה. בעבר הרופא היה לומד שלוש שיטות והן: תיאוריית היין והיאנג וחמשת היסודות, מערכת האיברים, ותיאוריית צירי האנרגיה. מתישהו בהיסטוריה נשארו רק שתי השיטות הראשונות והתיאוריה השלישית איבדה מערכה, אך לא בגלל חוסר אפקטיביות אלא אולי מסיבות צניעות. הרופא היה ממשש את צירי האנרגיה עד לברך ולמרפק ולעיתים אף בבטן ובגב. באמצעות בחינת כל חלקי הגוף ניתן להגיע לאבחנה נכונה יותר.

הרפואה הסינית המסורתית כיום שונה במידה מסויימת מהרפואה הסינית הקלאסית. במקביל למחקר שנעשה על מנת להבין מה חלף בראשם של מורי הרפואה מן העבר, נעשה גם מאמץ להתאים את הרפואה הסינית המסורתית לעולם המודרני. שימוש בקרני לייזר במקום מחטים, וחיבור המחטים לחשמל על מנת לעורר את פעולתן, הם רק חלק מהתוספות המודרניות לרפואה הסינית. שמירה על הטבע ועקרונות צער בעלי חיים מונעת מהרופאים הסינים להשיג חומרי גלם נדירים כמו קרן קרנף, כבד נמר, ועוד, על מנת להשתמש בהם כתרופות. למטפלים הסינים בארצות המערב יש קשיים גדולים עוד יותר, כיוון שצמחי מרפא רבים נאסרים בהן לשימוש. הרפואה הסינית המסורתית צברה פופולריות משמעותית במערב בשנים האחרונות. היא מוצעת במגוון רחב של מסגרות, החל ממרפאות פרטיות ועד לבתי חולים משולבים. מטפלים ברפואה סינית מסורתית מציעים טיפולים כמו דיקור, צמחי מרפא, טווינה ושיאצו, לטיפול במגוון רחב של מצבים בריאותיים, כולל כאב כרוני, בעיות עיכול, בעיות פוריות ומתח. 

ברפואה המודרנית, אין הכרה בצירי אנרגיה כפי שהם מוגדרים ברפואה הסינית המסורתית. הרפואה המודרנית מבוססת על ידע מדעי ומתמקדת באנטומיה, פיזיולוגיה וביוכימיה של הגוף. עם זאת, ישנם מחקרים שבוחנים את הקשר בין נקודות הדיקור הסיניות, הממוקמות לאורך צירי האנרגיה, לבין מערכת העצבים. מחקרים אלה מצביעים על כך שגירוי נקודות דיקור מסוימות עשוי להשפיע על פעילות מערכת העצבים, וכך להקל על כאב ולשפר תפקודים שונים בגוף.

סנטר כפול - מה זה סנטר כפול ואיך נפטרים ממנו

סנטר כפול הוא מצב שבו ישנה הצטברות שומן מתחת לסנטר, מה שגורם למראה של שני סנטרים. סנטר כפול יכול להופיע אצל גברים ונשים בכל הגילאים, אך הוא נפוץ יותר עם הגיל.

ישנם מספר גורמים שיכולים לתרום להיווצרות של סנטר כפול, כולל:

משקל עודף: השמנה היא הגורם העיקרי לסנטר כפול. כאשר יש עודף שומן בגוף, הוא עשוי להצטבר גם מתחת לסנטר.

הזדקנות: עם הגיל, העור מאבד את אלסטיות שלו, מה שעלול לגרום לעור להתמתח מתחת לסנטר.

גנטיקה: סנטר כפול יכול להיות מועבר בתורשה.

עישון: עישון יכול לגרום לעור להיראות מבוגר יותר ולכן גם לתרום להיווצרות של סנטר כפול.

ישנן מספר דרכים להיפטר מסנטר כפול, כולל:

ירידה במשקל: ירידה במשקל תסייע להפחית את כמות השומן בגוף, כולל השומן מתחת לסנטר.

תזונה בריאה: תזונה בריאה תעזור לשמור על משקל תקין ולהפחית את הסיכון לעלייה במשקל.

פעילות גופנית: פעילות גופנית תורמת לירידה במשקל ולשיפור מראה העור.

טיפולים אסתטיים: ישנם מספר טיפולים אסתטיים שיכולים לעזור להפחית את מראה הסנטר הכפול, כולל:

שאיבת שומן: שאיבת שומן היא הטיפול היעיל ביותר להיפטר מסנטר כפול. בטיפול זה, מחדירים צינורות דקים מתחת לעור ומשאבים שומן עודף.

הזרקות: הזרקות של חומצה היאלורונית, קולגן או בוטולינום טוקסין יכולות לעזור למלא את העור מתחת לסנטר ולהסתיר את השומן.

טיפולי לייזר: טיפולי לייזר יכולים לעזור למיצוק העור מתחת לסנטר.

הטיפול המתאים ביותר להיפטר מסנטר כפול תלוי במספר גורמים, כולל מצב העור, חומרת הסנטר הכפול ורצונות המטופל. חשוב להתייעץ עם רופא עור או מומחה פלסטי לפני בחירת טיפול.

דרכו של הפסיכונאוט

The Way of the Psychonaut

במאית: סוזן הס לוגיס ארה"ב | 2019 | 87 דק' | אנגלית | תרגום לעברית 

 

האם אי פעם תהית אם מה שלימדו אותך לגבי העולם, החיים, והנפש, פשוט אינו נכון? האם אי פעם חקרת את האמת וגילית משהו הרבה יותר עמוק אודות עצמך והיקום?    זה בדיוק מה שקרה לקולנוענית סוזן הס לוגיס. במהלך רוב חייה היא חשה שאינה שייכת לכדור הארץ, עד שלמדה להתחבר להיבטים מיסטיים של התודעה. כל מה שהייתה זקוקה לו הוא מדריך מנוסה, שיעזור לה לפענח את מה שלמדה בכוחות עצמה. היא מצאה את המדריך האולטימטיבי בדמותו של הפסיכיאטר סטינסלב גרוף, פורץ דרך בתחום הפסיכותרפיה הפסיכדלית, שגילה את הכוחות המרפאים של מצבי תודעה בלתי רגילים במהלך שנות ה-1960, לאחר שנות מחקר וניסיון אישי.  סוזן קפצה על ההזדמנות לטבול בגוף הידע העצום של גרוף, על מנת שתוכל לחשוף את אותן תובנות לציבור הרחב.  ׳דרכו של הפסיכונאוט' הינו סרט דוקומנטרי באורך מלא, החוקר את סיפורו של גרוף, כיצד הידע שלו השפיע על חייה של סוזן, והאופן שבו הידע הזה עשוי לשנות ללא היכר את חייהם של רבים אחרים.

שייק יוגורט ועגבניות

מפת דמות האדם של ארץ הקודש

תכונת ההאנשה היא אחת התכונות האופייניות ביותר למין האנושי. ההאנשה, שהיא מתן תכונות ומראה אנושיים לחפצים דוממים ובעלי חיים, רווחת מאד בתרבויות העולם כאמצעי ביטוי. הפופולאריות הרבה של ההאנשה נשענת על היות גוף האדם מוקד תשומת לב מרכזי בחברה האנושית. במסגרת כל האמונות הדתיות הידועות משתמשים בעיקרון זה ברמה היומיומית, אך גם בעולם המודרני נדרש שימוש בהאנשה, לצורך ייעול הקשר בין המכונה לאדם. גוף האדם הוא עולם בזעיר אנפין בו משתקף העולם הגדול מחוץ לו, ולהיפך. ההאנשה נעזרת מאד בתכונת המוח לתפוס גירויים מעורפלים כמוכרים ובעלי משמעות, ובמיוחד בפעילותו הנמרצת בעת זיהוי פנים אנושיות.

מפות מהוות אמצעי רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע משולבת עם תפיסת העולם של יוצריהן. למרות שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, גם מפות מדויקות מייצגות נקודת מבט פרשנית ומגמתית. במקביל, קיים שיתוף פעולה היסטורי בין אנשי הרפואה לאמנים לצורך המחשת האנטומיה באמצעים הגראפיים ובסגנונות האמנותיים המתקדמים ביותר, גם על חשבון התיאור המדעי הטהור.

מפות מואנשות, בהן מתוארים פני השטח כדמות אנוש, קיימות משחר ההסטוריה. המפות המואנשות מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם. מפות אלה נוצרה בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות האדם. נדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. אך הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.

המפות המואנשות המוקדמות הן מפות הכוכבים המזוהות עם היקום כולו, ומפות העולם המיושב של העת העתיקה וימי הביניים. מהן התפתחו בהדרגה בעת החדשה מפות מואנשות של ארצות ויבשות, אשר מבוססות על זיהוי דימיוני של פני השטח עם פני וגוף האדם. אטלסים של מפות אלה זכו להצלחה רבה עד למאה העשרים. בימינו, קריקטורות פוליטיות מעוצבות לעיתים כמפות מואנשות, והן כלי גיאופוליטי חשוב.

המושג 'צלם אלוהים' הוא רב חשיבות ביהדות, אך דמות האדם אינה נקשרת בו לארץ ישראל. זאת למרות שבתנ''ך כתוב כי האלוהים, עם ישראל, וארץ ישראל, הם ישות אחת. הגדרה זאת חרצה את גורל העם היהודי, כי בניגוד למוחשיות הברורה של העם והחוקים, גבולות הארץ נותרו עמומים ובלתי מוגדרים.

מפת ארץ הקודש כדמות האדם, שאותה יצר אבינועם עמיזן, היא תיאור מהפכני של הגיאוגרפיה של ארץ ישראל השלמה. המפה היא תוצאה של מחקר בזמן ובמרחב, הגוף והנפש. צורת האדם כוללת את חבלי הארץ בין נהר הירדן לים התיכון כפני אנוש, רמת הנגב כצוואר, וחצי האי סיני כטורסו. הרי אדום כשיער, והרי הלבנון כקרני מלאך, משלימים את התמונה.

בתהליך יצירת המפה נבחנו פני הנוף בתצלומים ומפות רבים בהתאמתם לדמויות אנושיות, אנטומיות ואמנותיות. רמת המתאם בין חבלי הארץ לגוף האדם עולה לאין שיעור על זאת הקיימת בכל מפה אנתרופומורפית אחרת. זאת רמת מתאם הקוראת לבחינה מדעית של הקשר, כמציאות פיזית בעלת תבליט יחודי, שחורט בנפש ומרומם אותה.

אמנות רחוב בהשראת הטבע

פרסונולוגיה - תורת זיהוי הפנים

זיהוי פנים הוא חלק המפותח ביותר במוח. התהליך של זיהוי והבדלה בין פנים כל כך מפותח במוח שלנו, שהוא שקוף לנו לחלוטין. נראה מובן מאליו שאנחנו יכולים לטייל בעיר זרה שלא היינו בה מעולם, לקלוט לרגע פנים ניבטות מתוך ההמון, ולזהות אותן. היכולת לזהות פרצופים היא פלא של המוח האנושי, ובני אדם כל כך טובים בה, שהתחושה היא שאנחנו עושים זאת ללא כל מאמץ.

האזור במוח שאחראי על זיהוי פנים ממשיך להתפתח ומתפקד טוב יותר לאחר גיל ההתבגרות, אל תוך שנות בגרותנו. מדובר בתגלית על התפתחות מבנה המוח המהווה בשורה חשובה למדענים, בנושא בו עדיין רב הסמוי על הגלוי.

למרות שהתגלות פרצופים במאכלים, תסרוקות ותמונות הן נושא לצחוק, יש אמת מאוד חשובה מאחורי התופעה. אנו מועדים לראות פרצופים בכל פינה של העולם הויזואלי. ההתנסויות הללו מבטאות את ההשפעה העצומה שיש לדמיון על התפיסה שלנו.

