מבנה הדעת הספירלי

 

ההוויה העיגולית

החשיבה החזותית נעזרת רבות בצורות גיאומטריות, והמעגל הוא אחת מהנפוצות שבהן. המעגל הוא צורה גיאומטרית בעלת השפעה עצומה על חיינו. המעגל, צורה עיגולית מושלמת, נמצא בכל מקום סביבנו, הן בטבע והן בעולם המעשה. 

גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. 

הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

הספירלה:

צורתו הפשוטה אך המושלמת של המעגל מאפשרת יצירת מגוון רחב של צורות גיאומטריות מורכבות יותר, המבוססות על עיגול בעל מרכז. הוריקנים, גלגלים, מדחפים, עיניות מצלמה וגלילי סרטי קולנוע - אלו רק חלק קטן מהדוגמאות הרבות להופעותיו השונות של המעגל בעל המרכז בחיי היומיום. 

הספירלה היא אחת מהצורות הגיאומטריות החשובות ביותר בתרבות האנושית. היא נבנית ממעגל שמתחיל בנקודת אמצע ומתפתח בקו רציף של מעגלים הולכים וגדלים עד לשוליים החיצוניים. צורתה הייחודית של הספירלה מייצגת מבנה דעת ייחודי, והיא נמצאת בשימוש נרחב בתחומים רבים, כמו אמנות, אדריכלות ובמדע. 

מטוסי הבוכנה בעלי המדחף הם דוגמה להשתלבות בין טכנולוגיה למבנה דעת ספירלי. המדחף בראש המטוס מסמל את התנועה הסיבובית המאפיינת את צורת הספירלה. בימינו נפוצים המנועים הסילוניים, שמדחפיהם אינם נראים לעין, וחבויים בתוך מעטפת. המסוק, לעומת זאת, באמצעות המדחף העילי הענק שלו, ממשיך לייצג את התנועה הסיבובית המתפתחת.

הקולנוע הקדם-דיגיטלי התאפיין בסלילי  צילום מצלולויד, גדולים וכבדים, שהותקנו במכשירי הצילום וההקרנה. סלילים אלה הם ייצוג של מבנה הדעת הספירלי, כיוון שטמון בהם תוכן הולך ומתפתח, מתחילת הסליל בקצהו החיצון ועד סופו במרכזו.

דוגמאות נוספות לצורת הספירלה:

האוזן

בגוף האדם, האוזן היא בעלת צורה ספירלה. האוזן מזכירה מאד בצורתה את תנוחת העובר בבטן אימו. 

תרמיקת הציפורים

הציפורים הן, עוד מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונות הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים, המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. 

התרמיקות, כתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה, בשנות ה-1920 המאוחרות, לטייסי הדאונים בהרי הרון. התגלית הפכה את ספורט הדאייה לחשוב הרבה יותר. טייסי הדאונים דאו במשך שעות רבות, למרחקים של מאות קילומטרים, וחצו גבולות מדינות. 

בתעופה הממונעת קיימים ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, בהם חגים מטוסים סביב המסלול, עד שברגע המתאים הם מתקרבים ויורדים לעברו. 

בתרבות

מבוכים ספירליים היו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים ספירליים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך הספירלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב, וכשיטת אימון  המוח בפתרון בעיות. 

אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. 

סמלי לאום שונים, אזרחיים וצבאיים, מזכירים את צורת הספירלה. צורת השושנה, של שלושה עיגולים בצבעים שונים זה בתוך זה, המופיעה כסמל על גוף מטוסי בריטניה וצרפת, מדמה את צורת הספירלה. צלב הקרס הוא דימוי נוסף. 

יחסי מרכז-שוליים

יחסי מרכז-שוליים הם מרכיב מרכזי בחברה האנושית. יחסים אלה מוכרים גם כצמד הכוחות ''צנטריפטלי-צנטריפוגלי''. התנועה אפשרית בשני הכיוונים, מהחוץ פנימה ולהפך. יחסים אלה קיימים כביטוי מילולי ו/או חזותי, ומשולבים לעיתים במימד אנכי מובהק, כמו בתנועה החברתית-מרחבית ההיסטורית ''מן הכפר אל העיר'', ובתוך העיר מהפרברים אל המרכז. הדינמיות והאנרגיות המקופלות בתנועות בין המרכז לשוליים גורמות לכך שהחיבור בין שני הקצוות אינו בקו ישר אלא מפותל, ולפיכך הוא יוצר מבנה ספירלי. המהפכה הצרפתית, שהתרחשה בעקבות המצאת הכדור הפורח, היא דוגמא למערבולת ספירלית חברתית-מרחבית.

הספירלה והפרספקטיבה

הספירלה והפרספקטיבה, לכאורה שתי צורות גיאומטריות שונות בתכלית, חולקות קשר סמוי אך משמעותי. הספירלה, בצורתה המתפתלת והמתרחבת ללא הרף, מסמלת תנועה, התפתחות ושינוי מתמיד. הפרספקטיבה, לעומתה, יוצרת אשליה של עומק וממד על משטח דו-ממדי, ומייצגת את הניסיון האנושי לתפוס ולהבין את העולם התלת-ממדי הסובב אותנו. הקשר ביניהן טמון בתפיסה של התנועה והשינוי במרחב. כאשר אנו מתבוננים בפרספקטיבה, העין שלנו נעה לאורך קווי הפרספקטיבה המתכנסים, וחווה תחושה של תנועה ועומק. באופן דומה, הספירלה, בתנועתה המתמדת פנימה או החוצה, יוצרת תחושה של התקדמות ונסיגה במרחב. שתי הצורות, אם כן, משקפות את האופן שבו אנו תופסים ומפרשים את העולם סביבנו, את התנועה, השינוי והמרחב, ומעניקות לנו כלים חזותיים לייצג אותם.

