נסענו ברכבת מאושוויץ לברגן בלזן.
היינו המשלוח הראשון שהגיע לשם.
בדרך חשבנו שאנחנו נוסעות לעבוד.
זאת מכיוון שגם התזמורת נסעה איתנו.
באושוויץ היתה תזמורת נשים ענקית.
הן כולן לבשו חליפות בצבע כחול עם לבן.
חברות התזמורת ניצבו כל בוקר בשער,
וכשהיינו יוצאות לעבודה, ניגנו לנו מארשים.
לעיתים תכופות הנעימה היתה ''רוזה מונדל''.
שידרו אותה בקול ישראל כפתיחה קבועה.
זאת עד שניצולת אושוויץ, גברת אולבסקי,
פנתה לרדיו בבקשה להפסיק את המנהג.
באנו לברגן בלזן עם צרות גדולות מאד,
אך כשראינו לאיזה מקום הגענו,
הבנו שהן כלום לעומת מה שצפוי לנו.
היה שם מלוכלך באופן איום ונורא.
כינים טיפסו בטורים מהרצפה עד התקרה.
הן נראו כמו הרווחים בין הדלתות בארון.
הכינים השתלטו על גופנו באופן בלתי נסבל.
כל אחת הפכה להיות חולה במשהו.
היו שם כל המחלות האפשריות.
דרגשי שינה לא היו, וישנו על הרצפה.
לא נתנו לנו כמעט אוכל ומים.
בית שימוש לא היה.
עבודה לא קיבלנו.
סדר יום לא היה.
כללים וחוקים לא היו.
היינו ישנות רוב הזמן.
בזמן שהיינו ערות, הורדנו כינים.
מי שרצתה, יצאה החוצה לכמה דקות.
היו בחורות, שכאשר לא נתנו לצאת,
או כאשר לא היה להן כוח,
היו עושות את צרכיהן בסיר האוכל.
בצהריים, לקראת חלוקת האוכל,
שהיה מים עם מעט תפוחי אדמה,
הן היו שופכות, ממלאות, ואוכלות.
היו בחורות שהיו משאירות לחם לבוקר,
חתיכה קטנה בגודל של אצבע,
כדי שהנשמה שלהן לא תצא.
ראיתי בחורה הונגריה, שבשביל חתיכה,
שהחברה שלה לקחה ממנה,
היא חנקה אותה למוות.
מול הבלוק שלי, במרחק קצר,
וכביש בלבד חוצץ בינינו,
היתה ערימה ענקית של אלפי גופות.
שנתיים הייתי בברגן בלזן,
וכל הזמן הגבעה הזאת מולי.
לאחר זמן מה התרגלתי למראה.
כל יום היו אנשים לוקחים גוויות לגבעה וממנה.
בברגן בלזן לא היו הרבה תנורים כמו באושוויץ.
היה תנור שריפה קטן אחד, שלא הספיק לכולם.
בבלוק שלי היו שלוש משגיחות.
היה להן מדור, בקצה הרחוק מהכניסה.
חייל נאצי היה מאהב של אחת מהן.
כמעט כל לילה הוא היה בא אליה,
הולך בין הנשים שישנו על הרצפה,
והם היו עושים אהבה על ידינו.
היינו שוכבות בשקט מוחלט על הרצפה,
שותקות גם אם הוא היה דורך עלינו,
ורואות את הצל ומגפי העור.
היינו המשלוח הראשון שהגיע לשם.
בדרך חשבנו שאנחנו נוסעות לעבוד.
זאת מכיוון שגם התזמורת נסעה איתנו.
באושוויץ היתה תזמורת נשים ענקית.
הן כולן לבשו חליפות בצבע כחול עם לבן.
חברות התזמורת ניצבו כל בוקר בשער,
וכשהיינו יוצאות לעבודה, ניגנו לנו מארשים.
לעיתים תכופות הנעימה היתה ''רוזה מונדל''.
שידרו אותה בקול ישראל כפתיחה קבועה.
זאת עד שניצולת אושוויץ, גברת אולבסקי,
פנתה לרדיו בבקשה להפסיק את המנהג.
באנו לברגן בלזן עם צרות גדולות מאד,
אך כשראינו לאיזה מקום הגענו,
הבנו שהן כלום לעומת מה שצפוי לנו.
היה שם מלוכלך באופן איום ונורא.
כינים טיפסו בטורים מהרצפה עד התקרה.
הן נראו כמו הרווחים בין הדלתות בארון.
הכינים השתלטו על גופנו באופן בלתי נסבל.
כל אחת הפכה להיות חולה במשהו.
היו שם כל המחלות האפשריות.
דרגשי שינה לא היו, וישנו על הרצפה.
לא נתנו לנו כמעט אוכל ומים.
בית שימוש לא היה.
עבודה לא קיבלנו.
סדר יום לא היה.
כללים וחוקים לא היו.
היינו ישנות רוב הזמן.
בזמן שהיינו ערות, הורדנו כינים.
מי שרצתה, יצאה החוצה לכמה דקות.
היו בחורות, שכאשר לא נתנו לצאת,
או כאשר לא היה להן כוח,
היו עושות את צרכיהן בסיר האוכל.
בצהריים, לקראת חלוקת האוכל,
שהיה מים עם מעט תפוחי אדמה,
הן היו שופכות, ממלאות, ואוכלות.
היו בחורות שהיו משאירות לחם לבוקר,
חתיכה קטנה בגודל של אצבע,
כדי שהנשמה שלהן לא תצא.
ראיתי בחורה הונגריה, שבשביל חתיכה,
שהחברה שלה לקחה ממנה,
היא חנקה אותה למוות.
מול הבלוק שלי, במרחק קצר,
וכביש בלבד חוצץ בינינו,
היתה ערימה ענקית של אלפי גופות.
שנתיים הייתי בברגן בלזן,
וכל הזמן הגבעה הזאת מולי.
לאחר זמן מה התרגלתי למראה.
כל יום היו אנשים לוקחים גוויות לגבעה וממנה.
בברגן בלזן לא היו הרבה תנורים כמו באושוויץ.
היה תנור שריפה קטן אחד, שלא הספיק לכולם.
בבלוק שלי היו שלוש משגיחות.
היה להן מדור, בקצה הרחוק מהכניסה.
חייל נאצי היה מאהב של אחת מהן.
כמעט כל לילה הוא היה בא אליה,
הולך בין הנשים שישנו על הרצפה,
והם היו עושים אהבה על ידינו.
היינו שוכבות בשקט מוחלט על הרצפה,
שותקות גם אם הוא היה דורך עלינו,
ורואות את הצל ומגפי העור.