מה יש בפנים אנושיות שהן צצות סתם כך מול עינינו בכל הזדמנות? אתרי אינטרנט רבים מעוטרים בתמונות סתמיות של פרצופים אנושיים בבתים, גדרות, עמודי חשמל, מדרכות, סדקים בקיר וכדומה. מחקרים מגלים תמונה מאוד מורכבת, בה הפסיכולוגיה, האבולוציה ואפילו הרוחניות, משחקות תפקיד מרכזי.

במקרים רבים הפרצופים שאנו רואים מורכבים מצורות גיאומטריות בסיסיות. אך גם תמונות עמומות ביותר מעלות דמויות. לא משנה כמה עד הדפוסים מעורפלים ואקראיים, איכשהו, המוח מצליח לייצר בתוכם קווי מתאר של פנים אנושיות.

אנו נוטים להאמין שעינינו מייצגות תמונה מהימנה של המציאות, אך בפועל העיניים הן בסך הכל אמצעי להעברת גלי אור. מי שמרכיב את התמונה הוא המוח, ולמוח יש דפוס פעולה משל עצמו. אחת הדרכים בהן המוח מסדר את התמונות היא על ידי יצירת תחזית לגבי מה שנראה, בהתבסס על ניסיון העבר שלנו. הוא משליך את הציפיות הקיימות על כל דבר שאנו מביטים בו ושוזר אותן אל המשמעות שהוא מפיק מכך. באופן זה המוח יכול ליצור משמעות ברורה גם מתמונה מטושטשת או בתנאי ראות לא טובים. מצד שני, המתודה הזו הופכת את הראייה שלנו לסובייקטיבית, עד כדי כך שבמובן מסוים אנו רואים מה שאנו רוצים לראות.

בזיהוי פנים, מלבד החלק הויזואלי במוח, פועלים גם חלקים נוספים הקשורים לזיכרון ותכנון. כתוצאה מכך, מופעל חלק נוסף במוח, שמגיב במיוחד בעת גירוי של פרצופים אנושיים. הדבר מעניק תחושה שאנו מביטים בעצמים חושבים ובעלי רגשות, שאנו רואים פרצופים ''אמיתיים''. אנשים עוקבים אחרי ''מבטם'' של חפצים בדיוק כשם שאנו רגילים לעקוב אחר מבטם של אנשים, ומתפתים להסתכל ולבדוק מה גורם להם להגיב כך.

מדוע אנו רואים דוווקא פרצופים? אחת התשובות האפשרויות היא שאנו רואים כל כך הרבה פנים אנושיים אמיתיים ביומיום, שאנו מצפים לראות אותם בכל מקום. החל מהילדות, זה הגירוי הנפוץ ביותר שאנו פוגשים. תשובה נוספת, מסיבות אבולוציוניות, ההישרדות האנושית תלויה באנשים אחרים – אם אנו זקוקים לעזרה מהם או שעלינו להיזהר מפניהם. האדם צריך להבין אנשים אחרים ולפענח את התנהגותם במהירות גבוהה, ולכן ייתכן כי המוח מחווט לזהות אנשים אחרים בכל הזדמנות: הטעות המקרית של זיהוי פנים ''מזויפים'' בגזע עץ, אינה חמורה כמו להיכשל בזיהוי פרצוף אמיתי שמסתתר בין השיחים.

מנגנון דומה עשוי לפעול גם ברוחניות. המוח מנסה להשליך את התכונות האנושיות שקיימות בו על דברים שאינם בהכרח אנושיים על פי ההגדרות המקובלות. בניסיון להתמודד עם חוסר הודאות של העולם, האדם מאניש תופעות שונות ומחפש את השתקפותו בטבע.

אחת הדוגמאות הבולטות היא ''פרצופים'' של מכוניות, עם קווי המתאר האנושיים שנובעים מהפנסים והגריל. בכל מקום בתבל, המקומיים מקשרים למכוניות את אותן הבעות אנושיות. מכונית עם פנסים עגולים וגריל קטן למשל, מתוארות כנשית. לעומת זאת פנסים ישרים ומוטים עם גריל רחב נחשבות גבריות. קיים צורך של המוח לאתר אינפורמציה ביולוגית בצורה של הבעות פנים, בכל מקום שהוא רק יכול. מדהים לראות כיצד אנו תופסים את הסביבה המודרנית דרך מנגנונים כה עתיקים.

הפראידוליה, התכונה של זיהוי פנים בעצמים, יכולה להיות בעלת השפעה מעשית על חיינו. אם למכונית יש ''מבט מאיים'', היא עשויה לעורר אגרסיביות בקרב נהגים אחרים. שלטים של "עיניים בוחנות" הורידו מקרי גניבות ביותר ממחצית.

הצלחה של כל תהליך נובעת מרמת הקשר שבין התהליך לבין התכלית והמטרה הסופית שלו. כאשר המוח האנושי רוצה לזהות פנים של אדם, הוא יכול לעשות זאת על ידי איתור של מכנה משותף, ועל ידי השוואת תבניות מורכבות. המוח ממפה במהירות את התבניות ביחס לבעיה שעומדת בפניו, ומבצע תיעדוף של ההשוואות השונות.

מקור הבנה זו היא למעשה חכמת הפנים – הפרסונולוגיה. בסיסה נמצא באינטואיציה, ועם התפתחות המחקר הפכה למדע מדויק. תווי הפנים שלנו מייצגים תכונות אופי שטבועות באדם ומאפשרים לנו לראות את האדם מאחורי המסכה. השימוש בחכמת הפנים ניכר כמעט בכל היבט בחיים: בתקשורת המשפחתית, במקום העבודה, ועוד.

תורת הפרסונולוגיה מציגה ניתוח מרשים ומדוייק של מבנה האישיות, והיא מאפשרת התבוננות מעמיקה לתוך האדם. הכלים הם אמינים והם מעידים על כישורי האדם, דפוס חשיבותו, בריאתו ואיזה חסימות נפשיות טמונות בו. לימודי פרסונולוגיה מובילים גם לניתוח שפת הגוף, תקשורת בין אישית, קבעונות והפרעות טורדניות, בעיות עור, ותחומי רפואה משלימה כמו אירידיולוגיה ורפלקסולוגיה. התורה חשובה גם לאמנות, כיוון שברוב יצירות האמנות החשובות הפנים הם הנושא המרכזי.

כדורים נגד כולסטרול

אנשים רבים משתכנעים לקחת את הסטטינים כי כולסטרול גבוה מזוהה גם עם חום מזג, והם לא רוצים להיתפש ברגע של אובדן שליטה עצמית.
תופעת לוואי שלילית מרכזית בלקיחת סטטינים היא חולשת שרירים.
לכן יש אפקט כפול: החשש מכולסטרול הופך לחולשה כללית.

לאחר שנים לא מעטות של סבל פיזי ופסיכולוגי מהכדורים האלה הפסקתי לקחת אותם.
הכולסטרול הגבוה לא מטריד אותי. העיקר הוא שהכבד אינו מותקף, שזה מה שעושים הכדורים.
כיום אני בדיאטה שמבוססת על שמן זית, ומרגיש טוב מאד.
שמן זית הוא יעיל גם נגד הזיהום מהמפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה.
להורדת הכולסטרול מומלץ לאכול שום, שכיום מוכרים אותו גם מרוסק בקופסאות.

ההשתקמות מהכדורים נגד כולסטרול ארכה אצלי זמן רב, וכללה את התכונות הגופניות הבאות אשר חזרו אלי בהדרגה, על פי הסדר הבא:
גמישות, קואורדינציה, איזון, זקיפות, עיכול, רגישות, שרירים, סבולת, אנרגיה, כושר.

כתבה ב''מגזין'' של אושרת קוטלר נגד לקיחת תרופות להורדת כולסטרול

העברת המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה

בתי הזיקוק, ברקע, חולשים על פני הנוף במפרץ חיפה והורסים אותו - מראה משכונת חליסה

שאלת שימושי הקרקע, ולא זיהום האויר, היא סוגית המפתח כאשר באים לדון בנושא ניקיון מפרץ חיפה. 

זיהום האויר והים הם בעיה שאפשר לפתור יחסית בנקל: סוגרים את הארובה או הצינור ולמחרת הכל חוזר לסידרו. עם כל הכאב והסבל שגורם הזיהום לחולים ולבני משפחותיהם, זאת בעיה יחסית פשוטה. ככזאת היא גם משמשת כלי בידי פוליטיקאים ובעלי ענין, שמנפנפים בנתונים סותרים ודוחים עד לאין קץ את הפיתרון.

הבעיה המרכזית, שכרוכה בבעית זיהום האויר במפרץ, היא עצם קיומם של המפעלים, שהוא פארסה מבחינה כלכלית. אל יעד זה בתודעת הציבור ומקבלי ההחלטות חייבים לכוון כל העוסקים בנושא, כמטרה סופית וממוקדת. עליהם לבטא זאת במסגרת כל המחאות הציבוריות שהם מתכננים.

המשוואה הבסיסית בנדון היא: לא לבתי הזיקוק - כן לשדה התעופה. 

נמל תעופה בין לאומי בחיפה, שמוקף בקרית שדה תעופה של עסקי הייטק יתרום לכלכלת האזור באופן חסר תקדים.

שדה תעופה זה צריך לקום במפרץ חיפה, באותו המקום שבו מתוכנן לקום נמל המפרץ. התוכנית להקמת השדה שיזם אפרים סנה אושרה על ידי הות''ל, אך התמסמסה מכיוון שלא שולבה עם המרכיב של חיסול הדרגתי של המפעלים הפטרוכימיים.

אין די להסתפק במחאה נגד זיהום האויר ולדרוש לנטר אותו כהלכה. הצעד היחיד הנוסף שמתבקש אינו מניעת הקמת מפעלים מזהמים חדשים בלבד. המאבק לניקיון מפרץ חיפה הוא רב תחומי ויש לכלול בו, במקביל, גם התנגדות להקמת נמל המפרץ ודרישה להקמת נמל תעופה בינלאומי באותו השטח.

הציבור מעוניין ללמוד ואוהד את המאבק, אך חשוב לו לקבל הצעות פשוטות וברורות לפיתרון. הצעת הפיתרון חייבת להיות כוללת אלטרנטיבה מוגדרת היטב.

מתוך ראיה רחבה זאת מן הראוי להוסיף כי לא הזיהום בלבד הוא הגורם לעליה המדאיגה בתחלואה. כמשקל נגד לזיהום ניבנו בעבר איצטדיונים לכדורגל בקרית אליעזר וקרית חיים, בתוך האיצטדיון הטבעי של מפרץ חיפה. לאחר שהאיצטדיון הועבר לדרום העיר, מחוץ למקומו הטבעי, נפער חלל במערכת בריאות הציבור שלתוכו נשאבת אוכלוסיה מקומית במימדי מגפה.

מפלגת הליכוד עברה תהפוכות הרבות במהלך שנות שלטונה הארוכות. על הליכוד לשדרג את עצמו פעם נוספת, ולהפוך למפלגה ירוקה. חיפה צריכה להיות ראש החץ שלו בנדון. הליכוד הוא מפלגה ממושמעת, אך באמצעות פעילות נכונה אפשר להפנות בה את תשומת לב החברים בה לנושאים חשובים. 