הלבירינט באגדה על דדאלוס ואיקארוס

בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה, והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדאלוס לבנות עבורו מבוך ספירלי, הלבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו שם קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים לקירבו. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. דדאלוס, מחשש לחייו, ברח מהאי יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. למרות שלכאורה אין קשר ישיר בין שני הארועים באגדה, הם מאוחדים באמצעות צורת הספירלה, המבטאת יציאה לחופשי. 

באמנות

הספירלה באמנות עשויה להיות חיובית או שלילית, חזותית או מילולית, פונה החוצה או פנימה, ועוד. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך לרוב הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה בהן נתפסת ככלי עזר אמנותי. 

הקפות דתיות וריקודים במעגל

סוג נוסף של מבנה דעת ספירלי בא לידי ביטוי בהקפות דתיות וריקודים במעגל. דוגמה בולטת לכך היא ההקפות סביב הכעבה במכה, שבהן המוני מאמינים מקיפים את האבן הקדושה ומנסים בהדרגה להתקרב אליה תוך כדי הליכה בסיבוב במעגלים ולגעת בה, ולאחר מכן חוזרים בהדרגה החוצה אל מחוץ למעגל. גם ביהדות, בהקפות שמחת תורה, במרכז מעגל הרוקדים נמצא המחזיק בספר התורה, וסביבו מעגלי הרוקדים, וכל אחד מהם בתורו מנסה להתקרב אל המרכז ולנשק את הספר.

ריקודי מעגל הקפות אחרים הם חילוניים יותר אך נפוצים מאוד, וביניהם הקפות של חוגגים את הזוג המתחתן, כשהקרובים יותר אליהם נמצאים במעגל הפנימי לסירוגין, או הקפות בריקודים במעגל בחגיגות אלטרנטיביות שונות ובאירועים של שמחה, שבהם בעל השמחה נמצא במרכז ומתחלף לאחר פרק זמן.

''גלגל רפאים'' הקדמוני ברמת הגולן	מבוך מעוצב כספירלה בגן באנגליה
ספירלה רוחנית בקתדרלת שארטר, צרפת	מבנה דעת ספירלי בחינוך המודרני

מבנה הדעת הספירלי בחינוך:

מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד, לגישה מילולית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת הממלכתית. 

למבני הידע החינוכיים יש צורת ספירלה חזותית עולה כלפי מעלה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. 

ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוגי הדעות  של אסכולה זאת, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

מבנה הדעת הספירלי נפוץ מאד בתחום הפדגוגיה, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל הספירלי המעשי מיושם בעיקר בלמודי גיאוגרפיה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי. המודל מיושם גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. 

הורטיגו - ספירלת השתיקה:

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו הפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת, אך כתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין מילים לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית בה מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. 

תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס, ונופל אל מותו, לתדהמת הצופים בו. 

ספירלת הורטיגו באמנות ובקולנוע:

הספירלה באמנות עשויה להיות חיובית או שלילית, חזותית או מילולית, פונה החוצה או פנימה, ועוד. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך לרוב הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה בהן נתפסת ככלי עזר אמנותי.  

יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים ספרים בודדים בלבד בנושא. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו.

דוגמאות לסרטים המציגים בהבלטה מבנה דעת ספירלי:

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית והמרחבית, בפונדק העיירה. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עימה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של חייל עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות משטרה קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש דו קרב גורלי.  

''עין בשמיים'' [2015] הוא החשוב מבין כל הסרטים שנוצרו אודות דרונים. הסרט מתאר מבצע צבאי המתנהל מרחוק, באמצעות דרונים והסייברספייס. קולונלית אנגלית מבקשת לשגר טיל מדרון לעבר בית בניירובי בו נמצאים טרוריסטים, אך קיימת סכנת פגיעה בילדה קטנה. בסרט בולט מבנה הדעת הספירלי. יחסי מרכז-שוליים מוצגים בעלילה כניגודים. הסצנות מהמרכז לשוליים ולהיפך בונות את מהלך העלילה. במקביל לנרטיב, גם הצילומים בסצנות רבות הם ספירליים, והמצלמה יוצאת וחוזרת בין נקודת מוקד למרחבים פתוחים.

סדרת סרטי ''ג'יימס בונד'' מתחילה בקדימון קבוע שבו נראה הגיבור דרך קנה אקדח בעל חירוץ ספירלי. 

המבנה של תסריט סרט המותחן הקלאסי, המתחיל בהצגה רחבת יריעה של נושא העלילה, באופן מילולי וחזותי, ונמשך בתהליך חיפוש וחקירה מתעלומה לפתרונה, מחייב שימוש נרחב במבנה הדעת הספירלי. מבנה הדעת הספירלי בהם, המתפתח בין המוחשי למופשט, מפצה על חוסרים חזותיים בלתי נמנעים.

מבוך ספירלי

האם השלמות היא סוג של שחזור

 

השאלה האם השלמות היא סוג של שחזור היא שאלה פילוסופית מעניינת שיכולה להתפרש בכמה דרכים:

1. השלמות כשחזור של מצב אידיאלי: במובן זה, השלמות היא שאיפה להחזיר משהו למצבו המקורי, הטהור או האידיאלי. זה יכול להתייחס לאובייקטים פיזיים (למשל, שחזור של יצירת אמנות), למצבים מנטליים או רגשיים (למשל, חזרה לשלווה פנימית), או אפילו לחברות (למשל, חזרה לערכים מסורתיים). שחזור של חפץ עתיק או יצירת אומנות פגועה יכול להחזיר אותם למצבם המקורי, ובכך להשיב להם את שלמותם האסתטית והפונקציונלית. 

2. השלמות כתהליך של שיפור מתמיד: מנקודת מבט זו, השלמות אינה מצב סטטי אלא תהליך מתמשך של למידה, צמיחה והתפתחות. כל "שחזור" הוא למעשה צעד קדימה, שיפור של המצב הקודם. זה יכול להתייחס להתפתחות אישית, התקדמות טכנולוגית או כל תחום אחר שבו יש שאיפה למצוינות.

