הנדל"ן בנקודת רתיחה - הקטר הוא שוק יד שניה; המשקיעים חוזרים לדרום ויש גידול בעליה לישראל

 

אופנת מעקות הזכוכית השקופה במרפסות החזית בבנינים חדשים

מעקות הזכוכית השקופה המיועדות למרפסות החזית בדירות אינן מתאימות, ומן הראוי להחליפן במעקות אטומים גבוהים. מעקות זכוכית שקופה למרפסות בבנינים גבוהים נראות יפות מאוד בתמונות, כיוון שאפשר להציג מאחוריהן, בתמונות מבוימות אשר באמצעותן מפרסמים את הבתים החדשים, אנשים יפים וחפצים מפוארים. בפועל, כל מרפסת היא רבת שימושים, כמו לתליית כביסה, מנוחה, ואחסון. לפיכך, המראה של מרפסת עם מעקה זכוכית שקוף מהרחוב אינו אסתטי. להיפך, הוא מכוער. חשוב מכל, המעקה השקוף פוגע בתחושת הפרטיות והמסתור, שכל אזרח בימינו שואף אליה, בעידן בו כולנו סובלים  מחשיפת-יתר, כתוצאה מהשימוש הרב באמצעי צילום דיגיטליים.

ה'חלון' הגדול לכל סוגיו נחשב בשעתו כמרכיב חשוב בדירת המגורים המודרנית, ביטוי לבריאות הגוף והנפש, אך בימינו, בעידן השימוש במרקעים אלקטרוניים רבים בכל דירה, הוא מיותר. כאשר המיקום מרכזי, עם אלפי עוברים ושבים מידי יום, נמנעת מהדיירים את תחושת הפרטיות שהם זכאים לה. הם צריכים להשקיע מאמצים וכספים רבים באילתור פרטיות, באמצעות השקעה בגינון ומיסוך, הן במרפסות ובקדמת חדרי המגורים מאחוריהן, שגם הם נשקפים לרחוב. מיסוך זה חייב להיות מירבי, כיוון שיש אנשים רבים החפצים לשהות שעות אחדות מידי יום במרפסת, ולעסוק בין היתר פעילויות שצנעת הפרט יפה להן, לדוגמא שיזוף. 

התחושה בבית עם מרפסות זכוכית היא כמו של דגים באקווריום. מהרחוב ומהבתים השכנים כולם יכולים לצפות בנעשה בכל עת, כמו בחלון ראווה. אין כל הצדקה אדריכלית לכך ולהיפך. מהסתכלות רבת שנים  שבהן אופנה זאת רווחת, המעקות השקופים מציגים לראווה את כל השימושים היומיומיים  במרפסת במקרה הטוב, ומונעים לחלוטין את השימוש בה במקרה הגרוע. הן ריקות לרוב, והפכו לשטח יקר וחשוב אך חסר שימוש, ומבוזבז בצורה מנקרת עיניים. זאת בפרט כשמדובר במרפסות גדולות. 

החידוש האופנתי, שהיה בראשיתו בבנינים בודדים, הועתק על ידי ענף הבניה כולו, בעיקר בזכות עלותו היחסית הנמוכה. החסכון בעלויות מתבטא, ראשית, בכך שלוח זכוכית קל מאד להרכבה וחוסך שעות עבודה רבות, ושנית בכך שמעקה בלוקים דורש שימוש בחומרי חיפוי יקרים.

סיבות נוספות לאופנת מעקות הזכוכית במרפסות בנינים רבי קומות הן:

א. הרצון לחקות את סגנון קירות הזכוכית בבתים צמודי קרקע, הנחשב כיוקרתי.

ב. שבירת המראה החדגוני של בנינים רבי קומות.

ג. משקל לוח זכוכית הוא נמוך בהרבה מאשר של מעקה מבלוקים ויוצר פחות עומס משקל על הבנין. 

לאור הרגישות הבטחונית, עם הפיגועים הרבים שמתרחשים ברחובות הערים, למרגלות בתי מגורים, הצורך במסתור חזיתי במקום מרכזי הוא חיוני!

גם האקלים הישראלי, עם שעות השמש הרבות, דורש צל רב ככל האפשר. מעקות זכוכית לא מעניקות כל בידוד. הן יוצרות חממה פתוחה במרפסת. 

מעבר לכך יש להוסיף את הצורך בניקיון שוטף, שעלול להיות מסוכן כיוון שהוא כרוך בהתכופפות החוצה מעבר למעקה. 

מראה המרפסות המאולתר פוגע, כמובן, גם במראה החזיתי האחיד של הבנין, ומוריד מערכו.

