עינת קליש רותם, ראש תנועת ''חיים בחיפה'', מפרסמת בבלוג של התנועה מאמר מקצועי ומפורט שמנתח ומתאר את האמת המרה: בתי הזיקוק מזיקים לא לבריאות בלבד, אלא גם לכלכלה של מפרץ חיפה. מפעלים אלה, שרישתם פרושה על כל המפרץ והם הנוף הדומיננטי בו, הם בבחינת דינוזאורים שלוחכים ומחסלים כל חלקה טובה.
מדובר באחד האזורים היפים ביותר בישראל, סמוך לחוף ים ונחל, מול נוף מרהיב ובמזג אויר מצוין, אשר מתאים להקמת אזורי מגורים ותעשייה מתקדמים, שיכולים להפוך את האזור למרכז עולמי כדוגמת הונג קונג או סינגפור, או לכל הפחות ביירות הסמוכה. במקום זאת נמצאים בלב האזור מפעלים מזהמים, שצברו חובות עתק לרשויות ועתידם בלתי ברור לנוכח תנאי השוק המשתנים. יתר על כן, מרבית התפוקה של מפעלים אלה מיועדת ליצוא.
האבבסורד הוא שהממשלה, בגיבוי הרשויות המקומיות שיונקות מעטיני השלטון, מגבים בימים אלה את התרחבותם חסרת התקדים, שכוללת את שילוש כושר היצור, הקמת חוות מכולות נפט חדשה, והקמת מסוף דלקים בנמל המפרץ החדש, שמיותר גם הוא.
משמעות מהלך ממשלתי זה הוא חיסול העתיד החברתי-כלכלי של צפון הארץ, ובעיקבות זאת גם של כל מדינת ישראל.
ניתוח הדו"חות הכספיים של בז"ן לשנת 2014 מעלה כי 51% מההכנסות של בז"ן לשנה זו הגיעו מחו"ל, מייצוא, כאשר 47% מכלל ייצוא הדלקים הגיע לטורקיה.
על פי הדו"ח, הפסד קבוצת בז"ן בשנה זו עומד על 93 מיליון דולר.
חובותיה של בז"ן, ימשיכו ככל הנראה להעיק על רווחיה גם בעתיד, שכן, החברה תלויה בגורמים גיאופוליטיים שאינם בשליטתה למשך שנים ארוכות. האם בז"ן תוכל אי פעם להרוויח כל עוד תמשיך בתפוקות הייצור הנוכחיות שלה, ובפרט לנוכח הירידה במחירי הנפט, וכניסת הגז לשוק האנרגיה? האם למצבה הכלכלי יש קשר ישיר עם המאמצים האדירים שהיא משקיעה בשנים האחרונות להגדיל את מתקניה לשם הגדלת יכולת הייצור?
התמונה הנשקפת מדו"חות בז"ן מסבירה את הצורך שלה לגדול, ומצטרפת לשורת החלטות הממשלה שיקבעו את חיפה כעיר תעשייתית שנים רבות קדימה.
המהנדס מאיר פרומקין, לשעבר מנהל בכיר בבתי הזיקוק, בדק את הדו"חות הכספיים של בז"ן, וטוען שעל רקע הדו"חות, יש לבחון לעומק את הגדלת נתח הייצוא של מוצרי בז"ן. ייצור לייצוא משמעו תוספת בזיהום שאין תושבי המפרץ וסביבותיו יכולים לסבול יותר, ובפרט כשבז"ן ממשיכה להפסיד למרות מגמת הגידול בנתח מוצריה לייצוא.
בכל מצב, לבז"ן אין שליטה על מחירי השוק, וגם לא יתרון טכנולוגי או ניהולי. על כן אנו נתונים במילכוד גדול עם בז"ן – הפסדים הכרוכים בזיהום וסיכונים. מדובר במפעל אחד שנמצא בקשיים כלכליים, ומשליך על חיינו הכלכליים ועל בריאותנו יותר מכל גורם אחר בעיר. הגיע הזמן להכיר בעובדה הזו.
האם בז"ן היא באמת נכס אסטרטגי של מדינת ישראל?