ההשפעה ההרסנית של בתי הזיקוק על אזור מפרץ חיפה

עינת קליש רותם, ראש תנועת ''חיים בחיפה'', מפרסמת בבלוג של התנועה מאמר מקצועי ומפורט שמנתח ומתאר את האמת המרה: בתי הזיקוק מזיקים לא לבריאות בלבד, אלא גם לכלכלה של מפרץ חיפה. מפעלים אלה, שרישתם פרושה על כל המפרץ והם הנוף הדומיננטי בו, הם בבחינת דינוזאורים שלוחכים ומחסלים כל חלקה טובה.

מדובר באחד האזורים היפים ביותר בישראל, סמוך לחוף ים ונחל, מול נוף מרהיב ובמזג אויר מצוין, אשר מתאים להקמת אזורי מגורים ותעשייה מתקדמים, שיכולים להפוך את האזור למרכז עולמי כדוגמת הונג קונג או סינגפור, או לכל הפחות ביירות הסמוכה. במקום זאת נמצאים בלב האזור מפעלים מזהמים, שצברו חובות עתק לרשויות ועתידם בלתי ברור לנוכח תנאי השוק המשתנים. יתר על כן, מרבית התפוקה של מפעלים אלה מיועדת ליצוא.

האבבסורד הוא שהממשלה, בגיבוי הרשויות המקומיות שיונקות מעטיני השלטון, מגבים בימים אלה את התרחבותם חסרת התקדים, שכוללת את שילוש כושר היצור, הקמת חוות מכולות נפט חדשה, והקמת מסוף דלקים בנמל המפרץ החדש, שמיותר גם הוא.

משמעות מהלך ממשלתי זה הוא חיסול העתיד החברתי-כלכלי של צפון הארץ, ובעיקבות זאת גם של כל מדינת ישראל.

להלן ציטוטים אחדים מהמאמר של קליש רותם:

ניתוח הדו"חות הכספיים של בז"ן לשנת 2014 מעלה כי 51% מההכנסות של בז"ן לשנה זו הגיעו מחו"ל, מייצוא, כאשר 47% מכלל ייצוא הדלקים הגיע לטורקיה.

על פי הדו"ח, הפסד קבוצת בז"ן בשנה זו עומד על 93 מיליון דולר. 

חובותיה של בז"ן, ימשיכו ככל הנראה להעיק על רווחיה גם בעתיד, שכן, החברה תלויה בגורמים גיאופוליטיים שאינם בשליטתה למשך שנים ארוכות. האם בז"ן תוכל אי פעם להרוויח כל עוד תמשיך בתפוקות הייצור הנוכחיות שלה, ובפרט לנוכח הירידה במחירי הנפט, וכניסת הגז לשוק האנרגיה? האם למצבה הכלכלי יש קשר ישיר עם המאמצים האדירים שהיא משקיעה בשנים האחרונות להגדיל את מתקניה לשם הגדלת יכולת הייצור?

התמונה הנשקפת מדו"חות בז"ן מסבירה את הצורך שלה לגדול, ומצטרפת לשורת החלטות הממשלה שיקבעו את חיפה כעיר תעשייתית שנים רבות קדימה.

המהנדס מאיר פרומקין, לשעבר מנהל בכיר בבתי הזיקוק, בדק את הדו"חות הכספיים של בז"ן, וטוען שעל רקע הדו"חות, יש לבחון לעומק את הגדלת נתח הייצוא של מוצרי בז"ן. ייצור לייצוא משמעו תוספת בזיהום שאין תושבי המפרץ וסביבותיו יכולים לסבול יותר, ובפרט כשבז"ן ממשיכה להפסיד למרות מגמת הגידול בנתח מוצריה לייצוא.

בכל מצב, לבז"ן אין שליטה על מחירי השוק, וגם לא יתרון טכנולוגי או ניהולי. על כן אנו נתונים במילכוד גדול עם בז"ן – הפסדים הכרוכים בזיהום וסיכונים. מדובר במפעל אחד שנמצא בקשיים כלכליים, ומשליך על חיינו הכלכליים ועל בריאותנו יותר מכל גורם אחר בעיר. הגיע הזמן להכיר בעובדה הזו.

האם בז"ן היא באמת נכס אסטרטגי של מדינת ישראל?

הנתונים מראים שבז"ן תלותית מאד באספקת הנפט שמגיע מהים הכספי ומרוסיה. בשנת 2013 האספקה עמדה על 89%, וב- 2014 עמדו על 80%.

השאלה המתבקשת: אם ישראל תלויה במדינות אחרות לקבלת נפט גולמי, מדוע אינה יכולה להיות תלויה במדינות אחרות לקבלת נפט מזוקק? מדוע התלות בדלק גולמי מקובלת על ממשלת ישראל, ואילו תלות בדלק מזוקק אינה מקובלת? מדוע תלות מסוג אחד היא 'בעיה אסטרטגית' ותלות מסוג אחר אינה בעייתית כלל?

בדיקה של צריכת הסולר לתחבורה במדינת ישראל מגלה שאין שינוי משמעותי בצריכה, שעמדה בשנת 2012 על 2,721 אלפי טון, בשנת 2013 על 2,782 אלפי טון, ובשנת 2014 על 2,851. צריכת הסולר להסקה דווקא ירדה, ועוד עומדת להשתנות בוודאי עם כניסת השימוש בגז הטבעי למחוזותינו. נתונים אלה רק מחזקים את הטענה שמאמצי בז"ן להגדיל את היקפי ייצור התזקיקים שלהם, במיוחד לאחר הקמת המתקן החדש הקרוי 'הפצחן המימני', אינם משמשים ככל הנראה לגידול בצריכה האמיתית של תושבי מדינת ישראל, אלא לייצוא.

על פי הדו"חות, בשנת 2014 51% מהכנסות בז"ן הגיעו מייצוא. מדובר במגמה שהולכת וגדלה, לאחר בשנת 2013 ההכנסות מהייצוא עמדו על 49%, ובשנת 2012 עמדו רק על 38%. בשנתיים האחרונות בז"ן מרגיעה את הציבור עם שיפור באיכות האויר במפרץ חיפה וסביבתו.

את הטענה כי מדובר במקור עבודה חשוב בחיפה יש להפריך. בבז"ן עובדים 1455 איש, מתוכם 228 אנשי מטה והנהלה. הטענה הזו הפכה למיתוס במרוצת השנים, אבל היא מטעה. יש לבדוק את היתרונות והחסרונות של מקור תעסוקה זה בהקשר הרחב. אם בז"ן מספקת כ- 1500 מקומות עבודה, אבל דוחה את כניסתן של חברות תעשייה נקיות ומתקדמות לעיר, שהיו יכולות להעסיק אלפים ואולי אפילו עשרות אלפי עובדים, בתנאים טובים יותר, הרי שיש לשקול נושא זה בשנית.

כשבוחנים את השפעתה העצומה וההרסנית של בז"ן על מטרופולין הצפון, מבחינה כלכלית וסביבתית, יש לראות את התמונה הרחבה. נכון להיום כל גופי התכנון הרישמיים של מדינת ישראל, בגיבוי מלא של הממשלה, פועלים להעמיק את זהותה של חיפה כעיר תעשייתית, עם נמל חדש שימלא את המפרץ של חיפה בנוף תעשייתי שטרם נראה כמותו, עם חוות איחסון דלקים וחומרים מסוכנים בכמויות חסרות תקדים, ועם בתי זיקוק שעומדים להשליש את כמות מתקניהם, תכנית שהיום נידונה בוועדות הממשלה. הנמל, בתי הזיקוק, וחוות האחסון יתחברו לרצועה עצומה, שתנתק את חיפה מהקריות באופן סופי ובלתי הפיך, במקום לחזק אותה כמטרופולין כלכלי איתן.

בנוסף, על מנת להקים את המתקנים הללו, שיגדילו את שרשרת ייצור תזקיקי הדלק, פועלים גורמים רבים לסגירת שדה התעופה בחיפה, בראשם חנ"י (חברת נמלי ישראל) וראש העיר חיפה, יונה יהב. הטענות כי יקום שדה תעופה ברמת-דוד עדיין אינן מגובות בהחלטות ממשלה ובתיקצוב, וגם לא מתייחסות למכשולים רבים שטרם נבדקו. הממשלה, בתמיכה מלאה של יהב, מכוונת את חיפה לעתיד עגום ואפור: נמל דלקים, נמל מטענים וחומרים מסוכנים, מחסנים ומתקנים לוגיסטיים ושממה עירונית. בעבור עוד 200 מטרים סך הכל תוספת למסלול התעופה הקיים, ובעלויות יחסית נמוכות, אפשר היה לקיים שדה תעופה שיחבר את חיפה והצפון עם לב אירופה. שדה כזה יוכל להוות בסיס לחברות תעופה  שימשכו לצפון צליינים ותיירים בהיקפים שטרם נראו כמותם בעבר. נכון להיום, משרד התחבורה בוחר בנמל שמשרת את התעשיות על פני שדה תעופה, ויהב איתו.

חיפה נמצאת על צומת דרכים, מבלי שהחיפאים מבינים עד כמה. למרבה הצער, התעשיות הכבדות וחנ"י מבקשים להשתלט על כל השטחים במפרץ חיפה, כולל אלה של שדה התעופה, וזאת על מנת להקים את התשתיות למתקנים שלהם, ולנמל המפרץ הנוסף, ולחבר אותם אל המתקנים היבשתיים שבעורף.

לפי החזון של "חיים בחיפה", עתידה הכלכלי של חיפה צריך להתבסס על תעשיות מתקדמות ונקיות, פרי המוסדות האקדמיים שלה, ועל ניצול נתוניה הטבעיים הייחודיים – עיר שיושבת על הר הגולש לים, כמו מרסיי, גנואה, ליבורנו, ריו, עם פוטנציאל ל-30 ק"מ של חופי רחצה בטווח המטרופוליני, והפיכת נכסים אלה למוקד תיירות מרכזי בישראל ובמזה"ת. הגידול של בתי הזיקוק, מפעל שעתידו הכלכלי לוטה בערפל, בנוסף להקמת תשתיות תומכות לעיר תעשייה כבדה, ישאירו את חיפה בלי לב מטרופוליני ובלי שדה תעופה, בלי חופי הים של הקריות ועם מיעוט יחסי של מקומות עבודה חדשים. ''חיים בחיפה'' בראשות עינת קליש רותם נחושים לקדם עתיד חדש וטוב יותר לתושבי חיפה ולדור הצעיר.

יש להעביר את בתי הזיקוק לארצות עולם שלישי, שבהם הדרישה למוצריהם נמצאת בעליה, ואילו עלויות הקרקע והעבבודה בהן הם נמוכות. איזור מתאים הוא חופי מדינות מזרח אפריקה שנמצאות בקשרים ידידותיים עם ישראל, כמו אתיופיה וקניה. מדינות אלה גם סמוכות למקורות הנפט במפרץ הפרסי, ובעלי בתי הזיקוק יוכלו ליצור קשרים עם מדינות שאינן בקשר פוליטי עם מדינת ישראל וליהנות מכל היתרונות הכלכליים שכרוכים בכך.

יתכן כי במאגרי הגז שהתגלו מול חופי חיפה מצוי גם נפט רב. חברת נובל אנרג'י מעוניינת להקים את המסוף להזרמת הגז והנפט למיכליות בסמוך לאסדת הקידוח, ויש לתמוך במהלך זה. את הגז והנפט לשימוש מקומי אפשר יהיה להזרים לארץ לזיקוק במתקנים משוכללים שיוקמו הרחק ממקומות ישוב, לדוגמא בנגב או בערבה, או למתקנים בבעלות ישראלית בארצות עולם שלישי. אפשר גם, על פי מסקנות המאמר, לוותר לחלוטין על ייצור עצמי של דלקים מזוקקים, ולהסתפק בהקמת מאגרים גדולים בישראל שישמשו את המשק  בשעת חירום.