עיצוב של חזיתות המרפסת, באופן שמעניק יותר מסתור ופרטיות, מבלי לפגוע בחשיבות המרפסת לבית כמתווכת בין פנים לחוץ, משתלב עם הסגנון הכללי של הבניה המסורתית, שנועד לאנשים שמחפשים פרטיות, שקט ושלווה בנוף ירוק, ולא הצגה ראוותנית של פעילותם בדירתם. 

עיצוב כזה מגביר את הביקוש לדירות בבנין. זאת היא משוואה: ככל שהנעשה במרפסות ובחדרים הוא נסתר יותר מעיני הזולת, הביקוש לדירה גובר. ההוכחה לכך היא, כמובן, ההשקעה הרבה של בעלי הדירות ברחבי מדינת ישראל בסגירת מרפסות, והביקוש הרב יותר לדירות עורפיות. 

ניתן למצוא פיתרון יצירתי לסוגית הניראות, ולשלב בין 'הצהרת מיקום' ל'הצהרת פרטיות' ובין מסתור לתצפית.  אלמנטים אמנותיים ייחודיים בחזית הבנין עושים זאת, ולא אלמנטים אדריכליים מן המדף. ביתו של האדם הוא מבצרו. 

פול ויריליו - שקיפות וחשיפת יתר

מהן ההשלכות של חיים בעולם העטוף באורח הדוק בתקשורת גלובלית, שבו 'אירועים' נכנסים יותר ויותר לבתינו מבלי לדפוק?

במאמרו המשפיע 'העיר בחשיפת היתר' [1986] ויריליו קרא תיגר על הזרמים הדומיננטיים של התיאוריות הארכיטקטונית המודרניות, שבהן דגם הבית או המשרד של העתיד תוכננו כדי להיות עמוסים, בהכרח, בכל מכשיר תקשורת חדש שניתן להעלות על הדעת. עבור ויריליו, ריבוי טכנולוגיות המסך הוא פחות שיפור פשוט, ויותר הפרעה מכרעת למצבים המסורתיים של מגורים בחלל. נוכחותו של המסך, עם ה'אופק' חסר המנוחה, שלו פירושה: 

הצורה האורבנית כבר לא מסומנת על ידי קו תיחום בין 'כאן' ל'שם', אלא הפכה לשם נרדף לתכנון של 'לוח זמנים'. השער של הקיום האורבני הוא פחות דלת שחייבת להיפתח, ויותר פרוטוקול אור-קולי, פרוטוקול שמארגן מחדש את אופני התפיסה החברתית [ויריליו, 1986]. 

בניגוד לדימוי הפופולרי של טלוויזיה רב-ערוצית ואינטרנט, המציעים לצופה הקוסמופוליטי 'גישה' בלתי מוגבלת לעולם כולו, ויריליו [1986] טוען שהארכיטקטורה האלקטרונית החדשה, המקודמת על ידי התקשורת האלקטרונית, למרות שהיא פחות גלויה לעומת הדלתות והחלונות של העת העתיקה, היא 'ממשית לא פחות  - מגבילה ומבדילה'. אך החשיבות המלאה שלה מצויה בקידום צורות חדשות של קשרים חברתיים: ככל שהתקשורת האלקטרונית פועלת כדי 'לחבר' אנשים במרחבים שהיו נפרדים בעבר, היא גם מערערת באופן פעיל את מוצקות הקרקע שעליה, הן האדריכלות והן הגיאוגרפיה דמיינו את עצמן עומדות. 

אם במאה התשע-עשרה רוקן הפיתוי של העיר את המרחב החקלאי מהתוכן שלו, התרבותי והחברתי, בסוף המאה העשרים זהו המרחב העירוני שמאבד בתורו את המציאות הגיאוגרפית שלו [ויריליו, 1986]. 

אמנם זהו נתיב שמתוארך, לכל הפחות, החל מהפירוק המהותי של המופעים הנוצרים על ידי התמונות הנעות של הקולנוע, אך זהו הגבול האקטיבי של מסך הטלוויזיה או מסוף המחשב העכשווי, שבאופן הקיצוני ביותר מדגיש את השינוי של המרחב הפיזי בהווה. 

