29.2.2016

ברגן בלזן

נסענו ברכבת מאושוויץ לברגן בלזן.
היינו המשלוח הראשון שהגיע לשם.
בדרך חשבנו שאנחנו נוסעות לעבוד.

זאת מכיוון שגם התזמורת נסעה איתנו.
באושוויץ היתה תזמורת נשים ענקית.
הן כולן לבשו חליפות בצבע כחול עם לבן.

חברות התזמורת ניצבו כל בוקר בשער,
וכשהיינו יוצאות לעבודה, ניגנו לנו מארשים.
לעיתים תכופות הנעימה היתה ''רוזה מונדל''.

שידרו אותה בקול ישראל כפתיחה קבועה.
זאת עד שניצולת אושוויץ, גברת אולבסקי,
פנתה לרדיו בבקשה להפסיק את המנהג.

באנו לברגן בלזן עם צרות גדולות מאד,
אך כשראינו לאיזה מקום הגענו,
הבנו שהן כלום לעומת מה שצפוי לנו.

היה שם מלוכלך באופן איום ונורא.
כינים טיפסו בטורים מהרצפה עד התקרה.
הן נראו כמו הרווחים בין הדלתות בארון.

הכינים השתלטו על גופנו באופן בלתי נסבל.
כל אחת הפכה להיות חולה במשהו.
היו שם כל המחלות האפשריות.

דרגשי שינה לא היו, וישנו על הרצפה.
לא נתנו לנו כמעט אוכל ומים.
בית שימוש לא היה.

עבודה לא קיבלנו.
סדר יום לא היה.
כללים וחוקים לא היו.

היינו ישנות רוב הזמן.
בזמן שהיינו ערות, הורדנו כינים.
מי שרצתה, יצאה החוצה לכמה דקות.

היו בחורות, שכאשר לא נתנו לצאת,
או כאשר לא היה להן כוח,
היו עושות את צרכיהן בסיר האוכל.

בצהריים, לקראת חלוקת האוכל,
שהיה מים עם מעט תפוחי אדמה,
הן היו שופכות, ממלאות, ואוכלות.

היו בחורות שהיו משאירות לחם לבוקר,
חתיכה קטנה בגודל של אצבע,
כדי שהנשמה שלהן לא תצא.

ראיתי בחורה הונגריה, שבשביל חתיכה,
שהחברה שלה לקחה ממנה,
היא חנקה אותה למוות.

מול הבלוק שלי, במרחק קצר,
וכביש בלבד חוצץ בינינו,
היתה ערימה ענקית של אלפי גופות.

שנתיים הייתי בברגן בלזן,
וכל הזמן הגבעה הזאת מולי.
לאחר זמן מה התרגלתי למראה.

כל יום היו אנשים לוקחים גוויות לגבעה וממנה.
בברגן בלזן לא היו הרבה תנורים כמו באושוויץ.
היה תנור שריפה קטן אחד, שלא הספיק לכולם.

בבלוק שלי היו שלוש משגיחות.
היה להן מדור, בקצה הרחוק מהכניסה.
חייל נאצי היה מאהב של אחת מהן.

כמעט כל לילה הוא היה בא אליה,
הולך בין הנשים שישנו על הרצפה,
והם היו עושים אהבה על ידינו.

היינו שוכבות בשקט מוחלט על הרצפה,
שותקות גם אם הוא היה דורך עלינו,
ורואות את הצל ומגפי העור.



28.2.2016

סיפורי גולדה: חלק ב - תיקון, פרק 2 - ברגן בלזן, קטעים.

מרגרינה

עובדות המטבח ישנו בבלוק אחר.
היו בו דרגשים בשלוש קומות.
חוה היתה בקומה השלישית.

עליתי אליה עם היד הפצועה.
חבשתי אותה בסמרטוט,
שעשיתי עליו פיפי.

באחד הדרגשים ראיתי חבילת מרגרינה.
חוה אמרה לי שהיא של עובדת שמתה.
לקחתי אותה.

את חבילת המרגרינה חילקתי למנות,
והחלפתי אותן בקמח וסוכר,
כדי שיהיה משהו לאכול.

הצטרכתי להכין את כל האוכל לבד.
ערבבתי לבצק קצת קמח במים,
והכנתי פיתות קטנות.

לקחתי פיסות עץ אחדות,
הדלקתי אש קטנה,
ואפיתי אותן.

האכלתי בפיתות האלה את חוה.
היא לא יכלה לאכול לבד,
כי היה לה חום גבוה.




מים

כשהבינו שהסוף מתקרב, הרעילו הנאצים את המים שלנו.
אנחנו לא ידענו כלום על כך שהשחרור שלנו קרוב.
הייתי צריכה לחפש מים נקיים לשתיה.

ראיתי שבתחתית תעלת ניקוז אחת יש מים.
קשרתי חבל ארוך לבקבוק אחד שמצאתי,
שכבתי על הקרקע, וניסיתי למלא אותו.

ניסיתי למלא מים במשך כשעה, ולא הצלחתי בכך.
הייתי צריכה לשים אבן בבקבוק כדי שישקע,
אך הייתי חולה מכדי לחשוב על כך.

צמאה מאד, המשכתי לנסות להשקיע את הבקבוק.
לבסוף, לאחר זמן שנדמה היה כמו נצח,
נכנסו לתוכו מעט מים.

הלכתי עם המים לחוה, ושתינו אותם.
לא ידעתי אם המים האלה טובים.
העיקר היה שהם לא מהנאצים.




שימורים

הנאצים ברחו בחיפזון מברגן בלזן, והותירו אחריהם מחסני מזון מלאים.
החיילים ששחררו אותנו מצאו אינספור קופסאות שימורים, מכל הסוגים.

הם היו מחלקים לניצולים שלוש קופסאות לכל ארוחה.
בשר ושעועית, ועוד ועוד, בכל בוקר, צהרים וערב.

הניצולים הרעבים התנפלו על האוכל הרב,
והתחילו לאכול אותו בבת אחת.

הם היו חולים וחלשים, וסבלו מתת תזונה חריפה.
גופם לא היה מסוגל לעכל את כל זאת.

היה צריך לתת להם בתחילה אוכל מיוחד, על מנת שיתרגלו.
הם היו מבריאים אם היו נותנים להם מרק אורז וסולת.

אבל כל יום נתו להם תשע קופסאות שימורים.
הם אכלו הכל, ורבים מאד מתו לאחר השחרור.