העולם עובר לשימוש באנרגיה נקייה, ומהלך העתקת המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה צריך להשתלב גם במהלכים של הגברת השימוש באנרגיה נקייה במדינת ישראל.

ילד על חומות עכו - סיפור אישי לרגל יום השואה הבי''ל במלאת 70 שנה לשחרור אושוויץ

שהייתי ילד, בערך בין הגילים 7-13, הייתי מבקר דרך קבע, כמעט כל שבת שנייה, בבית החולים לחולי נפש בעכו העתיקה. היה לי שם דוד, בנימין, שנפשו התערערה מחמת זוועות המלחמה העולמית השנייה, ואימי היתה האפוטרופוסית שלו. בית החולים בעכו היה שם נרדף, באותה תקופה של תחילת שנות ה-1960, לכל מה שקשור באי שפיות במדינת ישראל, שכן היה זה כמעט המתקן היחיד לכך. החולים אושפזו בתוך כתלי מצודת עכו, בחדרים ובחצרות שבין החומות. אנחנו, אבי, אימי, אחי ואני, היינו מגיעים בשבת בבוקר דרך שער הכניסה, ומתישבים על הדשא שלפני הגשר שמעל החפיר אשר למרגלות המצודה. הייתי צופה בחולים אשר היו יוצאים אל החפיר, שבו היתה חצר המנוחה שלהם. הם היו מאות, לבושים בחאקי, והתנהגו למופת. לא נראה היה שמגבלת המקום והצפיפות מפריעה להם. הבנתי כבר אז שלהיות משוגע זאת לא עיסקה של מי יודע מה עם החיים. אתה אמנם מקבל קורת גג, לבוש ומזון, אבל מנגד מאבד את החירות לעשות כרצונך.

מיד לאחר שהגענו הייתי מתחמק מההורים, ומתחיל לבדי בטיול במסלול הקבוע כמעט, שהיה נמשך כשעתיים. הייתי נכנס למצודה, לבית הכלא שהיא שמשה בעבר, והייתי משוטט בין תאי האסירים, שמזרונים היו פרושים בהם ועליהם שמות כמו זאב ז'בוטינסקי ואסירי ציון אחרים. הייתי יורד לפעמים אל חדר הגרדום ומביט שוב ושוב במנגנון התליה, בימים ההם עדיין המקום לא הפך לאתר הנצחה, והמתקן היה בעיני סימבולי במידת בה. היו באולמות הכלא גם כלי נשק ישנים, והמקום נראה בהחלט מתאים להיעשות למוזיאון, למרות שלא היתה שם כמעט נפש חיה. אחר כך או עוד קודם, תלוי בהחלטה ספונטנית, הייתי יוצא מבית החולים והולך לעבר חצר החאן הגדולה עם הקשתות, שגם היא היתה ריקה מאדם, ומדמיין את שיירות הגמלים והסוחרים שהיו יושבים בחאן לפני מאות שנים. לעיתים הייתי נכנס גם למסגד הגדול, ומחפש את הכספת שבתוכה טמונה שערה של מוחמד, שהיה נדמה לי כי נמצאת שם. לנמל לא הייתי מגיע כמעט. הוא היה בבחינת קו הגבול עם המציאות, מציאות שממנה הייתי מתרחק בשיטוט הקבוע שלי בין החומות העבות של העיר, שהיתה אז כולה שוממה כמעט.

הבילוי העיקרי שלי, כמין טקס קבוע שהייתי עושה כמעט כל פעם, היה לרוץ על גבי החומות של חצר התותחים הגדולה שיש בחומה לפני שער בית החולים, בסוף הטיילת הארוכה והישרה שגובלת בקו המים. לפני הריצה הייתי הייתי נעמד בכוך שבחומה בצד הכביש בסמוך לחצר התותחים, שהוא כעין מרפסת שמשקיפה אל המים מגובה עשרות רבות של מטרים, ומתבונן בגלים, בסלעים, במים העמוקים ובמרחק הרב, ותוהה אם אפשר לקפוץ מהגובה הזה למים. אחר כך הייתי מתחיל בטכס. הטכס היה לעלות על גבי החומה, שחרכים לירי תותחים קבועים בה ברווחים של מטרים אחדים, ולרוץ לאורכה. החומה בנויה מאבנים מסותתות באורח גס, אשר יכולים לשמש כל אחד למדרך ילד, אך הם אינם מפולסים ויש הפרשים של סנטימטרים אחדים בגובה של כל אבן ביחס לאחרות. חרכי הירי, לתותחים יצוקים ענקים ועתיקים שבשנים הראשונות עוד ניצבו במקום אחדים מהם אך במשך הזמן נעלמו כולם, הם ברוחב של כחצי מטר בצד החצר ועד לשני מטר בצד שפונה לים. הייתי רץ במרכז החומה, מדלג על המפתח ברוחב מטר לערך של כל חרך תותח באמצעיתו, עד שהייתי משלים כך כמה עשרות מטרים. מעלי היו השמיים, למרגלותיי הים, ובליבי התכלת. תפילה אחת היתה כל העת בליבי. דבר אחד ביקשתי בלבבי, והוא שכשאגדל אזכה לכתוב את הסיפורים של אימי ניצולת השואה. היא היתה מספרת לנו מעט מידי פעם, אך בעיקר נחרת במוחי הסיפור שהיא כבר כתבה אותם פעם והכתב-יד ירד לטימיון. הבנתי שאני, כילד ניצול שואה, נימצא בין מיצרי השכחה שממתינה לי כמבוגר. באותם ימים המושגים הרווחים היו בעיקר 'היסתדרות' ו'בן גוריון', ולשואה לא היה סיכוי להתנחל בתודעה הציבורית, ולפיכך גם בתודעה האישית. נדונתי אם כן, עוד מילדותי, לחיים של שכחה עצמית, ולא חשבתי אלא על מפלט אחד מכך, והוא לכתוב את קורותיה. לאחר כמה דקות של ריצה על החומה הייתי יורד וחוזר לבית המשוגעים, וזה היה פחות או יותר הסימן שחוזרים הביתה. מעולם לא סיפרתי להורים מה עשיתי, והם גם לא שאלו. היתה לי גם ילדות נוספת, של חופי ים, ודודים ומושבים, בתי ספר,  חברים ועוד, אך החומה העתיקה היתה עולם בפני עצמו שמעולם לא סיפרתי עליו, וגם לא על התקוות החבויות שהתגלמו בו. התקופה הזאת נמשכה שנים לא מעטות, כי אני זוכר שהפסקתי לרוץ על החומה לאחר שאמרתי לעצמי שאני כבר גבוה מידי מכדי לראות בבירור את הפרשי הגבהים שבין האבנים שעליהם רצתי, והסכנה למעוד היא לפיכך מוחשית הרבה יותר. כשהייתי ילד קטן גם אם הייתי נופל, היה לי עדיין סיכוי להישאר על גב החומה, אך אם הייתי נופל כילד גדול קרוב לוודאי שהייתי מתגלגל אל התהום.

כחייל טרי בשירות סדיר חוויתי את משבר מלחמת יום הכיפורים, והדבר הביא אותי, לאחר שנות נעורים בסגנון הסיקסטיס על מדרגות בית רוטשילד בחיפה, לשוב אל המסקנה שאין לי מוצא אלא לכתוב את סיפורי אימי כדי ליצור זהות אמיתית משלי. נסעתי לחו''ל לשנתיים, והקפתי את העולם. ראיתי ערים לעייפה, וחזרתי לבית הוריי בחיפה, בשכונת הדר בקצה רחוב הרצל שלפני בית התעשיה. ידעתי שבכל מקום שאליו אפנה אני נדון לשכחת השואה ולשכחת מוצאי. לכן ביקשתי מאימי, כלאחר יד, שתספר לי את סיפוריה. הקלטתי אותה כמעט מידי יום במשךי חודשים אחדים, ובמהלך שנים רבות לאחר מכן עמלתי, בדרך שתיארתי בספר 'הנסיך הקטן נוחת', ליצור את ההארה והמיתוס המתמשך שיאפשרו לי להנציח את הסיפורים בדרך המפוארת ביותר שאוכל, משימה שלא חדלתי ולא אחדל ממנה לעולם. הקלטת הסיפורים התרחשה באביב-קיץ שנת 1978, זמן קצר לפני שנחתם הסכם השלום עם מצרים, ואני חי מאז בתחושה שמסרנו את סיני וקיבלנו בתמורה את פסטיבל חומות עכו.

את הסיפור על הריצה על החומות סיפרתי לראשונה לפני כשנה בפני תלמידים, שמורתם הזמינה אותי לטכס יום השואה לאחר שקראה את 'סיפורי גולדה', שהוא שם ספר הזכרונות של אימי שיצא לאור במהדורה צנועה. חשבתי שנסגר מעגל, אך כחודש לאחר מכן ראיתי סרטון על האנדרטה לזכר השואה שעיצב האדריכל ליבסקינד במרכז ברלין. האנדרטה בנויה כחצר שבה ניצבים מאות קוביות בטון בגובה מטרים אחדים, בגדלים ובצורות שונים במקצת, אשר ביניהן מפרידות מעין סמטאות צרות. לא התעניינתי בזמנו באנדרטה למרות הפירסום הרב שלו זכתה, אך בסרטון שבו צפיתי ראיתי בחור שמדלג על גבי קוביות הבטון. וואלה, אמרתי לעצמי, זה בדיוק מה שעשיתי על גבי חומות עכו העתיקה כשהייתי ילד.

לאחר השנים הרבות שהשקעתי בעריכת זכרונות אימי ובעיצוב מעגלי התובנות המורכבים שסביבם, חשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. אימי כבר היתה מבוגרת מאד, מעל גיל שמונים, והיתה לה שגרת יום קבועה. היא היתה יושבת במרפסת שברחוב הרצל ומשקיפה על התנועה ברחוב, ביחד עם המטפלת שלה. כל אורח בביתנו היה מקבל עותק מהספר 'סיפורי גולדה', ומידי פעם היו גם מתקשרים מעיתון או ארגון כלשהוא ומבקשים לשוחח איתה. כך עברו השנים, כשאנו חשים כמו דגל גאה להנצחת השואה והתקומה, ואימי מתכננת כיצד להגיע לגיל מאה. זאת עד שבאו הבולדוזרים והחריבו את עולמנו, וגרמו למותה בטרם עת. את הבולדוזרים הביא ראש העיר, לצורך פרויקט משולב של הקמת המטרונית ושדרוג התשתיות ברחוב. הבולדוזרים פעלו בלי מנוח במשך שנים אחדות, כשהם יוצרים מטרדי אבק ורעש בלתי פוסקים. בהדרגה הפכנו, ככל שהחפירות התקדמו, לנצורים ומנותקים מיתר העולם, כמו תושבי הרחוב ב'תעלת בלאומילך'. המדרכה וגם הרחוב נמחקו, והקטע שלפני ביתנו הפך בלתי עביר לרכב. אחות קופת חולים, רופא, אמבולנס, וכל רכב הצלה ושירות, פסקו מלהגיע אל ביתנו, כי לא יכלו להתמודד עם קשיי העבירות. לא קיבלנו מהעיריה שום הנחיה ושום סיוע. הכל נחת עלינו בהפתעה גמורה, תוך אי ודאות לגבי כל מה שעומד להתרחש מבחינת תכנון ולוח זמנים. הוודאות היחידה היתה ערימות האבנים שנערמו שוב ושוב מתחת למרפסת, מגיעות לגובה רב ומזכירות את ערימות הגוויות בברגן בלזן. בעקבות הבולדוזרים הגיעה גם, בתזמון מושלם, אוכלוסיה חדשה לבנין ולשכונה, של מפרי חוק משלל גווני הקשת, אשר השליטו טרור ותחלואה.

