28.4.2024

המשטר הנאצי כמותג שיווקי


המשטר הנאצי, שהתקיים בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, נבנה על סמך אידיאולוגיה של גזענות לאומית. משטר זה היה ניהל מערכת שיווק יעילה מאוד. הוא השתמש בסמלים, דגלים, ופרסומות, משולבים בסרטי קולנוע, כדי ליצור תדמית של כוח, סמכות, ואחדות, תחת כיפת ''התודעה האוירית'', שבה התעופה היתה סמל לעליונות האומה. אחד הסמלים המזוהים ביותר עם המשטר הנאצי הוא צלב הקרס, שהיה הסמל הרשמי של המפלגה הנאצית ודיגלה. הסמל מזכיר מבנה דעת ספירלי, הנוצר באמצעות מדחף מטוס. הוא ייצג, לפיכך, גם התפשטות לכל עבר על פי תאורית ''מרחב המחיה'', מהמרכז כלפי חוץ בכל הכיוונים. הדגלים הנאציים היו נפוצים מאוד, ונתלו בכל מקום ציבורי אפשרי בגרמניה ובארצות שכבשה.

השיווק הוא סוג של יצירה אמנותית בעלת קיום עצמאי. כל אדם או חפץ  פשוט עשוי להיות בעל משמעות סמלית. במקביל, נערכה הצפה אל פני השטח של הדחפים הסמויים באדם באמצעות מוצרי צריכה. נוצר קשר בין רעיון הלאום, העסקים הגדולים וההמון. המשטר הנאצי השתמש בפרסום מטעה כדי להפיץ את האידיאולוגיה שלו. הפרסומות הנאציות הציגו את גרמניה כמדינה חזקה ומשגשגת, והפכו את הנאציזם לאטרקטיבי עבור רבים. אפילו חלק מיהודי וורשה קיבלו את הצבא הגרמני בברכה כאשר פלש לעיר, כיוון שחשבו שהגרמנים ישליטו, סוף סוף, סדר בפולין. 

הנאצים הבינו את עוצמת המותג. הם השתמשו בה לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים, במידה רבה באמצעות תעשית הקולנוע המולאמת. האופטיקה הפכה לגורם מכריע במלחמת דימויים, שמכריעה את המלחמה בדעת הקהל. חברת UFA התחרתה בשיאה  באולפני הוליווד, ותעשיית הסרטים הגרמנית היתה השניה בגודלה בעולם. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, בשנת 1933, הם הפכו אותה  לכלי התעמולה המרכזי שלהם, באמצעות יצירת סרטים בעלי תוכן מפוקח, ובאמצעות ''שיטת הכוכבים'' בגרסה גרמנית, שהיתה מקבילה לגרסה ההוליוודית, והכתיבה גם סגנון חיים וצריכה. 

בקולנוע ובתעופה כאחד, המסר החזותי ממלא תפקיד מרכזי. כתוצאה מכך, המשותף בין השניים הוא יכולתם ליצור פרספקטיבה המוסבת למישור דו-מימדי, שהיא הדרך התמציתית ביותר לארגון המציאות. פרספקטיבה המודגשת בקווי מתאר עזים מעצימה את האינדיבידואל, אך אינה מאפשרת לו לפקפק במציאות המוצגת לפניו. הנאצים התחילו לנצל זאת לצרכי תעמולה, באמצעות הנהגת עולם חזותי במהותו, המבוסס על סמלים. 

הנאציזם תפקדו כמותג, וזה היה המפתח להצלחתו היוצאת מהכלל של היטלר בעיצוב דעת הקהל הגרמנית. הנאצים הבינו את עוצמת המותג, והשתמשו בה לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים. השכבה החיצונית של מותג זה היו: היטלר עצמו ותדמיתו, הלחץ לסולידריות, ההכרזה על אוטופיה מודרנית עם נופך עתיק, ויצירת איום קיומי לדרך החיים הגרמנית. אך מתחת לכל אלה פעלו מושכלי שיווק קלאסיים, כמו מיקוד ופילוח, ותובנה מקיפה של רעיון העיצוב והאריזה. מעבר לכך, המשטר היה מעוגן בסוג של בנאליות של הנורמליות, והוא היה נראה, ברמות רבות, כמו חברה מערבית רגילה. אלמנט זה הפך אמין יותר על ידי קידום תרבות צריכה נמרצת. 

