הקריאה של יוזף גבלס ליצור סרטים מהפכניים בעלי נופך אמנותי, ולא תעמולה בוטה, לא הייתה מובנת בשנים הראשונות. בכל זאת נוצרו שלושה סרטים בסגנון ''פוטיומקין'', אודות תקופת המאבק לשלטון. הידוע בהם הוא ''נער היטלר קוואקס'' (שנת 1935), שזכה להצלחה והשפעה עצומה. לאחר סילוק ה''חולצות החומות'' מהמפלגה, הפכו סרטי ''קורבן גואל'' אלה לבלתי רלבנטיים. גם ''הקולנוע העממי'' המוכר ומסורבל לא היה בגדר פיתרון. היתה חובה להמציא משהו חדש.
בעיתונות המקצועית התנהל בשנת 1936 דיון בנושא, שבמסגרתו ''האוואנגארד הקולנועי'' לא היה מילת גנאי, בניגוד ליתר ענפי האמנות. יוצרי סרטים הגרמנים בסגנון מופשט זה, אשר פעלו בהשראת הפוטוריזם והדאדא, זכו לכתבות גדולות ואוהדות. התולדה הראשונה היתה הסרט הדוקומנטרי של קרל יונגהאנס אודות אולימפיאדת החורף בגרמניה בשנת 1936. היה זה סרט בסגנון אוואנגארדי, אשר גובה על ידי יונגהאנס במאמר שבו הציג אותו כמייצג את ''הזמן החדש והמודרני''. הוא טען כי יש להבדיל את השפה הקולנועית הברורה של ''פוטיומקין'', עם המונטאז'ים והמצלמה החותכת, מהתכנים האמורפיים שמציגים המונים חסרי פנים. הדרישה של גבלס הפכה בדרך זאת לקריטריון. האוואנגארד הפך מאמנות לשמה לכלי מודרניסטי בשירות שלטון רצחני.
השאלה כעת היתה כיצד להטמיע את הקריטריונים האמנותיים של האוואנגרד הקולנועי, לאחר שנותק מהבוטות הסובייטית, בתכנים נציונל-סוציאליסטים. כאן סיפקה לני ריפנשטהאל ראשונה את התשובה היצירתית. בסרטיה הדוקומנטרים אודות מופעי הראווה של המשטר הנאצי היא שילבה מצלמה, מוזיקה, ומונטאז' כמרכיבים מרכזיים ומקוריים. ריפנשטהאל העדיפה זוויות צילום חדות בהשראת ''סרטי ההרים'', היא ערכה ''מחקר קריאטיבי'' על הדמויות באמצעות שימוש במצלמות רבות, היא יצרה עריכה דרמטית, והצמידה את כל אלה למוזיקה דרמטית. בדרך זאת היא הצליחה להציג חוויות המוניות באורח יצירתי, במשטר הטוטאליטרי שבו לכל יצירת אמנות הייתה חייבת להיות מטרה. כך נוצר סגנון גרמני מקורי, שזכה לכינוי ''הרפורטאז'ה ההרואית''. סגנון זה אומץ לשימוש נרחב בגרמניה הנאצית בזכות המודרניות שלו, יכולתו להפתיע, והטוטאליות החזותית.
כעת בלט עוד יותר המחסור בסרטי עלילה מקוריים, כאלה שיציגו את חיי איש העמל הגרמני כדינאמיים ומספקים. איש התעופה קרל ריטר היה הראשון שמילא את החסר, בסגנון שהוא כינה ''זייטפילם''. זה היה למעשה הסגנון של ריפנשטהאל, עם תוכן עלילתי-תעמולתי, ובהשראת חוש אמנותי מפותח וסדר קפדני, שהיו סימן ההיכר האמנותי שלו. ריטר יצר סרטים עלילתיים בז'אנרים שונים, שהעניקו לו אפשרות לעצב בשיטתיות את המסר האמנותי המודרניסטי שלו, ובמקביל לפתח בהרחבה את המסר הלאומני והתעמולתי.
בזמן מלחמת העולם השניה הגיעו סרטי ה''זייטפילם'' לבשלות. הם הציגו את חיי היומיום בחברה הנאצית, אך נעדרו כמעט את הסממנים החיצוניים שלה, כמו הצדעות במועל יד. הם נועדו גם ליצוא, וסמלים בולטים ברקע היו מכשול לכך. ה''זייטפילם''' האופייני לתקופה נדרש בהחלט לשמש כחלופה לקולנוע הבידורי, אך לא במטרה להחליפו לחלוטין או לחולל מהפכה. הוא שימש אישור עצמי אידיאולוגי, כזה שיוכיח כי הנציונל סוציאליזם יכול להשיג את אותן תוצאות שהשיג הקולנוע הסובייטי.