הנתונים מראים שבז"ן תלותית מאד באספקת הנפט שמגיע מהים הכספי ומרוסיה. בשנת 2013 האספקה עמדה על 89%, וב- 2014 עמדו על 80%.
השאלה המתבקשת: אם ישראל תלויה במדינות אחרות לקבלת נפט גולמי, מדוע אינה יכולה להיות תלויה במדינות אחרות לקבלת נפט מזוקק? מדוע התלות בדלק גולמי מקובלת על ממשלת ישראל, ואילו תלות בדלק מזוקק אינה מקובלת? מדוע תלות מסוג אחד היא 'בעיה אסטרטגית' ותלות מסוג אחר אינה בעייתית כלל?
בדיקה של צריכת הסולר לתחבורה במדינת ישראל מגלה שאין שינוי משמעותי בצריכה, שעמדה בשנת 2012 על 2,721 אלפי טון, בשנת 2013 על 2,782 אלפי טון, ובשנת 2014 על 2,851. צריכת הסולר להסקה דווקא ירדה, ועוד עומדת להשתנות בוודאי עם כניסת השימוש בגז הטבעי למחוזותינו. נתונים אלה רק מחזקים את הטענה שמאמצי בז"ן להגדיל את היקפי ייצור התזקיקים שלהם, במיוחד לאחר הקמת המתקן החדש הקרוי 'הפצחן המימני', אינם משמשים ככל הנראה לגידול בצריכה האמיתית של תושבי מדינת ישראל, אלא לייצוא.
על פי הדו"חות, בשנת 2014 51% מהכנסות בז"ן הגיעו מייצוא. מדובר במגמה שהולכת וגדלה, לאחר בשנת 2013 ההכנסות מהייצוא עמדו על 49%, ובשנת 2012 עמדו רק על 38%. בשנתיים האחרונות בז"ן מרגיעה את הציבור עם שיפור באיכות האויר במפרץ חיפה וסביבתו.
את הטענה כי מדובר במקור עבודה חשוב בחיפה יש להפריך. בבז"ן עובדים 1455 איש, מתוכם 228 אנשי מטה והנהלה. הטענה הזו הפכה למיתוס במרוצת השנים, אבל היא מטעה. יש לבדוק את היתרונות והחסרונות של מקור תעסוקה זה בהקשר הרחב. אם בז"ן מספקת כ- 1500 מקומות עבודה, אבל דוחה את כניסתן של חברות תעשייה נקיות ומתקדמות לעיר, שהיו יכולות להעסיק אלפים ואולי אפילו עשרות אלפי עובדים, בתנאים טובים יותר, הרי שיש לשקול נושא זה בשנית.
כשבוחנים את השפעתה העצומה וההרסנית של בז"ן על מטרופולין הצפון, מבחינה כלכלית וסביבתית, יש לראות את התמונה הרחבה. נכון להיום כל גופי התכנון הרישמיים של מדינת ישראל, בגיבוי מלא של הממשלה, פועלים להעמיק את זהותה של חיפה כעיר תעשייתית, עם נמל חדש שימלא את המפרץ של חיפה בנוף תעשייתי שטרם נראה כמותו, עם חוות איחסון דלקים וחומרים מסוכנים בכמויות חסרות תקדים, ועם בתי זיקוק שעומדים להשליש את כמות מתקניהם, תכנית שהיום נידונה בוועדות הממשלה. הנמל, בתי הזיקוק, וחוות האחסון יתחברו לרצועה עצומה, שתנתק את חיפה מהקריות באופן סופי ובלתי הפיך, במקום לחזק אותה כמטרופולין כלכלי איתן.