במובנים רבים, הנאצים הקדימו את זמנם, ושלטו באמנויות שיווק פוליטיות כמו ספינים והכחשות מהירות. הכל, מכונות, מסמכים, ספרים, בנינים, ואמנות, נבחן תחת שאלה אחת: מה כושר השכנוע של הדבר? מה שמפתיע הוא מידת הבנתם הרבה של הנאצים בתעמולה. תפישת התעמולה הנאצית כללה את הכל. היא היתה למעשה יסוד המשטר, בשילוב של מתודה ואידיאולוגיה. בנוסף לשימוש המגוון בלופטוואפה לצרכי ספקטקל תעמולתי, גם האסטרטגיה הצבאית  היתה תרגיל בתעמולה, כמו ההחלטה לאחוז בקווים בכל מחיר במערכה בסטלינגרד, בגלל הערך הסימבולי של הדבר. התעמולה הכתיבה את האסטרטגיה הפוליטית והצבאית, במקום להיפך. הנאצים יצרו דרמות פוליטיות עוד לפני המלחמה, באמצעות הונאה. הדרמות בתחום מדיניות החוץ הביאה להם נצחונות פוליטיים מהירים, באמצעות מפגני כוח אוירי מדומה. טיסות חוזרות במפגנים של אותם מטוסים, ומאוחר יותר איום בשימוש בהם, הפחידו את העולם אך עינגו את הקהל הגרמני. הן היו מעוגנות במסגרות תעמולה וביטאו ערכים תעמולתיים. 

ההקשר התעמולתי חבק כל, החל ממדים וטכנולוגיה, דרך מפגני חיילים ושוטרים, וכלה בפסטיבלים עממיים, עד לרמת רוויה. היו לנאצים יחידות לכתיבת גראפיטי, יחידות להפצת שמועות והונאות, ולא היה גבול לרעיון. לדוגמא, לצרחה של מטוס השטוקה בעת צלילה, באמצעות משרוקיות שהוצמדו לכנפיו, לא היה ערך מבצעי, והיא נועדה להפחיד את האויב. החינוך בבתי הספר היה ענף של התעמולה, שהיה חיוני ליצירת המיליטריזם הטוטאלי. שולבו בו הוראת תורת הגזע יחד עם הוראת יסודות התעופה. הקמפוס הגרמני עבר דה-אינטלקטואליזציה יסודית. ההסתמכות על תעמולה היתה יותר מאשר ביטוי לאמונה, היא היתה התמכרות רעבתנית. גם תעמולה נגד האויב, כמו ''הפניה האחרונה לקול התבונה'' של היטלר לעם האנגלי בשנת 1940,  בעלונים מן האויר, לעיתים באמצעות טילי V-1, בוצעה כי המשטר האמין בשיטה זאת. 

לתעמולה הנאצית היה מנהל על, דוקטור יוזף גבלס, וכוכב על, אדולף היטלר בעצמו. אך יחסי העבודה בין השניים היו לעיתים תכופות חסרי גבולות מוגדרים, כיוון שלהיטלר היתה שליטה וביקורת על החומרים שהפיק גבלס. גבלס היה המנהל בפועל, המיסיונר הקנאי של רעיון תקשורת ההמונים, ועוסק נלהב בניהול רושם חיצוני. שלוחות התעמולה היו במידה רבה בנות טיפוחיו. הוא ניהל מאבקים נגד ראשי הצבא, אשר לא הבינו את משמעות התעמולה, ויומניו מלאים בטענות נגדם. היו לו גם חילוקי דעות עם המפלגה הנאצית, בנוגע לדרך הנכונה לרגש את הציבור, והוא היה בעימות אישי מול המדיה הבריטית. הוא עקב אחריה מקרוב, ושיגר תשובות למתקפותיה, במה שהפך להיות פינג-פונג תגובות מוזר. גם אבחנותיו לגבי העיתונות הבריטית מתועדות בפרוטרוט ביומניו. במהלך המלחמה הפך גבלס לכוכב תעמולה בעצמו, והיה נראה בכל מקום בקרב קורבנות ההפצצות, נואם את נאום ''המלחמה הטוטאלית'' שלו, ומאיץ ללא הרף בעמו לגלות רמות גבוהות יותר של הקרבה. 