3. השלמות כאיחוד של חלקים: בגישה זו, השלמות היא הרכבה של חלקים שונים לכדי שלם אחד, הרמוני ומאוחד. זה יכול להתייחס לאיחוד של היבטים שונים של האישיות, איחוד של קבוצות חברתיות שונות, או אפילו איחוד של ידע מתחומים שונים. בתחומים מופשטים, תהליכי ריפוי וצמיחה אישית יכולים להתפרש כשחזור של מצב נפשי או רוחני מיטבי, ובכך להביא לשלמות פנימית.

השאלה האם השלמות היא סוג של שחזור היא מורכבת ותלויה בפרשנות. ישנם היבטים שבהם השלמות יכולה להיתפס כסוג של שחזור, אך ישנם גם היבטים שבהם היא שונה ממנו באופן מהותי. חשוב לזכור כי השלמות היא מושג סובייקטיבי ומשתנה בהתאם להקשר ולנקודת המבט. ישנם זרמים הרואים בשלמות מצב ארעי ודינמי, ולא יעד סופי. השאיפה לשלמות היא תהליך מתמשך של צמיחה והתפתחות, ולא נקודת סיום. בדתות מסוימות השלמות האלוהית נתפסת כמצב נעלה ובלתי מושג לבני האדם, אך השאיפה להתקרב אליה היא חלק מהותי מהמסע הרוחני. יש הטוענים שהשלמות היא אשליה, שאינה ניתנת להשגה במציאות. במובן זה, כל ניסיון להשיג שלמות הוא למעשה ניסיון לשחזר פנטזיה.

הטיל - זיכרון, איום, חידוש

 

דמותו של הקטגור ברייאן בסרט ''משפט הקופים'' - 100 שנים לאחר המשפט

''משפט הקופים'' התרחש בשנת 1925, בתקופה של עלייה באנטישמיות העולמית. מורה בשם ג'ון סקופס הורשע בהוראת תורת האבולוציה בניגוד לחוק בטנסי. המשפט עורר תשומת לב בינלאומית ועורר דיון נוקב על היחסים בין דת ומדע. הוא נתפס כסמל למאבק בין חופש הביטוי והדעות לבין דת וקונבנציונליות. מחאות הסטודנטים נגד ישראל כיום, מבטאות גם הן התנגדות למה שנראה כאי צדק וחוסר שוויון.

ויליאם ג'נינגס ברייאן, אולי הפוליטיקאי הבולט ביותר בארצות הברית ברבע הראשון של המאה העשרים, בחר לרדת מרום מעמדו ולהיות התובע במשפט שהתנהל בעיר כפרית קטנה. הסיבה לכך היתה חרדתו העמוקה מהתפשטות תורת הגזע בארצות הברית, כתוצאה מאימוץ תורת האבולוציה של דרווין, באמצעות הפופולריזציה שנעשתה לה על ידי ניטשה. חששו, כאדם מאמין, היה מהדרוויניזם החברתי, אשר נובע ישירות מהאבולוציוניזם. ברייאן ראה כיצד הפופולריות של הנושא גוברת בקרב המשכילים, בעיקר בזכות ההערכה הרבה לניטשה  בקרב הציבור המשכיל. 

ברייאן היה אחד הפוליטיקאים שפעלו למען חקיקת ''חוק באטלר'', למניעת הוראת תורת האבולוציה, על שם חקלאי וחבר קונגרס פונדמנטליסט מטנסי שיזם את החוק, והיה מעריץ שלו. בשנת 1922 נתן ברייאן סדרה של הרצאות, שמטרתן היתה להוכיח את הצורך באלוהים, בתנ''ך, ובמושיע. הקריאה של ברייאן נגעה בנימי נפשם של הפונדמנטליסטים. הבוחרים בכ-20 מדינות לחצו על המחוקקים להפוך לבלתי חוקי ללמד את האבולוציה בבתי ספר ציבוריים. ברייאן הפך למנהיג הלאומי של התנועה הזאת. הוא אמר שממש לא אכפת לו אם התיאוריה של האבולוציה נכונה, כי הוראתה החלישה את האמונה הדתית אצל הצעירים.

ברייאן התכוון לשאת את משנתו המלאה בנאום הסיכום של התביעה ב''משפט הקופים'', שהיה הכינוי הפופולרי למשפט בעל תהודה עולמית בנושא זה, שנמשך שבוע ימים בשנת 1925, בעיירה דייטון בטנסי. אך כתוצאה מהודאה מוקדמת ומפתיעה באשמה של הסניגור קלארנס דארו, אשר שנה אחת בלבד קודם הגן על ליאופולד ובייב, צמד הרוצחים הצעירים שהושפעו מניטשה, נמנעה ממנו הזכות לשאת את דבריו. 

נאומו של ברייאן, שאורכו כ-15,000 מילים, ובו ראה את פסגת הגותו, התפרסם ברחבי ארצות הברית ימים אחדים לאחר המשפט, ויצא לאור בסיפרון הנצחה. ברייאן מת במהלך ההגהות הסופיות לפני הפרסום.

בהצגה ''יירש רוח'', שנעשתה על פי המשפט, דמותו של ויליאם ג'נינגס ברייאן שוחקה תמיד כדמות הליצן,  חוצפן, מתנשא, צדקני, מסוגל לראות את העולם באופן צר בלבד, ופונדמנטליסט מוגבל. לא נראה שזאת האמת לאשורה. בראיין היה אדם שרץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים, נואם גדול, ולפיכך היה צריך להיות טמון בו משהו שהוא יותר מליצן. בריאן היתה טמונה גדולת הרוח - הוא לא היה שרלטן, הוא היה אדם פנטסטי שהפך אובססיבי לתנ"ך. היכולת של ברייאן להאמין, ללא ספקות, היתה קרובה להפתיע לאורתודוקסיה היהודית. בלשון הפופוליזם, טען ברייאן טענות ערך על מה שטוב, מוסרי וצודק, וקידם מדיניות שתשמור על האינטרסים של העם הפשוט מפני האינטרסים המדכאים והמנצלים של האליטה. רק במובנים מצומצמים הוא שילב את הטיעונים הפונדמנטליסטים.