בנוסף, על מנת להקים את המתקנים הללו, שיגדילו את שרשרת ייצור תזקיקי הדלק, פועלים גורמים רבים לסגירת שדה התעופה בחיפה, בראשם חנ"י (חברת נמלי ישראל) וראש העיר חיפה, יונה יהב. הטענות כי יקום שדה תעופה ברמת-דוד עדיין אינן מגובות בהחלטות ממשלה ובתיקצוב, וגם לא מתייחסות למכשולים רבים שטרם נבדקו. הממשלה, בתמיכה מלאה של יהב, מכוונת את חיפה לעתיד עגום ואפור: נמל דלקים, נמל מטענים וחומרים מסוכנים, מחסנים ומתקנים לוגיסטיים ושממה עירונית. בעבור עוד 200 מטרים סך הכל תוספת למסלול התעופה הקיים, ובעלויות יחסית נמוכות, אפשר היה לקיים שדה תעופה שיחבר את חיפה והצפון עם לב אירופה. שדה כזה יוכל להוות בסיס לחברות תעופה שימשכו לצפון צליינים ותיירים בהיקפים שטרם נראו כמותם בעבר. נכון להיום, משרד התחבורה בוחר בנמל שמשרת את התעשיות על פני שדה תעופה, ויהב איתו.
חיפה נמצאת על צומת דרכים, מבלי שהחיפאים מבינים עד כמה. למרבה הצער, התעשיות הכבדות וחנ"י מבקשים להשתלט על כל השטחים במפרץ חיפה, כולל אלה של שדה התעופה, וזאת על מנת להקים את התשתיות למתקנים שלהם, ולנמל המפרץ הנוסף, ולחבר אותם אל המתקנים היבשתיים שבעורף.
לפי החזון של "חיים בחיפה", עתידה הכלכלי של חיפה צריך להתבסס על תעשיות מתקדמות ונקיות, פרי המוסדות האקדמיים שלה, ועל ניצול נתוניה הטבעיים הייחודיים – עיר שיושבת על הר הגולש לים, כמו מרסיי, גנואה, ליבורנו, ריו, עם פוטנציאל ל-30 ק"מ של חופי רחצה בטווח המטרופוליני, והפיכת נכסים אלה למוקד תיירות מרכזי בישראל ובמזה"ת. הגידול של בתי הזיקוק, מפעל שעתידו הכלכלי לוטה בערפל, בנוסף להקמת תשתיות תומכות לעיר תעשייה כבדה, ישאירו את חיפה בלי לב מטרופוליני ובלי שדה תעופה, בלי חופי הים של הקריות ועם מיעוט יחסי של מקומות עבודה חדשים. ''חיים בחיפה'' בראשות עינת קליש רותם נחושים לקדם עתיד חדש וטוב יותר לתושבי חיפה ולדור הצעיר.
יש להעביר את בתי הזיקוק לארצות עולם שלישי, שבהם הדרישה למוצריהם נמצאת בעליה, ואילו עלויות הקרקע והעבבודה בהן הם נמוכות. איזור מתאים הוא חופי מדינות מזרח אפריקה שנמצאות בקשרים ידידותיים עם ישראל, כמו אתיופיה וקניה. מדינות אלה גם סמוכות למקורות הנפט במפרץ הפרסי, ובעלי בתי הזיקוק יוכלו ליצור קשרים עם מדינות שאינן בקשר פוליטי עם מדינת ישראל וליהנות מכל היתרונות הכלכליים שכרוכים בכך.
יתכן כי במאגרי הגז שהתגלו מול חופי חיפה מצוי גם נפט רב. חברת נובל אנרג'י מעוניינת להקים את המסוף להזרמת הגז והנפט למיכליות בסמוך לאסדת הקידוח, ויש לתמוך במהלך זה. את הגז והנפט לשימוש מקומי אפשר יהיה להזרים לארץ לזיקוק במתקנים משוכללים שיוקמו הרחק ממקומות ישוב, לדוגמא בנגב או בערבה, או למתקנים בבעלות ישראלית בארצות עולם שלישי. אפשר גם, על פי מסקנות המאמר, לוותר לחלוטין על ייצור עצמי של דלקים מזוקקים, ולהסתפק בהקמת מאגרים גדולים בישראל שישמשו את המשק בשעת חירום.
העולם עובר לשימוש באנרגיה נקייה, ומהלך העתקת המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה צריך להשתלב גם במהלכים של הגברת השימוש באנרגיה נקייה במדינת ישראל.