היטלר היה תאורטיקן ממולח של תעמולה, והמשתמש האולטימטיבי בה. פרקים מפורסמים ב''מיין קאמפף'' עוסקים בכך, במיוחד דרך תיאור חשיבות הרגש, חוסר ההגיון, ועוצמת החזרה על ססמאות. הרעיונות היו זיקוק של מה שהיטלר חשב שלמד מהתעמולה הבריטית במלחמת העולם הראשונה, וצמחו מתוך היוהרה שלו לגבי גדולת המיליטריזם הפרוסי. הוא לא האמין כי בעלות הברית ניצחו  באמצעים צבאיים בלבד. הוא חשב שהיה שם תכסיס, ושם התכסיס היה תעמולה. היטלר היה צייר, שנכשל בבחינות הכניסה לאקדמיה לציור. הוא היה רעיונאי ומעצב פרסומות בוינה של טרום מלחמת העולם הראשונה, והאמין בתכנים פרסומיים אשלייתיים. 

מטרה מרכזית של התעמולה הנאצית היתה הצגת דמותו המעוצבת למופת של היטלר, כחוליה המרכזית. הוא כינה את עצמו ''השחקן האדיר ביותר בגרמניה'', והוא אכן היה. התעמולה הציגה את היטלר בתפקידים שונים. היה אדולף ''הסגפן''', הרווק הצנוע עם גרמניה כ''כלתו''. אך היו תפקידים נוספים: קיסר העם, מגלה העתידות המיסטי של רצון העם, המלך-כוהן-פילוסוף, יורשם של ביסמארק ופרידריך הגדול, מרשל צבאי וחייל פשוט, וחובב הטבע וההרים הגבוהים, שכולם התגלמו במושכל של ה''פיהרר''. לפיהרר היו אינספור מעריצים, בהיררכיה של נושאי דימויים וסמלים, מראשי המפלגה ועד לפשוטי העם.

אחת ממטרות התועמלנים היתה שתמונת היטלר תהיה בכל מקום, בפוסטרים, במגזינים, בסרטוני חדשות, ובסרטי עלילה, בין היתר באמצעות דמויות ''קודמיו'' מנהיגי גרמניה בעבר. פונדקאים קולנועיים אלה היו מפתח מרכזי להצגת היטלר.  ''הזדמנויות צילום'' מילאו גם הן תפקיד חשוב, לנוכח ריבוי המגזינים והעיתונים המצולמים בגרמניה. הזדמנות הצילום היתה משהו שהנאצים טיפחו לכדי שלמות, זמן רב לפני מדינות אחרות. היטלר נראה בתצלומים בכל מקום, בכל תפקיד ומצב, ועם כל דמות אפשרית. היטלר צף בחופשיות בים המדיה כסמל של הגדולה הלאומית והתודעה הלאומית, ולמעשה מנותק ממציאות הקיום במשטרו. ''עיקרון הפיהרר'' שהתגלם בו קבע כי הוא אינו מסוגל לטעות. היתרון של דימוי זה היה גמישותו, והיכולת להתאים אותו למציאות משתנה. 

העיקר במכונת התעמולה של היטלר היה המופעים הרטוריים שלו, שבהם העלה טרוניות על כל נושא אפשרי, מוצדק או לא, והפך אותו בקלות לנושא לאומי, באמצעות תחושת חוסר הצדק, אשר התוותה גם מסלול ללידה מחדש. המופע של היטלר התרחש, בשנים הראשונות, עד חמש פעמים ביום, לקהלים שונים. הנאום של היטלר נחשב לבידור מעולה בתחילת שנות ה-1930. הוא היה תהליך פיתוי, שלווה בחזון מיסטי, והתפתח באיטיות לשיא, מלווה בסרקזם והכחשה ברוטאלית של כל מה שלא מתאים. לרטוריקה התלווה גם מופע דרמטי, שטף דיבור חסר רחמים מלווה בסימפוניה של תנועות, ומבע עיניים רחב אישונים ובלתי נרתע, על רקע תפאורה של דגלים נאצים, שומרי ראש, ותאורה מתאימה. היטלר היה שחקן מקצועי על במת התעמולה, עם מלאי בלתי נגמר של רעיונות, מילים ומחוות, שמקורם בשימוש פוגעני. 