כבד

חיפשתי את חוה בכל מקום, ולא מצאתי אותה.
לקחו אותה חולה מהבלוק לבית החולים שהקימו.

היא התחילה לקבל שם תיאבון, והיתה מתלוננת בצחוק:
''אחותי היתה עושה לי פיתות, ופה נותנים רק מרק דליל.''

היא נשארה בחיים רק הודות לכך שמנעו ממנה מזון רב.
טוב שלא נשארה איתי, כי אולי הייתי נותנת לה משהו לא טוב.

במו עיני ראיתי, אחרי השחרור, שני בחורים שמצאו גופת אישה,
הם פתחו את הבטן שלה בסכין, הוציאו את הכבד, ואכלו אותו.




דלקת ריאות

היית חולה מאד.
שקלתי שלושים ושבע קילו,
והיתה לי דיזנטריה.

רציתי שיקחו אותי לבית החולים.
אך לקחו את החולים ביותר בלבד,
ואני הייתי עדיין עומדת על הרגליים.

חיפשתי מקום בטוח לישון,
בברגן בלזן שהיה כבר ריק,
ולא רציתי לחזור לבלוק.

מצאתי אורווה ריקה,
בלי דלתות וחלונות,
ונכנסתי לישון בה.

לא היתה לי שמיכה,
נשבו רוחות קרות,
וקיבלתי דלקת ריאות.




משאית

בבוקר ראיתי טור משאיות חונות.
הנהגים שלהן התכוננו לנסיעה.
ראיתי שיש עליהן בחורות רבות.

שאלתי אחת מהן לאן הן נוסעות.
היא השיבה שהן נוסעות לשבדיה.
השבדים לוקחים ניצולים להחלמה.

לא חשבתי פעמיים, ועליתי על משאית,
שניה אחת לפני שהתחילה בנסיעה.

27.2.2016

פציעה

הלכתי לקחת את מנת הקפה היומית.
היינו מקבלות מים בצבע שחור.
שהיינו חופפות בהם את הראש,
כי לא היו מים חמים.

לקחתי את המנה שלי ופניתי הצידה.
לפתע, כל הבחורות שעמדו איתי,
התחילו לרוץ בטרוף לעבר המטבח.
הן ראו שמביאים לשם תפוחי אדמה.

השומרים הנאצים התחילו לירות בלי אבחנה.
ופגעו בבחורות שרצו, ובאלה שעמדו כמוני.
יריה אחת פגעה בי, במרפק הזרוע הימנית.
הקליע חלף דרך הזרוע, ויצא מהצד השני.

הפצע הכאיב מאד, וכמעט התעלפתי.
פתאום שמעתי קול קלוש, לוחש בנפשי:
''אוי, בלי ידיים, בלי רגליים, אבל עוד חיה.
אני רוצה לחיות, אני אחיה.''

התרחקתי משם, בשארית כוחותי.
באותו הזמן, היו מוטלים, בכל עבר,
בברגן בלזן, מתים, מתים, מתים.
הם היו מפוזרים כמו חלוקי אבנים.

25.2.2016

מזון מורעל

המלחמה התקרבה לסיום, והנאצים התכוננו.
הם החליטו לחסל את כולנו באמצעות הרעלת מזון.
בהתחלה לא ידענו על התוכנית שלהם.
כל האנשים נהיו חולים, ולא הבנו מה הסיבה.

עד שחוה באה וסיפרה באימה:
''הם מוסיפים זכוכית טחונה למזון.
לעובדים במטבח מספרים שזה חומר בישול.
מחלקים אותו לאנשים, והמעיים נקרעים.''

הייתי הראשונה בבלוק לדעת זאת.
עד שהידיעה נפוצה, כולם הפכו חולים.
אנשים רבים מאד מתו כך.

לא אכלתי יותר את האוכל מהמטבח.
הצלחתי לאגור מעט ממה שחוה הביאה,
והייתי מתחלפת על פי הצורך עם אנשים אחרים.

בברגן בלזן היה תעריף לכל דבר, כמו באושוויץ.
עבור מנת לחם אפשר היה לקנות שלוש מנות קמח,
שלוש מנות סוכר, או שלוש סיגריות.



24.2.2016

עקרות

מנגלה ערך ניסויים רבים מאד באנשים.
בין היתר, הוא ועוזריו סרסו גברים,
והוציאו מנשים רבות את הרחם.

רוב העוזרים של מנגלה היו רופאים.
חלק גדול מהם היו אסירים יהודים.
הם חזרו לעסוק ברפואה לאחר המלחמה,
כולל במערכת הבריאות במדינת ישראל.

אני מכירה בחורה שערכו בה ניסוי ברחם.
היא קיבלה הרבה פיצויים,
אבל רק אחרי שהצליחה להוכיח זאת.

הנאצים שמו ברום במזון, לדכא את החשק המיני.
לנשים שמו בו אבקה שמונעת את המחזור החודשי.
לא היה לכולנו מחזור חודשי במשך שנים רבות.
בחורות רבות מאד מאיתנו לא זכו להוליד ילדים.

23.2.2016

מנגלה

בוקר אחד בא מנגלה אלינו.
הותיקות הכירו אותו, וצעקו: ''מנגלה!''
כשראו אותו מתקרב לבלוק שלנו.

הוא היה גבר גבוה, יפה, ואלגנטי.
לבוש מדים שחורים, מגוהצים ונקיים,
שנראה כמו כמו כוכב קולנוע הוליוודי.

מנגלה היה הכל באושוויץ.
הוא קבע מי ילך לכבשנים או לעבודה.
וחוץ מזה ניהל את כל התחום הרפואי.

הוא עמד באמצע הבלוק, וציווה בשקט:
''דרושות עשר בחורות לעבודה מיוחדת.
כולכן להתפשט מיד לבדיקה!''

זאת לא היתה בושה באושוויץ להיות ערומים.
מידי פעם היינו רצות ערומות למקלחות,
כדי להתרחץ ולכבס את הבגדים.

עמדנו לפניו ערומות בשורות.
רצה הגורל, והוא בחר גם בי.
כנראה כי הייתי צעירה, בריאה, ונקייה.

לא היו מראות באושוויץ, ולא יכולתי לראות את עצמי,
אבל ראיתי את כל הבחרות האחרות שנבחרו.
הן כולן היו צעירות בריאות ויפהפיות, כמו דוגמניות.

היינו כולנו תשעה יהודיות ונוצריה אחת.
מנגלה אמר: ''לוקחים אתכן לעבודה מיוחדת!''
ואף אחד לא היה יכול לבקש להתחלף.