ויליאם ג'נינגס ברייאן והדרוויניזם החברתי

ויליאם ג'נינגס ברייאן (באנגלית: William Jennings Bryan;‏ 19 במרץ 1860 - 26 ביולי 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי. הוא היה מנהיג האגף הליברלי שלהמפלגה הדמוקרטית, והתמודד מטעמה במירוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים (ב-1896, 1900 ו-1908). הוא ייצג את מדינת נברסקה בקונגרס של ארצות הברית ושירת בתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון בשנים 1913–1916. ברייאן השתייך לזרם הפרסביטריאניזם בנצרות והיה נוצרי אדוק, תומך בדמוקרטיה עממית, יריב של תומכי תקן הזהב, הבנקים ותאגידי מסילות הרכבת, מנהיג תנועת הכסף החופשי, פעיל שלום, תומך בחוק היובש, ומתנגד לדרוויניזם מסיבות דתיות. באמצעות קולו העמוק וסיוריו ברחבי המדינה, הוא נודע בתור אחד מהנואמים המבריקים ביותר של אותה תקופה. בשל אמונתו בטובם ובצדקתם של האנשים הפשוטים, הוא כונה "איש העם הגדול". בבחירות הצמודות של 1896 ו-1900 הוא נוצח בידי ויליאם מקינלי, אולם שמר על שליטה במפלגה הדמוקרטית, כשהוא נואם מעל 500 נאומים. ב-1896, ברייאן ביסס את המנהג של מועמדים לנשיאות לנאום ברחבי המדינה, בתקופה שבה מועמדים אחרים נשארו בביתם. 

ברייאן התנגד לתורת האבולוציה הדרוויניסטית ולהשפעתה על אמריקה. הוא לא אהב, במיוחד, את הצד של הדרוויניזם החברתי בתורה זאת, שביטא השקפה כי העשירים והחזקים אינם חייבים לעניים. הדרוויניזם החברתי סתר את השקפתו של ברייאן על הנצרות, שעל פיה היה על בני האדם לעזור לעניים חסרי המזל.

אחרי שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, ברייאן קרא שני ספרים נוספים שעיצבו את צורת החשיבה שלו. הראשון היה ''לילות המפקדה'' שכתב הפרופסור האמריקאי ורנון קלוג, בו טען כי כי קצינים גרמנים במהלך המלחמה עשו את הקשר בין התיאוריה של דרווין לבין המאמצים הצבאיים שלהם. הגרמנים ראו את עצמם כחזקים, שמטאטאים הצידה בצדק את החלשים. הספר השני היה של הסופר הבריטי בנג'מין קיד "מדע הכוח", שבו טען שלדרווין היתה השפעה ישירה על חשיבתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. ההוגה הגרמני הכחיש את קיומו של האל והציע ל"סופרמנים" זכות לשלטון. ברייאן הסכים כי ניטשה הושפע מדרווין, והרעיונות של גרמניה הוכיחו לו כיצד חשיבה דרוויניסטית עלולה לפגוע בחברה.

בשנת 1921 נשא ברייאן נאום בשם "האיום של הדרוויניזם". הנאום יצא לאור לאחר מכן, ונמכר היטב לפונדמנטליסטים. ברייאן טען כי הנטייה הטבעית של הדרוויניזם היא להסיט מדרך הישר את מי ששם את אמונתו בתורת האבולוציה. ברייאן ידע שלא כל האבולוציוניסטים היו אתאיסטים, אבל הוא חשב שהנוצרים שקיבלו את התיאוריה הזאת היו מסוכנים עוד יותר לאמונה. ברייאן לא התנגד למדע או להוראה של העובדות, אך הוא האמין שלא ניתן להוכיח את תיאוריית האבולוציה. ברייאן גם אמר כי לאזרחים יש זכות לשלוט במה שמלמדים בבתי הספר הציבוריים בהם הם תומכים באמצעות תשלום מיסים. אם יש פונדמנטליסטים שמאמינים שהאבולוציה הרסה את האמונה הדתית, ובדרך זאת פגעה בחברה, היתה להם זכות למחות. הוא אמר כי אין לצפות מאנשים לשלם על ההוראה של היפותזה שקושרת אדם חברתי עם הפראיות. ברייאן זכה לתמיכה פוליטית של אמריקנים שהתנגדו למודרניזם. אנשים אלה נטו להיות מדרום וממערב ארצות הברית. הם גרו בעיירות קטנות, ורבים מהם היו חקלאים. הם תמכו במרד נגד המודרניות, ובכל שינוי בחברה שנדמה היה כי הוא מאיים על השקפותיהם הדתיות או על אורח חייהם המסורתי. 

בשנת 1922 נתן ברייאן סדרה של הרצאות שנקראו "בדמותו". ברייאן האמין כי, כפי שאמר התנ"ך, אלוהים ברא את האדם הראשון בדמותו.  מטרתו של ברייאן היתה לאשר את קיומו של אלוהים ואת הצורך בו, את האמת העובדתית בתנ"ך ואת הצורך בתנ"ך, ואת עובדת קיומו של ישוע ואת הצורך במושיע. הקריאה של ברייאן נגעה בנימי נפשם של הפונדמנטליסטים. בכ-20 מדינות הבוחרים לחצו על המחוקקים להפוך לבלתי חוקי ללמד את האבולוציה בבתי ספר ציבוריים. בטנסי התקבל חוק בנושא, שנקרא ''חוק באטלר''. ברייאן הפך למנהיג הלאומי של התנועה הזאת. הוא אמר שממש לא אכפת לו אם התיאוריה של האבולוציה נכונה. ההוראה שלה החלישה את האמונה הנוצרית אצל הצעירים, והובילה אותם לאתגר את זקני הקהילה ודמויות סמכות. מגיני האבולוציה אמרו כי זה ענין של חינוך - התלמידים לומדים לאתגר את האמונות המקובלות בחיפושיהם אחר האמת. אך ברייאן והפונדמנטליסטים המשיכו להילחם למען חוקים נגד הוראת האבולוציה בבתי הספר הציבוריים. 