''עיקרון הפיהרר'' היה אבן יסוד במשטר הנאצי, שהיה צורך לשכפל אותו בכל רמה. האזרח המודרני חסר השורשים לא היה לבדו יותר, והפך חלק מקהילה תומכת בעלת מכנים משותפים רבים. בסרטים רבים הוצגה התלות ההדדית, כהסתמכות על חברים, חיילים ושכנים, שתמכו בו ללא ציפיה לתמורה. השאיפה ביסוד התעמולה הנאצית היתה לאוטופיה גרמנית, ובעיקר לטוהר הגזע. באוטופיה זאת דאגו לאזרחים כל עוד הם צייתו למשטר. הסדר והארגון היו חייבים להיות מושלמים. כל אלה היו חלק מתודעת היגיינה, שפורסמה במדיה כמו מוצרי צריכה. טוהר הגוף וטוהר הדם היו היינו הך. הדימויים הסטריליים של משק הבית הגרמני סיפקו כלי חשוב לעיצוב מחדש של הדרך בה הגרמנים, בפרט הנשים, הגדירו את יחסיהם לאומה. המדינה הנאצית הייתה אמורה להיות מדינה היגיינית. הנאציזם היה אמור להיות ''ביולוגיה יישומית''.

הנאצים פיתחו לקסיקון משלהם, מעין שפה חדשה ששבתה את מוח העם. תרבות חדשה צצה מבין שורות הדפוס. בתרבות זאת לא הוטל שום ספק. היא התקבלה לא כרעיונות סוטים, אלא כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הנאצים פיתחו לכסיקון דיבור מיוחד, שכלל שימוש מופרך במושגים נדושים. לנאצים היה כישרון מיוחד להציג כל דבר באורח בנאלי ומוסכם על הכל, גם אם הוא היה רדיקלי ומפלצתי. הערכים החדשים אומצו מכיוון שהם הוצגו באורח סמכותי, או שהוסוו ברטוריקה או במוצר מדיה תעמולתי. הדיאלקט הנאצי התאפיין בעיקרו בשפת פקודות צבאית של משפטים קצרים ונמרצים, מושגי מפתח, ראשי תיבות, אוצר מילים, ביטויים, וססמאות ייחודיים. הדגש בדיאלקט היה על קריאה לפעולה, והוא הושג באמצעות מילים קשורות לעוצמה.  הסיסמא היומית היתה חלק בלתי נפרד מאורח החיים האזרחי, ושידרה משמעות באופן קליט.  מושגים שונים, כמו ''מולדת'' ו''פאנאטיות'', קיבלו משמעות ניאו-מיסטית של שבח. מושגים אחרים, כמו ''הרואי'' ו''שמשי'', שימשו כקריאות הידד. היו גם מושגי המפתח מהלכסיקון האידיאולוגי, כמו ''אומה'', ''רוח העם'', ''מרחב מחיה'', ''תת-אדם'', ''השקפת עולם'', וכדומה,  אשר שולבו ברטוריקה כמו סיסמאות פרסום של מותג סדרתי. סיסמת הלוגו היתה: ''רייך אחד, עם אחד, מנהיג אחד''. היתה זאת אמת אלטרנטיבית, תלושה מהמציאות, אך היא אפשרה לנאצים לנסח את מטרותיהם ביעילות. לדוגמא, גבלס כינה את הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה ''מתקפות טרור'', תוך התעלמות מההפצצות המקבילות של הגרמנים. 

הנאציזם היה תנועה שדגלה במודרניות ובעתידנות. גרמניה היתה חייבת, לדידם, להיות המדינה המודרנית ביותר בעולם, ועתיד המין האנושי ענין אותם מאד. הם השקיעו בנוער, שבו ראו את נושא החזון. הם השתמשו בטכנולוגיה מתקדמת בתעמולה בכל מקום אפשרי. המטרה היתה ליצור ריגוש באמצעות ''המילה האחרונה בטכנולוגיה''.  המודרניות שלהם התבטאה בפרט בתעופה, עם חידושים והמצאות רבים שהקדימו את זמנם, כמו מטוס הסילון והטיל. החדשנות שלהם בלטה בתחומים נוספים, כמו ברשת הכבישים המהירים, המכונית העממית, שידורי הטלוויזיה הראשונים, הצילום הצבעוני, ועוד. התעמולה השתמשה באמצעי המדיה החדישים על מנת להתמקד ב''נשקי פלא'', שהעניקו תחושה של חסינות פיזית וניצחון מהיר. העריכה התעמולתית של הסרטים הדוקומנטריים הקנתה לנאצים מראה מושלם.