באושוויץ לא היתה אפשרות כמו במחנה העבודה,
להתחלף עם מישהו, או להתחמק בכל דרך אחרת.
לא היתה שם אפשרות לעשות מאומה נגד ההוראות.

הלכנו יחד בשקט, בלי לדעת מדוע, למכון שלו.
שוב רצה הגורל, ומנגלה החליט שאהיה ראשונה.
עוזריו השכיבו אותי על משטח גבוה.

הם כבלו אותי בידיים, הרגליים ובמצח.
הראש שלי היה היה הדוק לאחור,
כך שלא ראיתי מאומה ממה קורה סביבי.

ראיתי בזוית העין את אחד העוזרים של מנגלה,
מתקרב אלי והוא עם צנצנת זכוכית גדולה,
יחד עם עוזר נוסף, שהחזיק בידו אזמל מנתחים.

מנגלה התיצב לצידם.
באותו רגע כבר ידעתי בוודאות,
שהוא מתכונן להרוג אותי בניסוי קליני.

בלי לחשוב פעמיים פניתי אליו בתושיה עילאית:
''אדוני הרופא, תסלח לי בבקשה,
עבדתי בעבר בנפט, ואני לא מתאימה.''

הוא היה מופתע ושאל בהיסוס:
''כן? את עבדת בנפט?''
עניתי בטון משכנע: ''כן, אדוני הרופא''.

מנגלה אמר: ''תורידו אותה מהשולחן.''
עוזריו שחררו אותי ונתנו לי מיד לצאת החוצה.
ברחתי כל עוד נשמתי בי בחזרה לבלוק.

לתשעת הבנות שנותרו הוציאו את רוב הדם מהגוף.
הן חזרו, והיו רועדות אחר כך בלי הרף.
לי לא עשו שום דבר, וראיתי אותן.

הנוצריה קיבלה מעט תוספת מזון, ונותרה בחיים.
היהודיות לא קיבלו כלום, והן מתו כולן במהרה.
כל כך יפות הן היו, יהא זכרן ברוך.

לא עבדתי בנפט, אלא באצטון,
בצביעת ארגזי תחמושת במחנה העבודה.
קיבלתי השראה עליונה להחליף בין המילים.


21.2.2016

סיפורי גולדה, חלק II - תיקון, פרק ב' - ברגן בלזן, קטעים: 3 - תפוחי האדמה, 4 - סיר האוכל, 5 - הרבנית

תפוחי האדמה

שבועות אחדים לאחר שחוה התחילה לעבוד במטבח,
הגיעו לברגן בלזן משלוחי אנשים חדשים מאושוויץ.
באו בהם גם אחראיות על המטבחים שם.
הן תפשו מיד את כל המקומות במטבח.

כשהחדשות הגיעו, קרה משהו מעניין.
ארגנו סידורים חדשים במטבח.
כל העובדות יכלו לאכול כמה שרצו.
הן קיבלו גם מנת אוכל לקחת הביתה.

ביום הראשון של הסידור החדש,
הביאה לי חוה קערה עם תפוחי אדמה.
לא יכולתי לאכול לבד, כי הייתי חלשה.
היא קילפה את תפוחי האדמה, והאכילה אותי.

אכלתי יום, יומיים, שלושה, וקיבלתי קצת כוח.
ראיתי שאני מסוגלת להתרומם מהרצפה.
אלא שהטבחיות מאושוויץ סילקו את כל הותיקות.
לא נתנו לחווה לעבוד יותר במטבח.

אבל חוה כבר ראתה שמטבח זה מטבח.
זרקו אותה מהדלת, והיא נכנסה מהחלון.
הלכה ישר לדוד שלה, ובישלה בו במרץ.
כך היא נשארה לעבוד שם.



סיר האוכל

כשהבראתי עוד קצת, חשבתי:
''חוה יכולה להביא לי סיר אחד,
ואין הבדל אם הוא גדול או קטן''.
ביקשתי בבלוק, ונתנו לי סיר ישן.

ניקיתי את הסיר ואמרתי לחוה:
''מותר לך להביא סיר אוכל אחד.
הנה לך סיר גדול.
קחי אותו ותביאי בו אוכל''.

האחראיות מאושוויץ דאגו שיהיה במטבח הכל.
העובדות אכלו מכל טוב, כמו בבית.
חוה היתה מביאה כל יום סיר מלא אוכל.
שמתי אותו על הרצפה, וכל מי שלידי אכלו ממנו.



הרבנית

הבחורות היו הולכות לעבודה לפנות בוקר.
בפתח המטבח ניצבו שומרים נאצים.
אבל היה חשוך עדיין,
והם לא יכלו לזהות מי נכנס ויוצא.

לימדתי את הרבנית כיצד להביא אוכל:
''תיכנסי למטבח יחד עם חוה.
היא תיתן לך בפנים אוכל לקחת.
תשימי אותו בשרוולים, ותחזרי מיד''.

הרבנית התרגלה לעשות זאת תמיד.
היא הביאה כך סוכר, לחם, או תפוחי אדמה.
הסתדרנו יחד טוב מאד.
אכלנו כולנו, והיינו שבעות.


20.2.2016

חוה

חוה עבדה במטבח שנועד להכנת אוכל לנאצים.
עבודתה הראשונה היתה להוציא ירקות מהמרתף,
יחד עם עוד שלוש בחורות מהבלוק שלנו.
היא קפאה מהקור שם, והחזיקה בקושי מעמד.

לאחר כחודשיים קיבלה חוה עבודה אחרת,
לקחת, ביחד עם עוד בחורה, דודי אוכל לחיילים בשטח.
האדמה היתה קפואה וחלקה מאד,
והיה להן קשה לשמור על שיווי המשקל.

כעבור פרק זמן ארוך חוה נכנסה לעבוד במטבח.
בזכות עיניה הכחולות זכתה ליחס קצת יותר טוב.
לעובדות היה מותר לאכול ליטר מרק אחד ביום.
חוה היתה לוקחת ממנו מעט בסתר, ומביאה לי.

פעם תפשו הנאצים עובדת שלקחה מעט לחם.
הם היכו אותה מכות רצח.
למחרת, אחת המשגיחות חשבה שהבחורה היא חוה.
היא היכתה אותה, עד שהתברר לה שזאת טעות.

הנאצים הרגו עובדים על כל חשד לגניבת מזון.
יום אחד הם הרגו עובדת ראשית, וכל הצוות שלה.
חוה קיבלה את העבודה במקומה.
היא הפכה לאחראית במטבח.