כעת אנו יכולים לראות בצורה ברורה יותר את החשיבות התיאורטית והמעשית של מושג הממשק, אותו משטח חדש באופן קיצוני, המבטל את ההפרדה הקלאסית של מיקום, רגע או אובייקט, כמו גם את החלוקה המסורתית של החלל לממדים פיזיים, לטובת תצורה מיידית, שבה המתבונן והנצפה מקושרים באופן גס, מסובכים ומשורשרים על ידי שפה מקודדת שממנה עולה עמימות הפרשנות, עמימות שחוברת לזאת של המדיה האודיו-ויזואלית, במיוחד זו של טלוויזיה בשידור חי…[ויריליו, 1991]

לפי ויריליו, מה שמופיע בעידן מהירות האור של 'מדיה בזמן אמת' הוא מצב של א-טופיה, מצב המוגדר על ידי מיצוי של הקלה טבעית, פרספקטיבה מרחבית, ושל מרחק זמני, כרונולוגיה או רצף. א-טופיה היא התוצאה המרחבית של תרבות מסך שאינה יודעת שובע, אשר 'מחזירה את הכל לחלוטין למקום הזה שאין לו מקום' [ןיריליו, 1986]. עבור ויריליו, הדבר מעלה את הסיכוי המבשר רעות למה שהוא כינה ה'אומניפוליס', או 'עיר העולם', המבשרת על השטחה קטסטרופלית של התרבות, באמצעות 'הומוגניזציה גיאו-אסטרטגית של כדור הארץ'. 

התפשטותם באינטרנט של אתרי פעילות דיסקרטיים לשעבר, ופלישה מקיפה לשטחים ארכיטקטוניים פיזיים, באמצעות רשתות וזרימות מידע בלתי חומריות, שינתה מהותית את החלוקה בין המרחב הציבורי והפרטי. השתנות זאת פועלת לאורך שני צירים לפחות, בו זמנית. מצד אחד, הבית הפרטי מוצא את עצמו יותר ויותר בדי-טריטוריאליות, שנוצרת על ידי וקטורי תקשורת טרנס-לאומיים, בעוד שמצד שני התחום הציבורי משתלב יותר ויותר עם הפוליטיקה של החיזיון התקשורתי. אחת הדרכים להבנת מסלול כפול זה היא באמצעות התיאור המעורר של ויריליו את המסך האלקטרוני כ'החלון השלישי' [1988]. כינוי המציב טלוויזיה ומסוף מחשב כיורשים ההיסטורים, אך גם ההתנתקות ההיסטורית, משני ה'חלונות' הקודמים. הראשון הוא החלון, הפתח למעבר גופים שהוא התנאי המינימלי לכל דירת מגורים, בין אם מערה, בית, או מגדל משרדים. החלון השני הוא החלון-אור, ההמנורה להארה של חלל הפנים. בהשוואה לקודמיו, החלון-מסך שונה מבחינה מכוננת, כיוון שהאופק שהוא חושף הוא ארעי ובלתי רציף כאחד, נתון לניידות הבלתי פוסקת של הפרספקטיבה, ולתנודות המהירות של המונטאז'. 

למרות הבדל מהותי זה, מאלף להשוות את תפקודו של חלון-המסך העכשווי עם השאיפות שהחזיקו אדריכלים מודרניים כמו לה קורבוזיה לגבי חלון-האור. לה קורבוזיה, שכתב ועיצוב בהקשר של האוונגרד של שנות ה-20, ראה בחלון הגדול את האמצעי האידיאלי לפתיחת חלל פנימי כלפי חוץ, שבכך נועד להקל על בעיות עיצוב, בריאות ומוסר כאחד. לא רק שהחלון הגדול מספק יותר אור, ובכך מסייע לשאיפתו התמידית של לה קורבוזיה לחשוף את פנים הבית לתכונות הניקיון של שקיפות אוניברסלית. באופן משמעותי לא פחות, העין 'האובייקטיבית' של המצלמה נותנת לגיטימציה לעיצוב החדש. כפי שציינה ביאטריז קולומינה (1996), החלון הגדול הופך את הבית, שקורבוזיה תיאר כ'מכונה למגורים בה', למכונה ליצירת תמונות, למצלמה. כמסגרת מופשטת, שקורבוזיה התכוון להציב בכל נוף, הבית בעל חלונות הזכוכית הגדולים הופך למצלמה המכוונת אל הטבע. אך כיום, כשחלונות זכוכית המכניסים אור שמש מוצבים לצד חלונות מסך הפולטים את הזוהר שלהם, השייכות המודרנית בין ארכיטקטורה למדיה אודיו-ויזואלית מקבלת תפנית נוספת. 