נוטים לשכוח את אשליית ''החברה הרגילה'' שהדיקטטורה הנאצית יצרה. היא נראתה עד פרוץ מלחמת העולם השניה כמו יתר העולם המודרני. עולם עם מודעות ענק לסרטים, דוכני עיתונים, ושידורי רדיו מחו''ל. עד המלחמה כ-20  אחוז מהסרטים שהוצגו בגרמניה היו מהוליווד, והם היו פופולריים מאד. גרמניה הנאצית לא היתה ממלכה סגורה. אופנות וסיגנונות בהשפעת גומלין בינלאומית שגשגו בה, ולעיתים אומצו על ידי המשטר, כולל חיקוי של סרטים הוליוודיים.  ''החברה הרגילה'' הונצחה, בתקשורת על כל ענפיה, באמצעות אתוס של קלילות ופתיחות. התיקשורת התמחתה בנושאים יומיומיים האופיניים לקהילה התמימה, ומומחיות זאת חוזקה באמצעות פניה קבועה לסולידריות חברתית. הנאצים יצרו נרטיב משלהם, באמצעות הסבר של תפישת עולמם, שבה הכל היה ברור מאליו. דוגמא טובה היא הסרט ''אני מאשים'' [1941], שעוסק בנושא צדקת מדיניות המתת החסד. הסרט הופק על ידי הנאצים בעקבות התנגדות הממסד הקתולי הנאצי למדיניות זאת. הסרט מציג את הנושא בצורה מתוחכמת. יש לאורך הסרט דיון מאוזן, אך המסקנה הסופית היא שהמשך חיי היומיום מחייב המתות חסד.  




8.4.2024

מטוס המיראז' - המטוס שהיתה לו מדינה

 

מטוס המיראז' 3 שלט בשמיים בשנות ה-1960, וישראל רכשה ממנו כמות נכבדה, כבר בראשית עשור זה. מטוס זה יצר במדינת ישראל תחושת ביטחון בדור שלם של צעירים, שחשו שקיומם ועתידם מובטחים בזכותו. נוצר גם סרט פופולרי לילדים, עם נופך רומנטי, ''שמונה בעקבות אחד'' [1964], אודות מרגל המחפש אחר סודות המטוס בבסיס צבאי, וילדי הקיבוץ הסמוך לוכדים אותו. המטוס, בעל כנפי הדלתא, היה מטוס הירוט הטוב ביותר בתקופתו, בשמי המזרח התיכון, והעניק לישראל עליונות אוירית. מטוסים אלה היו חוד החנית של חיל האויר הישראלי במלחמת ששת הימים בשנת 1967, ותרמו תרומה מרכזית לניצחון המזהיר במלחמה זאת. המילה ''מיראז''', שמשמעותה ''חזיון תעתועים מדברי'' או ''נס'', הפכה לזהה כמעט עם הניצחון. 


מדינת ישראל השקיעה בפיתוח עצמי של מטוסים עוד מראשית ימיה, למרות שהנושא נחשב לסטארט אפ יקר מאד והפכפך. נמל התעופה בן גוריון בלוד הפך למשכן המרכזי של התעשיה האוירית הישראלית, שהיא כיום אחת המפותחות בעולם. מטוס המיראז'-5 תוכנן בתעשיה האוירית, טרם מלחמת ששת הימים. ישראל פיתחה אותו יחד עם צרפת, עוד בשנת 1966, כדגם משופר של המיראז' 3, המיועד לתקיפות אויר-קרקע. מטוסי המיראז'-5 היו מהפכניים לעומת מטוסי המיראז' 3, שיועדו לירוט בעיקר. המיראז' 5 יכל לשאת 4 טון פצצות לעומת טון אחד בלבד שנשא המיראז' 3, והוא היה זול ופשוט הרבה יותר. 