המעצר והמשפט של המורה ג'ון סקופס, שהורה את התיאוריה, היה במקורו יוזמה של האגודה לזכויות האזרח שנועדה לאתגר את חוק באטלר, אך עבור הפונדמנטליסטים נוצרה בדרך זאת ההזדמנות לאשש את תקפותו וישומו בשטח.

ברייאן היה היה בעל הכשרה כעורך דין. הוא חזר בלהיטות לעריכת דין, בפעם הראשונה כמעט שלושים שנה, כדי שיוכל להצטרף לתביעה במשפט הקופים, ולהגן על חוק באטלר. נוכחותו נראתה הולמת, כיוון שפעל רבות למען העברת החוק.

המשפט התנהל בדרג נמוך בעיירה דייטון בטנסי, ולא נסב כלל במקורו על אמיתות תורת האבולוציה, אלא על הזכות החוקית ללמד אותה. מכיוון שלא היתה קיימת זכות כזאת, בעקבות החלת חוק באטלר, היה ברור כי מבחינה משפטית המורה שלימד אותה, סקופס, הוא אשם. ההגנה קיוותה לפסק דין מקל, שתערער עליו לערכאה עליונה, שבה תעלה לדיון אמינות תורת האבולוציה. ברייאן הקטיגור, בנאום הפתיחה שלו, ביקש לסכל מהלך זה, ותקף בהרחבה את אמינות התורה. להגנה לא ניתנה רשות להעלות מדענים כעדי נגד. לכן העלה הסנגור דארו את ברייאן עצמו לדוכן העדים, במטרה לקעקע את כושר האמונה הדתית לעסוק במדע. לאחר שהצליח בכך, הודה דארו לפתע באשמה. הוא גרם בכך לסיום מהיר של המשפט, מבלי שברייאן יוכל להעלות אותו לדוכן העדים לחקירת נגד, ומבלי שיתנהל שלב הסיכום במשפט, שאליו ברייאן התכונן יותר מכל. 

בספרון שהוציאו מקורביו ובו מופיע הנאום במלואו, מתוארים הימים האחרונים בחיי ברייאן. מיד לאחר המשפט הוא השקיע את מירצו בהגהות של הנאום, לקראת פירסומו כמוסף בעיתוני יום ראשון הקרוב ברחבי ארצות הברית. הוא קיווה שמעז יצא מתוק, והוא יכשיר בדרך זאת את הקרקע לקראת הערעור. בשיחה טלפונית עם העיתונאי שערך את הנאום לקראת הדפסתו, אמר שהוא שבע רצון מהתיקונים, ותיאר את הנאום כפסגת יצירתו. הוא מת כשעה לאחר מכן. הנאום הוא לפיכך צוואתו הרוחנית.

מבנה הדעת הספירלי

בימינו החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית,  מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית קינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

להוויה העיגולית, באופנים השונים, יש ביטויים צורניים רבים בחיי היומיום. דוגמאות אחדות הן: הגלגל, המדחף, ההוריקן, עין המצלמה, וגליל סרט הקולנוע. כיוון שהחשיבה החזותית במיטבה היא  גיאומטרית, התפתחו ממנה צורות גיאומטריות רבות שבסיסן הוא מעגל בעל תוכן, המציג תרשים לפתרון מבוכים.  מעגל כזה, במקרים רבים, מתחיל בנקודת אמצע, ומתפתח בקו רציף של מעגלים גדולים יותר ויותר עד לשולים החיצוניים. הוא נקרא ספירלה. בתרבות האנושית, צורת הספירלה היא בעלת חשיבות רבה כמבנה דעת.  מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, אשר היו הדומיננטיים בתעופה בכל המחצית הראשונה של המאה ה-20, השתלבו עם מבנה הדעת הספירלי. סממן בולט זה כמעט ונעלם בעקבות התפשטות השימוש במטוסי הנוסעים הסילוניים, אשר בהם המנוע מחופה במעטפת צינורית, שהטורבינה מוסתרת בה וכמעט ואינה נראית לעין. 

הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד לגישה פרונטלית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת ממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות. 

למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוא נפוץ מאד בתחום החינוך והארגון, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מתאים יותר ללמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. מודל זה מתאים גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. הוגי הדעות  של הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. 

לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד מממבוכים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך המעגלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון  המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות ונתפסת כקוריוז אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית. 

תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונת הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים באורח בלתי מדעי. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה בחלקו כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב השדה, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו. 

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום.  זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת גם בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים מעט מאד ספרים בנושא זה.

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עם האישה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש הדו קרב הגורלי בין החייל העריק למנהיג המיליציה האכזר.  

הקיברנטיקה

תורת הקיברנטיקה מספקת כלי ומסגרות תיאורטיות להבנת התנהגות מערכות מורכבות, טכנולוגיות וחברתיות כאחת. הטיל מתאים ביותר כדוגמא: הוא מערכת מורכבת בעלת מרכיבים רבים: מנוע, כנפיים, מערכת בקרה, מערכת הנעה ומערכת ייצוב. המרכיבים האלה חייבים לפעול יחד בצורה הרמונית כדי שהטיל יוכל לתפקד כראוי. טיל הוא מערכת עצמאית: הוא מסוגל לפעול באופן עצמאי, ללא צורך בהתערבות אנושית מתמדת. טיל הוא מערכת רב-רמות: הוא מורכב ממערכות קטנות יותר, הפועלות יחד כדי ליצור את המערכת הגדולה יותר. 