זמן רב עבר, והתחילו להגיע לברגן בלזן,
גם משלוחי אנשים מצרפת, של גברים ונשים.
צרפתים אחדים הפכו למנהלי המטבח.
הם עזרו לחוה לקחת אוכל טוב.

שאלתי אותה כיצד היא מצליחה להשיג אוכל,
והיא הסבירה לי: ''יש סדר חדש במטבחים.
הצרפתים מנהלים אותו,
והם נותנים לעובדים לקחת אוכל.''

צרפתי אחד חיבב אותה, ונתן לה מכל טוב.
צרפתי אחר היה חותך בשר על השולחן במטבח.
המשגיח הנאצי ישב באותה שעה במשרד.
חוה והבחורות היו עוברות, ולוקחות שאריות.

חוה היתה מביאה לי לאכול די והותר.
אפשר היה גם לתת מזון לזולת.
חוה היתה ניגשת כל פעם למרתף,
ומחלקת מזון לבחורות שעבדו בו.

19.2.2016

סיפורי גולדה , חלק I - זמן, פרק ג' - מחנה העבודה, 2 - הכניסה למחנה


יענקל'ה
-----------
יום אחד ריכזו את כל היהודים מהגטו בכיכר המרכזית בעיר.
חילקו אותנו לקבוצות, על פי המקום שאליו נשלחנו.
החיילים ששמרו עלינו היו בעלי פנים אסיאתיות.
הם גזלו מאיתנו את שעוני-היד.

הנאצים צעקו לאנשים, על פי רשימה שהכינו מראש:
''מפעל תחמושת, בית חרושת לעצים!''
ברשימה היו המבוגרים בעלי כושר העבודה.
הילדים, הזקנים, והחולים נשלחו לאושוויץ.

יענק'לה, אחי הקטן בן התשע, רץ אחרי אמא.
אמא צעקה לו בחרדה:
''יענק'לה תברח מכאן. תברח, תברח!''

הוא המשיך לרוץ אליה.
הנאצים שיסו בו כלב טורף ענק.
יענק'לה קפא בפחד, והכלב הרג אותו.


אלקה'לה
-----------
אסור היה להכניס תינוקות למחנה.
לאלקה'לה היה תינוק בן שלושה חדשים.
היה לנו ידיד פולני טוב, יערן עם סוס.
בזמן שהיינו בגטו הוא היה מביא לנו מזון.
הוא רצה לאמץ את התינוק עד סוף המלחמה.
אלקה'לה סרבה, והחביאה את התינוק עליה.

בחצר מחנה העבודה עשו לנו מסדר.
הנאצים ציוו שנוריד כל מה שיש לנו,
ונשים על הקרקע לפנינו.
הם אספו שקים מלאים בכסף, זהב ותכשיטים.

אחרי שאספו את כל מה שמסרנו להם,
התחילו הנאצים לחפש אחר מה שהחבאנו.
הם עברו ובדקו בקפדנות כל אחד,
והרגו כל מי שמצאו אצלו אפילו סכום כסף קטן.

אלקה'לה עמדה לימיני, עטופה בצעיף שחור.
היא הניחה את התינוק שלה על האדמה.
הנאצים שאלו: ''של מי התינוק?!''
אף אחד לא ענה.

הם איימו: ''נהרוג עשרה יהודים אם לא תגידו!''
ואספו עשרה אנשים, ביניהם קרוביי, והעמידו בצד.
נכנעתי ואמרתי: ''התינוק הוא של אחותי.''
הם שאלו: ''איפה אחותך!?''
עניתי: ''איני יודעת, היא כנראה פה, בין כולם.''

הגרמנים איימו: ''נהרוג עשרה יהודים אם לא תגידי איפה אחותך!''
התחננתי בפניהם: ''תהרגו את התינוק, ואל תהרגו עשרה אנשים.''
הם צחקו, ואלקה'לה הודתה שהתינוק הוא שלה.

הנאצים אמרו: ''נהדר''
הם לקחו אותה עם התינוק הצידה,
ובמרחק שני מטר ממני,
בפקודת לוץ, מנהלת המחנה מהגסטאפו,
ירו בשניהם למוות.


אבא
------
גם לי היו עלי כסף, זהב, ודברי ערך.
תמיד היה לי שכל, והיתה בידי גם סכין.
במקום עמידתי חפרתי בור, ושמתי בו הכל.
הידקתי בכף רגלי את הקרקע מעליו.

היה מסוכן להשאיר זאת בחצר.
למחרת בלילה הוצאתי את הדברים.
אבא היה אמיץ, וגם הצליח להסתיר הרבה.
הוא אמר לי: ''בואי איתי''.

הלכנו לפינה נסתרת במחנה.
אבא אמר לי: ''תחפרי פה בור עמוק.''
הכנסנו לתוכו קופסא עם הכל.

לאחר שהמצב נרגע, והתרגלנו לחיים,
הוצאתי באחד הימים את הקופסא,
והיה לנו ממה לחיות במחנה.

16.2.2016

מאכס

מאכס ברח אלינו בלילה, וביקש שאציל אותו.
הלכתי מיד לפיקלר, וביקשתי שיעזור.
רציתי לסדר את הענין עד הבוקר.
הגסטאפו היו הופכים את המחנה, ותופשים אותו.
הם היו מוציאים להורג עשרה יהודים במפעל התחמושת,
ועשרה יהודים כאן, בבית החרושת לעצים.

לא סיפרתי לפיקלר שרצחו את אביו ואחיו.
רק שהוא רוצה להיות עם המשפחה שלי,
והוא בחור חרוץ, היתה לו נטיה למכניקה.
פיקלר עשה הכל. הוא אמר:
''אני שם יד עליו. הכל יהיה בסדר''.
הוא סידר שמאכס ישאר אצלנו במחנה.

אחר כך היו לנו צרות נוראות ממאכס.
אלקה'לה והתינוק שלהם נרצחו עוד בזמן הכניסה למחנה.
מאכס היה כועס ועצוב בגלל מותה של כל משפחתו הקרובה.
אך הוא היה עדיין בחור צעיר ומלא מרץ, כבן עשרים ושלוש.
ואהב את החיים הטובים, בחורות וכסף.

מאחורי המאפיה שלנו בבית היה מחסן ליבוש עצים.
במחסן הזה החבאנו את כל היקר שבעולם.
רהיטים רבים, וחפצי בית יוקרתיים נוספים.
אלקהל'ה אחותי סיפרה למאכס היכן המחבוא.
זה היה אמור להיות סוד משפחתי, אך היא סיפרה.