ערב מלחמת ששת הימים הטילה צרפת, שהיתה ספקית המטוסים היחידה של ישראל באותה תקופה, אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון, ומנעה את אספקת המיראז' 5, שישראל הזמינה 50 מהם. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הצליחה להשיג, בדרכי עקיפין, את כל תוכניות המטוס, ויצרה אותו בראשית שנות ה-1970, תחת השם ''נשר''. זאת למרות הדילמה המוסרית המורכבת שהיתה כרוכה ביצור ללא קבלת הפטנטים וזכויות היצור. בשלב שני, ישראל פיתחה דגם חצי-מקורי של המטוס, עם מנוע אמריקאי,  בשם ה''כפיר'', יצרה ממנו כמות נכבדה, על פי צרכיה הבטחוניים, ואף יצאה אותו למדינות אחדות, אשר בחלקן הוא משרת עד היום. ההשקעה ב''כפיר'' היתה עצומה, וחייבה ארגון מחדש של התעשיה האוירית. היא יצרה את הביטוי כי ''ישראל היא מטוס שיש לו מדינה''. 


הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' טמן בחובו משמעות עמוקה יותר עבור ישראל. השאיפה לייצר צי מטוסי "נשר" ו"כפיר" גדול וחזק, שיספק למדינה ביטחון לאורך זמן, התמזגה עם תפיסה פוליטית רחבה, אשר דחתה את ההתמודדות עם המציאות המורכבת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. צורת המשולש של חצי האי סיני נדמתה כמשקפת את כנפי המיראז', והפכה למעין "חזיון תעתועים מדברי". דימוי זה שימש כבסיס למדיניות רשמית, תוך התעלמות מהצעות השלום שהוגשו על ידי מצרים וארה"ב. ללא תוכנית מעשית לגבי עתיד השטחים, ישראל הסתמכה על כוחה הצבאי, ובמיוחד על מטוסי המיראז' 5 המקומיים שיצרה, בעלי יכולת התקיפה לטווח ארוך, כמרתיעים מפני כל התקפה אפשרית.


קבוצה קטנה של קצינים בכירים במודיעין יצרה "קונספציה" שתמכה בגישה זו. טענתם היתה כי כל עוד גם מצרים לא תצטייד במטוסי תקיפה ארוכי טווח משלה, היא לא תעיז לתקוף את ישראל. תפיסה זו, שהתבססה על אשליה של עליונות צבאית וטריטוריאלית, גובתה על ידי ההנהגה המדינית, והובילה לכך שערב מלחמת יום הכיפורים, הממד המופשט דחק הצידה את השיקולים המעשיים בתפיסת הביטחון הלאומי. ערב המלחמה, שפרצה ב-6 באוקטובר  1973, היאו הובילה את ישראל למצב של חוסר מוכנות מפתיע.


עוד בשנת 1970 נערכה עיסקה בין צרפת ללוב, שהיתה אויבת של ישראל ובת ברית של מצרים, לאספקת 110 מטוסי מיראז' 5,  אשר היו העתק משופר של המטוסים שישראל תכננה. לאור תקדים גניבת תוכניות המטוס על ידי הישראלים, הצרפתים עשו זאת כנראה ללא נקיפות מצפון. זאת למרות שמטוסים אלה היו מיועדים כולם מלכתחילה עבור מצרים, האויבת הגדולה של ישראל. האמברגו הצרפתי ערב מלחמת ששת הימים כלל גם את מצרים. אך למרות זאת, המטוסים נמסרו לה במתנה על ידי לוב, החל משנת 1972.


מעניין לדעת אם התעלמות הממשלה וראשי הצבא ממשמעות העסקה היתה מכוונת. אין ספק כי היא פתחה למצרים דלת רחבה למערב, דבר שגם ישראל היתה מעונינת בו. בין מצרים למעצמות העולם המערבי שררו יחסי עוינות עוד מאז שנאצר הלאים את תעלת סואץ ב-1956. לפיכך, נוצרה בקרב מקבלי ההחלטות אווירת שאננות של "נחיה ונראה". אוירה זאת לא התאימה לדריכות ההולמת אנשי צבא ביחס לאויב.


המצרים התבססו עד אותם ימים על מטוסים סובייטים. הם רצו לפתוח במלחמה נגד ישראל,  אך ברה''מ עיכבה את אספקתם של מטוסי תקיפה חדישים לטווח ארוך, מתוצרת ''מיג'' ו''סוחוי'', כיוון שרצתה להבטיח את תלות המצרים בה לטווח ממושך. המצרים לא חפצו לפתוח במלחמה עד שיהיו ברשותם מטוסים כאלה, ומטוסי המיראז' 5 שהיא קיבלה מלוב הפכו לתחליף ראוי למטוסים הסובייטים. הם הפכו לכלי נשק מרכזי בארסנל שלה במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובמלחמה הם תקפו באמצעותם בחצי האי סיני. על מנת שלא לטעות באויר בזיהוי המיראז'ים המצרים, חיל האויר הישראלי נאלץ לצבוע את כנפי המיראז'ים שלו במשולשים צהובים, שהזכירו את טלאי המגן דויד שדרשו הנאצים מהיהודים לתפור על דש בגדם. 