קרל ריטר הסביר את משמעות המושג בהרצאה ''זייטפילם וההיסטוריה העכשווית'', שנשא בהמבורג בספטמבר 1936. בראשית דבריו הוא ביקש להעניק לאמנות הקולנוע את הכבוד הראוי, ולהפסיק להתיחס אליה כאל בידור זול. המדינה כבר נקטה צעד זה, כאשר ארגנה והלאימה את התחום כולו. הוא יצא חוצץ נגד סרטי האולפנים ה''ריאליסטים'' שהיו אופיינים לתקופת ויימאר, אשר היו תלושים מהמציאות, מכיוון שאיפיונו בשטחיות את הדמויות, העלילות, והתפאורות. הוא נטל דוגמא מהקולנוע הסובייטי, אשר הצליח באמצעות ריאליזם אמיתי לקלוט את רוח התקופה, ולרגש את קהל הצופים, כי הצליח להביע קשת רחבה מאד של תחומים אנושיים. ה''זייטפילם'' הוא בעיקר סרט שעורך חתך של הזמן הזה, שמעניק דו''ח סינמטי. אך אין צורך להציג בו פושעים, אלא את החיובי והיפה, באמצעות דוגמאות מהרחוב הגרמני הקלאסי. הקולנוע בגרמניה הנאצית הוא מיזם לאומי, ומתאים ל''זייטפילם'' כי הוא מסוגל להציג חתך איכותי של כל האוכלוסיה, התרבות, וההיסטוריה. ריטר רצה בהמשך יצירת סרטי הבידור הקליל, שהם לחם חוקה של התעשיה, אך ביקש כי אחד מכל עשרה סרטים יהיה רציני. הוא טען כי למרות רצינותם, סרטי ה''זייטפילם'' מסוגלים להיות אמנות הקולנוע במיטבה, והביא לדוגמא את סרטו ''בוגד''.
''קולנוע פואטי'' הוא הגדרה כוללנית, הכרוכה במהות השירה, עם אתגרים רבים הכרוכים בכך. הוא בולט במיקומו ביחס לסרט המסחרי-בידורי הנפוץ, ומאפיין סרטים בעלי אמירה משמעותית, שנוצרו על ידי ''אוטרים''. ככלל, הסרט האמנותי אינו עומד בניגוד בינארי לקולנוע ההוליוודי, אלא ממוקם במקום שונה על פני הרצף. שאלה חשובה היא האם ה''זייטפילם'' קרוב לקולנוע הפואטי. התשובה היא שהמאפיין העיקרי של הקולנוע הפואטי היא היכולת להבין דבר מתוך דבר. בקולנוע הפואטי, הביטוי הלירי הוא אתגר לצופים, הקיים במתח בין שני אופני היסוד של הקולנוע: ריאליזם לפורמליזם, אשר כל סרטי הקולנוע נמצאים ביניהם. בצד אחד של הרצף נמצאים הקולנוע הדוקומנטרי והניאו ריאליסטי, שאותו קל לצופים הממוצעים להבין, כיוון שאין בו הפתעות חזותיות, שעוצרות את המהלך הנרטיבי המלא. בצד השני של רצף זה נמצא הקולנוע האקספרסיוניסטי, האמנותי והסוריאליסטי, שמכונה גם ''פורמלי'' או ''פואטי'', אשר משתמש ב''דימויים פתוחים'' הניתנים לפרשנויות שונות, והוא מיועד לקהל אנין טעם. במרכז הרצף נמצא הקולנוע ה''קלאסי'', שכל המרכיבים בו נועדים לשרת את העלילה, מתוך מטרה ברורה שלא למשוך את תשומת הלב של הצופה לכל דבר אחר. קולנוע ה''זייטספילם'' נעדר דימויים פתוחים, וכל המרכיבים בו נועדו לשרת את המטרה האידיאולוגית. זה קולנוע קלאסי, שנועד לקהל צופים רחב, וכל המרכיבים בו, כמו בימוי, צילום, מוזיקה, משחק, עריכה, תפאורה וכדומה, משרתים את הנרטיב העלילתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה