הקשר הגורדי בין מיתוס, לאומנות, תעופה וקולנוע

המטוס והטייס הם מיתוסים בעל הקשר אידיאולוגי, נמצאים ביחסים טבעיים עם הממשל, ונועדו לשרת אותו, כמו כל סמל מדיני אחר. הם מקבילים לדדאלוס ואיקארוס מהאגדה המיתולוגית, שהיא נדבך מרכזי בקאנון התרבות המערבית. 

הטיסה, שתלויה בתנועת המטוס המתמדת באויר, היתה מקור השראה לפעולה בכל מדינה, בכל התחומים כמעט, במאה העשרים. הטכנולוגיה היקרה חייב את שדרוג התעשיה בכל מחיר, ביטול חשיבות הגבולות הפיזיים הצדיק מירוץ חימוש, והמטוס הפך מקור השראה ללאומיות מקורית, שמצאה ביטוי נרחב גם בתרבות הקולנוע. 

בהתחשב במספר הרב של סרטי תעופה, מפתיע הוא שהנושא ''קולנוע, תעופה, לאומנות ומיתוס'' נחקר כה מעט. היחסים ביניהם קיימים החל מסרטי התעופה הראשונים, שנעשו בראשית המאה העשרים, עד לאלה שעוסקים במלחמת וייטנאם ואחריה. הוליווד יצרה סרטי תעופה רבים יותר מאשר כל מדינה אחרת. אך תהליכים דומים התרחשו ברחבי תבל. הם יצרו אייקון של טייס הקרב האבירי, סטריאוטיפ שמשפיע על התרבות הפופולרית  עד ימינו.

תור הזהב של התעופה, מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לשנות החמישים של המאה העשרים, חפף את תור הזהב של הקולנוע. הקולנוע התפתח באותה מהירות ודרמטיות, ושניהם התבססו במהרה כצורה המרגשת והפופולרית ביותר של פנאי ופעילות, ובתוך כך הפכו לערוץ יעיל להפליא להפצת רעיונות, עמדות ואיכויות שהחברה ראויה לשמור. סרטי התעופה הראשונים שיקפו את גוספל הכנפיים, שלפיו התחבורה האווירית תביא עימה עידן זהב של קידמה, והטייס הוא דמות רומנטית ואבירית. 

בתקופה שבין המלחמות, הקולנוע הפופולרי עדיין קידם באופן פרדוקסלי את הנושאים המוכרים האלה, אך גם ניצל את הפחדים מהפצצה אווירית במלחמה הגדולה הבאה. במקביל, השתמש הקולנוע בתקופה זאת בתצלומים של הטיס ושל המטוס לתעמולה לאומנית, שהראתה הישגים בנושא כחוד החנית של היוזמה הטכנולוגית הלאומית. 

הטיסה, בדומה למעוף, היא סמל ארכיטיפי של הרוח והחופש האנושיים. חווית המקור בראשית עידן התעופה היתה חוויה דתית, מלאה בתקוות לשלום ולשוויון. בניגוד לכך, הטיסה והטייס היו גם מטאפורות משמעותיות למודרניות המיתית של הפאשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני. הביוגרפיות של גבריאל ד'אנונציו והרמן גרינג מבססות את הקשר בין חווית המלחמה והתרבות ההיפר-גברית של שנות ה-1920 וה-1930. היו להם תחושות עליונות וגזענות, דומות לאלה של קבוצות מן הימין באותה עת. 

בהוליווד נעשו שלושה סרטי תעופה מרכזיים בין שתי מלחמות העולם. על פיהם נעשו עשרות חיקויים, כולל תוך שימוש בחומרי צילום מיותרים. הסרטים  הם:

''כנפיים'' (1927)  - הסרט הראשון שזכה בפרס האוסקר בתואר ''הסרט הטוב ביותר'', בטקס האוסקר שהחל להתקיים משנת 1928, וסרט הראינוע היחיד שזכה בפרס זה.  הסרט עוסק בטייסי הקרב האמריקאים הצעירים והעממיים, של מלחמת העולם הראשונה, וכולל דיאלוגים רומנטיים קלילים בצד סצנות קרבות אוויר דרמטיות. יש לכל אורכו פסקול מרשים של קונצרט דרמטי בלתי פוסק. 

''מלאכי הגיהנום'' (1930) - הפקתו היוקרתית של המיליארדר הווארד יוז, האישיות אשר מזוהה עם התקופה כולה, כמפיק קולנוע ותעשיין מטוסים. בסרט הביוגרפי אודותיו, ''הטייס'' (2004) של מרטין סקורסזה, מוצג המימד האינדיבידואלי והקפיטליסטי של דמותו, שאופייני לתרבות האמריקאית, אשר הציגה את דמות הטייס בהקבלה לדמות הקאובוי. ''מלאכי הגיהנום'', בהשתתפות עשרות מטוסים, צולם פעמים אחדות, בין היתר בשל המעבר לסרט המדבר, שהתרחש במהלך הפקתו. למרות התארכות ההפקה והעליה בהוצאות הוא הפך לרווחי. העלילה עוסקת בשני חברים שנלחמים כטייסי קרב מול הגרמנים, כשהם חולקים אהבה לאותה נערה. סצנות תעופתיות דרמטיות מציגות הפצצות של ספינות אויר ומפציצים. 