כל העם ראה והריע. ראש העיר שיעשע אותו בהבטחות, באירועי חינם, ובפרויקטים פומפוזיים, והעם לא טרח להבין שהוא מכחיד שכונה שלמה. אימי דעכה אט אט במהלך אותם שנים, והפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה, ביום שבו נפתח נתיב המטרונית החדש לתנועה. זאת לאחר שהעץ הגדול לפני המרפסת נכרת, והמדרכה שלפני הבית הוצרה מאד והפכה בלתי נגישה לחניה. מכיוון שבזמנו התנגדתי להקמת האיצטדיון בדרום העיר, ולפרויקט 'מגדלי מגידו' לפניו, כי חשבתי שהם אינם ראויים ומהווים בזבוז כספי ציבור, חייתי בתחושה שכל פרויקט המטרונית לפני בית אימי בוצע על ידי ראש העיר במטרה להתנקם בי.

המטרונית מובילה מעכו לחיפה. הפס האדום שלה מוביל מהחומות שעליהם הייתי רץ בילדותי אל האצטדיון שאמור לשמש להן תחליף. אני לא מוותר על הזיכרון האישי שלי והפס של המטרונית יזכיר לי לעד את אימי ז''ל.

הקשר בין רמת הביטחון הלאומי לרמת השימוש בסמים

יש קשר ישיר בין רמת הביטחון הלאומי לרמת השימוש בסמים בקרב הצעירים בישראל.

ככל שרמת הביטחון עולה גוברת השאננות האישית ועימה השימוש בסמים.

בסיקסטיס מטוסי חיל האויר העניקו 'ביטחון' וכיום זאת 'כיפת ברזל' שלו.

ה'אמונה' בכיפת ברזל מגבירה את הדרישה הציבורית לשימוש חופשי בסמים.

זאת גם מתוך תחושת ניכור מכך שהעשיה האמיתית בכל מה שקשור למעוף ולתעופה, שהם חומרי היסוד של הנפש האנושית, היא נחלת בודדים בלבד.

מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה

מוזיאון הרמן שטרוק ברחוב ארלזורוב בחיפה

הרמן שטרוק (1944-1876) נחשב לאחד מאמני ההדפס החשובים בגרמניה ובארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. במשך למעלה מארבעים שנות פעילותו כאמן מצליח ומוערך הוא יצר שפע של עבודות על נייר, בעיקר בשני סוגי נושאים - הדיוקן והנוף. בסדרת הדיוקנאות המפורסמים שלו הנציח שטרוק את גדולי הרוח והמדע של זמנו, ביניהם צייר את הציור הנודע ביותר בקרב יהדות זמננו - דיוקנו של תיאודור הרצל.

הרמן שטרוק: דיוקן תיאודור הרצל

במקביל לעבודתו האמנותית שטרוק לקח חלק חשוב בפעילות הציונית, העולמית והארצישראלית. במסגרתה השתתף דרך קבע בקונגרסים הציוניים והיה שותף ליוזמות אמנותיות לאחר עלייתו ארצה. בין היוזמות המרכזיות שבהן היה מעורב שטרוק, הביאה להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות וחידוש בצלאל, האקדמיה לאמנות בירושלים.

שטרוק זכה להכרה כמורה דגול לאמנויות הגרפיות והחל ללמד את שפת ההדפס האמנותי עוד בשהותו בגרמניה. בין תלמידיו הרבים היו מקס ליברמן, לוביס קורינת, מארק שאגאל, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו ואחרים.

בדצמבר 1922 העתיק שטרוק את מרכז הכובד של חייו מברלין לחיפה. התיישבותו של שטרוק בחיפה הייתה אירוע תרבותי שהאמנות הארץ-ישראלית לא ידעה כמותו. שטרוק, אמן יהודי-ציוני בעל הכרה בינלאומית, תרם רבות לפיתוחה של הקהילה האמנותית של צפון הארץ בכלל ושל העיר חיפה בפרט.

בחיפה שטרוק התמקם בבניין תלת-קומתי ברחוב ארלוזורוב 23 בהדר הכרמל, שתוכנן בידי ידידו, אלכסנדר ברוולד - אחד האדריכלים הגדולים שפעלו בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים. בבית זה שחזר שטרוק את הסטודיו שלו מברלין וקיבץ סביבו חוג תלמידים שהתמחו בטכניקות ההדפס השונות. בין אלה שלמדו אצלו היו אנה טיכו, צבי גולדשטיין-גלי, ערי אריך גלאס, יוסף ארליך, מאיר בן-אורי ואחרים.

כיום הבית של שטרוק הוא בניין מהודר שהינו מבנה לשימור בעל ערך אדריכלי והיסטורי רב, הצופה מראש הכרמל אל נופי המפרץ ועמק זבולון. בשנת 2013 לאחר פרויקט שיחזור, שכלל את שיפוץ המבנה, תוך שימור פרטיו המקוריים, נפתח בו המוזיאון המשחזר את חזותו ורוחו המקורית של הבית כפי שהיה בימי חייו של שטרוק. הבית המרשים, בו אירח האמן את נבחרי הציבור והאמנים, משלב בתוכו אלמנטים מזרחיים ואירופיים: חלונות מקושתים-אוריינטליים ורצפות מצוירות, שעל חשיפתם ושחזורם הושם דגש בשיפוץ.

מטרת המוזיאון היא להאיר את דיוקנו של הרמן שטרוק בכל מעגלי יצירתו ופועליו התרבותיים והחברתיים. בתצוגת המוזיאון משולבים פריטי ריהוט ושטיחים, חפצים אישיים, ספרים וציורי שמן של הרמן שטרוק מאוספו של נתן ברנשטיין, לצד יצירותיו מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. בקומה העליונה של המוזיאון יפתח בקרוב מרכז פעילות יצירתית לנוער וילדים. במרכז יערכו סדנאות יצירה, כולל סדנאות הדפס ותחריט, פיסול וציור.

התערוכות המתחלפות של המוזיאון יוקדשו ליצירתו רבת-האנפין של הרמן שטרוק ויעסקו בסוגיות נבחרות של תולדות האמנות, תוך התמקדות בתחום היצירה אשר לפיתוחו הקדיש האמן את חייו - אמנות ההדפס. התערוכות יתרכזו בנושאים, רעיונות ומגמות תרבותיות בעידן המודרני. פלטפורמת התצוגה תפגיש את יצירתו של שטרוק עם אמנים אחרים שפועלים כיום בשדה אמנות ההדפס בארץ ובעולם, בשאיפה לנהל דיאלוג בין תקופות ובין נקודות מבט.

פרנסי העיר חיפה חייבים להפוך את מוזיאון שטרוק למוקד עליה לרגל עבורם, על מנת שישמש מקור השראה, ומקום הכאה על חטא, לגבי הדרך שבה יש לבנות  את העיר חיפה. דרך זאת, של שילוב מדוקדק בין אדם וטבע תוך הקפדה על ערכי האדם ואיכות הסביבה, בהשראת מקורות היהדות, היא דרך המלך של הציונות.

מקורות: מוזיאוני חיפה, הרמן שטרוק, בית הרמן שטרוק

דר' כרמל אפרת, רופאה תעופתית בכירה מוסמכת, היתה על טיסת אל-על כאשר חיפשו בדחיפות רופא, וטיפלה באחד הנוסעים

ד"ר כרמל (כרמלה) אפרת, רופאה תעופתית בכירה לישראל,

ארה"ב FAA, אירופה EASA, אוסטרליה CASA, קנדה, דרום אפריקה.

רופאת צלילה בכירה

דר' אפרת מקבלת מכתב הוקרה ממנכ''ל אל-על

האתר של דר' כרמל אפרת - רופאה תעופתית בכירה - ישראל, ארה"ב FAA, אירופה. רופאת צלילה בכירה

נחיתת החירום הרפואית בוורשה על פי בקשת דוקטור כרמל אפרת בתאריך 4.12.2013, של מטוס אל-על בקו ניו-יורק - תל אביב, שצולמה במקרה על ידי צלם חובב.

דר' כרמל אפרת רופאה תעופתית בכירה מוסמכת היתה על טיסת אל-על כאשר חיפשו בדחיפות רופא, והצילה את חייו של אחד הנוסעים. כתבה: רונית קיטאי

אחד הרקדנים שהיה בין המוזמנים להופעות ע''י הפדרציה היהודית חש ברע, עם הקאות ובחילות. מכתב תודה נשלח להנהלת 'אל-על' בו סופר על מסירותה של אחת הנוסעות, דר' כרמל אפרת שהיתה על אותה טיסה במקרה. מנכ''ל חברת 'אל-על', אלוף מיל. אליעזר שקדי, לא נשאר אדיש. הוא הזמין אותה ללשכתו והרעיף עליה ים של הוקרה שמגיעה לה. ויש גם סגירת מעגל באויר...המשך לכתבה המלאה ב'רינונים'

פורסם ב: 06/02/2014 12:20

דר כרמל אפרת היא רופאה תעופתית בכירה לישראל, ארה''ב, אירופה, ורופאת צלילה בכירה. היא עוסקת במתן אישורים רפואיים לטייסים ולצוללנים, ובנוסף במתן יעוץ דיאטני רפואי.

יש לה קליניקה בחיפה על ציר מוריה בהר הכרמל, טלפון 04-8241382.

להלן מכתב התודה המלא:

לכב' 

שירות לקוחות – אל על 

הנדון: נחיתת חירום. 

ביום רביעי ה- 4.12.13 , טיסת LY 0008 נאלצה לנחות נחיתת חירום, עקב בעיה רפואית. 

אנחנו קבוצת רקדנים שטסנו והוזמנו להופעות ע"י הפדרציה היהודית בווגאס, בדרכנו חזרה אחד הרקדנים חש בכאבי בטן עזים, כאבי ראש, בחילות והקאות מספר פעמים. 

בתחילה נתתי לו כדור קל בטן להרגעת כאבי הבטן ולאחר מכן כדור אופטלגין לשכך את הכאבים, לאחר כשעתיים כשראיתי שדבר לא עוזר ונהפוך הוא, הכאבים מתגברים, קראתי לדייל הראשי גדעון וולף. הוא בדק את הילד, ניסה לתת לו לשתות ולטפל בו, אך הילד תוך כדי טיפול התחיל לרעוד. בשלב הזה הדייל שאל בכריזה אם יש רופא בין הנוסעים ולמזלנו בכל הסיטואציה הנוראית הזאת היו שני דברים שעזרו לנו: 

1. שטסנו 'אל על' עם הצוות המופלא שעזר לנו באופן מדהים. 

2. שבין הנוסעים הייתה רופאה, דר' כרמל אפרת, שנרתמה לעזרת הילד באופן מלא. בתחילה תשאלה אותו למצבו, מדדה לו לחץ דם, חום ודופק וכן ניסתה להרגיעו. הילד התלונן שמתפוצץ לו הראש. הרופאה נתנה לו לשתות לאורך כל הזמן ונתנה לו אקמול. 

המצב לא נרגע ואף החמיר. הילד החל לאבד קשר, בהה בנו, הפיל את הראש הצידה , עצם עיניים ולא ענה, הפסיק לתקשר והתחיל לרעוד חזק מאוד בשני הידיים. 

הרופאה החלה לקרוא לו חזק מאוד "עדי, עדי" אך הילד לא הגיב. בשלב הזה כולם מאוד נלחצנו ופחדנו שהילד יאבד את ההכרה ואף חמור יותר. הרופאה לקחה החלטה להנחית את המטוס כדי לנסות להציל את הילד. ההרגשה של כל הצוות ושלנו הייתה שרק נגיע לקרקע ונוכל לעזור לילד.