עבור לה קורבוזיה, אידיאל השקיפות האדריכלית שסימל החלון הגדול, לא היה רק ​​אסתטי והיגייני: מעל לכל, הוא סימן את קץ האמונה הטפלה וחוסר ההיגיון, האמונה שדיור רציונלי יוליד חברה רציונלית. על הממד המוסרי הזה, שבו שקיפות אדריכלית מספקת מטפורה משכנעת לשינוי מהפכני של התודעה, העיר גם וולטר בנימין, במאמרו על הסוריאליזם משנת 1929: 

לחיות בבית זכוכית הוא סגולה מהפכנית פר-אקסלנס. זהו גם שיכרון חושים, אקסהיביציוניזם מוסרי שאנו זקוקים לו מאוד. שיקול הדעת בנוגע לקיומו של האדם, שפעם היה סגולה אריסטוקרטית, הפך יותר ויותר לתחום עניינו של המעמד הזעיר-בורגני [1985].

 

האמונה המודרניסטית הזו בסגולות המהפכניות של שקיפות אדריכלית וחברתית היא אשר עומדת היום במבחן כבד, בכור ההיתוך של חלון המסך האינטראקטיבי. התברר יותר ויותר שהמרהיבות של אירועים ציבוריים ומרחב ציבורי באמצעות התקשורת, לא רק הופכת אותם ל'זמינים' לצרכן הביתי. היא גם משנה את אופיו של המרחב הביתי ומערערת את גבולות הבית העכשווי. עבור ויריליו [1994]:

למעשה, מרגע שהמרחב הציבורי נכנע לחזות הציבורית, ניתן לצפות שמעקב המצלמות ותאורת הרחוב יעברו, גם הם, מהרחוב למסוף התצוגה הביתי. מכיוון שזה תחליף לטרמינל העירוני, היקום הפרטי ממשיך, כתוצאה מכך, לאבד את האוטונומיה היחסית שלו.

'אובדן האוטונומיה היחסית' הזה כיום עולה בהרבה בעוצמתו על המתקפה על הצביעות הבורגנית שחזו בנג'מין ובני דורו. שכן הסגולות המדומיינות של 'אקסהיביציוניזם מוסרי' הן פחותות, לעומת הסיכונים ההולכים וגדלים של 'חשיפת-יתר'. טשטוש החלוקה בין המרחב הציבורי והפרטי, שנגרמה על ידי המדיה האלקטרונית, יצרה משבר מרחבי, שיש למפותו בו-זמנית על פני מספר חזיתות או גבולות. למעשה, סימפטום עיקרי של מצב זה הוא שאם בעבר החלוקה בין המרחב הציבורי והפרטי, או תחומים מקומיים, אזוריים, לאומיים ובינלאומיים נראתה בטוחה ויציבה יחסית, טכנולוגיות מסך 'בזמן אמת' מבטיחות שכל האתרים הללו נעשים מעורבים מידית זה בזה: דה-טריטוריאליות של המרחב הביתי הולכת יד ביד עם הכפפתו ההולכת וגוברת של התחום הציבורי, לרבות התחום הפוליטי, לצרכי החיזיון התקשורתי. כפי שויריליו מציין: 'משבר זה ברעיון הממדים הפיזיים פוגע ישירות בפוליטיקה ובממשל הציבורי, באמצעות תקיפת מה שהיה פעם הגיאופוליטיקה'. 

במהלך השנים מאז הקמתה, הטלוויזיה המשודרת עוררה השראה ברבים ליכולתה לקיים 'דמוקרטיה השתתפותית', התלהבות שהועברה כמעט ללא תקלות לאינטרנט, עם החזונות האוטופיים של 'הסייבר-דמוקרטיה', שהוצגה בכל הקשת הפוליטית המרכזית בארה"ב בבחירות לנשיאות בשנת 1996. לעומת זאת, הניתוח של ויריליו עוקב אחר הנתיב שהציב וולטר בנג'מין לראשונה, בהערת שוליים יוצאת דופן במאמרו 'יצירת האמנות', שסימן את הופעתה של ברית לא קדושה בין 'כוכב התקשורת' ל'רודן', תחת עין המצלמה אשר בכל מקום. מה שבנג'מין זיהה הוא הכוח הסמוי, יוצא הדופן, ששוחרר על ידי 'ההתאמה האישית' של הדימוי הפוליטי באמצעות תקשורת ההמונים. פוליטיקאים אימצו את הטכניקות, ואיכלסו את השטח, שהוליווד הגדירה לראשונה בשנות ה-1920. גרמניה הנאצית הייתה 'מתקדמת' יותר מבני דורה בשימוש ברדיו, בקולנוע ואפילו בטלוויזיה, על מנת לתזמר סוג חדש של אזור בחירה פוליטי מאוחד, המבוסס על נוכחות בכל מקום ובכל זמן באותה עת. סגנון זה של פוליטיקה מתוקשרת מאוד, שבו טקסים מרהיבים של לאומיות חגיגית משמשים ליצירת הזדהות המונית עם מנהיג כריזמטי, הפך מאז  לנפוץ בכל רחבי העולם.