''פטרול עם שחר'' (1938)  - סרט שמתייחד בכך שהדגש בו אינו על דמות הטייס הרומנטית והאבירית, אלא על הקורבנות הרבים שתבעה החזית האוירית. הוא כולל עימותי מפקדים בנושא, וביקורת על מדיניות הפיקוד הבכיר. גישה זאת הבליטה שוני אידיאולוגי לעומת הקולנוע הגרמני-נאצי, שדגל בהקרבה למען האומה. כוכבי הסרט היו דייויד ניבן וארול פלין, והוא גירסה שניה להפקה מראשית שנות ה-1930.

סרטי תעמולה אויריים היו חשובים יותר במדינות שבהן הגאווה הלאומית ספגה מהלומה כתוצאה מהמלחמה, והן היו מובסות או כועסות. בגרמניה, דרך אחת למטרה זאת היתה קידמה טכנולוגית, אשר נתפשה כהוכחה להשתקמות ולעליונות. במהלך שנות ה-1920, התפתחות המטוסים המהירה התחילה להציע בהדרגה תובנות מעשיות יותר מכלי טיס אחרים לשיקום האומה. המעמד ההרואי של אנשי צוות האויר, ההתפשטות המהירה של מועדוני הדאיה וספורט הטיסה, הצמיחה בתעופה המסחרית, הצלחת החברה הלאומית ''לופטהאנזה'', העידו כולם על הפופולריות והתמיכה הציבורית בנושא. 

הפקות גרמניות חשובות של סרטי תעופה בתקופת רפובליקת ויימאר היו:

''איקארוס'' (1918)  - מייצג את טייסי הקרב וסרטי התעופה של מלחמת העולם הראשונה העלילה נסובה אודות טייס קרב גרמני שממציא מנוע מהפכני, אשר אהובתו הרוזנת הצרפתיה מנסה לגנוב ממנו. התחילו בהפקתו בשלהי המלחמה, ותוכנן לו במקור סוף פטריוטי. לאחר כניעת גרמניה שונתה סצנת סיום הסרט לקוסמופוליטית.

''הכסף'' (1928)  - קו-פרודוקציה צרפתית-גרמנית שמייצגת את האוירה הקוסמופוליטית וההרפת קנות הפיננסית בצרפת טרם המשבר הכלכלי הגדול. השיפורים במטוסים איפשרו חיפוש אחר חומרי גלם במקומות שלא נחקרו עד אז. הסרט מתאר יזמים שענינם רווח כספי בלבד, אשר משקיעים במטוסים חדשים, ושולחים טייסים נועזים לחפש אחר משאבים. התוצאה היא גיאות בורסאית, שלאחריה מפולת.

''אישה בירח'' (1929) - סרט של פריץ לאנג שעוסק בבהלה לזהב, אך כולל במחציתו השניה סצנות ארוכות שמתארות את שיגור הטילים לחלל, כמו שיתבצע למעשה עשרות שנים מאוחר יותר. ההתענינות הרבה של הציבור הגרמני בנושא הטילים התחילה בשנת 1923, והגיעה לשיאה בשנת 1929. המוזיקה בסרט היא היפנוטית למחצה, וכך גם תנועות השחקנים בתנאי ''חוסר הכבידה'', מה שגורם לתחושות דומות אצל הצופה.  

''סרטי ההרים'' בהשתתפות ארנסט אודט - ארנולד פאנק התחיל ליצור באורח סידרתי, החל בשנות ה-1920, אחת לשנה בערך, סרטים שעסקו באהבת הגרמנים לטיפוס הרים באלפים, וכונו בשם ''סרטי הרים''. זה היה ז'אנר גרמני ייחודי, שבתחילתו התאפיין בסימבוליזם, והפך בהדרגה ללאומני, והציג את המטפסים ככת חברתית שמעריכה את החישול הגופני והרוחני, בניגוד לסרטים האקספרסיוניסטים שבהם התעמקו בנבכי הנפש של הפרט. בשלושה סרטים שיצר בשנים האחרונות לפני עליית הנאצים השלטון שיתף פאנק, בתפקיד משנה משמעותי, לצד כוכבת סרטיו לני ריפנשטהאל, את הטייס הנאצי ארנסט אודט, שמופיע בסרטים אלה בתפקיד עצמו, כטייס שמציל לכודים בשלג.

ריפנשטהאל ביימה ''סרטי הרים'' בעצמה, ופיתחה במקביל את סגנון ''הרפורטאז'ה ההרואית'' בסרטיה הדוקומנטריים הידועים, כ''ניצחון הרצון'' (1935) ו''אולימפיה'' (1938). סרטיה השפיעו מאד על יוצרי הקולנוע העלילתי הגרמני וקרל ריטר בכלל זה.