כשנחתנו בוורשה הרופאה התנדבה ללוות את הילד לבית חולים כדי לקבל את הטיפול הנכון והמהיר ביותר,הידע הכי טוב היה בידיה גם בעניין הרפואי וגם בשפה. 

אני רוצה לציין שנתקלנו באשה צדיקה, שבקור רוח טיפלה במקרה בצורה עניינית, גם שהמצב היה חמור ביותר והילד היה על סף אובדן הכרה, שכל גופו רועד ללא שליטה. מזלנו שהרופאה הייתה איתנו, דאגה לילד ולקחה את כל הסיטואציה לידיה, כי כולנו היינו חסרי אונים. היחס שגילתה היה מעבר למצופה. מחמם את הלב שיש בקרבנו עוד אנשים עם נתינה גדולה ומופלאה כמו שלה. 

ברצוננו להודות לד"ר כרמל אפרת ולשתף אתכם במקרה הנ"ל. 

אנחנו נמשיך לטוס אל על. 

בברכה 

אריאלה ברוורמן 

ד''ר אפרת מקבלת דגם מטוס עם לוחית הוקרה ממנכ''ל אל-על

תעודת הוקרה מטעם אל-על לד''ר כרמל אפרת על העזרה הרפואית שהעניקה

שבוע ההנקה הבינלאומי 1-8 באוגוסט 2013

​יתרונות רבים להנקת התינוק, לאם, למשפחה ולסביבה.
על פי מחקרים חדשים הנקה נותנת התחלה טובה יותר לתינוק, מכילה את כל מרכיבי המזון התואמים את צרכיו, ויש לה השפעה על התפתחות קוגניטיבית. לטווח הארוך יש לה השפעה על מניעת מחלות כרוניות כגון: השמנת יתר, סוכרת נעורים ועוד.

משרד הבריאות ממליץ על הנקה בלעדית עד גיל חצי שנה ולאחר מכן הנקה משולבת עם תוספי מזון. בחודש יוני קיימנו בשבוע ההנקה הישראלי במחוז הצפון פעילויות נוספות ומורחבות לקידום הנקה על הפעילות והשגרתית המתקיימת במחוז. פעילויות אלה כללו: פרסום כתבות בעיתונות הכתובה בעברית וערבית, פרסום וחלוקת חומר בנושא שהפיק משרד הבריאות בשמונה נושאים הקשורים להנקה, הדרכה לציבור הרחב בקניונים ברחבי המחוז, קבוצות הדרכה לאחיות, נשים לפני ואחרי לידה וציבור מתעניינים רחב.

אחד הנושאים המרכזיים לשבוע ההנקה הבינלאומי הוא לעודד נשים להמשיך ולהניק עם חזרתן לעבודה. עבודה אינה מכשול להמשך הנקה. יש לעודד ולסייע למקומות עבודה לקדם את הנושא, לאפשר הנקה במסגרתן ע"י הקצאת מקדם מתאים לכך תוך שמירה על פרטיות מלאה, מתן אפשרות לשאיבת חלב ואחסונו בצורה טובה ומתאימה, והצבעה על היתרונות המרובים של הנקה בטוחה, מבוססת ומתמשכת. יידוע העובדים כאחד הכלים לשותפות אמיתית לקידום הנושא: מידע על הפעילות והתמיכה של מסגרת העבודה ויצירת קבוצות מעודדות הנקה.

בשבוע זה ברצוננו להעצים את הפעילות המתבצעת במחוז כשגרה ולחבור לפעילות הבינלאומית אשר תעסוק בגיוס הציבור הרחב לנושא ההנקה, תצביע על חשיבות ההנקה הבלעדית עד גיל ששה חודשים תעודד מקומות עבודה להיות תומכי ומאפשרי הנקה, תוך מתן מענה טלפוני בזמן אמת "קו חם" לנשים אשר פונות בנושא.

מקור - משרד הבריאות
חלצי שד, ומיד - NRG

קרית ספורט בפארק הקישון

בימים אלה הולכת ומסתיימת בנייתו של איצטדיון הכדורגל החדש של חיפה בדרום העיר. המיקום שנוי במחלוקת. הליקויים בתכנון יפגעו באיכות החיים. ביטלו עשרות אלפי מ''ר לתעשיות עתירות ידע. תוכניות הבניה המקוריות קוצצו. התקציב תפח וכמעט הוכפל. אך ההתנגדויות טרם ההקמה מצד גופי הירוקים היו מעטות ולא התקבלו. במקביל נתקלים הירוקים בקשיים במאבקיהם למען איכות הסביבה במפרץ. כל זאת בהיעדר בחינה מקפת של האלטרנטיבה הראויה, שהיא הקמת קרית ספורט בפארק הקישון.

הדמיה של איצטדיון בין פארק הקישון לצ'קפוסט

מראה של אזור תעשייתי ומסחרי בלתי מעוצב נראה ליוצאים ממנהרות הכרמל בצ'קפוסט. מראה זה מחזק את הצורך בפיתוחו האינטנסיבי של פארק הקישון הסמוך. איצטדיון סמוך לצ'קפוסט ייראה היטב לעיני הצופים מהכרמל לעבר המפרץ כמרכיב מרתק בנוף. איצטדיון זה ישתלב היטב בתכונתו הגיאוגרפית של מפרץ חיפה כאיצטדיון טבעי שמוקף הרים.

כל האיצטדיונים הקיימים של חיפה: קרית-אליעזר וקרית-חיים, ובנוסף האיצטדיון בנשר, ניבנו בתוך תחומי האיצטדיון הטבעי של מפרץ חיפה. עובדה זאת הוסיפה להתלהבותו ונאמנותו של ציבור אוהדי הכדורגל לקבוצות המקומיות.

איצטדיון בין דרך בר יהודה לשדרות ההסתדרות ולנתיבי המפרץ, יהיה קרוב מאד לצירי תחבורה מרכזיים קיימים, ובמרחק הליכה קצר מתחנות תחבורה ציבוריות מרכזיות: האוטובוסים במרכזית המפרץ והרכבת בלב המפרץ. איצטדיון במקום זה ישתלב היטב בכל מערכות התחבורה המטרופוליניות של האזור ויביא לשידרוגן החיוני. מיקומו יביא לכך שהתחבורה המוטורית סביבו תהפוך אותו למוקד זרימה: הוא יהיה מעין כיכר ענקית שהתנועה תזרום סביבה.

איצטדיון זה יהיה דומה מאד במיקומו המוצלח לאיצטדיון רמת-גן שצמוד לפארק הירקון.

פארק הירקון עם איצטדיון רמת גן במזרחו

בפארק הקישון יש שפע שטחים פתוחים ומישוריים, מה שיאפשר הקמת קריית ספורט אולימפית שלמה.

הקרקע שעליה תיבנה קרית ספורט זאת היא זולה מאד ואינה מתאימה למגורים, עקב זאת שהיא מזוהמת ונמצאת באיזור תעשיתי.

מובן מאליו כי איצטדיון בפארק הקישון ישמש כמנוף ראשי לשיפור איכות הסביבה במפרץ.

ברמת הקהילה, הוא ישפר מאד את הקשר בין חיפה לפריפריה הגדולה שלה מצפון וממזרח וישמש כגורם מאחד.

לעומת זאת, אופיו של אזור ההייטק היוקרתי הטובל בירק סמוך לטירת הכרמל ייפגם מאד לאחר שייבנה בשוליו, על שטח צר צמוד לצלע ההר, האיצטדיון העירוני. איצטדיון במקום זה יהפוך את האזור, שצפוף מאד גם כיום, לצפוף במידה בלתי נסבלת.

מקום זה נמצא מחוץ לתחומי האיצטדיון הטבעי של מפרץ חיפה, וכתוצאה מכך לא יתווסף כמעט עניין לנוף.

מבחינה תחבורתית, במיקום זה האיצטדיון צמוד לציר תנועה גדול אחד בלבד, הכביש לטירת הכרמל. הוא מרוחק מידי מתחנות האוטובוס והרכבת של חוף הכרמל ותידרש תחבורה מיוחדת מהן אליו. התנועה אליו גם עלולה לפקוק את צומת הכניסה הראשית לחיפה מדרום.

הקרקע עליה נבנה איצטדיון זה היא קרקע יקרה מאד, שמתאימה בזכות איכותה ומיקומה לבנייה רוויה של רבי קומות למגורים, דבר שמעורר שאלות נוספות לגבי בחירת המיקום.

מיקום זה רחוק ממרכזי אוכלוסיה גדולים. אמנם מנהרת הכרמל מקצרת את הדרך, אך במדינת ישראל יש גם לקילומטרים אחדים של מרחק משמעות רבה. 

מבחינה אסטרטגית, משמעות הקמת איצטדיון בפארק הקישון היא הפגנת ביטחון אל מול אויבינו מצפון. הקמת איצטדיון מדרום לעיר פירושה התקפלות, נסיגה והסתתרות מפחד הטילים המאיימים עלינו.

מאוחר מידי לשנות את רוע הגזירה, אך  כדאי לערוך בנושא העתקת האיצטדיון העירוני החדש דיון ראוי.

הגיוני שקרית ספורט תהיה במקום בו יש אפשרות לפתח קרית ספורט, במרכז מטרופולין בין שני חלקיו. אבל איזה פארק מטרופוליני או מבנה ציבור שמכיל עשרות אלפי צופים אפשר למקם למרגלות עשרות ארובות מסרטנות, חוות מיכלי גז נוסח גלילות, ומאגרי אמוניה ודלקים. אז ישבו "המומחים" והחליטו שצריך לדחוס אותו ליד שכונות מגורים ופארק מת"מ במבואות הדרומיים, ובמקום שכונות לגובה יבנו אצטדיון ולידו עוד קרית-אליעזר קטנה של שיכוני שנות ה-2000 שיסבלו ממנו.

המרכז כבר מתחיל 'לזלוג' לכרמל למטרות חופש ונופש, כאילו זו הריאה הירוקה הכי גדולה בעולם. ובחיפה עוד לא הפנימו, וממשיכים לאפשר לנגוס בה היכן שאפשר.

אם אכן מייעדים את פארק הקישון להיות הפארק המטרופוליני של חיפה, אזי פונקציות מסוג אלה, שמביאות אלפי אנשים בגלים, ונשארות דוממות במרבית שעות היום - אכן ראויות להיות ממוקמות שם הרבה יותר מאשר בסביבות של שכונות מגורים. אדרבא, פרויקט כזה היה יכול לחזק את פארק הקישון. מדוע האיצטדיון אינו ממוקם במרחב הצפוני של העיר? אל לנו לשכוח שיש אוכלוסייה עצומה בקריות ובצפון הארץ שהיתה מוצאת את המיקום הזה הרבה יותר נוח.

עוד יתרון ניכר - הקרקעות במקומות האלה מזוהמים ואינם ראויים למחיה של אדם. איזור המפרץ לא יוכל להיות מאוכלס בלי ניקוי מאסיבי של חלק מהקרקעות, מה שעולה הון תועפות ומוריד את האופציה מהפרק. הקרקעות בדרום נקיות וראויות למגורים. יש הגיון כלכלי ברור במיקום פונקציה כמו האיצטדיון דווקא על קרקעות כאלה.

בנושא הזה של האצטדיונים יש גם הרבה מאבק יוקרה. ראש העיר נשר למשל לא המתין הלך ובנה אצטדיון חדש אבל קטן, שאין הרבה מה לעשות איתו. אולי השטח הזה מול נשר ויגור היה יכול להתפתח לקרית ספורט ברמה בינלאומית. גם אגם יש שם, אפשר היה לפתח בקישון מסלולי חתירה וקייקים, אצטדיונים, אגם סקי מים, מגרשי אימון לענפים שונים. אבל בשביל זה צריך תכנון ארוך טווח.