יום אחד הוא הלך לעיר, ומכר הכל לבית מסחר של הגויים.
הגויים התחילו להגיע בעגלות, העמיסו את הסחורה, ונסעו.
הגויים ברחוב נדהמו: ''מי היה גר פה, של מי הכל?''
הגויים מהחצר שלנו היו אנטישמים, והלשינו.
הם מסרו של מי הסחורה והיכן נמצאים בעליה.

הגסטאפו באו למחנה וצעקו: ''שטרנקרץ יחזקאל!''
הם עצרו את אבא שלי, כי החביא רכוש ולא דיווח עליו.
היו שם כמה דברי ערך שהיה צריך למסור להם.

קיבלתי השראה, והצעתי לאבא:
''אבאל'ה, תגיד שנתת הכל נדוניה למאכס.
אתה בכלל לא ידעת מה הוא עשה איתה.
שלא תגיד מילה מיותרת, רק שנתת נדוניה''.
אבא עשה כך. הגסטאפו האמינו, ושחררו אותו.

מאכס היה משתגע. היה לו קצת כסף,
והוא היה מבזבז אותו על הוללות ובחורות יפות.
ראינו מה הוא עושה בכסף שלנו.
לנו הוא לא נתן כלום, אפילו לא כיכר לחם.


15.2.2016

בקר

היה לי גיס בשם מאכס טננבאום.
אלקה'לה התחתנה איתו לפני שנכנסנו למחנות העבודה.
היתה לנו עוד נדוניה לתת.
אבא רצה לחתן אותה, וחיתן אותה עם מאכס.

היו לו אבא בשם חיים, ואמא,
אח איגנאץ, סטודנט בן שבע-עשרה,
ואחות הלנק'ה, שהיתה שרה כמו זמרת אופרה.

לחיים טננבאום היה בצ'כוסלובקיה מפעל קטן.
הוא הגיע לסטרכוביצה אחרי שגירשו את היהודים משם,
כי הוריו גרו בכפר קרוב.

הזקן ידע לדבר גרמנית, והיה לו רישיון ללכת ברחוב.
הוא היה הולך כל יום לגסטאפו, ומסדר ענינים.
כל יהודי שרצה לסדר משהו אצלם, פנה אליו.
כך זה נמשך עד שנכנסנו למחנות העבודה.

מאחורי חזותו המכובדת הסתתר סוד אפל.
אלקהל'ה ומאכס, לאחר שהתחתנו,
סיפרו עליו דברים לא טובים:
''הוא לא בסדר, הוא סוחר סמים.''

במסדר המיון בכיכר, חיים, מאכס ואיגנאץ,
קיבלו עבודה במפעל התחמושת.
את האמא הרגו, כי היא הלכה אחריהם,
במקום לעלות לרכבת לאושוויץ.

למחרת היום באו הגסטאפו למפעל, לקחת את חיים טננבאום.
המפקד שלהם, בקר, אמר לאיגנאץ: ''תישאר פה, רק אבא שלך הולך!''
איגנאץ התעקש: ''אם אבא שלי הולך, גם אני הולך איתו''.

הנאצים לקחו את שניהם לגבעה בכפר ברודס, ובקר חיסל אותם.
פולנים חפרו להם קברים, והם סיפרו לנו הכל אחר כך.

בקר היה אדם כה אכזר, שהאנשים רעדו ממנו ברחוב.
הוא היה יורה ביהודים ברחוב.
הוא חי עדיין, למרות שאנשים רבים העידו על פשעיו.

אני הלכתי למשרד לחקירת פשעי הנאצים ביפו, ואמרתי לחוקר:
''אני יודעת שהוא הרג את חיים ואיגנאץ טננבאום.
אני יכולה גם לזהות אותו אם יש צורך.
אבל אני רוצה להעיד פה, אין לי כוח לנסוע לגרמניה.
אני לא רוצה לראות את הגרמנים, ולא להעיד שם.
אני יכולה להעיד בפניך, ותרשום.''

14.2.2016

בית החרושת לתחמושת

מאיר אחי היה פועל במפעל לתחמושת, שהיה חלק מתשלובת מפעלי מתכת ענקית באזור.
התשלובת נקראה ''מפעלי הרמן גרינג''. היא קיימת עד היום, ומייצרים בה מכוניות.

היו שם צרות וזוועות איומות, בעבודת פרך.
הגסטאפו היו יורים במי ששנרדם מעייפות.
אוכל כמעט ולא היה, והלכלוך רב מאד.
המקום היה ממש גיהנום.

היו אצלנו אנשים עם הרבה כסף.
מי שהיה לו, היה יכול לסדר העברה,
ממפעל התחמושת למפעל העצים.
לנו לא היה די כסף עבור מאיר.

הייתי פועלת חרוצה מאד.
בני משפחתי היו כולם עובדים טובים.
פיקלר, מנהל המחנה הגרמני, חיבב אותנו,
וביקשתי ממנו שיעביר את אחי אלינו.

הוא הבטיח לי שאחי יחזור,
יחד עם עוד בחורים אחדים,
במועד הקרוב של חילופי עובדים.

כסף לא נתתי, לא ליהודים ולא לנובק.
העיקר היה לנובק, ואני לגוי הפולני הזה לא נתתי.
לכן חששתי שלהבטחה אין ערך.

אבל פיקלר כל הזמן הרגיע אותי:
''אל תדאגי, אחיך הראשון ברשימה.
שטרנקרנץ מאיר הראשון, אני אומר לך.''

ההבטחות שלו הרגיעו אותי מעט,
אך לא נתתי כסף לאף אחד,
ולכן חששתי ממה שיקרה.

יום לפני שהיו צריכים להגיע,
שבעה-עשר יהודים וביניהם אחי,
נודע לי מאנשים במחנה,
שמישהו אחר יבוא במקומו.

בחור שבכלל לא היה בתוכנית.
היתה למשפחתו עסק למוצרי עץ בעיר.
הם היו מיליונרים, ונתנו מאתיים מטבעות זהב.
הוא נכנס לרשימה במקום מאיר.

בערב הופיע קצין הגסטפו הנאצי בקר.
הוא בא להודיע מי ברשימה,
של האנשים שיגיעו,
למחרת בשמונה בבוקר.