בעוד שהיכולת של מנהיגים פוליטיים להקרין אלמנטים נבחרים של אישיותם לתחום הציבורי אפשרה יצירת מיתולוגיות חדשות, הבטן הרכה של 'פולחן האישיות המודרני' הזה מתגלמת  בתיאבון הציבורי, הבלתי יודע שובע, לפרטים אינטימיים מחייהם הפרטיים של המנהיגים. למעשה, התיאבון הזה, שמקורו במכונות הפרסום רבות העוצמה של כוכבי הקולנוע של ב'עידן הוליווד הקלאסי', התפשט היום ללא שליטה אל החשיפה הבלתי פוסקת של חייהם הפרטיים של 'סלבריטאים' מכל הסוגים, בין אם ציירים, נשיאים, או נסיכות. מצב זה יוצר במהירות סוג חדש של משבר פוליטי, במיוחד בארה"ב, שכן קשה יותר ויותר למצוא 'מועמדים נקיים לתפקידים פוליטיים בכירים'. תיאבון דומה ניכר גם בהתלהבות ההולכת וגוברת מחייהם הפרטיים של 'אנשים רגילים', המתבטאת במעגל המתפתח של וידויים בתוכניות אירוח בטלוויזיה, בשיטת דונהיו ואופרה, שהתפשט לשפע של דפי אינטרנט אישיים וחדרי צ'אט באינטרנט. אולי המקרה הנוקב ביותר של חשיפת יתר הוא הדוגמה שהציבה ג'ניפר רינגלי, סטודנטית צעירה בוושינגטון, שיצרה פרסום עצום כשהחלה לחיות באינטרנט לפני מספר שנים, תוך שימוש במצלמה דיגיטלית, כדי להעלות תמונות של דירת החדר שלה לאינטרנט כל 2 דקות. מאז הקמתו, מה שמכונה 'ג'ניקם' הפך לעסק משגשג שמושך חסויות ומנויים. 

אמנם יש, ללא ספק, אלמנט פורנוגרפי בעניין הציבורי ברינגלי, אך המציצנות כרוכה בהרבה יותר מהאפשרות הפשוטה של ​​להיתקל בעירום. אדרבא, נראה שהענין בה ממוקם בקסם שמפעילה הפנטזיה על היכולת להתבונן בחייו הפרטיים של זר מוחלט, על כל הפרטים הקטנים. פנטזיה זאת קיימת כבר זמן רב, לפחות מאז המצאת מצלמת הקולנוע. הצייר והקולנוען פרננד לגר תיאר לפני זמן רב את חלומו, על סרט שיתעד את חייהם של גבר ואישה במשך 24 שעות. 'אין להשמיט או להסתיר דבר, ואף פעם אסור להם להיות מודעים לנוכחות המצלמה' [קרקואר, 1960]. שאיפתו של לגר מחווירה בפני המגלומניה של הבמאי פיטר וייר, בסרט 'המופע של טרומן' (1998), סרט שמשחק באותה פנטזיה של מעקב מוחלט על חייו הפרטיים של אדם שלא מדעתו. אבל בעוד ש'המופע של טרומן' סיפק שסתום בטיחות, עם האפשרות שטרומן יוכל לבסוף לברוח מהחשיפה שלו ב'אקווריום', הטלוויזיה האמיתית מעולם לא הוכיחה את עצמה כל כך קלה ליציאה החוצה ממנה. הפופולריות העכשווית של תוכניות ריאליטי מכל הסוגים, מסרטי וידאו ביתיים ותוכניות מצלמות משטרה ומצלמות מעקב, ועד הפקות מורחבות כמו 'סילבניה ווטרס' (1992), שבה צוות טלוויזיה חי עם משפחה בעיר סידני במשך מספר חודשים, ציינו את התרתי-משמע של הרצון, שקשה לשלוט בו לפי קטגוריות מסורתיות של פרסום ופרטיות. 