הפארק המטרופוליני הזה אמור להיות משותף לכמה רשויות - נשר, חיפה, קריות, יגור ועוד. אבל אין במפרץ חיפה גם ראייה מטרופולינית. למטרופולין שלנו יש ליבה שהיא למעשה שטח אחד גדול, מאזור חלוצי התעשייה ועד תל חנן. אלה הן קרקעות מזוהמות או קרובות לזיהום, שכבר עדיף שישארו פתוחות וחקלאיות. לכאורה קרקעות שהיו אמורות להיות הכי יקרות ומבוקשות, אבל רק לכאורה.

קריית ספורט במרכז המטרופולין ובעורף נמל חיפה לעומת איצטדיון בדרום העיר

יונה יהב סבור כי המקום אינו מתאים כיוון שהוא נמצא על 'שבר יגור'. זאת אינה מחשבה מעמיקה, כיוון שמפרץ חיפה שוקק פעילות אנושית רבה מאד ממילא. רעידת האדמה החזקה האחרונה בישראל התרחשה ב-1927: זעזוע בעוצמה 6.25 בסולם ריכטר הביא למותם של 500 בני אדם ולפציעתם של 700. 90 שנה קודם לכן, ב-1837, גרמה רעידת אדמה חזקה לתוצאות קשות אף יותר: אלפי הרוגים, גלי צונאמי מהכנרת וחורבן של הערים טבריה וצפת. ב-1927 לא היו בישראל מפעלים מסוכנים. נוסיף לכך את העובדה שרעידת אדמה בשנות ה-2000 תמצא מדינה צפופה הרבה יותר, עם 7 מיליון תושבים לעומת מאות האלפים שחיו בה בעת הרעידות הקודמות - והמחיר עלול להיות בלתי נסבל. 

הרבה כוחות פועלים במגרש הזה: גורמים נדל"ניים, ראשי מועצות שרוצים להגדיל את הארנונה בשטחם וכמובן בעלי המפעלים. הרבה מאוד פוליטיקה יש מאחורי מיקום המפעלים. הרשויות המקומיות בישראל מודעות לסכנות במפעלים אלה ומתברר כי המושג 'לא בחצר האחרית שלי' תקף מאד בישראל. עיר חזקה מבחינה פוליטית תצליח למנוע הקמת מפעלים ומתקנים מסוכנים בשטחה.
חבית הנפץ הגדולה ביותר בישראל היא באזור שרק לפני חמש שנים ספג במשך שבועות ארוכים טילים מכיוון צפון - מפרץ חיפה: שם שוכנים בתי הזיקוק, המפעלים הפטרוכימיים, מסוף הכימיקלים בנמל ובו מכל אמוניה ענק, תחנת כוח של חברת החשמל, מפעלי חברת חיפה כימיקלים, מפעלי חוד מתכות, מפעלי דשנים וחומרים כימיים, מפעלי מלט, מפעלי צבע ופלסטיק ועוד - וכל זה לצד ריכוז האוכלוסייה הגדול והצפוף של חיפה ויישובי הקריות. הבעיה היא שאין ראייה מערכתית בתחומים האלה. אין הגדרה מה ישראל מוכנה לקבל כסיכון קביל. לכל דבר יש תג מחיר, ולצערנו גם לחיי אדם. הסבירות היא שהאירוע המערכתי הזה יקרה בסופו של דבר, אבל בישראל לא דנים בסיכון קביל. מדינה חייבת לומר לאזרחים מה היא עושה ומה לא, ולא לבלבל את הציבור. חוסר התיאום בא לידי ביטוי למשל לגבי מיכל האמוניה במפרץ חיפה. התברר שעיריית חיפה לא מוכנה להוציא היתר בנייה למיגון - כי היא טוענת שכל המפעל הוקם ללא היתר.

בסן פרנסיסקו, העיר אשר חיפה שואפת להיות חיקוי שלה, בהיות שתי הערים בעלות נתונים טבעיים דומים, ממוקמים כל איצטדיוני הספורט במפרץ, והם נחשבים בין סימלי העיר החשובים. לא נרתעו שם מהעובדה שהעיר יושבת על קו שבר גיאולוגי. 

אי אפשר למקם על שבר יגור אצטדיון, אבל סינמול וקניון שמאכלס אלפי מבקרים מידי יום - זה לגמרי בסדר. ומיכל אמוניה בסמיכות למיכל אתילן, זה גם בעצם בסדר גמור. 

משפחת עופר בעלי בתי הזיקוק תרמו עשרות מיליוני דולרים להקמת האיצטדיון העירוני החדש בדרום חיפה. הם גם המועמדים הרציניים ביותר להקמת נמל פרטי במפרץ חיפה. יתכן ואין להם מודעות לכך, אך הקמת קרית ספורט בפארק הקישון עשויה לשרת אותם הרבה יותר.

הקירבה לנמל תוסיף אוירה בינלאומית לאירוע הספורטיבי עבור מי שיגיעו מהפריפריה.

עובדה שבכל העולם ובליגות קטנות ו"עניות" כמו שלנו עדיין מגיעים עשרות אלפי צופים ומשקיעים באצטדיונים חדשים. אין ספק בכלל שההשקעה הזו כרגע נחוצה בארץ כי מצב המתקנים בכי רע, משנות ה-50 וה-60. אלא שבארצנו אין דבר כזה "תכנון לטווח ארוך" ופה עובדים בשיטת הטלאי. לכן בנשר בונים לך אצטדיון חדש צעצוע, ועוד אחד בעכו. במקום להשקיע באצטדיון גדול ומפואר, עם מגרשי אימון, מגרשי נוער ועם אקדמיה לכדורגל, כל ראש עיר עושה איזה מתקן לכמה אלפי צופים וככה זה גם נראה. השקעה בספורט היא גם השקעה בחינוך, השקעה בתיירות, השקעה בבריאות, השקעה במניעת פשיעה והשקעה באיכות החיים

לא בונים בדרום חיפה איצטדיון מפואר ומדהים כפי שמנסים להציג זאת. בונים אצטדיון חדש בינוני לגמרי. מכל צדדיו הוא יוקף במחלפים וכבישים וגשרים, שהם הבזבוז האמיתי במדינה שלנו. עשרות מליארדי שקלים מבוזבזים על מחלפים וכבישים במקום תחבורה ציבורית, מבני ציבור וספורט.

מפרץ חיפה כאיצטדיון טבעי

יציעי איצטדיון הספורט בפארק הקישון יהיו למעשה טבעת פנימית של יציעי האיצטדיון הטבעי שבו הוא ימוקם, העשוי מהרי הגליל והכרמל שמקיפים את המפרץ. האיצטדיון הזה יהיה בבחינת עדשה מגדלת, ומהלכי השחקנים בו יקבלו את התהודה המכסימלית. האצטדיון באזור מת"ם נמצא בין ההר לים שתוחמים אותו כמו שני קווים מקבילים. הוא יוקף בטבעת כבישים ומחלפים ושימושים אחרים. ממילא לעולם לא יוכל להיות קריית ספורט אמיתית. אלה חסרונות מרכזיים של המיקום הזה.
גם בעיית הרוחות והגשמים באיצטדיון הכדורגל החדש בדרום חיפה היא גדולה מאד. לא התיחסו אליה כנראה די הצורך בעת בחירת המיקום. במקום נושבות רוחות חזקות מאד, ומכיוונים שונים שמתחלפים במהירות. ההר יוצר מחסום שבו נשברת הרוח לכל הכיוונים. החיפוי מעל האיצטדיון יכול להקל את הבעיה, אך באותה מידה גם להחמיר אותה וליצור מערבולות רוח על המגרש. בעידן שבו כדור המשחק הוא קל יותר, והמשחק טקטי עם הרבה מסירות, כל רוח קלה מסיטה את הכדור ופוגמת במשחק המדויק. גם מבחינת כמות המשקעים, הקירבה אל הים עושה את האזור לאחד מהמקומות הגשומים בארץ. קיימת תופעה של שבר ענן בימות החורף: אזור זה של חוף הכרמל מקבל כמות רבה בהרבה של גשמים מאשר הכרמל בשיפוליו הפונים למפרץ חיפה. הכביש הישן לתל אביב באזור טירת הכרמל מוצף בגשמים, אך לאחר שעוברים לחלק המזרחי של העיר, בצל הגשם, כבר אין גשמים. מבחינת אוהדי הכדורגל מדובר בעוד משחקים שיתנהלו תחת רוחות חזקות וגשם כבד. 

יותר מתשעים אחוז מהידיעות שמופצות באינטרנט אודות חיפה עוסקות בספורט המקומי, ובעיקר כמובן בקבוצת הכדורגל של מכבי חיפה. הספורט אינו אם כן ענין לאוהדים בלבד אלא לחברה כולה, והוא משפיע על כל רבדיה. כאשר מכבי חיפה הופיעה בליגת האלופות העיר כולה, ובמידת מה כול המדינה, נכנסו לשיתוק חלקי למשך ימים ושבועות. לכן עלינו לשאוף לטוב ביותר עבור כלל האוכלוסיה. איצטדיון בדרום חיפה ייצור ניכור. זה יהיה איצטדיון מנקר עיניים אך חסר רוח חיים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו חנך את פארק נחל הקישון. על פי התוכנית הפארק יקושר אל הפארק המטרופוליני במעלה הנחל ויהפוך לריאה הירוקה של המטרופולין הצפוני ולמרכז בילוי רחב ידיים בו פעילות פנאי ונופש. הפארק יתפרש על כ- 600 דונם ויהיה נגיש לכלי רכב, אופניים והולכי רגל כאשר השלב הראשון בפיתוחו הוא שיקומה של רצועת הנחל. השיקום כולל חפירה וניקוי קרקעית הקישון המזוהמת, פרויקט המוערך בכ- 200 מליון ₪. האגמים בפארק המטרופוליני ישמשו לספורט מים. בפארק יפתחו מיזמים מסחריים התואמים את אופי הפארק וכן מוקדי ספורט עממי. הפארק יכלול רשת מסלולי הליכה, ריצה ורכיבת אופניים בשילוב עם רצועת הנחל. במקום יוקם אמפיתיאטרון ציבורי. שטחים נרחבים יוקצו לחקלאות נופית תיירותית עם משתלה, מטעי פרי, שוק לתוצרת חקלאית ועוד. ראש הממשלה ציין כי: "למעשה אנו מקימים שלושה פארקים מטרופוליטניים, אחד פה בצפון, פארק נחל הקישון, אחד במרכז, פארק אריאל שרון ואחד בלב באר -שבע." מטרת השיקום נועדה לשפר את איכות החיים במטרופולין חיפה ושינוי פני המרחב. שיקום שיהווה תיקון לעוול סביבתי מתמשך וישפר את איכות החיים באזור חיפה והקריות. נחל הקישון עבר בשנים האחרונות תהליך שיקום נרחב, בהתאם לתכנית אב ארוכת טווח שאומצה על ידי ממשלת ישראל עוד בשנת 2001. מאז חלה ירידה משמעותית בהזרמות שפכים אל הנחל. חל גם שיפור ניכר באיכות המים הזורמים בקישון שהביאה לחזרתם של בעלי חיים לנחל. 

הסימון בורוד מציין את מיקום האיצטדיון הראוי בפארק הקישון

המיקום הראוי לאיצטדיון הכדורגל המטרופוליני הוא בחלקה הימני העליון של התמונה. זהו השטח שמדרום לכביש נתיבי המפרץ ועד למסילת הרכבת. במקום זה נמצאים כיום אתר המזבלה העירונית שנסגר, מחסן ענק, ומגרש מכולות. ביניהם לנחל הקישון נמצא בתמונה אתר מכולות מתוכנן, שגם הוא צריך להיות חלק ממתחם ספורט ונופש. פארק הקישון המתוקשר כל כך נמצא כיום עדיין על השטח הקטן הירוק שמימין למעגן.