הקיברנטיקה היא תורת תרגום ארגון שהתחילה להתפתחה במלחמת העולם השנייה,  בניסיון לשלב בין האדם למערכות הגנה אווירית במטוסי B-17,  מורכבות ומתוחכמות וחדישות בשעתן, במטרה לעצור את מכונות המלחמה הנאצית והיפנית. עיקרה הוא היזון חוזר שלילי. היזון זה מושג באמצעות אלגוריתם של מבנה דעת מושגי. נורברט וינר ועמיתיו, ממציאי תורת הקיברנטיקה, התחיל מהאבחנה כי כדי לקבל טיפול מתמטי שלם ככל האפשר של בעיית הבקרה הכוללת, יש צורך להטמיע את החלקים השונים של המערכת לבסיס אחד, או אנושי או מכני. מאחר שהבנתנו את האלמנטים המכניים מקדימה בהרבה את ההבנה הפסיכולוגית שלנו, הם בחרו למצוא אנלוגיה מכנית. הם החלו לדמיין את החיילים ששלטו במטוסים ובתותחי הנ"מ כמכשירים מכניים, כדי שיוכלו לדמות את התנהגותם באמצעות נוסחאות מתמטיות. הם הבחינו שגם הטייס וגם תותחן המטוס התנהגו על בסיס של ''לתקוף או לברוח''. כל אחד מהם הגיב למה שהם כינו "משוב שלילי". על ידי המשגה של טייסים ותותחנים כמנגנוני סרוו, וינר ועמיתיו מצאו גם דרך לדמיין אותם במונחים של המטאפורה המיחשובית, המערכת האוטומטית שמסוגלת לווסת את עצמה. 

על ידי הדמיון של חיילים למנגנונים, הונח הבסיס לחזון של האדם האוטומטי והארגון האוטומטי, שיילווה את החיים הציבוריים האמריקאים גם בשנות ה-1960. נוצרה דוגמה למערכת שבה אנשים ומכונות משתפים פעולה, מגבירים את יכולותיהם, חולקים שליטה, ובסופו של דבר משרתים את טובת האדם. במהלך העשורים הקרובים, חזון זה של מערכות אדם-מכונה מיטיבות, של זרימות מעגליות של מידע, התגלה ככוח מניע בהקמת המכלול הצבאי-תעשייתי-אקדמי.  ניתן היה לראות בחברה כולה מערכת המבקשת ויסות עצמי באמצעות עיבוד מסרים. באנלוגיה של וינר, מערכות מידע ציבוריות, כמו התקשורת, שימשו כמנגנוני סרוו. מסך הטלוויזיה הפך, לחברה כולה, מה שמסך המכ"ם היה לתותחן מלחמת העולם השנייה - מערכת משנה שדרכה ניתן למדוד ולהתאים את ביצועי המערכת החברתית הגדולה. וינר האמין שהתקשורת משמשת באופן אידיאלי לתיקון פעולותיהם של מנהיגים ציבוריים, בכך שהיא מציעה להם מידע מדויק על ביצועי החברה כולה.

החזון הזה עורר כמה פחדים. מחשבים עשויים לחרוג מטווח השליטה האנושית ולהתחיל לפעול בעצמם. מצד שני, הם עלולים להפוך לכלים של פוליטיקאים ובעלי הון חסרי רגשות, בעלי רצון לשנות לטובתם את  המוסדות החברתיים שבהם שלטו. הפחד מאוטומציה הדהד לאורך המחצית השניה של המאה העשרים, והופיע בביקורות רדיקליות. הקיברנטיקה יצרה מעגלים אינטלקטואליים חדשים. פרויקטי המחקר הצבאי הצבאיים של המלחמה הקרה הפכו את האוריינטציה המערכותית שלה לפרקטיקה יומיומית. פרויקטים רבים ריכזו מומחים ממגוון דיסציפלינות, ועבור המומחים המעורבים שנעזרו בה, הפכה תורת המערכות לדרך חיים. תחת עינה השולטת של "אליטת כוח", אמריקאים רגילים מצאו עצמם לכודים במסדרונות ובמשרדים, לא מסוגלים לדמיין, שלא לדבר על לקחת אחריות על מכלול עבודתם או חייהם. לאנשים רגילים הייתה חסרה היכולת להגיב על המבנים הגדולים - רציונליים ובלתי רציונליים - אשר הם היו בחלקם כפופים להם. החברה עברה תהליך מהיר של ריכוזיות ורציונליזציה, תהליך הנתמך בטכנולוגיות חדשות ונועד לסייע בבנייתן. "חברה טכנולוגית"  ו"טכנוקרטיה" היו כינויים לחברה זאת. החשש היה כי בעזרת ה"מגה-טכניקה" החדשה הזו המיעוט הדומיננטי יצור מבנה פלנטרי אחיד, עוטף כל, המיועד לפעולה אוטומטית. במקום לתפקד באופן פעיל כאישיות אוטונומית, האדם יהפוך לחיה פסיבית, חסרת תכלית, מותנית במכונה, שתפקידיה הנכונים, כפי שהטכנאים יפרשו, יוזנו לתוך המכונה, ויוגבלו באופן קפדני לטובת תאגידים חסרי פנים. הפרקטיקות השיתופיות של מחקר ופיתוח במלחמה הקרה כמעט ונסתרו מעיני הציבור. מבקרי תורת הקיברנטיקה חזו חברה המבוססת על מומחיות והיררכיה, הנשלטת על ידי ארגונים פירמידליים המנוהלים על ידי גברים לבנים מכופתרים, מפוצלים מבחינה פסיכולוגית. 