נובק, מנהל העבודה, היה נוכח, ושאלתי אותי:
''אדוני המנהל, תגיד לי, אחי מגיע?''
הוא הפטיר בכעס: ''אחיך לא מגיע.
תסתלקי, מה את רוצה ממני?!''

הבנתי שמאיר לא יגיע, והייתי עצובה מאד.
חשבתי על אפשרות אחרונה.
רצתי אל בקר וביקשתי רחמים:
''תשלח גם את אחי, אני מבקשת.''

בקר המופתע רתח ואיים:
''יהודיה מלוכלכת, לכל הרוחות,
אני יורה, אני יורה בך עכשיו!''
הוא היה אדם שמן, בערך בן שישים.

אחזתי בכתפיו, והתחננתי:
''אדון בקר, אני מבקשת ממך.
אחי נגר, הוא מתאים לכאן.
יחד איתנו, לא לבד.
יש מי שיכבס וידאג לבריאותו.
שם החיים שלו בסכנה.
אביו וכל משפחתו כאן.
מדוע שלא נהיה ביחד?''

בקר נדהם כל כך, שאיבד שליטה וצעק:
''אני יורה בך מיד אם את לא עפה מכאן.
אני יורה בך אם את לא מסתלקת!''

פיקלר עמד כמאה מטר משם.
שמעתי אותו צועק אלי ממרחק:
''העלמה שטרנקרנץ, תתרחקי,
הוא ירה בך, תתרחקי!''

בקר היה עם החברה שלו, גרמניה.
היא הציעה לו, במבוכה:
''קרול, אם אתה יכול, תעזור לה.''

אחזתי בו שנית והתחננתי:
''אדון בקר, תעשה את הטובה הזאת.
אני מבקשת ממך כל כך יפה.
מדוע אי אפשר לסדר זאת?
לאחי אין שם אף אחד!''

הוא נרתע וצרח:
''אם את לא הולכת, אני יורה בך!''
ושלף את האקדח.

הסתובבתי, והלכתי ישר לפיקלר.
בדרך העליתי על פני בת צחוק,
וניגשתי אליו מחייכת.

אמרתי לו בנימוס:
''אדוני, אדון בקר ביקש,
שתעביר לכאן גם את מאיר.
הוא ביקש שאחי יעבור לכאן,
עם העובדים ממפעל התחמושת''.

פיקלר התפלא: ''כך אמר אדון בקר,
שאני אקרא לאחיך ממפעל התחמושת?''

עניתי בהתלהבות: ''כן! לו אין זמן,
והוא ביקש שאתה תדאג לכך.''

הוא היסס: ''את בטוחה?''
אני, בבטחון: ''כן, אדוני המנהל, כן, כן!''
הוא, בספק: ''בסדר''.

פיקלר הלך למשרד עם החברה שלו, לוץ.
הם ישבו שם לא פחות משלוש שעות.
כל אותו הזמן עמדתי מתחת לחלון.
חיכיתי שיצא, כדי לשמוע מה הוא יגיד.

כשהוא ירד, עם לוץ, ראה אותי מחכה.
הוא שאל, בדאגה: ''מה את עושה פה?''
אני, במתח: ''חיכיתי לך כדי שתיתן לי תשובה,
אם דיברת עם מפעל התחמושת''.

פיקלר: ''כן, דיברתי איתם.
הם אמרו שאני רוצה עובד טוב,
אבל הסכימו שאחיך יבוא.''

כשהגיעו האנשים, בשמונה בערב, היה כבר חשוך, וכולנו היינו לקראת שינה, בצריפי המגורים.
היו בהם חלונות למעלה, והסתכלתי החוצה.
ראיתי ביניהם מישהו שלבש מעיל ארוך, דומה למעיל שקיבל מאיר מאבא.
ליבי בישר לי שהוא אחי.

ערכו להם חיטוי ומקלחות, 
נתנו להם בגדים נקיים,
ושלחו אותם לישון.

למחרת בבוקר עמדו שבעה-עשר הגברים למסדר לפני נובק, לחלוקת עבודה.
נובק שאל כל אחד: ''מה שמך''?
אחי ענה: ''שטרנקרנץ מאיר''.
נובק התרגז: ''איך הגעת לפה. מה אתה עושה פה?!''
מאיר כמעט והתנצל: ''אדוני המנהל, אני כאן, אתה רואה, הגעתי.''

הוא לא ידע מדוע, ומה אני עשיתי.
הוא היה רשום כמועמד לעבור,
וביקש זאת כל הזמן.

עד לאחר שהמלחמה הסתיימה לא גיליתי לאף אחד מה עשיתי, גם לא להוריי.
אם הנאצים היו מגלים ששיקרתי, הם היו הורגים את כולנו.



13.2.2016

סיפורי גולדה. חלק שני - תיקון. פרק 2 - ברגן בלזן. פרק ב - המטבח

תכף כשהגעתי לברגן בלזן,
חליתי בדיזנטריה עם דם.
הפכתי שחורה כמו לילה.
לא היו אוכל ומים, כלום.

ראיתי שלא אחזיק מעמד.
הייתי במצב קשה מאד.
לא יכולתי לעשות כלום.
לא יכולתי להתרומם.
הכל עשיתי בשכיבה.

היתה עבודה במטבח.
במטבח יש תמיד אוכל,
או אפשר לגנוב קצת.
שם לא היה כלום.
אי אפשר היה לאכול טיפה.

הנאצים באו לפנות בוקר,
והרביצו לאנשים,
כדי שילכו לעבוד,
ואף אחד לא רצה.

התחננתי בפני חוה'לה:
''תלכי לעבוד במטבח.
אפילו ריח האוכל, הפירורים,
המים הנקיים שתשתי,
יתנו לך כוח להחזיק מעמד.
תנשמי שם אויר טוב.''

חוה הלכה פעם אחת,
וחזרה הרוגה מעייפות.
עבדו שם קשה מאד.
מלפנות בוקר עד חצות.

היא אמרה לי בכעס:
''את רוצה שאני אמות.
בגלל זה את שולחת אותי!''

היו על ידי בבלוק שלוש נשים:
רבנית אחת ובתה, ואשה גבוהה.
הן כבר היו שם כשהגענו.

ביקשתי בשארית כוחותי:
''תרחמו על אחותי.
היא עוד קטנה.
תגידו לה ללכת לעבוד.''
כולן ביקשו, והיא מיאנה.

עברו שלושה ימים.
התחננתי שנית:
''חוה'לה, תלכי,
את לא רואה,
עוד שעה אני מתה.''