ההדגש הוא על תפקיד הטלוויזיה והתקשורת המקוונת בהפיכת הבית העכשווי לתא של מעקב, ולזירת צפייה. כשמזכירים את הערתו של ולטר בנימין אודות 'הסגולה המהפכנית' של בתי הזכוכית, צריך להכיר בכך שכיום המדיה האלקטרונית הציבה את כולנו למעשה בבתי זכוכית, שבהם אנחנו צופים ונצפים בו זמנית. התמונות 'הפרטיות' האינטימיות ביותר מועדות לתצוגה מיידית במרחבים 'ציבוריים' טרנס-לאומיים, בעוד שאירועים 'ציבוריים' מכל הסוגים חודרים למה שהיו פעם המרחבים המרוחקים והמבודדים ביותר של החיים הפרטיים. אמנם שחיקה זו של המרחב הפרטי היא חלקית פונקציה של פיתוח מערכות מעקב מתוחכמות, אך היא גם תוצאה של ההפנמה הגוברת של מנגנונים אלו. כשנשאלה ג'ניפר רינגלי: ''מדוע את מוותרת כל כך בקלות על הפרטיות שלך''? היא ענתה: ''אני לא מרגישה שאני מוותרת על הפרטיות. זה שאנשים יכולים לראות אותי לא אומר שזה משפיע עליי. אני עדיין לבד בחדר שלי, לא משנה מה.'' 

הערה כזו מצינת גם את השינוי הסייסמי במושגים של ה'קהילה' בעידן המדיה האלקטרונית. ויריליו [1991] מעיר: 

לעומת חוזקה של המשפחה המורחבת המסורתית, שצמחה מחיי הכפר, ההתפוררות הנוכחית של המשפחה העירונית המצומצמת מונעת בהדרגה את יכולותיהן של אוכלוסיות מאוימות לגלות התנגדות מאורגנת. אין צורך להתעמק בניתוח מעמיק של המשפחה המורחבת כ'תא בסיסי של התנגדות לדיכוי', כדי להכיר בשינויים הרבים בקשרים החברתיים, המתרחשים בתרבויות המפצירות באזרחיהן 'לשמור על קשר' באמצעות הטלפון והמחשב. 

מתוך המאמר: מסונוור על ידי (מהירות) האור - מאמר אודות משנתו של פול ויריליו, מאת סקוט מקווייר.

בתוך הספר - קובץ המאמרים: Paul Virilio - From Modernism to Hypermodemism and Beyond 

תרגום: אבינועם עמיזן

מאובדן משילות בנגב ובגליל לסכסוכי שכנים בירושלים ותל אביב

 

תמ''א ופינוי-בינוי במגזר הערבי

ציפיות, חרדות, חוסר הבנה ולא מעט יצרים מתערבבים בשיקול הדעת של הדיירים המעורבים בפרויקטים של תמ"א 38. התוצאה: טעויות, עיכובים, סכסוכים והוצאות גבוהות מדי. במגזין דהמרקר מפרסמים 10 טיפים שיכולים לחסוך הוצאות מיותרות והמון עצבים. הרשימה היא פרי הניסיון הרב שהצטבר בנושא, שבא לידי ביטוי  במסגרת  חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית.

בוועידת ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. נושאי השתלבות ישובי המגזר ברצף האורבאני שנקרא מדינת ישראל, הבניה הבלתי חוקית, ובעיקר שיתופם בניסוי החברתי-תכנוני של הפינוי-בינוי ותמ''א, כלל לא עלו על הפרק.

מפעל התמ''א והפינוי-בינוי זכה גם לכינוי ''המסכסך הלאומי''. זאת כי הפך את רוב תושבי המדינה לספסרי נדל''ן גלותיים. הרחבת המעגל באמצעות שיתופם של אזרחי מגזרי המיעוטים עשויה לתרום תובנות רבות.

לאור זאת, הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. 

גם בכנס זה, שהתקיים במלון הילטון בתל אביב, לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. להיפך, אחת המשתתפות, דר מנאל תותרי מאוניברסיטת בר אילן, הרחיבה את היריעה לגבי ההשתלבות האינטנסיבית של בני המגזר הערבי מהמעמד הבינוני בערים יהודיות. הם נפלטו מישובי מוצאם כתוצאה ממצוקת הדיור הקשה, ועברו להתגורר בערי פיתוח יהודיות, לשעבר, כמו עפולה, כרמיאל ונצרת עילית. כתוצאה מכך נוצרו צרכים לגיטימיים רבים בתחומי חינוך ודת, אשר אוכלוסיה משכילה זאת מפעילה קבוצות לחץ למטרת השגתם. בשיחה קצרה עם הד''ר בסיום הפאנל התברר כי היא אינה מודעת להיקף השטחים העצום והבניה בצפיפות נמוכה של ישובי המגזר הערבי. לדעתה הפיתרון למצוקת הדיור בהם הוא הרחבת השטח המוניציפלי.

באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. זאת אחת השאלות התמוהות ביותר: כיצד הצניעו הממשלה, התקשורת, והאקדמיה, את היקף התופעה של היווצרות רצפים אורבאניים כה משמעותיים.

התרבות האנושית התחילה בשעה שנופי הטבע הפכו להיות מעשה ידי האדם. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם.

מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

כאשר הבנין מוכן לכך מראש, אפשר להגביה אותו עוד ועוד מדור לדור. בני משפחה מורחבת אחת מסוגלים לגור בבנינים רבי קומות. במגזר היהודי שעובר לרבי קומות יש משפחות רב דוריות שמתרכזות במגדל או מתחם אחד. המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. התפישה המסורתית פסה מן העולם, עם מגמות של ירידה בתוחלת הילודה, ומעבר למשפחות בודדו של שני בני זוג משכילים שעובדים והם בעלי קריירה. 

נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק.

ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה. זאת בשל תוכניות מתאר שלא אושרו, ומונחות על שולחנות הוועדות זה שנים רבות. בדלית אל כרמל כ-4,200 מבנים מתוך 5,200 נבנו ללא היתר ובעוספיה כ-2,000 מבנים. לשלושה מהם הוצאו צווי הריסה, ועליהם בלבד קם המאבק הנוכחי.

כיסרא-סומיע

הישוב כיסרא-סומיע בלב הגליל העליון, קרוב מאד לאזור התעשיה תפן.

בישוב מתגוררים כ-8,000 תושבים.

בפארק הסלעים של כיסרא ניתן לצפות בתופעה גאולוגית של שכבות סלע המונחות זו על זו ויוצרות פסלים טבעיים. הפארק נמצא בתוך חורש טבעי והוא חלק משמורת הטבע הר סנה, בשטח המועצה המקומית.

בתצלומים:

למעלה מימין הכיכר המרכזית בישוב, עם פסל הפרש הדרוזי.

למעלה משמאל רחוב אופיני בישוב.

למטה מימין פארק הסלעים היחודי על רקע בתי הישוב.

למטה משמאל בית מגורים חדש ומפואר על טראסת אבן עתיקה.

כיסרא-סומיע הוא חלק מהרצף האורבאני של ישובי גוש תפן.

זמן הנסיעה במכונית בין כיסרא לצ'ק פוסט הוא כ-50 דקות.

על פי אופי המגורים, הישוב הוא פרברי ברובו ומיעוטו חקלאי.

באתר ויקיפדיה יש ערכים מורחבים על תופעת הפירבור העולמית והפירבור בישראל. בערך 'פירבור בישראל' מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל.

מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה

מוזיאון הרמן שטרוק ברחוב ארלזורוב בחיפה

הרמן שטרוק (1944-1876) נחשב לאחד מאמני ההדפס החשובים בגרמניה ובארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. במשך למעלה מארבעים שנות פעילותו כאמן מצליח ומוערך הוא יצר שפע של עבודות על נייר, בעיקר בשני סוגי נושאים - הדיוקן והנוף. בסדרת הדיוקנאות המפורסמים שלו הנציח שטרוק את גדולי הרוח והמדע של זמנו, ביניהם צייר את הציור הנודע ביותר בקרב יהדות זמננו - דיוקנו של תיאודור הרצל.

הרמן שטרוק: דיוקן תיאודור הרצל

במקביל לעבודתו האמנותית שטרוק לקח חלק חשוב בפעילות הציונית, העולמית והארצישראלית. במסגרתה השתתף דרך קבע בקונגרסים הציוניים והיה שותף ליוזמות אמנותיות לאחר עלייתו ארצה. בין היוזמות המרכזיות שבהן היה מעורב שטרוק, הביאה להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות וחידוש בצלאל, האקדמיה לאמנות בירושלים.

שטרוק זכה להכרה כמורה דגול לאמנויות הגרפיות והחל ללמד את שפת ההדפס האמנותי עוד בשהותו בגרמניה. בין תלמידיו הרבים היו מקס ליברמן, לוביס קורינת, מארק שאגאל, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו ואחרים.

בדצמבר 1922 העתיק שטרוק את מרכז הכובד של חייו מברלין לחיפה. התיישבותו של שטרוק בחיפה הייתה אירוע תרבותי שהאמנות הארץ-ישראלית לא ידעה כמותו. שטרוק, אמן יהודי-ציוני בעל הכרה בינלאומית, תרם רבות לפיתוחה של הקהילה האמנותית של צפון הארץ בכלל ושל העיר חיפה בפרט.

בחיפה שטרוק התמקם בבניין תלת-קומתי ברחוב ארלוזורוב 23 בהדר הכרמל, שתוכנן בידי ידידו, אלכסנדר ברוולד - אחד האדריכלים הגדולים שפעלו בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים. בבית זה שחזר שטרוק את הסטודיו שלו מברלין וקיבץ סביבו חוג תלמידים שהתמחו בטכניקות ההדפס השונות. בין אלה שלמדו אצלו היו אנה טיכו, צבי גולדשטיין-גלי, ערי אריך גלאס, יוסף ארליך, מאיר בן-אורי ואחרים.