חזונות דיסטופיים אלה מצאו קהל מתנגד, גדול ונלהב, בקמפוסי המכללות של שנות ה-1960. המחשבים איימו באוטומציה מלמעלה, אבל הם גם הציעו דרכים ליצירת סדר דמוקרטי מלמטה. הקיברנטיקה איפשרה לא רק את הקישור בין פעילויות מחקר, פיתוח וייצור, אלא גם את הפיתוח של רשתות בין-אישיות ובין-מוסדיות חדשות, ואיתן יצירת צורה מרושתת של כוח. הסטודנטים הבינו שאם המוח הוא האתר הראשון של שינוי חברתי, אז המידע צריך להפוך לחלק מרכזי בפוליטיקה נגד התרבות השלטת. אם הפוליטיקה האלטרנטיבית הזו דחתה את ההיררכיה, אז מעגלי תורת המידע והמערכות עשויים להיות הגיוניים איכשהו לא כרעיונות על מידע בלבד, אלא גם כעדות מהעולם המדעי לנכונותה של פוליטיקה קולקטיבית. עבור חלק גדול מתרבות הנגד הרחבה יותר, הציעו התרבות, הקיברנטיקה ותיאוריית המערכות אלטרנטיבה אידיאולוגית. רבים בתרבות הנגד ראו בקיברנטיקה חזון של עולם שנבנה לא סביב היררכיות אנכיות וזרימות כוח מלמעלה כלפי מטה, אלא סביב מעגלים חוזרים של אנרגיה ומידע, הצומחים מלמטה כלפי מעלה. האידיאלים של תרבות הנגד התמזגו ברשתות המחשבים בצורה כזו, ששלושים שנה מאוחר יותר האינטרנט יכול היה להיראות בעיני רבים כסמל של מהפכת נעורים שנולדה מחדש. 

תורת הקיברנטיקה השלימה, במחצית השניה של המאה העשרים, תנועה מלאה מהשוליים למרכז וחזרה. מהצורך להתמודד עם הכוחות הצנטריפטליים הפועלים על הלוחמים במלחמת העולם השניה, היא הפכה למודל של התרבות הארגונית השלטת. מלב הארגונים השולטים היא עברה לכיוון צנטריפוגלי, כלפי חוץ, למאבקי הצעירים שאימצו את מבנה מעגלי הידע שבה לצורך שחרור אישי ותרבות נגד, שהפכה בסופו של דבר לתרבות זרם מרכזית באינטרנט. בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבססו שוב זרמים קיברנטיים צנטריפטליים בדעת הציבור במדינות שונות, עם עליית הימין הדתי והלאומי בהן. במדינות מגויסות, בעיקר במזרח התיכון, התבססו בשלטון מפלגות בעלות אוריינטציה דתית-הילכתית. ההלכה הדתית, המכתיבה למאמיניה סדר יום מא' עד ת', עולה בקנה אחד עם תורת הקיברנטיקה, ומשתלבת במארג השילטוני-בטחוני, ההדוק ממילא מחמת צרכי הבטחון הלאומי. 

דור הרחפנים

המושג ''דור הרחפנים'' [DRONE הוא הביטוי המקובל באנגלית לכטבמ''ים ורחפנים כאחד, מכל הסוגים והגדלים] אינו צריך להיות מקושר להיבט של תפוצתם הגוברת בלבד, אשר הולכת ומשתלטת על מגזרים רבים של תעסוקה, אלא גם להיבט האנושי-החינוכי: ההיבט החינוכי של הרחפנים, בפרט בהקשר לתחום הגיימינג, צריך למלא חלק חשוב בכל מחקר מקיף בנושא. תעשיית הגיימינג היא כיום גדולה בהרבה מאשר תעשיית הקולנוע. לנושא הגיימינג יש השפעה רבה על הנוער, החברה ותעשיית הבידור. הקשר ההדוק לרחפנים מתבצע, בין היתר, באמצעות הממשק של הגיימינג, שזהה לסימולטור טיסה במידה רבה. גיוס מפעילי כטבמ''ים  מתבצע מבין גיימרים מצטיינים. 

הפעילות של הטסת הרחפנים בשטח מסוגלת לקחת חלק חשוב בחילוץ הנוער מישיבה מול המחשב. בנוסף, ההטסה שלהם מלמדת מיומנויות פסיכומוטוריות מרכזיות של עבודה עדינה ורגישה עם האצבעות, קואורדינציה, תפיסת תלת מימד ועוד. היציאה אל מרחבי הטבע שהפעלת הרחפנים תורמת לא לבריאות האישית בלבד, אלא גם להכרת הסביבה וטיפוחה. 

אך ככל שהמרחבים החופשיים מצטמצמים, בעידן שבו האורבאניזם הולך ומתפשט, גובר התסכול בקרב הדור הצעיר, ועולם הרחפנים מעצים זאת. במקביל, המיומנות של הפעלת רחפן דורשת למידה מסודרת בשלבים, איטית וסבלנית, שדורשת התמסרות לנושא. למרות שהרחפנים הפכו למוצר ביתי נפוץ, הרוב המכריע של בעליהם אינם מסוגלים להפעיל אותם. בנוסף, הסיכון הבטיחותי והבטחוני מביא לרתיעה מהשימוש החופשי בהם. הרחפנים נותרו, עבור רוב האוכלוסיה, בגדר משאלה כמוסה, שמוצאת פורקן באפיקים אחרים, כחלק מתשוקת המעוף.

הרחפנים הם חוליה היסטורית נוספת בשאיפת האדם להפוך את התעופה לאפשרית לכל אדם. חלומות אלה התנפצו פעמים אחדות במהלך המאה ה-20, ובפרט במסגרת המשטר הנאצי. גרמניה הנאצית שאפה להיות ''אומה של טייסים'', אך התוצאה של המאמץ היתה כפיה של משטר טוטליטרי, שאמנם הביא להישגים משמעותיים בטווח הקצר, אך כשל בטווח הארוך, כיוון שלא הכיל את עקומת הלמידה המורכבת שהתעופה דורשת. 

הפתרון להרחבת תפוצת התעופה והפיכתה לאישית הוא באוטומציה המלאה של כל תהליך הטיסה, נושא שהוא מרכזי בסדר העדיפויות של הפיתוח הטכנולוגי בימינו בכל התחומים.

לאור כל אלה המושג ''דור הרחפנים'' מגדיר היטב את הנוער בימינו, בדומה להגדרות קולעות שלו בדורות קודמים [לדוגמא ''דור האספרסו'']. מגיפת הקורונה, שחייבה את האוכלוסיה להישאר בבתים ולהתמקד בישיבה מול המחשב, וכפתה ריחוק פיזי, מעצימה את תקפות ההגדרה. למרות שהגדרה מקורית זאת נוצרה כמו מאליה בכורח הנסיבות, היא אינה קיימת עדיין במחקר האקדמי ובתרבות הפופולרית.