היא עשתה לי טובה.
הסכימה ללכת עוד פעם.
אחר כך התרגלה.
חוה היתה בריאה.
לא היה חסר לה כלום.
היא רצתה להיראות יפה.
כל בוקר סדרה את השערות.


12.2.2016

פיקלר

מחנה העבודה היה לפני המלחמה בית החרושת לפורנירים של משפחת הילר.
הגרמנים לקחו אותו ועשו ממנו בית חרושת ענק ליצור ארגזי תחמושת ואלונקות.

עבדנו שם שנתייים בעבודות כפיה.

אבא שלי קיבל עבודה בנגריה, בעבודות-יד.
הוא יצר רהיטים יחד עם עוד יהודים מבוגרים.

אני עבדתי בבית החרושת, במכונות.
הפעלתי מכונה להקצעת קורות.

מנהל המחנה, פיקלר, היה גרמני כבן שישים.
הוא היה בן אדם טוב.
הוא דאג לנו לחימום, לבגדים, ולמטבח.

היתה לו אישה נחמדה, גברת שאהבו אותה.
היתה לו גם מזכירה מהגסטאפו.
צעירה יפה, נמוכה ושמנמונת, בשם לוץ.

היא נעשתה המאהבת שלו.
אחרי המלחמה הם התחתנו.
נולד להם ילד.

אחרי המלחמה נסעו שלושה אנשים,
גיסי מאכס, משה כחול, ואחיה של רבקה לאה קופ,
לחפש את לוץ בגרמניה.

הם הלכו לבית של פיקלר ואמרו לו:
''אנחנו רוצים את לוץ''.
הם איימו: ''אם לא תגיד איפה היא, נחתוך לך את הלשון''.

פיקלר גילה את המחבוא שלה.
הם הלכו לשם עם משטרה אמריקנית, ועצרו אותה.

פיקלר היה אדם רב השפעה.
הוא השתמש במוניטין שלו,
ושחררו אותה.

חדשים אחדים אחר כך,
הוא לקה בהתקף לב ונפטר.
גם הסוף שלו בא בגלל לוץ.


11.2.2016

בית החולים לחולי רוח

בחורות רבות ברחו ממחנה העבודה לפרטיזנים וסבלו.
הרוסים היו חולים במחלות מין, והדביקו את הבנות שלנו.

בת אחת, תמצ'ו, שהיתה עם מאיר בפרטיזנים, היתה מאד חולה אחרי המלחמה.
רבקה לאה קופ לקחה אותה לרופא צירקוביץ בעיר שלנו, כדי שיטפל בה.
הוא סירב ואמר: ''היא במצב אנוש. אין אפשרות להציל אותה.''

היא איימה עליו: ''אם אתה לא עושה את כל המאמצים שהיא תבריא, אלשין עליך שעזרת לגרמנים. תעשה כל מה שאתה יכול!''
הוא לקח אותה בידיים, והצליח לרפא אותה.

תמצ'ו התחתנה עם בחור,
שהיה איתנו במחנה.
נולדו להם שני ילדים, בן ובת.
הם עלו לארץ, וגרו בקרית מוצקין.

בעלה רצה לעבור לגור ברמת גן.
היא הלכה לקופת חולים,
כדי לקחת את התיקים הרפואיים של הילדים.
על התיקים היו סימני איקס בצבע אדום.

תמצ'ו פחדה שהילדים נדבקו ממנה במחלת מין,
ולכן סימנו אותם.

היא חנקה את שני הילדים.
הבת נשארה בחיים.
הבן מת.

לקחו אותה למשטרה, ועשו לה משפט.
מאיר, וכל האנשים שנשארו בחיים, הלכו להעיד שהיא בחורה נחמדה.
היא טובה, היא מותק, ולא צריך לשים אותה בבית סוהר.

בית המשפט החליט להכניס אותה לבית החולים לחולי רוח בעכו.
היא היתה בבית החולים שנים רבות.
בהדרגה נתנו לה מידה של חופש.

היא המשיכה לעבוד שם אחרי שהשתחררה, בריפוי בעיסוק.
מתי שהייתי מבקרת את בנימין הייתי פוגשת אותה.
היא תפרה פעם עבורי מפת שולחן יפה.

תמצ'ו עברה לרמת גן, ופתחה מכבסה.
בעלה התגרש ממנה.

פעם בחצי שנה היתה לה ביקורת בבית החולים.
בערב לפני הביקורת היא באה אלינו לחיפה, לישון אצלנו.
קיבלתי אותה כמו אחות.

היא הביאה לכם הרבה ספרים ומתנות.
סיפרתי לרבקה לאה קופ שתמצ'ו באה אלינו.
היא אמרה שלא היתה מסכימה.
אין לדעת מה שהיא יכולה לעשות.

לא פחדתי.
תמיד נתתי לה יחס יפה.
היא לא היתה אשמה.

היה בחור אחד שרצה להתחתן איתה.
כולנו כבר שמחנו על כך שיהיו לה עוד ילדים.
היא היתה לגמרי בסדר.
שבוע לפני החתונה היא התאבדה.

למשפחתה של תמצ'ו היו זכרונות טובים ממחנה העבודה.
לפני המלחמה הם היו השומרים במגרש של בית החרושת.
הם קיבלו מפיקלר זכות להמשיך לגור בבית שלהם שם.

הבן הקטן היה חבר של חוה.
פעם מת להם אווז גדול.
הילד הביא אותו לאימי.
היא הכינה ממנו ארוחות.
אכלנו טוב, והתחזקנו.



10.2.2016

קפריסין

היינו בקפריסין שנה. גרנו באהלים. היה לנו מספיק אוכל. המים היו פעמיים ביום, שעה בבוקר ושעה אחר-הצהרים, אבל יכולנו להתקלח. האנגלים השגיחו שלא נברח, וחיילים רבים שמרו עלינו.

לקפריסין הגיעה גם חוה. פגשתי אותה במקרה. האנגלים אפשרו עליה לארץ לגברים מעטים, ובתנאי שיהיו נשואים. קבוצת בחורות צעירות, וחוה ביניהן, קיבלה תעודות נישואין. הן טסו משבדיה לצרפת, שם היו צריכות להצטרף לבחורים. המטוס נתקע בדרך, והן הגיעו לאחר שהבחורים יצאו.