מפת המיקום המתאים לקרית הספורט של מטרופולין חיפה

השטח המתאים נמצא במרכז המפה, בין נתיבי המפרץ מצפון למסילת הרכבת מדרום. בשטח זה נמצאים כיום אתר המזבלה העירונית לשעבר ומגרש מכולות.

קרית ספורט בפארק הקישון במראה מטיילת פנורמה

במבט מטיילת פנורמה, מראה של איצטדיון אולימפי החופף במראהו את מראה האיצטדיון הטבעי של מפרץ חיפה, הוא המראה הראוי והמתבקש מאליו. הכתמים החומים הקטנים במרכז התמונה הם של גבעת אתר המזבלה שנסגרה ושוקמה, שהוא השטח שמתאים ביותר לאיצטדיון. במידה ושטח זה אינו מתאים לבניית איצטדיון, מחשש לדליפת גזי פסולת, הוא יוכל לשמש למגרש החנייה של איצטדיון שיוקם בצמוד אליו. סך כל השטח המתאים לקרית הספורט הוא בין נתיבי המפרץ למסילת הרכבת. זה שטח שהוא גדול דיו כדי לאפשר גמישות במיקום מיתקני הספורט השונים. שטח מתאים נוסף, להרחבה בשלב  שני של קרית הספורט, הוא בין נתיבי המפרץ לנחל הקישון.

השטח מנחל הקישון בצפון ועד לצומת הצ'קפוסט בדרום

בקצה השמאלי התחתון של התמונה רואים את צומת הצ'קפוסט והיציאה ממנהרות הכרמל. בקצה הימני העליון רואים את שדה התעופה חיפה. זה המראה שנישקף לעיני הצופים מאוניברסיטת חיפה. המצוי כיום במשבצת שטח זאת, שהיא למעשה החצר האחורית המוזנחת של חיפה, הוא בעיקר מגרשי מכולות-מכוערות שמתרבים בלי הרף. הרצוי שיימצא בה הוא קריית ספורט אולימפית בלב פארק ירוק מטרופוליני. ניתן לראות כי על אף ריבוי שימושי הקרקע הבלתי הולמים עדיין יש בשטח שטחים פנויים רבים. את מגרשי המכולות צריך לפנות לשטחים החקלאיים למחצה שממזרח לשדרות ההסתדרות.

המיקום שמתאים במדויק לאיצטדיון בפארק הקישון הוא גבעת המזבלה העירונית הישנה. היא בולטת לעין היטב על פני מישור המפרץ, ודומה בגודלה ובצורתה לאיצטדיון. ייתכן שדווקא מסיבה זאת נוצר מכשול פסיכולוגי לכל דיון רציני בנושא. 

המזבלה העירונית הישנה - מראה מארבעה כיוונים:

מראה מהגשר לדרך יעקב דורי בדרך בר יהודה

מראה מהכניסה למנהרות הכרמל

מראה מהכניסה למרכזית המפרץ

מראה מנתיבי המפרץ סמוך למחלף חוף שמן

מבחינת המיקום יהיה גם האיצטדיון בפארק הקישון כיכר תנועה, שמסביבה תחוג מרבית תנועת כלי הרכב באיזור.

איצטדיון בפארק הקישון יהיה כיכר תנועה כמו הקולוסיאום ברומא

איצטדיון כדורגל בינלאומי יקר מאד ניבנה כימים אלה בדרום חיפה כדי שקבוצת הכדורגל של מכבי חיפה תוכל לארח בו את משחקי ליגת האלופות האירופאית. מכבי חיפה עלתה פעמיים בשנים האחרונות לשלב הראשון בליגה זאת. בעיקבות זאת נשמעה בעיר הקריאה לבנות לה איצטדיון הולם. זה המניע העיקרי של מקבלי ההחלטות בעיריה להזדרז ולבנות על אדמה יקרה ובמקום שאינו מתאים. אך הכדור הוא עגול והתוכנית השאפתנית מתבססת על סיכויים שאין כל ביטחון שיתממשו. מי מבטיח לנו שמכבי חיפה תיזכה באליפות ליגת העל בכדורגל בישראל בעונות הקרובות. ואם תזכה, מי מבטיח שהיא תעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות. מכבי חיפה היא לא צ'לסי או ברצלונה, שההשתתפות והעלייה לשלבי הגמר של ליגת האלופות היא לחם חוקן. אם ההעפלה לשלב הבתים תיקרה אחת לעשר שנים, ייחשב הדבר לסיפור הצלחה לקבוצה המקומית. המאבק בליגות הנוספות והפחות חשובות באירופה הוא קשה מאד, ויש תחרות קשה על כל מקום בהן מצד קבוצות רבות. קשה מאד לשמור על מקום בצמרת גם בליגה בישראל, וקיים החשש שמכבי חיפה תרד ממרומי מעמדה כקבוצת צמרת.

הנה מה שכותבים על מכבי חיפה בעיתונות הספורט לאחר ההפסד להפועל תל-אביב: 'פעם, עד לפני שנים בודדות היתה מכבי חיפה קבוצה מפחידה. היא היתה קבוצה מאיימת שיריבותיה חששו ממנה. כיום, כל מה שנבנה במשך עשרות שנים, חרב ונעלם. חיפה של היום היא עוד קבוצה בליגה, לא יותר מכך.'

לכן רוב הסיכויים הם שכמעט ולא יהיו באיצטדיון זה משחקים בינלאומיים במשך שנים רבות. יתקיימו בו בעיקר משחקים מקומיים, שעבורם מספיק מתקן צנוע הרבה יותר. הצדקה כלכלית, כלומר מתקן שיחזיר אי פעם את ההשקעה בו ואף יניב רווחים, היא חסרת כל סיכוי.

כדי להכין את הכדורגל שלנו מבחינה פסיכולוגית לליגת האלופות צריכים לבנות עבורו איצטדיון בי''ל במקום עם נוף, כך שגם בעיני הקבוצות שמגיעות מחו''ל הוא ייתפש כמאפשר חווית משחק ייחודית.

פארק הקישון יכול היה להיות פנינת הצפון והיהלום שבכתר לעיר חיפה. הרי ידוע בכל העולם,שאזור התפתחות תיירותית פנים וחוץ בנוי על תשתיות ואטרקציות. האטרקציה העיקרית בפארק זאת המרינה ונמל הדייג קישון. עכו ויפו הן אטרקציות בזכות הנמל הקטן שיש להן. חבל שבחיפה אף אחד לא שם לב  לאזור המרינה, על סבלותיהם של היאכטונרים, על כך שנמל חיפה, משרד הפנים, חנ"י, עיריית חיפה, רספ"ן, וכל מי שקשור לתחום, פשוט הורס אותו. חבל אף יותר שעיריית חיפה, שהיא בעלת האינטרס המובהק לפיתוח האזור אינה עושה דבר לטובת השייטים, אגודות השייט, והתחום בכלל.

פארק הקישון הוקם ברובו ע"י כספי המזהמים, אותן מפעלים שהרגו את הנחל, וכנראה גם לא מעט מהאנשים שחיו בסביבתו. היום הוא משמש ככיסוי ירוק על שחור.

הקמת קרית ספורט בפארק הקישון עשויה לפצות מעט את כל מי שסבלו מהזיהום הכבד בדורות האחרונים. השילוב בין נחל, מרינה, איצטדיון ופארק הוא נדיר ביופיו.

בשלהי חודש יוני 2008 התאספו ראשי הרשויות המקומיות של אזור מפרץ חיפה לישיבה אצל שר הפנים בירושליים, על מנת לקבל הטבות בעיקבות נזקי מלחמת לבנון השניה. בראש רשימת מקבלי ההטבות ניצבה העיר חיפה, שספגה את עיקר הנזק במלחמה. אלא שערי הקריות ציפו לקבל גם הן נתח נכבד מהעוגה. כתוצאה מכך התגלעה מחלוקת בין יונה יהב לראשי יתר הערים. כיוון שלא הצליחו להגיע לפשרה טרם הישיבה, ביטל שר הפנים את המענקים באופן גורף. יונה יהב זכה למטר ביקורות בעיתונות המקומית בעיקבות התנהגותו הכושלת. לשיתוף הפעולה בין ערי המפרץ וחיפה יש חשיבות עליונה מבחינת התכנון הסביבתי. יונה יהב יכול היה להפוך את פיתוח איזור פארק הקישון למוקד של שיתוף פעולה. ההחלטה שלו להקים איצטדיון בדרום העיר גרמה לקרע בלתי ניתן לאיחוי עם ערי המפרץ והצפון כולן.  

קריית הספורט הענקית של העיר סן פרנסיסקו בארצות-הברית

האיצטדיונים בקריית הספורט הזאת נמנים על סימלי העיר החשובים, כמעט כמו גשר 'שער הזהב'. קבוצת הפוטבול המצליחה של העיר מזוהה עם האיצטדיון במקום. המיקום מוסיף נופך בינלאומי ודרמה לכל משחק. המיקום משדרג כל פעילות ספורטיבית שמתרחשת בו, כיוון שהוא יוצר חיבור בין אדם לטבע. למרות הצפיפות האורבאנית הגבוהה שנראית בתמונה, האיצטדיונים מוסיפים חיוניות רבה לנוף ולתחושת הרווחה ממנו. הכרך הענק והחדגוני הופך בזכותם למקום ראוי למגורי אדם.

סן-פרנסיסקו שוכנת על שבר גיאולוגי מהפעילים ביותר בעולם. העיר חוותה רעידות אדמה הרסניות. הדבר לא הרתיעה את אזרחיה מלהמשיך ולפתח אותה עד היום. גם מפרץ חיפה יהיה בעל צפיפות בנייה דומה בעתיד הלא רחוק. השאלה היא איזה שימושי קרקע ישתלטו עליו. בעמק סן פרנסיקו אין נהר שחוצה את העמק לעבר המפרץ. בשילוב נחל ופארק הקישון, המרינה וחוף הים, קריית הספורט במפרץ חיפה תהיה במיקום אידיאלי.

הקישון הוא נחל המזוהה מימי קדם עם אמנות המלחמה. בספר שופטים מוזכר נחל קישון בשירת דבורה בשם 'נחל קדומים', לאחר שברק בן אבינועם ניצח במקום זה במלחמה בזכות מימיו האיתנים של הנחל, אשר גרפו את צבא סיסרא עימהם. סיסרא עצמו הומת בתחבולה על ידי יעל. בימינו החליף הספורט, ובפרט הכדורגל, את המלחמה כאמצעי לפורקן מתחים. לכן אי הקמת קרית ספורט בפארק הקישון היא התעלמות ממורשת מקראית חשובה, שהיא מן הידועות והמזוהות ביותר עם עם ישראל. 

דבורה הנביאה חמושה למלחמה

המוטיב של שפך הנחל והנהר כמקום לידת החיים הוא מן הידועים באמנות משחר הדורות. האיצטדיון בצורת הביצה הוא התגלמות אדריכלית ופעילות הספורט היא התגלמות אנושית, של הזיקה הראשונית הזאת שבין הטבע לאדם.

ציור מופשט של איצטדיון [מימין למטה] כביצת הולדת החיים בשפך נחל הקישון 

במאמר זה משולבות תגובות אחדות שהועלו בדיון בנושא 'איצטדיון עירוני בפארק הקישון'  בקפה דה מרקר. תודה רבה לכל המשתתפים בדיון.