כל המצאת תעופה חדשה עיצבה גם דמות אנושית בעלת מאפיינים מקבילים. לדוגמא, ספינת האויר נקראת על שם ממציאה ''צפלין'', שהיה דמות סמכותית, אצילית מבוגרת, גדולת גוף ומרשימה, בדומה לנוכחות ספינת האויר בשמיים. גם הרחפן מעצב דמות אנושית מתאימה: זאת דמות של נער מחונן ובודד, בעל ראש גדול ודמיון מפותח, אשר מיומן בעולם הגיימינג. הוא אינו שואף לכושר גופני ספורטיבי, שומר על ריחוק חברתי, ומגלה אופי חקרני, מרדני ועצמאי, בניגוד לאדישותו הפוליטית. 

שִׁירִים סִינִיִּים וְסֶנִילִיִּים דף א'

 

הַשָּׁרָב הַגָּדוֹל הִסְתַּיֵּם אַךְ הַמַּגֵּפָה נִמְשֶׁכֶת וְעוֹנַת הַבְּחִירוֹת מִתְקָרֶבֶת בֵּירוּת בָּאֵשׁ נֶאֱכֶלֶת אַתְּ מִמֶּנִּי נִגְעֶלֶת וַחֲזִירֵי בַּר מְחַבֶּבֶת הַקּוֹלְנוֹעַ מֵאִיץ תַּהֲלִיכִים חִיצוֹנִיִּים וְגַם פְּנִימִיִּים וַאֲנַחְנוּ חַיִּים בַּסְּרָטִים	כָּל יוֹם הֲלִיכָה לְאֹרֶךְ הַטַּיֶּלֶת כֻּלָּהּ וְשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה יֵשׁ שָׁם חֲבוּרָה שֶׁחוֹלֶפֶת כְּמוֹ תַּהֲלוּכָה אִלֶּמֶת וּבְלִי מַנְגִּינָה לִרְאוֹת וְלֹא לְהֵרָאוֹת זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה אַךְ גַּם הַתּוֹצָאָה	נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָה אֲנִי מוֹרֶה מְקוֹשֵׁשׁ הוֹרָאָה בְּאֶרֶץ בִּלְתִּי יְדוּעָה לָכֵן מִמֵּךְ אֶסַּע עַד לִתְהוֹם אֲפֵלָה מִּמֶּנָּה יֵשׁ עֲלִיָּה מִדְבַּר חוֹלוֹת אֲנִי אַךְ בְּלִי טִינָה כִּי הָעִיר גְּדוֹלָה
תֹּאַר וְעוֹד תְּעוּדָה צִיּוּן אַחֲרֵי בְּחִינָה הָרַכֶּבֶת מַמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ סְפָרִים הִיא עֲמוּסָה מַחְבָּרוֹת וְעֵטִים לַעֲיֵפָה וְנוֹפִים דִּמְיוֹנִיִּים בְּדַרְכָּהּ הֲמוֹנֵי אָדָם עָלֶיהָ מִכָּל מִגְדָּר וּמְדִינָה וַאֲנִי נִגְרָר אַחֲרֶיהָ	הַמּוֹחַ מַקְשִׁיב לַלֵּב  וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵידָע בִּנְשִׁימָה אַחַת אֲרֻכָּה זֹאת הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה  אוֹמְרִים בַּעֲלֵי הַדֵּעָה לִמְצֹא חֲכָמָה מְלֵאָה יֵשׁ אֹזֶן גְּדוֹלָה בְּצִדָּהּ אַחַת קְטַנָּה שְׁתֵּיהֶן קֶשֶׁב וּמְשׁוּבָה	אֲנִי מְאוֹנֵן בַּסִּפּוּק מוּל הַמָּסָךְ הַפָּעוּט מְאַחֵל לְעַצְמִי בְּרִיאוּת אֵין תַּחְלִיף לָאַהֲבָה לִי הִיא בִּמְשׂוּרָה מִיַּד גּוֹרָל נֶעֶלְמָה לְפָחוֹת אֲנִי נִמְצָא  בְּלִי הַכְּאֵב הַנּוֹרָא שֶׁל לֵב שֶׁנִּקְרַע
בִּמְחוֹזוֹת הַדִּמְיוֹן הִתְנַחַלְתִּי וּפַת לַחְמִי מָצָאתִי לְפָחוֹת כָּךְ קִוִּיתִי בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת טִיַּלְתִּי וּבָעַט גְּדוּשָׁה כָּתַבְתִּי כָּל מָה שֶׁיָּדַעְתִּי אֶת הוֹרַי אָהַבְתִּי הֶעֱרַצְתִּי וְגַם כִּבַּדְתִּי וּמְנוּחָה לְנַפְשִׁי רָצִיתִי	אֶרֶץ הַבְּחִירָה הַזְּעִירָה הִיא מְכֹעֶרֶת וּצְפוּפָה וְצִפּוֹרִים בָּהּ לַעֲיֵפָה מִשַּׁחַר עַד שְׁקִיעָה מְלוֹא הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מְצַיְּצוֹת בְּלִי הַפְסָקָה אִי  אֶפְשָׁר לִמְצֹא בְּתוֹךְ כָּל הַמְּהוּמָה מְעַט שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה	לֵב יָשָׁר אֲנִי כְּמוֹ סַרְגֵּל בָּטוּחַ חָרִיץ אֲחוֹרַיִם מָתוּחַ יֵשׁ בִּי חֲרָטָה כִּי אֵין חֲזָרָה לְמָה שֶׁכְּבָר הָיָה אַל יֵאוּשׁ חֲבִיבִי אַתְּ עוֹד תַּגִּיעִי וְאֶת זְמַנִּי תַּנְעִימִי