הקבוצה עברה לבלגיה, וגרה במסתור הרחק ממקום ישוב. הגיעו לשם עוד עולים רבים.
כולם העפילו בספינת המעפילים ''תיאודור הרצל''.
היו בספינה אלפיים מעפילים.
גם הם נתגלו ונשלחו לקפריסין לאחר קרב בים, שבו היה הרוג.
חוה היתה במחנה אחד ואני באחר, אבל יכולנו להיפגש. המחנות היו מוקפים גדרות, אך האנשים קרעו בהן פתחים.
לקפריסין הגיעו מהארץ אנשי סיוע רבים. ביניהם היה ד''ר אופנהיימר, אשר הביא לחוה ולי חבילות מזון מהדוד שלנו, צבי ברמן מכפר יחזקאל.

היתה לי חברה טובה בשם פלה. היא היתה מהניצולות הבודדות של גטו לודז'. רומקובסקי, ראש היודנראט, אימץ עשרה ילדים, והיא ביניהם. כך נותרה בחיים.
הכרנו שני בחורים ממרוקו. הם היו רציניים. אמרו שהם אוהבים אותנו. הבטיחו שכאשר נגיע לארץ נתחתן.
הם דיברו אנגלית וצרפתית, וקצת עברית. בדרך כלל השתמשנו באצבע המורה כשרצינו להגיד דבר מה.

היה שמח בקפריסין. פעלו בו כל מיני מפלגות, תיאטראות, מקהלות, ומסגרות פעילות נוספות.
הכי מרשימים היו המסדרים של בית''ר. מלובשים במדים מגוהצים עם סמלים, הם עשו כל יום מסדרים, בבוקר ואחרי הצהרים.
אחד מהם, כדי להעביר את הזמן, בנה מקלחת מהגג.
פעילים ממפלגות שונות ניסו לצרף אותי. לא רציתי. היה לי את אלי החבר שלי, ואחותי, ושום דבר אחר לא ענין אותי.

חברה שלי היתה במקהלה. היא נתנה לי שני כרטיסים להופעה. לא היה מה לעשות בקפריסין חוץ מללכת להופעות, שהיו כולן יפות.
המקום היה קטן, אך כל המחנות באו, ושרר דוחק רב.
אלי נתן את הכרטיס בכניסה. האחראי שם, מ''גורדוניה'', לא רצה לתת לו להיכנס, בגלל שהיה ספרדי.
רציתי לחזור אחורה, אך התחיל להיות לחץ של אנשים שדחפו. אי אפשר היה לשלוט במצב, וכמעט נפלתי.
פניתי אליו: ''מדוע אתה לא נותן לו להיכנס? יש לו כרטיס. הוא החבר שלי.''
הוא אמר: ''למה לא אמרת שהוא החבר שלך?''
הוא היה חיב לדעת שאלי הוא חבר של אשכנזית.

עברה שנה, והאנגלים התחילו לתת לנו סרטיפיקטים בודדים. כל מחנה קיבל שניים או שלושה. את שני הראשונים אצלנו קיבלו פלה ואני. זאת כי היו לנו חתנים, והיו צריכים חיילים בארץ. חוץ מזה, בחורות לא רצו לעלות בגלל המלחמה.

9.2.2016

חליסה

אלי לא רצה להישאר בכפר יחזקאל. כל זמן שהיתה מלחמה, והוא היה חייל, הוא היה מגיע בחופשות, וגרנו אצל הדוד. הוא רצה לעבור לחיפה.

הלכתי לסוכנות בחיפה לבקש שיתנו לי ולבעלי בית. היו המון בתים ריקים. הפקידים טענו שאנחנו זוג צעיר. שנלך לקיבוץ, או נישאר בכפר יחזקאל. הם היו מבלבלים את השכל. חזרתי לסוכנות בעיר התחתית בחום ובקור. כל שבוע הייתי באה ומבקשת: ''תנו לנו דירה''.

הם לא רצו, אבל התעקשתי. בסוף קיבלנו דירה בחליסה. שני חדרים בבית ישן, למעלה בהר. הבחור שלי השתחרר, וגרנו שם.

הממשלה הבטיחה לעשרה חיילים משוחררים, ואלי ביניהם, את בית החרושת ''קצף'' לסבון. הם חתמו על הסכמים. הכל היה מוכן.
ברגע האחרון הממשלה התחרטה: ''אנחנו מסכימים לתת לכם את בית החרושת, אבל בשותפןת, חצי לכם וחצי לממשלה.''
החיילים לא הסכימו, ולא קיבלו את בית החרושת.

אלי היה מתדרדר מעבודה לעבודה. הוא היה בחור משכיל, ועבד בבנין ובסבלות. היינו מתפרנסים בקושי רב.
העבודות השחורות לא מצאו חן בעיניו. הוא ראה שלא יצא לו מזה כלום. הוא התחיל להתעניין בנסיעה לאמריקה.

לא הסכמתי. בהתחלה הייתי היחידה מכל המשפחה שלי פה. הייתי כותבת להם מכתבים שהכל פה טוב מאד. במשך הזמן גם אמא, סוניה, מאיר, חווה ובנימין, עלו לארץ. לא היה לי נעים כלפיהם שאני עוזבת.

אלי אמר שהוא רוצה לעבוד על אוניה. בתוך זמן לא ארוך הוא יעשה כסף, ואחר כך נוכל לנסוע.
לא רצו לקבל אותו לעבודה באוניה.
אמרו לו: ''מה, בחור כמוך? אתה יכול לעבוד בכל מקום בארץ.''

הוא דחף את הענין, עד שביקשו ממני לבוא לחברת הספנות ''שוהם''. הם רוצים לדבר עם האישה.
הלכתי לאדון איצקוביץ, המנהל.
הוא שאל: ''אתם זוג צעיר. מדוע שבעלך יעבוד באוניה?''

אמרתי: ''הוא לא מסתדר. בבנין קשה לו. באוניה נותנים אוכל, ויש תנאים. אפשר להתפרנס. הוא יודע שפות, ויהיה לו טוב יותר. אני, אם הבחור שלי רוצה, לא מתנגדת.''
קיבלו אותו.

אלי עבד כמכונאי ספינות. הוא היה חרוץ, והתבסס. הוא היה שבועיים על הים ושבועיים בבית.

כאשר היה בבית, הוא קיבל מ''שוהם'' קופסאות שימורים רבות מכל הסוגים. בארץ היה אז צנע, ולי לא היה חסר כלום. גם כסף היה לו, וחיינו טוב.

הוא עבד כימאי שנים אחדות. במשך כל אותו הזמן היה אומר לי: ''אני לא רוצה להישאר פה. אם את לא רוצה לבוא איתי, אני נוסע לבד.''

התגרשנו.