במלחמה זאת מדינת ישראל מצאה עצמה, להפתעתה,  במצב שבו מטוס משוכלל ורב עוצמה שפיתחה בעצמה, והיה קריטי לבטחונה,  נמסר במתנה, בכמות בלתי מוגבלת למעשה, לידי האויב שבעטיו המטוס פותח. יתר על כן, איש העסקים שעמד מאחורי העיסקה הסיבובית הזאת, ותכנן עסקה דומה גם עם סעודיה, היה מצרי, שהיה גם המרגל הבכיר ביותר שהיה לישראל. הוא היה מקורב לנשיא מצרים סאדאת, וסיפק לישראל את ההתראה החפוזה, ברגע האחרון, על כוונת המצרים לפתוח במלחמה. בכל זאת ישראל הופתעה, ולא נערכה כראוי למתקפת הפתע המצרית. מחדל המודיעיני זה הצטרף למחדל היחסים בין ישראל לצרפת. הנושא כולו הפך, לפיכך, ברוח השם ''מיראז''', לחיזיון תעתועים מר עבור ההנהגה הישראלית, והשפיע רבות על מהלכיה המודיעיניים, הצבאיים, והמדיניים, עד ימינו. לדחיקת הנושא מהזיכרון ההיסטורי תרם, במידה רבה, הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו החזירה ישראל את כל חצי האי סיני שכבשה במלחמת ששת הימים, עד גרגר החול האחרון.


עוד בתחילת האמברגו הצרפתי, ראש הממשלה גולדה מאיר נסעה מירושלים לוושינגטון, על מנת לבקש תחליף מידי למיראז' 5. המקור המרכזי לאספקת מטוסי קרב לישראל הפך להיות ארצות הברית, אשר סיפקה לה מטוסי ''פנטום'' ו''סקייהוק'', שהיו גם איכותיים יותר. ניכסון היתנה את האספקה בשלילת אזרחותו, על פי חוק השבות, של מאיר לנסקי קיסר הקזינו האמריקני-היהודי, אשר סייע לישראל, דרך גולדה, בשעותיה הקשות במלחמת השחרור. 


הביטוי הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' נכון עוד יותר לגבי המטוס הישראלי שנועד, בשנות ה-1980, להחליף את ה''כפיר'' - ה''לביא'', שהיה תכנון מקורי ישראלי מא' עד ת'. ארצות הברית היתה שותפה בפיתוחו ומימונו. בשלב מתקדם של הפיתוח, לאחר שהאב טיפוס ביצע טיסות בכורה, החליטו האמריקאים להפסיק את מימון הפרויקט. ביטול הפרויקט היסב אלפי מהנדסים לתעשית ההייטק, ויצר את הבסיס ל''אומת הסטארט אפ'' הישראלית. כיום אין מפתחים או מייצרים בתעשיה האוירית מטוסי קרב. הלביא והמיראז' 5 זכורים יותר כחזיון תעתועים.


כיום, מדינת ישראל נשענת על ארצות הברית, ותלויה בה לחלוטין, בנושא אספקת מטוסי קרב. ארצות הברית מספקת לה מטוסי קרב מתקדמים, שעולים הון עתק, ועלותם מרכיבה את רובו של המענק הצבאי השנתי הקבוע לישראל, שגובהו הוא למעלה משלושה מיליארד דולר. הסכום אשר הצטבר מאז התחיל המענק, לפני כיובל שנים, מגיע למאות מיליארדי דולרים. אין לדעת אם ומתי יתהפך הגלגל, והממשל בארצות הברית יחליט לצמצם או לבטל אותו לחלוטין . ממשלת ישראל ואזרחיה התרגלו לקבל כמובן מאליו מענק זה. במידה והוא יבוטל, קיצה של המדינה, כמו שהיא קיימת, יהיה מהיר. 



מטוס ה''כפיר''