כיום הבית של שטרוק הוא בניין מהודר שהינו מבנה לשימור בעל ערך אדריכלי והיסטורי רב, הצופה מראש הכרמל אל נופי המפרץ ועמק זבולון. בשנת 2013 לאחר פרויקט שיחזור, שכלל את שיפוץ המבנה, תוך שימור פרטיו המקוריים, נפתח בו המוזיאון המשחזר את חזותו ורוחו המקורית של הבית כפי שהיה בימי חייו של שטרוק. הבית המרשים, בו אירח האמן את נבחרי הציבור והאמנים, משלב בתוכו אלמנטים מזרחיים ואירופיים: חלונות מקושתים-אוריינטליים ורצפות מצוירות, שעל חשיפתם ושחזורם הושם דגש בשיפוץ.

מטרת המוזיאון היא להאיר את דיוקנו של הרמן שטרוק בכל מעגלי יצירתו ופועליו התרבותיים והחברתיים. בתצוגת המוזיאון משולבים פריטי ריהוט ושטיחים, חפצים אישיים, ספרים וציורי שמן של הרמן שטרוק מאוספו של נתן ברנשטיין, לצד יצירותיו מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. בקומה העליונה של המוזיאון יפתח בקרוב מרכז פעילות יצירתית לנוער וילדים. במרכז יערכו סדנאות יצירה, כולל סדנאות הדפס ותחריט, פיסול וציור.

התערוכות המתחלפות של המוזיאון יוקדשו ליצירתו רבת-האנפין של הרמן שטרוק ויעסקו בסוגיות נבחרות של תולדות האמנות, תוך התמקדות בתחום היצירה אשר לפיתוחו הקדיש האמן את חייו - אמנות ההדפס. התערוכות יתרכזו בנושאים, רעיונות ומגמות תרבותיות בעידן המודרני. פלטפורמת התצוגה תפגיש את יצירתו של שטרוק עם אמנים אחרים שפועלים כיום בשדה אמנות ההדפס בארץ ובעולם, בשאיפה לנהל דיאלוג בין תקופות ובין נקודות מבט.

פרנסי העיר חיפה חייבים להפוך את מוזיאון שטרוק למוקד עליה לרגל עבורם, על מנת שישמש מקור השראה, ומקום הכאה על חטא, לגבי הדרך שבה יש לבנות  את העיר חיפה. דרך זאת, של שילוב מדוקדק בין אדם וטבע תוך הקפדה על ערכי האדם ואיכות הסביבה, בהשראת מקורות היהדות, היא דרך המלך של הציונות.

מקורות: מוזיאוני חיפה, הרמן שטרוק, בית הרמן שטרוק

יתושים ענקים

אני עובר בימים האחרונים מתקפה של עשרות יתושים ענקים, בקוטר של כחמישה סנטימטרים כל אחד, שחדרו לדירה בה אני מתגורר. הם הרבה יותר גדולים מאשר צרעות.

היתושים קלים לירוט באמצעות מטלית לחה, בשל מהירותם האיטית ומבנה גופם השביר מאד, בפרט ביחס ליתושים הקטנים הרגילים.
אך כאשר אני מחסל אחד, מגיע השני בעקבותיו, בזכות חוש הטריטוריאליות המפותח שיש לחרקים.

הם גם אינם מסוכנים כנראה, כי אולי אינם עוקצים. אך המגע בהם דוחה, ואם הם נופלים במטבח הלכלוך הוא רב.

בשנים שעברו הייתי צופה באחדים מהם מידי פעם, בעונה זאת של השנה, כשהם נחים או מעופפים בחדר המדרגות.

לא נמצא חומר על הנושא באינטרנט, למרות שמדובר כנראה בתופעת טבע חדשה ומדהימה בישראל.

מעניין מאד לדעת מה מוצאם של יתושים אלה, שעד לפני שנים מעטות לא ניצפו כלל במקומותינו.

אולי הם מוטציה גנטית שהשתחררה במכוון או בשוגג מאחת המעבדות.

אולי הגיעו בנדודים מארצות רחוקות.

יתכן והם עמידים יותר נגד חומרי ההדברה הביתיים.

יתכן גם שבניגוד ליתושים רגילים הם אוהבים יותר את החללים הסגורים של הדירות, בהם הם חשים בטוחים יותר.

יתכן ואינם מגיעים ממוקדי התרבות של יתושים רגילים, דהיינו מקווי מים.